ההשתדלות גורעת מהבטחון

- - - לא מוגה! - - - 

נציב יום, נתנאל בן קסיה יזכה לתשובה שלמה ואמיתית

מתוך שמחה

ויהיה עבד השם באמת

אמן

ההשתדלות

גורעת מהביטחון

האדמו״ר מאושר אוב בספרו באר משה פרשת בשלח

מביא בשם אביבה ברכת ראש

מעשה שסיפר

האדמו״ר רבי דוד מיללוב זכר צדיק וברכה

יהודי

למד

שער הביטחון בחובת הלבבות

וקיבל על עצמו לחיות

בביטחון מוחלט ללא שום השתדלות

לא עסק בשום מלאכה

ולא ביקש עזרה משום אדם

עובר יום בעוד יום, מזון לא מגיע לפיו

עד שנפל בצידי דרכים באפיסת כוחות

עברה שם עגלה עם מחותנים שנסעו לחתונת הצאצאים

ואותו חסיד לא רצה לבקש מהם מאומה

כי הוא בוטח בשם

אבל מכיוון שהם אפיסת כוחות

הוא התחיל לקחקח בגרונו

שנושאי העגלה ישימו לב אליו

אולי ירחמו עליו

וייתנו לו מאכל

יושבי העגלה שמעו את הקולות

וראו יהודי שוכב מעולף בצד הדרך

מיד ניגשו ואחיו אותו במאכל ומשקה עד ששבה אליו רוחו

אמר רבי דוד מללו

כמה חבל

אם לא היה עושה את פעולת ההשתדלות

בקחקוח בגרון

היה זוכה באותה שעה לאכול מן מן השמיים

העגלה עברה שם רק לנסותו

לבחון

האם בשעה הקשה יעשה פעולת השתדלות

או ימשיך לסמוך בביטחון מוחלט

ללא שמץ השתדלות בקדוש ברוך הוא.

וכיוון שלא עמד בניסיון

אינו במעלת הצדיקים הגמורים

ועל כן ישוב לביתו

ובערך אחד ה' בכל אשר תעשה תצטרך להמשיך לעשות פעולות השתדלות

ורק אז תזכה לברכת שמים.

ואוסיף על זה הבהיר משה

בשם הכותו נדפסים

שמעתי שכתב הרמב״ם

אילו היו עכשיו בעלי אמונה וביטחון כמו דור המדבר

שעליהם נאמר זכרתי לך חסד נעורייך אהבת כלולותייך

לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה

אז גם בדורות הללו היה יורד מן

הוא פירש בעל התולדות שכן היה במצות שהוציאו ממצרים

שטעמו בהם טעם מן

וזה משום שגם צידה לא עשו להם

יוצאים למדבר ולא מכינים צידה לדרך

ולא ליום-יומיים

היה להם אמונה שלמה וביטחון מוחלט בשם

ומטעם זה זכו למן

בכל דור ודור כשאדם בוטח בשם בביטחון גמור

יורד לו מן משמיים

לכן ציווה הקדוש ברוך הוא לקחת מלוא העומר מן

להניח למשמרת

לזכור זאת בכל דור ודור

זה שאומרים בהגדה של פסח

על אחת כמה וכמה טובה כפולה ומכופלת

למקום עלינו

אילו סיפק צורכנו במדבר ארבעים שנה

ולא הכיל לנו את המן, דיינו.

וצריך עיון, אם לא היה מוריד לנו מן

אז איך יספק צורכנו במדבר?

פירש התולדות שסיפק צורכנו במדבר זה שהקדוש ברוך הוא הכיל אותנו בלב מלא אמונה וביטחון

זה סיפק צורכנו

וממילא ירד לנו מן

אז אנחנו מודים שתי הודעות לקדוש ברוך הוא

תחילה על שנטל לנו אמונה וביטחון

ואחרי כן בעקבות זה בא המן, על המן

רבי הקדוש, רבי מנדל מרימינוב, זכר צדיק וברכה,

היה בעל ביטחון גדול בשם.

זה הבן

של רבי מנחם מנדל.

פעם הוא נסע לרבי אלימלך,

ובדרכו, לא, לא, מדובר, סליחה, ברבי מנחם מנדל עצמו עצמו.

פעם אחת הוא נסע לרבי אלימלך,

ובדרכו מצא דינר זהב על הארץ.

