בס"ד 28/08/2012 ספר דברים - פרשת כי תצא: ספר בני ציון על פרשת כי תצא

"הן גאלתי אתכם כראשית להיות לכם לאלוקים",

ידוע העניין ומפורסם הדבר שהבורא יתעלה שמו נתן לנו ברוב רחמיו וחסדיו חודשיים בשנה מיועדים בעיקר לתשובה;

חודש אלול צריך לעשות תשובה שלמה על חטאם להתכונן לימים הנוראים ימי הדין והמשפט ראש השנה ויום הכיפורים, "שכל באי עולם עוברים לפני הקב"ה כבני מרון".

חודש השני זה חודש תשרי, שבו יש לנו את עשרת ימי תשובה, שתחילתן בראש השנה וסיומם ביום בכיפורים,

ובהמשך את חג הסוכות שבוא הזמן שבו צריך האדם לעשות תשובה להשם מ א ה ב ה.

אם כן מוטלת עלינו החובה להתבונן: מדוע קבע הקב"ה דוקא את שני החודשים אלול ותשרי לתשובה ולסליחה?

אין ספק שהתשובה לשאלה הזו נעוצה בכך ששני החודשים הללו הם סוף השנה ותחילת שנה, והנה כשנתבונן בתורה הקדושה ובדרי חכמים, נראה תמיד חשיבות מיוחדת לראשית ולתחילת דבר, וכן לסיום לסוף דבר. כדי לבאר את הדברים בהרחבה, נבאר קודם את החשיבות המיוחדת שיש לראשית ולתחילת כל דבר.

על הכתוב בפרשת יתרו בשמות יט' ה: "ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי ונהייתם לי סגולה מכל העמים".

מפרש רש"י: "אם עתה תקבלו עליכם יערב לכם מכאן ואילך, שכל ההתחלות קשות!",

אז רש"י אומר "אם עתה" הכוונה בתחילה, תקבלו עליכם את המצוות, "יערב" דהיינו ייטב לכם מכאן ואילך, מכיוון שכל ההתחלות קשות,

וצריכים להבין את הקשר בין "יערב לכם מכאן ואילך" עם הטעם שכל ההתחלות קשות?.

הביאור הוא על פי מה שידוע בספרים הקדושים שכל מצב של התחלה "בראשית" כולל בו את כל מה שבא אחריו, כמו השורש של העץ שכולל בתוכו את כל הענפים והפירות שיוצאים ממנו, לכן חשוב מאוד לקדש את הראשית בהתחלה, שכן כלל גדול יש בידנו שהכל הולך אחר ההתחלה והראשית, כמו שכתוב: "קדש לי כל בכור, פטר כל רחם בישראל באדם ובבהמה לי הוא" וכן מצות ביכורים: "ולקחת מראשית כל פרי האדמה שתביא מארצך",

ועל כך כתב ה"איגרא דפירקא", כתבו תלמידי הבעל שם טוב: שצריך אדם להיזהר בעומדו מן המיטה, שתהא המחשבה הראשונה, הדיבור הראשון, והמעשה הראשון - לשם יתברך בתורה ובמצוות, ועל ידי כך יהיו נגררים ונמשכים כל המחשבה והדיבור והמעשה של כל היום להשם יתברך.

לכן איך שהוא מתעורר אין כיפה על הראש הוא אומר: "מודה אני לפניך מלך חי וקיים", דבר ראשון להיות מחובר לקב"ה.

לפי זה מבואר היטב הטעם: מדוע כל התחלות קשות?

כי היות והכל הולך אחר ההתחלה שהיא שורש של המצוה, לכן שמה יצר הרע מכביד על האדם את התחלה והראשית של כל מצוה, שלא יתחיל, תמיד:

-      "לא עכשיו מחר, לא, שבוע הבא, אתה יודע מה? ראש חודש"...,

תמיד דוחה בן אדם כדי שלא יעשה אותה.

ואם התחיל האדם לעשות את המצוה מנסה היצר להכשיל אותו בקרירות, בעצלות,

מכאן צריכים ללמוד: כמה צריכים להתאמץ ביתר שאת וביתר עוז בתחילת מצוה כדי לעשותה בשלמות, שכן על ידי כך יוכל האדם בהתחלת המצוה לעבוד את השם כראוי. אז אם אדם קופץ על המצוה לעשותה בשמחה ובזריזות, אז ודאי שיהיה לו כח להמשיך אותה בתנופה כזו.

