קדוש או חוטא? | הרב אמנון יצחק

 

- - - לא מוגה! - - - 

ביום ההוא.

בפרשת נזיר רואים שני צדדים.

צד של שבח

שהוא נקרא קדוש

ויש עליו דינים של כהן גדול

עבור פרישתו מן היין.

אז הנזיר יש לו דינים של כהן גדול

בגלל שהוא פרש מן היין ולכן הוא נקרא קדוש.

ויש צד של תביעה

שהוא נקרא חוטא,

הוא מביא קורבן,

אך שציער את עצמו מן היין.

ושני הדברים סותרים זה את זה.

כבר הגשו התוספות

על היושב בתענית שנקרא קדוש ונקרא חוטא.

ותרצו,

כיצד הקדושה יתרה על חסרון החטא.

פירוש לדבריהם

כי אין התענית דרך של תורה,

אלא עצה לשעה.

אם רואה אדם שעצרו מתגבר עליו

והתאווה מושלת על השכל,

עצה טובה לו שיכניע את התאווה על ידי תענית.

אך זוהי רק עצה בשעת הצורך

אבל אסור לעשות כך.

דהיינו שאדם יהיה מצער את עצמו תמיד.

מדובר בסתם אדם.

הפירוש של התוספות

אין התענית דרך של תורה,

אלא עצה לשעה.

אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו

והתאווה מושלת על שכלו,

עצה טובה לו שיכניע את התאווה על ידי התענית.

שזה ההיפוך מן התאווה. מניעת התאווה.

אך זוהי עצה לצורך שעה.

לשעת הצורך.

אבל אסור לעשות כך.

אם הקדוש ברוך הוא ברא אותו בריאה משותפת

לשמיים גוף,

אסור לאדם לרחק אותם

או אפילו למחט אחד מהם.

כיוון שאדם נברא לשמיים גוף.

אז אסור לאדם לרחק אותם,

את אחד מן הצדדים,

או למעט אחד מהם, אותו גוף או את הנשמה.

כשם שאסור לאדם להיות בהמה,

גוף בלי נשמה,

כך אסור לו להיות מלאך,

נשמה בלי גוף.

אדם נברא,

וכך צריך להיות.

אדם זה מורכב מגוף ונשמה.

חייב אדם לחיות גופו יחד עם נשמתו.

כמו שהכניס הקדוש ברוך הוא את האדם הראשון לגן עדן,

שהוא מקום המובחר לתענוגי העולם הזה.

ומה שחסר לו עוד,

השלים לו מן השמיים.

מלאכים צולעים לו בשר, ומסננים לו את היין.

ומטרתו לעובדה ולשומרה.

לעובדה זה מצוות עשה, לשומרה זה מצוות לא תעשה.

כי שניהם צריכים להיות בשווה.

שלא ייכנס אחד לתחום חברו.

וכיוון שחטא,

שהתגברה התאווה על שכלו

לפי ערכו הרם,

הוא זקק להיגרש מגן עדן

ולחיות בצער של 40 קללות כדי לתקן את החטא.

כך, דרך התיקון במידות.

כמו שמובא ברמב״ם, ברקוד דעות, פרק א' הלכה שלישית.

שתי קצוות הרחוקות זו מזו אינה דרך טובה.

ואין ראוי לו לאדם ללכת בהן.

הדרך הישרה היא מידה בינונית.

והיא הדעה שהיא רחוקה משני הקצוות, רחוק שווה.

זאת אומרת, קצה פה או קצה פה לא טוב.

באמצע, מידה בינונית.

בצד השווה לשני הקצוות.

ובפרק שני הוא אומר,

בני אדם שנפשותיהם חולות,

אם היה רחוק לקצה האחד,

ירחיק עצמו לקצה השני.

קודם הוא דיבר בסתם בן אדם.

שיהיה בממוצע.

באדם חולה בנפשו,

צריך להרחיק לקצה השני.

לנהוג בו זמן רב

עד שיעזור בו על דרך הטובה היא מידה בינונית.

זאת אומרת, אם בן אדם חולה,

יש לו גאווה,

הוא צריך להגיע לענבה.

אבל ענבה זה מידה בינונית,

לכן הוא צריך לרדת לשפלות.

וישהה בשפלות פרק זמן עד שיתמצע ויגיע לענבה.

אבל אם הוא ירד לענבה רק,

אחר כך הוא יחזור לאמצע אשר בין ענבה לגאווה, וזה לא טוב. צריך ללכת לקצה השני.

דוגמה, כן?

העצה הזו של הרמב״ם היא העצה של נזירות.