התכופף להרים את המטבע, אבל תכף הזדקף

ואמר אני לא מתכופף

להרים את המטבע. אם הקדוש ברוך הוא רוצה לתת לי אותה,

אז הוא ישים לי אותה בכיס בלי צורך שאני אצטרך לפעול להשיגה.

המשיך בדרכו ללז'ינסק,

נכנס לבית המדרש.

עוד יהודי עשה דרכו ללז'ינסק

והוא הלך באותו מסלול

וראה את המטבע, התכופף בהרים וניח בכיס.

כשהגיע ללז'ינסק, נכנס לבית המדרש,

ראה שם את הרבי, רבי מנחם מנדל.

הוציא את המטבע ומסר לו.

אמר לו, רבי,

מצאתי בדרך דינר, לא היה עליו סימן,

הרי הוא שלי.

אבל ברוך השם, זכיתי לברכה בעמלי, לא חסר לי.

ואני לא צריך אותו, לכן אני נותן לך את הדינר.

רבי מנחם מנדל היה במדרגה מופלגת של ביטחון.

לא צריך להתכופף אפילו למטבע.

מי שאינו בדרגה זו,

אה,

מי שלא בדרגה זו

ונוהג ככה, הוא שותה.

רק מי שנמצא בדרגה כזאת, יגיע עליו ישר לכיס.

על פי זה מבארה ברכת ראש

את הגמרא שמביאה שתי מעשיות סותרות זו מזו.

מעשה ראשון,

אדם בא לפני רבי נחמיה,

ביקש ממנו צדקה.

אמר לו, במה אתה רגיל לסעוד?

אמר לו, דרכי לאכול בשר שמן ולשתות יין ישן.

רבי נחמיה רגיל היה לאכול עדשים.

שאל את האדם, רצונך שתגלגל עימים בעדשים?

כלומר, האם אתה מסכים?

‫אם לאכול את המאכל שאני רגיל לו.

‫ואותו

בן אדם הסכים.

‫האכיל אותו בעדשים,

‫כיוון שלא היה רגיל להם,

‫הזיק לו והוא מת.

‫אמר רבי נחמיה, ‫אוי לו לזה שהרגו נחמיה.

‫ממשיכה הגמרא, מביאה מעשה נוסף. ‫אדם בא לפני רבא לבקש צדקה.

‫אמר לו רבא, במה אתה רגיל לסעוד?

‫אמר לו, בתרנגולת פתומה ויין ישן.

‫אמר לו, אתה לא חושש להכביד על הציבור?

‫אמר לו, וכי, משל הציבור אני אוכל,

‫משל הקדוש ברוך הוא אני אוכל.

‫עיני כל אליך יסברו ‫מתי נותן להם את אוכלם בעיתו.

‫בעיתם לא נאמר, אלא בעיתו.

‫מלמד שכל אחד נותן לו הקדוש ברוך הוא פרנסתו בעיתו.

‫תוך כדי דיבור הופיעה אחותו של רבא,

‫לאחר 13 שנה שלא התראו.

‫מה היא הביאה לו מתנה?

‫תרנגולת פתומה ויין ישן.

‫אמר רבא בליבו, מה פתאום היא הביאה מאכל ‫שאני לא רגיל בו?

‫ואז הבין שמן השמיים

‫זימנו לו תשובה למה שאמר לו אותו עני.

‫ואמר לה, ענינה עניתי לך קום ואכול.

‫ממש כמו שהוא אמר העני.

‫שהקדוש ברוך הוא נותן לכל אדם, בעיתו.

‫עכשיו הוא רעב ורוצה לאכול,

‫אז באה אחותו בעיתו לתת לו אוכל.

‫אם היא לא ראתה אותו 13 שנה,

‫היא לא גרה בסביבה.

‫זאת אומרת, היא יצאה לדרך לפני מספר ימים

‫בשביל להגיע.

‫מתי היא הגיעה?

בעיתו.

‫בדיוק כמו שהוא אמר את הפסוק.

‫אז מה יוצא מפה?

‫יוצא שרבא חזר בו מהמחשבה הקודמת,

‫כשטען שהוא מכביד על הציבור,

‫ונמנע מלתת לו תפנוקים שהוא רגיל בהם.

‫וכעת הוא אומר לו, נעניתי לך,

‫ומזמין אותו לאכול בדיוק.

