ופושעים יכשלו בם - חלק א

- - - אין זו הדרשה, אלא עיקרי הדברים מספר 'חכמת המצפון' פרשת 'כי תצא' מאמר תכה - - - 

(לצערינו הוידאו לא מתחיל מתחילת הדרשה אלא במילים "ואחד נזדמנה לו אחותו").

כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר בשדה לא תשוב לקחתו לגר ליתום ולאלמנה יהיה למען יברכך ה' אלהיך בכל מעשה ידיך (דברים כ"ד י"ט).

א"ר אלעזר בן עזריה, מנין למאבד סלע מתוך ידו ומצאה עני והלך ונתפרנס בה מעלה עליו הכתוב כאילו זכה, ת"ל לגר ליתום ולאלמנה יהיה למען יברכך ה"א, והרי דברים ק"ו, מי שלא נתכוין לזכות וזכה מעלה עליו הכתוב כאילו זכה, מי שנתכוין לזכות וזכה עאכו"כ (ספרי פ' תצא, מובא ברש"י).

הנה חידשו כאן, שמעשה חסד שנתגלגל מבן ישראל, ואפילו בלי כל ידיעה אלא שכחה ממש, וכמו אבד דינר ומצאו עני ומתפרנס ממנו הרי זה קיום מצוה, ואיך אמנם מבינים זה כי שכחה ואבידה תהיה מעשה מצוה? וביארנו זה עם דברי החסיד יעב"ץ ז"ל (אבות ג'), סוד כלל ישראל הוא ענין האלהי, עצמיותו של ישראל הוא כולו שורש האלהי, כי על כן בהכרח שכל היוצא ממנו, אם אפילו בלי כל ידיעה אפילו שכחה פשוטה, הנה זה כבר מצוה אלהית, וכמו שכל היוצא מצומח מכל מין ומין, הלא כמו הצומח כן היוצא שניהם אחד הם, בלי כל צורך כוונה שהיא, שהרי מצומח לא יוכל ליצא דבר אחר לא צומח (עיין לעיל מא' תכ"ד).

וכאשר מבינים כל זה, הלא נצבת לנו שאלה גדולה, הנה מצינו כי חז"ל בקושי התירו מצוה שלא לשמה, כן אמרו (פסחים נ') לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אע"פ שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה, וקשה זה מאד להבין, כי למה יגרע שלא לשמה משכחה? מאבד לו דינר ונתפרנס בה עני? מהתוקע לשיר יצא? הלא בכל כולם אינו עושאן לשמה, ומאי אולמא כל אלה משלא לשמן?

והנה התוס' (ברכות י"ז.) וכן כאן בפסחים מקשים בלא"ה בסתירת שתי הגמרות, דבברכות שם אמרו כל העושה שלא לשמה נוח לו שלא נברא, ובפסחים אמרו לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה, ותרצו דהכא בברכות מיירי שאינו לומד אלא לקנתר חבריו, והתם מיירי שלומד על מנת שיכבדוהו, וצריך ביאור לכל זה הענין וגדריו.

אמרו בגמ' (הוריות י') אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן, מאי דכתיב (הושע י"ד) כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם, משל לשני בני אדם, זה אשתו ואחותו עמו בבית, וזה אשתו ואחותו עמו בבית, אחד נזדמנה לו אשתו, ואחד נזדמנה לו אחותו, זה שנזדמנה לו אשתו צדיקים ילכו בם, וזה שנזדמנה לו אחותו ופושעים יכשלו בם, הנה למקרה של נזדמנה לו קוראים אותו בשם ופושעים יכשלו בם, לכאורה הרי זה מקרה של שגגה, ואולי גם אנוס, כי לא ידע כלום, ומה כאן פשעו?

אבל סוד גדול גילו לנו בזה חז"ל הקדושים, כי אמנם עובדא של נזדמנה לו אין זה כלל הזדמנות בעלמא! אין זה כלל מעשה של תום לבב הנקי מכל פשע! כי מה זה אשר קרה זאת דוקא לו ולא לחברו? אין זאת אלא כי בעומק עומקו זהו באמת רצונו! חז"ל אמרו (ירושלמי ברכות א' ח') ליבא ועינא תרין סרסורי דחטאה אינון, וברש"י (במדבר ט"ו) ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, הלב והעינים הם מרגלים לגוף ומסרסרים לו את העבירות, העין רואה והלב חומד והגוף עושה את העבירה.

מי שזכה פעם בחייו להכיר ולראות את הסרסורים האלה, הלא יבין היטב את כל הדברים! אדם הולך בשוק ורואה דבר איסור, אין זה מקרה בעלמא! גם הליכתו גם ראייתו לא מקרה היא זאת! אלא הכל בא מתוך אותו הסוד הגדול והנורא, מתוך הני סרסורים המרגלים ומסרסרים לאדם כל חטא ועון, הם המרגלים כפשוטו, מחפשים הם כמו בנרות, ומוצאים וממציאים לאדם כל נתח שמן מלא רע, מאכילים אותו ומשביעים אותו כמה שברצונו! ומזה שאמנם נזדמנה לו ולא לחבירו, זה גופא ההוכחה היותר גדולה כי רצונו ותשוקתו בכך, והוא ודאי מן הפושעים אשר יכשלו בם, אלא שהגמ' פרכה ע"ז מטעם מי דמי עי"ש.