עד שיגיע לדרך הממוצע.

כמו שנזיר פורש עצמו מן היין,

שלא להתאבות ולא לאבד את השכל על ידי היין, לכן הוא פורש ממנו.

ובעקבות פרשת נזיר התחלנו למנוע אנשים מלעשן סיגריות,

וברוך השם יש כבר עשרות שהפסיקו לעשן.

קיבלו על עצמם והפסיקו לעשן.

איך עבר עליך היום?

פלא.

פלא.

עם ברכות זה הולך יותר טוב.

נהנתי כמה מידה של משה אבא ואמר.

כן?

מאוד קשה. נכון.

אבל סוף סוף פעם ראשונה אתה שובר את היצר, לא הוא אותך.

לא, אני אגיד לך, אבל בדרך כלל כשאני מחליט משהו אני אומר לך, אבל נופה עד שאני פה באמצע.

ככה צריך. החלטה של זה, אני צריך את הברכה שלו, כי הוא החלטתי... כל יום אפילו.

מאתמול האשמתי סיגריות אחת, אבל. לא? לא, האשמתי אחת. אני כבר אמרתי שאני שלם, לא ידעתי שאני שלם 100%. מה זה אכפת לי אם זה שלם? 100% להגיד שלום. חשב, חשב אתה צריך לתת קנס.

זה היה לברך אותי. לא, אני אתן לך קנס. לא קיבלתי ברכה. אני אתן לך קנס ואני אתן לך ברכה.

אבל אתה צריך לשלם קנס.

טוב.

עכשיו על קשה מהרמב״ם.

אז אמרנו שהרמב״ם, העצה הזו של הרמב״ם היא העצה של נזירות

עד שיגיע לדרך הממוצע, אבל כיוון שאין זו דרך התורה,

נקרא נזיר חוטא.

הוא מביא קורבן על זה.

העצה של נזירות,

כדי להגיע לדרך הממוצע, כמו שאומר הרמב״ם,

זה לא דרך התורה.

אלא זה עצה.

איך להגיע לדרך התורה.

להיות ממוצע.

ולכן נקרא נזיר חוטא.

הוא מביא קורבן על זה.

אבל מהרמב״ם הזה

יהיה לנו קשה מהרמב״ן, פרשת קדושים.

הרמב״ן בפרשת קדושים אומר כי תלמיד חכם צריך להיות פרוש

תמיד מן היין.

תמיד.

תלמיד חכם צריך להיות פרוש תמיד מן היין.

ומן כל המותרות.

וזוהי מצוות חסה של קדושים תהיו.

קדושים זה פרושים.

לפרוש מכל הנאות העולם הזה ותאוות.

ולדבריו של הרמב״ן זו דרך ולא עצה.

זו הדרך.

וזה לא עצה.

דרך של תלמידי חכמים

היא מצוות עשה של קדושים תהיו.

ואם זהו ציווי של תורה,

אז איך נקרא נזיר חוטא?

אם זה הדרך.

המעין בספורנו במדבר וו רואה כי גדר תלמיד חכם יש לנזיר.

יש לנזיר גדר של תלמיד חכם.

כשהוא אומר על אזהרת הטומאה

לא יחלל עסקי קדושתו להתעסק בכבוד מתים.

כאמרם זיכרונם לברכה המבלין קברים בטבריה שלחתיך לנציבין?

מרדכי מועד קטן ת' תפט בשם הירושלמי.

הירושלמי הזה מספר על אחד ששלח את בנו מטבריה לנציבין ללמוד תורה.

לסוף שמע שהוא עוסק בגמילות חסדים.

ועל זה שלח לו לומר כי תורה גדולה מגמילות חסדים.

ונזיר זה העוסק בקדושה ככהן גדול

ותלמיד חכם,

פטרתו התורה מענייני חסד.

ואיך הוא חותם והיא קורבן על נזירותו?

נראה לומר

כי נזיר ותלמיד חכם, שני העניינים הם מהם.

נזיר

אינו תלמיד חכם,

רק לזמן של שלושים יום.

ואחר כך הוא שותה יין כמקודם.

בצער הזה הוא לא שהזהיר עצמו מן היין.

לכך הוא חוטא, כי אסור לאדם לצער את עצמו.

אבל תלמיד חכם שדרכו בכך תמיד,

יודע הוא את תורת השם ומבין בה יותר משאר בני האדם.

מכירו את הציווי של קדושים תהיו,

שמחייב אותו להיות פרוש מהמון בני האדם.

מכירו גם כן את טבע האדם יותר משאר האנשים.

