אסון הגאוה | הרב אמנון יצחק

 

- - - לא מוגה! - - - 

לכן אתה וכל עדתך נועדים על אדוני ואהרון מהו כי תלינו עליו.

במדרש

המחלוקת הזו אינה כנגדנו אלא כנגד הקדוש ברוך הוא.

כך אמר לו משה

אילו אהרון אחי נטל לעצמו את הכהונה יפה עשיתם שנתרעמתם עליו.

עכשיו הקדוש ברוך הוא נתן לו

שהגדולה והגבורה והמלכות שלו,

כל מי שעומד על אהרון,

על הקדוש ברוך הוא עומד.

ככה אמר משה לקורח.

רואים מכאן כוחן של מידות רעות

שמסוגלים להביא עד שאול תחתית ממש.

ונראה שמידת הגאווה הייתה הסיבה לכל מעשיו של קורח.

מידת הגאווה הביאה אותו לידי שאר המידות הרעות כקנאה וכבוד,

וכולם נבעו מחמת הגאווה.

כשנתבונן בפרשה,

איך מידת הגאווה הביאה את קורח עד כדי מחלוקת עם הקדוש ברוך הוא.

נוכל לראות בעליל כמה חמורה מידה זו,

ומה פשוט דברי החכמים, זיכרונם לברכה, שהמתגאה הרי הוא כופר.

כמו שכתוב בסוטה ה'

וישלח משה לקרוא לדתן ולאבירם בני אליעב,

ויאמרו לא נעלה.

למרות שהם חלקו על משה רבנו,

משה רבנו ברוב ענווה שלו שלח לקרוא להם

לבוא אליו.

ועיין בחכמים, זיכרונם לברכה,

בילקוט שמעוני טזן,

שאמרו דתן ואבירם,

אמרו דתן ואבירם,

יודעים אנו שמקומנו בגיהינום ולא נעלה,

ומכל מקום איננו יכולים לפרוש מן המחלוקת.

ורואים מכאן עד היכן מגיע כוח המידות

שמסוגל לאבד עצמו לדעת,

והמידה מלפפת אותו ואינו יכול לפרוש ממנה.

ואל נאמר שאנו טוהרים ממידות אלה,

כי זאת לנו למודעי שהמידות הרעות טמונים עמוק

במצפוני בני אדם.

בכל זמן שלא עקרת המידה משורשה,

המידה נמצאת בקרבו ופועלת את פעולתה באופן מתמיד.

רק, כל זמן שלא בא לידי ניסיון,

נמצאת המידה רק בכוח ולא יצאה אל הפועל.

אז כל זמן שאדם לא עמד בניסיון שצריך

לברור האם יש לו את המידה של גאווה או לא,

אז היא נמצאת אצלו בפוטנציאל, בכוח.

אבל היא עדיין לא יצאה אל הפועל.

אבל המידה לא נעלמת, היא עומדת וממתינה לשעת הניסיון

לפרוץ ולצאת החוצה ולהראות את כוחה.

לפעמים אנחנו צמאים על אנשים שבעינינו הם תמיד רגועים,

ופתאום אתה רואה את הקליפה שיש עליהם,

איך הם מתפרצים בשיגעון.

זה נמצא.

השאלה בשעת הניסיון זה יוצא או לא יוצא?

בשלושה דברים אדם ניכר וכיסו וכוסו וכעסו.

וראה מה שכתב הרמחל במסילת ישרים יא,

בביאור מידת הגאווה וזה לשונו.

הנה כלל עניין הגאווה הוא זה שהאדם מחשיב עצמו בעצמו.

הוא מחשיב את עצמו בעצמו, לא שמחשיבים אותו. הוא מחשיב עצמו בעצמו.

ובלבבו ידמה לו,

כי לא נווה תהילה.

וזה יכול להימשך מסברות רבות מתחלפות.

כי יש מי שיחשיב את עצמו בעל שכל,

יש מי שיחשיב את עצמו נאה,

יש מי שיחשיב את עצמו גדול,

יש מי שיחשיב את עצמו חכם.

כללו של דבר, כל אחד מן הדברים הטובים שבעולם.

אם יחשוב האדם

שישנו בו,

הרי הוא מסוכן מיד ליפול בשחת זו של גאווה.

כיוון שמחשיב עצמו לבעל מעלה,

לכן חושב שמגיעה לו תמורת מעלתו.