המאכלים המשובחים שהוא רגיל שהביאה אחותו.

למה רבא שינה את הלך המחשבה שלו?

ומה זה שונה מהמקרה של רבי נחמיה,

שהעני מת מאכילת עדשים?

רבי נחמיה תלה את הכל להר בצוואר של העני.

מי אמר לו להרגיל את עצמו בתפנוקים?

אבל יש חילוק בין שני המעשים.

העני של רבא עמד על שלו ולא הסתפק במועט.

ואמר שהוא לא אוכל משל בני אדם אלא מהקדוש ברוך הוא.

הקדוש ברוך הוא זן ומפרנס לכל.

והוא זכה למעשה מופת.

באותו יום הביאה אחותו של רבא תרנגולת פתומה ויינשן,

ורבא נתן לו

העני הראשון,

למרות שהיה רגיל בבשר שמן וביין ישן,

מכל מקום כשאמר לו רבי נחמיה גלגל עמי בעדשים, הסכים.

לא התעקש בעמד על שלא.

הביטחון בשם יתברך לא היה מספיק חזק, לכן הוא מת.

מי שמסכים לשנות מהרגלו מסתפק בעדשים,

הרי הוא כאותו חסיד.

שהיה מוטל בצידי הדרכים

וכחכח בגרונו שייתנו לו אוכל.

אם היה לו ביטחון בשם מוחלט, כמו שהוא למד בחובת הלבבות,

היה עומד על שלו בלא שום פשרה והיה זוכין לאכול מן מן השמיים.

ונסיים במעשה בחסיד.

עברו שנים והוא נשוי, לא זכה לזרע של קיימא.

הרופאים אמרו, תיסע מעבר לים,

שם יש רופאים מומחים.

טיפולים מיוחדים ותרופות יקרות.

והוא נסע אל ריבו השפת אמת ושאל אותו האם לשמוע להם.

אמר לו, אל תשעל את דברי הרופאים, בעזרת השם הכל יהיה קשור.

חזר לביתו בשמחה וציפה לישועת השם.

חלף זמן ועוד זמן ועוד זמן ולא נושר.

אשתו מקטני אמנה אמרה, הרופאים אמרו שאין סיכוי רק אם ייסע מחבל לים ידרוש ברופאים.

ואיך הרב מבטל את דבריהם?

והחליטה לחסוך כסף בסתר

והטמינה מאחורי תנור ישן

שלא היה בשימוש

ואמרה כשאצבור סכום הגון אספר לבעלי,

אשכנעו לעצת הרופאים וניסע מעבר ליום.

עברו שנים,

עדיין לא נפקדו,

והבעל ממשיך להאמין בריבו

והאישה צוברת ממון.

יום אחד היא יצאה מהבית,

בעלה נותר לבד,

חשב למה אבעיר את התנור הגדול והבזבז הרבה עצים?

השתמש בתנור הישן,

פיזר עצים והדליק,

התחמם,

וכל המטבעות שהיו מאחורי התנור הותחו

מן החום הנוהט.

‫האישה שבה הביתה,

כמעט פרחה נשמתה.

‫בעלה יושב סמוך לחום התנור ולומד,

‫והיא חרב עולמה כל הכסף ירד לטמיון.

‫אחרי שהצטנן התנור,

‫שלפה משם שק חרוך

‫עם גוש מתכת גדול מפוחם.

התקווה נגוזה.

‫כעת לא נשאר לה כי היא מידת הביטחון לבד.

‫ואחרי שנה

נולד להם בן זכר.

‫כל זמן שהיה בלב שלה מחשבות של השתדלות,

‫ברכת הצדיק לא פעלה.

‫מרגע שהתייאשה מן ההשתדלות,

‫וראתה שאין בזה ממש,

זכתה לביטחון אמיתי בשם,

‫או, ורבה, ועל ידי זה באה להם הישועה.

‫אם אתה מחליט

על ביטחון גמור, לך עד הסוף.

‫אם לא,

תמשיך לעבוד.

‫ההכל יודוך והכל ישבחוך,

‫והכל יאמרו והכל יאמרו,

‫אין קדוש כשם.

‫הכל ידעוך והכל ישבחוך,

‫והכל יאמרו והכל יאמרו,

‫אין קדוש כשם.

‫שבועותו הם הרבה ביטחון,

‫ולעמוד בזה.

ביי.