זה מה שפירש רש"י במתק לשונו: "אם עתה תקבלו עליכם" - אם עתה הכוונה בהתחלה, תקבלו עליכם "יערב לכם מכאן ואילך!",

למה?

"מכיון שכל התחלות קשות" כלומר: בגלל שכל התחלות קשות מחמת היצר המכביד על האדם, לכן עליכם לקבל על עצמיכם בתחילה לעבוד את השם -בשלימות, ועל ידי כך יערב לכם מכאן ואילך שכן שורש המצוה כבר נעשה בשלימות. אם השורש טוב בריא שלם - הפירות יצאו כראוי.

אתמול דיבר הרב (ראובן) צרף בעניין הניסיון שהיה לאברהם אבינו, אז בעניין זה בא לו היצר-הרע ונדמה לו זקן

ואמר לו: "מה קרה לך? איך אתה עושה דבר כזה? בן יחיד!"

אחר כך הלך ליצחק וראה שלא מצליח, ואחר כך הזדמן לו כנהר והפריע לו, בקיצור ניסה כל דרך,

והוא אמר לו כל הזמן: "ועל מנת כן, ועל מנת כן, ועל מנת כן, ועל מנת כן!", ולא שמע לו, "ולא יעזור לו, ועל מנת כן, ועל מנת כן!",

ואפילו שהיה נהר,

אמר לקב"ה: "באו מים עד נפש!", אתה רוצה שאני יקיים את המצוה - סלק מעלי את הנהר, והמשיך.

נשאלת השאלה: כשהוא בא לעקוד את יצחק,

והוא שומע את הקול שאומר לו: "אברהם אברהם! אל תשלח ידך אל הנער",

והוא רוצה לשחוט אותו כי הוא פוחד שזה גם כן יצר הרע, פתאום הוא רואה "איל אחד נאחז בסבך בקרניו", אז הוא מפסיק ואומר: או! אם יש איל אז זה בסדר זה כבר...

מה? אולי זה יצר הרע! איך אתה מאמין?

אומר אברהם: לא, לא, אם זה "נאחז בסבך בקרניו" אם זה הולך קשה - זה לא יצר הרע!, אם זה היה יצר הרע - האיל היה בא ככה אה אה אה אה, כאילו 'שחט אותי' אה אה, היה מזדמן בקלות, כמו שפתאום בא זקן פתאום בא נהר, פתאום פתאום, זה בא בקלות, אבל "נאחז בקרניו בסבך", זה לא היצר הרע.

זה היסוד! היסוד: שמי שעושה דברים שבקדושה: תמיד יצאו נגדו, תמיד יהיו אנשים מקטרגים, תמיד אנשים שיזלזלו, תמיד יהיה קשה, תמיד לא יפרגנו, תמיד, למה? זה קדושה.

אבל אם אתה רואה שמפרגנים לזמרים וזה וזה - זה טומאה.

ובכן "אז כל ההתחלות קשות ואומר: מכאן והלאה יערב לכם ייטב לכם, כי כל ההתחלות קשות".

עתה נבאר את חשיבות הסיום: אמרו חכמים על המצוה: "כל אשר אנוכי מצווך היום תשמרון לעשות",

פירש רש"י: "אם התחלת במצוה - גמור אותה, מכיוון שנקראת המצוה על שם גומרה, שנאמר: "את עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים קברו בשכם".

והשאלה ידועה: הרי משה לבדו התעסק בעצמות יוסף לעלותן, ואיך זה מיוחס לבני ישראל?

אלא לפי שמשה לא הספיק לגומרה, כי הוא לא נכנס לארץ, וגמרו אותה ישראל נקראת על שמם. כי המצוה נקראת על שם גומרה.

לכן כתוב בגמרא בברכות יב', "הכל הולך אחר החיתום",

והטעם לכך הוא: כי כמו שהראשית בהתחלה זה בבחינת השורש שכולל בתוכו את כל הענפים - כך הסוף והסיום של כל דבר כולל בתוכו את כל מה שהיה לפניו.

על כך כותב האיגרא דכלה: שהזמנים המסוגלים ביותר לתשובה מכל שאר הזמנים הם בסוף אותו הזמן הנועד. אז הזמנים המסוגלים ביותר לתשובה מכל שאר הזמנים הם בסוף אותו הזמן הנועד.

דהיינו זמן מנחה לעת ערב - שהוא סוף היום, וכן ערב שבת - שהוא סוף שבוע, וערב ראש חודש - שהוא סוף החודש, וערב ראש השנה - שהוא סוף השנה, וכן גם בסוף האלף השישי (שבו אנחנו נמצאים) - לפני שנכנס האלף השביעי, שבבחינת השם יתברך שזה זמן הגאולה.