וכל התוצאות הנובעות מהגאווה הן מפני זה.

ולא תהיה תולדה יוצאת מן המחשבה הזאת אחת בלבד.

אלא תולדות רבות ומשונות תצאנה ממנה מן הגאווה.

ולכל אחד משפיעה מידת הגאווה באופן אחר.

אבל שורש כולם נובע מחמת הגאווה.

וזה ראינו לגבי קורח.

החשיב עצמו לאדם גדול.

והחשיב עצמו ליחסן, שהרי הוא בן יצהר.

משום כך הביאה אותו הגאווה לחשוב שמגיעה לו נשיאות.

ונתקנה בנשיאותו של אליצפן בן עוזיאל.

יש עוד לראות איזה תולדות משונות יכולות לצאת מכוח הגאווה.

כמו שמובא במדרש.

קורח היה הולך כל הלילה

ומדבר דברי ליצנות עם ישראל.

לכאורה,

איך זה מתאים הנהגה זו הראויה ללצים ולפשוטי עם שאדם גדול כקורח ילך ויעשה ליצנות בלילה?

אלה הן הדברים שאין קץ לכל התולדות שיכולות להיות נובעות מכוח הגאווה הנמצאת בו.

והנה כל דברי המסירת ישרים נאמרים באדם שמחשיב עצמו לבעל מעלה,

ומכוח מעלתו הוא בא להתגאות.

ובאמת יש לו במה להתגאות,

כי בעל מעלה הוא.

אבל מצבנו גרוע מזאת

שאיננו כלל בעלי מעלה,

ואין לנו במה להתגאות,

ומכל מקום מתגאים.

אז אנו במצבנו,

זה כמו שאמרו חכמים זיכרונם לברכה,

שלושה קדוש ברוך הוא שונאן,

באחד מהן דל גאה.

אדם שהוא דל,

דל בחוכמה, דל באמצעים, דל.

והוא גאה.

כי גאווה,

כוח הוא באדם, אפילו ללא סיבה וטעם.

וגאווה זו גרועה כל כך שהקדוש ברוך הוא שונאו.

תועבת השם כל גבה לב,

ועל זה צריך עבודה ועמל לעקור את המידה הגרועה הזו.

אמנם גאווה זו איננה בכלל כללי הגאווה.

פשוט שיכול לעוקרה.

ומשום מה, איכם, עושה כל כך גאווה זו עד שהקדוש ברוך הוא שונאו.

רבי לויטס,

איש

כפר יבנה,

אומר מאוד מאוד בשפל רוח,

שתקוות אנוש רימה.

כתב הרמב״ם בפירוש המשניות

שהענווה היא ממעלות המידות

והיא ממוצעת בין הגאווה ושפלות הרוח.

היינו שענווה עדיין אין זה המעלה הראויה,

אלא העיקר הנדרש הוא שפלות הרוח.

וכבר ביארנו שהאדם צריך שייתה מעט לאחד מן הקצוות

עד שיעמוד באמצע המעשים.

אבל במידה זו לבדה,

בין שאר המידות,

זאת אומרת, בגאווה לגודל חסרון זאת המידה אצל החסידים

ודעתם בנזקה רחקו ממנה עד הקצה האחרון.

כל המידות צריך להיות ממוצע.

ענווה היא ממוצעת,

אבל החסידים האמיתיים ידעו את הנזק של הגאווה,

שלא חיפשו את האמצע,

אלא הלכו לקצה האחרון, כמו שאמר רבי לויטס,

מאוד מאוד הביא שפל רוח,

שתקוות אינו שרימה, שאדם יזכור תמיד שתאכל אותו תולעת.

אז במה יש לו להתגאות?

הרי שטומנים אותו באדמה, רואים כמה האדם אומלל.

חתיכת בשר,

שתהיה מאכל לתולעים, אז מה אתה מתגאה? במה אתה מתגאה?

וראיתי באחד מספרי המידות

שנשאל לאחד מן החשובים החסידים,

ונאמר לו, איזה יום ששמחת בו יותר מכל ימיך, ככה אומר הרמב״ם.