יודע הוא כי דרך האדם להיות נוטה בטבעו לענייני העולם הזה.

כמו שהכיר אדם הראשון וקרא עצמו בשם אדם,

לא חכם,

לא קדוש,

אלא מפני שהוא נברא מן האדמה, קרא לעצמו אדם.

והאדם הראשון ראה את הגוף שלו,

שהגוף שלו לא היה אל הנשמה.

עד שטעו בו מלאכי השרת וביקשו לומר לפניו קדוש,

והכיר בו את האדמה.

שלא מצא לו שם אחר זולתו.

ולמרות שכל הגוף שלו היה בחינת נשמה,

אצלנו זה בחינת נשמה,

אבל הוא הכיר בתוך הנשמה הזאת

שיש פה אדמה,

שיש פה את האדם.

זאת הייתה חוכמתו, כי כיוון אליי, מת בזה.

אבל תלמיד חכם יודע מה שידע האדם הראשון,

שלמרות שאתה יכול להיות נשמה,

אבל יש בך את האדם,

יש בך את העפר, את העפרוריות,

המשיכה אל התאווה.

התלמיד החכם הזה יודע כי אין דרך יותר בטוחה לפניו

אלא לרחק את המותרות האלו.

הידיעה הזו, הרגשה היא אצלו.

זה הרגש.

הוא מרגיש את הכיעור שבחלק הדיבור.

כי לשון חכמים מרפה,

לשון חכמים ברכה.

ואין בחפצו להיות נבל אפילו שזה ברשות התורה.

הוא מרגיש באצילות נפשו איך המון בני אדם מלכלכים עצמם באכילה גסה.

ואין חפצו להיות בין שובעי יין וזוללי בשר לעמו.

תלמיד חכם זה, אין לו צער

בהנהגת הפרישות.

זה עונג לו ביתרון נפשו זה.

יש לו יתרון בנפש משאר בני אדם שבשבילו זה עונג לא לאכול.

עונג לא לקחת תאבון.

בנהנה ומתענג בפרישותו,

אינו חוטא.

כי הקורבן של נזיר

הוא שציער עצמו מן היין.

לכן הוא נקרא חוטא.

כי זה רק עצה לשעה,

והוא חוזר ליין אחר כך.

אז בינתיים מה הוא היה? מציער עצמו. ומציער עצמו זה חוטא.

ותלמיד חכם אינו מצער נפשו,

אלא מתענג ונהנה מדרכו זו.

אז לכן זה החילוק בין תלמיד חכם לנזיר.

וממילא אין מחלוקת בין הרמב״ם לרמב״ן.

כשהרמב״ן דיבר בסתם אדם,

שבשביל להגיע לדרך הממוצעת שהיא דרך התורה,

אז פעמים שהוא צריך לטעות לקצה השני כדי לאזן את עצמו.

הרמב״ן דיבר,

קדושים תהיו, שזה מצוות התורה, שדרך התורה,

שהאדם יהיה פרוש מכל התאוות,

והתלמיד חכם ודאי מבין את התורה, מה היא אומרת?

היא יודעת טבעו, היא יודעת את המעלה של הפרישות,

אז ממילא אצלו זה חסרון להיות בעל תאווה.

זה החסרון.

ממילא הוא פורש בצהלה ובשמחה,

ואין לו צהל.

ויש לו עונג מזה שהוא לא נצרך לכל ההבלים, שהוא לא מעשן סיגריות,

הוא לא שותה וויסקי,

הוא לא כל הפוזות של כל האנשים,

וכאילו בזה הם אנשים, יש לו שיבס,

הוא שותה והוא זה וזה, יש כאלה אפילו, יש להם שוקו חם ושוקו זה, כאילו.

ככה אנשים חיים עם תאוות, מתאווה לתאווה, תאמין. כל הצפי שלהם זה תמיד מה יהיה בקטע הבא, עוד שעה מה אוכלים, עוד שעה מה שותים, עוד שעה...

ככה הם חיים מארוחה לארוחה.

צהורי בערי ישראל.

אנשים יושבים במסעדות, אוכלים וזוללים כל היום, כל הלילה, כל הזה.

רק התאמין תביא זה, תביא זה, תביא תפריט, תביא זה, תביא זה. כל היום התאמין כאילו, מה, אתה חי בשביל לאכול? מה, אתה בהמה?

אוכל זה רק מילוי דלק.

מילוי דלק ונוסעים, שלום, כמה צריך, מה, יש עניין להתעכב בתחנת דלק?

מה העניין להתעכב בתחנת דלק?