הוא ממשיך ואומר: "אם לא תיקן האדם בסוף השבוע אז הפגם הוא במקום עליון יותר, ותשובתו קשה יותר! ומזה ניתן להביא את הזהרת חכמי האמת לאדם לשוב בתשובה שלמה בסוף כל זמן וזמן, קודם החזרה למקור דהיינו: סוף יום, סוף שבוע, סוף חודש, סוף שנה, לכן כל יום בסוף היום בלילה אדם עושה תשובה על מיטתו, ובסוף שבוע סוף חודש וכו', עושה חשבון נפש על כל דבר ודבר.

בא וראה מה שכתב המגיד מדובנה זכותו יגן עלינו אמן  בספר "אוהל יעקב" פרש "תזריע", על הכתוב בישעיה מד' ו': "כה אמר השם מלך ישראל וגואלו, השם צבאות אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלוקים",

פירש המגיד: שבכל מה שיעשה האדם עליו לזכור תמיד: ש"אני ראשון ואני אחרון", כלומר: בראשית כל דבר מצוה יזכור תמיד האדם את הקב"ה, כדי לעשות הכול לשם שמים,

וכן באחרית, בסוף כל דבר ישתדל לגמור את המעשה רק לכבוד השם יתברך, לגמור את המעשה רק לכבוד השם יתברך, ואז מובטח "מבלעדי אין אלוקים", לא יעבוד חס ושלום אלוקים אחרים, כי אם הוא לשם עצמו לשם כבוד, לשם אחר לשם זולתו - זה כמו אלהים אחרים. המצוות צריכות להיעשות לשם השם לבדו, אז ההתחלה לשם שמים והסיום לשם השם לבדו.

זו גם הסיבה שציוה אותנו הקב"ה לקרוא "קריאת שמע" בבוקר ובערב, שזה קבלת עול מלכותו יתברך. כמו שכתוב: "ודברת בם בשבתך בביתך ובשכבך {זה בערב} ובקומך {זה בבוקר}", שכן על ידי כך שאדם מתחיל ומסיים את היום עם קבלת עול מלכות שמים-יוכל לעבוד את השם כראוי במשך כל היום.

רעיון קדוש זה הביע הרב הקדוש רבי מאיר מפרמישלאן זכותו יגן עלינו אמן  על הלכה ראשונה שהזכיר מר"ן הבית יוסף בשולחן ערוך: "יתגבר כארי לעמוד בבוקר לקראת בוראו, שיהא הוא מעורר את השחר", {כמו שאנחנו ברוך השם}.

וכתב על זה הרמ"א - רבי משה איסרליש: "ובשוכבו על משכבו ידע לפני מי הוא שוכב, ומיד שייעור משנתו יקום בזריזות לעבודת בוראו יתברך ויתעלה".

אז רואים שהרמ"א מוסיף גם בערב לפני שהוא הולך לישון יזכור לפני מי הוא שוכב.

ולכאורה צריך באור, מר"ן הבית יוסף דיבר ההשכמה בבוקר, מדוע הוסיף הרמ"א ענייני שכיבה בלילה?

אלא אומר הרבי רבי מאיר מפרמישלאן: אם הולכים לישון בלילה כמו סוס אי אפשר לקום בבוקר כארי. כתוב: "יתגבר כארי",

לכן הוסיף הרמ"א ואמר: כדי שהאדם יוכל לקום בבוקר ולהתגבר כארי - מן הראוי כשהוא עולה על יצועו יידע בפני מי הוא שוכב! לא כמו סוס שהולך לישון ואינו יודע בפני מי הוא שוכב, ואז מובטח שהוא יקום בבוקר ויתגבר כארי.

מעתה נבין גודל העניין שנתן לנו הקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו, שני חודשים של תשובה, חודש אלול - בסוף שנה, כי הכל הולך אחר החיתום, וכדי לסיים את השנה החולפת, לפני שאור של סוף השנה מסתלק והולך לו למעלה,

לכן נתן לנו את חודש תשרי מיד שהוא ראשית השנה להתחיל את השנה החדשה בתשובה שלמה ישר, ועל ידי כך כל השנה תהיה לעבודתו יתברך אמן כן יהי רצון.

רבי חנניא בן עקשיא אומר, רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות, (ישעיה מב, כא) שנאמר השם חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.