אז הוא מספר לו,

יום שהייתי הולך בספינה,

והיה מקומי בפחות שבמקומות של הספינה,

והיו בספינה סוחרים ובעלי ממון,

ואחד מאנשי הספינה קם להשתין,

ואהי נקל בעיניו,

עד שגילה ערוותו להשתין עליי,

וטמאתי מתחזק תכונת העזות שבנפשו,

וחי השם לא כאבה נפשי למעשהו כלל,

ושמחתי שמחה גדולה,

כשהגעתי לגבול שלא יכאיבני ביזוי ההוא,

ולא הרגיש הנפשי אליו.

זה נקרא השתוות המידות, שכבר שום דבר לא מפריע לאדם.

זה מעשה בחסיד.

יש אומרים שהרמב״ם, כשכתב את זה, זה סיפור שהיה איתו.

זוהי המידה הראויה לחסידים החשובים שבאו לדרגת שפלות הרוח,

שאפילו בשעה שקיבל ביזיון גדול כל כך,

אינו מרגיש כלל בביזיונו ואינו שם לב לזה כלל,

ובאותה שעה חושב רק על מאיסות גודל, מידת העזות

שיכול אדם להגיע אליה.

שישתין על אדם הנחשב נקל בעיניו?

זה מה שנאמר, מאוד מאוד הביא שפל רוח.

לא להסתפק במידת הענווה הממוצעת,

אלא להגיע עד שפלות הרוח.

באמת קשה להבין איך יכול להגיע אדם למידה כזאת של שפלות הרוח,

שהוא לא ירגיש הגוף כלל בביזיונו ובהשפלתו.

ונראה שלמעלה זו יכול להגיע רק

מי שכל מציאותו היא הנפש,

שהיא חלק אלוהם ממעל.

ואין לו בעולמו אלא את ריבונו של עולם.

ומלבד זאת,

לא נוגע לו מאומה.

ולכן לא משנה לו יחס בני אדם אליו.

בינו מרגיש כלל בהשפלת בני אדם.

כל מאוויה ושאיפתו רק לדבק בבוראו.

ובאמת זה יכול להיות סימן

שאם מרגיש בביזיונו ובהשפלתו,

הרי מוכח שגופו שליט עליו.

שכל הרגשות האלו נובעות רק מכוח הגוף.

אמנם כשהנפש מושלת באדם,

אז לא יכולים לפגוע בו כלל.

לכן,

החסיד החשוב לא שם לבו כלל להשפלת הסוחר,

ורק התבונן עד היכן מגיעה העזות בבני האדם.

הנה,

מי שזוכה להגיע לאמונה השלמה,

הוא מכיר שהוא נברא ואין לו מעצמו מאומה,

יהיה קל לו מאוד להתרחק מהגאווה.

ולכן, תקנו לנו את ברכת אלוהיי, נשמה שנפחת בי,

אתה בירתה, אתה יצרת וכולי, ואתה עתיד לתלה ממני ואתה עתיד להחזירה בי.

בקיצור,

אנחנו בסך הכל קורצנו מחומר.

באופן זמני אנחנו פה,

והקדוש ברוך הוא עושה בנו כרצונו.

וגם שאר ברכות השחר,

לדעת ולהודות שהשם פוקח עיוורים וסומך נופלים ומלביש ערומים, אין לנו כלום, שום דבר אין לנו.

שום דבר אין לנו.

הכל מאיתו יתברך ובלעדיו, אין לנו כלום.

הכל להשריש בקרבנו שהאדם נברא,

וכל המציאות שלו זה רק מתנה מהשם יתברך.

ולכן אין לו במה להתגאות,

צריך להתרחק מהגאווה.

ואם מרן הגאון רבי ישראל סלנטר, זכר צדיק וברכה, היה אומר שהלימוד בסוגיות העוסקות בעניינים אלו הם דרך להשתלמות.

אם אדם רוצה להגיע לשלמות,

צריך ללמוד את הסוגיות הנוגעות למידות הללו.

ולכן טוב ללמוד את הגמרא בסותם בערך עניין הגאווה,

ועל ידי זה זוכים להתרחק מהגאווה ובאים לידי ענווה ושפלות הרוח.

ורואים שכורח, שהיה העשיר הכי גדול,

הכי גדול בעולם, שליש

מכל הממון של העולם היה לו,

היה פיקח, היה לו רוח הקודש,

אבל לא הסתפק

בגאווה, הביאה אותו לשאול תחתית.

ועד עכשיו הוא צועק,

משה אמת ותורתו אמת,

והם בדאים,

שקרנים,

רמאים.