מילא את הדלק, צא.

לא, הם הולכים לתחנה למלא דלק.

הם יושבים, ממלאים דלק בסלסול,

כן, משוחחים בינתיים, נפגשים,

אתה מבין? מריחים את הדלק, או זה או קטן כזה, זה או קטן כזה, אתה מבין?

זה נקרא הבלה.

יש אנשים, אתה רואה אותם יום שישי,

מפנקים את האוטו וזה, ואת המראות, מסדרים את המראות ושזה,

וצמנדולין, ועוד,

מסדרים את הכול, וזה וזה.

זה כמו בדורות קודמים, היית רואה אחד שוטף את החמור שלו ביום שישי לכבוד שבת,

וככה וזה, ולוקח, אתה מבין? את האוזניים שלו, מנקב, מכניס לו קסמים לאוזן, ומנקה לו את האוזניים, וזה, ופה ושם,

אתה מבין?

זה ככה פינוקים שעושים אנשים,

ניש צייכל, אין אנשים צייכל.

אתה מבין?

נמשכים, נגררים אחרי העולם הזה,

כאילו, העיקר. תלמיד חכם מבזה את זה, צוחק מזה, רואה בזה שטויות באבנים, אנשים משקעים את חייהם

בהבל בריא כאשר לא יועיל.

כולה דלק, סע, סע, סע.

אפילו אתה נכנס לתחנה, אתה מתעכב, הוא קצת מצפצף לך, ומאחור הפיפיפ, נו, תתקדם, תן לנו לנסוע.

אתה מבין? אלה הולכים למסעדות, ממלאים דלק, ממלאים, ממלאים. נשפך להם, כבר נשפך, יעני, הדלק נשפך.

כבר הבטן שלו נשפכת, הכל נשפך, והוא ממשיך עוד, תביא עוד מנה, עוד צ'יפס, עוד, עוד, עוד.

מכל מקום למדנו שיש חילוק בין תלמיד חכם לנזיר,

והנזיר, אמרנו,

זה מי שהתורה נתנה לו עצה,

איך להתגבר על יצרו ועל תאוותיו,

להרחיק את עצמו לקצה, לכן הוא נקרא חוטא.

ויש נזיר שהוא נקרא קדוש, זה התלמיד החכם.

למה?

כי אצלו זו קדושה ופרישות, בגלל שהוא מבין שהכל זה הבלים ומי צריך את התאוות האלה.

עד פה זה ברור?

אפשר לצאת לדרך ולנסות איך אנחנו,

אנחנו נזירים של חוטא או נזירים של תלמיד חכם,

שזה קדוש.

כל אחד יוכן את עצמו ויראה לפי

מה שלמדנו, לאן הוא שייך.

יש הרבה סוגי תלמידים. בטח, יש הרבה.

ובכולם, כן, צריך, כן, כן, תלמד,

תלמד, בסילת ישרים, תלמד, בסילת ישרים הוא יסביר לך, וגם חובת הלבבות.

יש לו פרקים מיוחדים, שער הפרישות שם מסביר לך בדיוק איך פורשים,

איך עושים, מה זה נקרא פרישות ראויה, מה לא, לפי מה, לפי מטה, וכן הלאה.

בעזרת השם, הוא צריך לעמוד על זה.

אחרת זה בהמה, רק לא על ארבע, על שתיים.

לא עומד את זה בארצה, אני אעשה למה. אני לא מצליח, כי אין לך את ה... לא, בסוף.

כי אתה לבד, אף אחד לא רואה אותך. אבל עכשיו, עם הסיגריות, אני אשמור עליך קצת,

וככה אפשר להתקדם מעניין לעניין.

אבל אם תיקח חברותא, אז תחליטו שניכם.

בואו, שנינו מתגברים על כך וכך, וכונסים את עצמכם, שאם אתם עוברים על משהו, יש קנס, שאתם משלמים סכום

שאין לכם ביכולת כל כך לשלם, בנדר,

זה יהיה מחסום, העצה.

נדרים, סייג לפרישות.

אתה רוצה לפרוש?

נדרים זה הסייג, הגדר, בשביל שאתה תוכל לעמוד בפרישות.

סתם נדרים זה לא טוב.

אבל נדר לצורך פרישות, כדי שהאדם יוכל להתרחק מהתאוות ומהעבירות,

זה מצוין.

אז אם אתה עושה את זה מחברותא,

אחד מבקר את השני, וכו' וכו'.

הבנתם?

ומי החנני אומר למה שאומר? עושה גודש, ברור לזה.