וממשיכה הגמ', אלא משל ללוט ושתי בנותיו, הן שנתכוונו לשם מצוה צדיקים ילכו בם, הוא שנתכוון לשם עבירה ופושעים יכשלו בם, ודילמא הוא נמי לשם מצוה הוא מכוין, הנה מכאן אנו לומדים ורואים ככל יסוד דברינו הנ"ל, הנה הגמ' שואלת ודילמא הוא נמי לשם מצוה הוא מכוין? הלא לוט לא ידע בכלום, ישן היה וגם שיכור, וא"כ מאי שייך כאן לומר שהיה מכוין לשם מצוה? אתמהה!

הרי מזה כדברינו שאין זה כלל קשיא, שיתכן שפיר להיות מעשה מצוה, אף בלי כל ידיעה וכוונה, גם שיכור ממש כשיכרות דלוט, והמעשה יהיה מעשה מצוה! כי היוצא מצומח צומח הוא, והיוצא מבעל מצוה מצוה היא! והוכרחה הגמ' להביא מאמרו של ר' יוחנן שכל הפסוק הזה לשם עבירה נאמר, וישא לוט ( בראשית י"ג) ותשא אשת אדוניו את עיניה, את עיניו, ויאמר שמשון אותה קח לי כי היא ישרה בעיני ( שופטים י"ד), וירא, וירא אותה שכם בן חמור (בראשית ל"ד), את כל ככר הירדן, כי בעד אשה זונה עד ככר לחם (משלי ו'), כי כולה משקה, אלכה אחרי מאהבי נותני לחמי ומימי צמרי ופשתי שמני ושיקויי. 

רצה לומר, כי איך תוכל לומר ודילמא הוא נמי לשם מצוה מכוין, כי הוא מבעלי מצוה הוא, אשר כל היוצא ממנו ממילא מצוה הוא, הרי כל הפסוק הזה לשם עבירה נאמר, א"כ הרי איננו כלל מאותם המציאותיים אשר כמוהם מעשיהם כולם מצות! אלא להיפך, מעשיהם גם לעבירות מתהוים! ומכאן אגב הערה נוראה, כי הרי כל הפסוק הזה קרה לפני כמה שנים מקודם, וכבר אמרינן שא"א הוא שיהיה לשם מצוה קמכוין, אלא ופושעים יכשלו בם.

ומקשה הגמ' עוד והא מינס אניס? תנא משום רבי יוסי בר רבי חוני, למה נקוד על וי"ו שבקומה של בכירה, לומר לך שבשכבה לא ידע אבל בקומה ידע, ומאי הו"ל למעבד מאי דהוה הוה? נפקא מינה דלפניא אחרינא לא איבעי ליה למישתי, רואים מכאן, כי לולא היה שותה לפניא אחרינא, לא היו קוראים עליו ופושעים יכשלו בם, אלא אחרי שלא שמר עצמו ולא שם לבו על מכשולו אשר קרה לו פעם אחד, זה כבר הוציא אותו מכלל אונס, וכבר הוא פושע גמור, כבר הוא מכת אחרת לגמרי, כבר הוא מכת ופושעים יכשלו בם!

אדם אשר ע"י אונס שינה איחר פעם אחד זמן ק"ש או תפילה, דבר שאפשר אמנם לקרות, אבל תלוי הדבר בהנהגתו למחרת היום, שאם למחר שוב הניח עצמו לישן בלי כל זהירות, ולא עשה כלום לשמור עצמו שלא יקרהו כמו שקרה לו כבר אתמול, הנה זו הוכחה ודאי ומגלה גם למפרע, כי גם אתמול לא היה בכלל אנוס אלא פושע ודאי, כי לולא כן, איך אתה מניח עצמך לישכב בלי כל פחד על למחר? הלא כבר נוכחת לראות פעם שלא הקיצות בזמן, הלא כבר הינך עלול על כך, ועל מה אתה סומך עכשיו לישכב בלי כל שמירה. אין זה אלא כי לא איכפת לך באמת, הרי א"כ אתה פושע ודאי!

בגמ' (ביצה ט"ז) ההוא סמיא דהוה מסדר מתניתא קמיה דמר שמואל חזייה דהוה עציב, א"ל אמאי עציבת א"ל דלא אותיבי עירובין תבשילין, א"ל סמוך אדידי, לשנה חזייה דהוה עציב א"ל אמאי עציבת א"ל דלא אותיבי עירובין תבשילין, א"ל פושע את, לכולי עלמא שרי לדידך אסור, הנה אם לפני שנה שלמה שכח פעם אחת, ולשנה אחרי כן לא נזהר ושכח עוד פעם, כבר איננו מן השוגגים, אלא פושע גמור! 

 - - - 

המשך בחלק ב' - לחץ כאן.