והוא הגיע למצב של כפירה בקדוש ברוך הוא.

כשמשה אמר לו, אתה לא יוצא נגדנו,

המחלוקת איננה נגדנו, אלא כנגד הקדוש ברוך הוא.

אז רואים שאם אדם לא ייזהר

ממידת הגאווה ולקורח, היה במה להתגאות.

כי הוא היה פיקח והיה לו רוח הקודש והוא היה עשיר והוא היה מיוחס והיה הכול.

כן, אז אפילו אם יש לך במה,

אסור להתגאות.

מידה הכי מגונה שהשם שונא אותה.

אז אדם צריך להיזהר.

ואם הוא לא ניזהר, אז הוא נופל בשאול תחתית.

והעונש הכי גדול זה שאדם יהיה תלמיד חכם גדול ויתגאה

על הבריות ויפסיד את הכול לסטרה אחרונה.

שום דבר לא יישאר לו.

כלום, כלום, כלום מכל התורה שלו.

כלום.

כך אומר רבנו בכיר.

הדבר הכי גרוע שיכול להיות

זה הגאווה.

שאדם יכול להפסיד את כל מה שיש לו בגאווה.

אז צריך לעבוד כל הזמן,

לברוח מהמידה הזאת.

לא לשחק אותה עניו.

להיות ממש.

אבל בשביל להיות עניו צריך להיות קודם כל שפל רוח מאוד.

זאת אומרת, שיהיה מוכן להיות מבוזה ובזוי,

וכשיתרגל בזה יוכל להגיע למינדת המיצוע ענבה.

אבל חסידים רוצים להישאר למטה,

בשפלות הרוח.

איך היה הלל,

שהיה גדול בישראל,

ובא אליו.

טיפש בחרב שבת,

ומבלבל לו את המוח עם שאלות כשהוא בעת באמצע המקלחת,

והוא יוצא אליו כל פעם,

ההוא צועק, מי זה הלל? מי כאן הלל? מי כאן הלל?

כאילו החבר שלו, מי כאן הלל?

כן, בני, מה השאלה שלך?

שואל אותו על רגליים של איזה עם משונה.

שואל אותו כל מיני שטויות, למה הראש הלל כמו אבטיח, ולמה זה ככה?

וכל פעם הוא שואל אותו מחדש, אחרי שהוא נכנס למקלחת.

נכנס,

עוד פעם, מי כאן הלל? מי כאן הלל?

עוד פעם יוצא הלל.

כן, בנימה?

שואל שאלה, עוד פעם,

למה העיניים שם ככה?

עונה לו,

חוזר להתקלע, עוד פעם, מי כאן הלל? מי כאן הלל?

אם היו עושים לנו כזה דבר, יא בביי.

כד חרס הוא היה מקבל בראש.

אז מה זה?

זו ענווה שאין כדוגמתה. הוא היה ענו כמו משה רבנו.

הוא חי 120 שנה כמו משה רבנו.

הוא היה ראוי להיות כמו משה רבנו.

הענווה של הלל.

כן? ההוא בסוף עוד קילל אותו, את הלל.

שלא ירבו כמותך בישראל.

הוא אומר לו, למה? הוא אומר לו, הפסדתי בגללך.

ארבעה עמות זוז.

הוא התערב שהוא יצליח להכעיס אותו.

הוא לא הצליח.

אמר לו, כדאי לך להפסיד ארבעה מאות ועוד ארבעה מאות, ושהילה לא יקפיד עליך.

למה הוא ייעלם?

אז זאת אומרת,

ענווה זה ההצלה של הבן אדם.

גאווה זה ההפסד שלו. הוא מפסיד הכול. הכול הוא מפסיד.

הכול.

הוא יכול לעבוד, להיות זה, ותהיה מוצדק. מוצדק. גאון, תלמיד חכם, הכול.

הכול הולך לסטרה אחרונה.

והנה, יש לנו יותר מקורח.

אין יותר מקורח.

ואיבד את הכול בגלל הגאווה.

ירבעם בן עבד, איבד את הכול בגלל הגאווה.

אחיתופל, איבד את הכול בגלל הגאווה.

אין לו חלק לעולמות.

גאווה זה צריך זהירות, זהירות יתרה.

רבי חנניה בראשי אומר, אז לא יודע שהוא יכול לנקוע מסוים.

נפיקו חרבונם תרום שלוש שנים.