הפלא ופלא - אות א - חלק ה | הרב אמנון יצחק

- - - אין זה התמלול, אלא עיקרי הדברים מהספר 'הפלא ופלא' באדיבות הרב המחבר ר' יהודה חיון שליט"א (לכתבה על ספריו 'לכתחילה' לחץ כאן) - - - 

איה

בקדושת מוסף של ראש השנה ויום הכיפורים, בעת אמירת "איה מקום כבודו", יגביה מעט את רגליו, ויבקש בלבו אחד מג' דברים: א. עושר מופלג; ב. בנים צדיקים וחכמים; ג. רוח הקודש ("נגיד ומצוה" בשם האריז"ל).

לדעות אחרות, יכוין על ג' הדברים, אך יבקש במחשבתו שיתנו לו רק אחד מהם, "והקב"ה בודאי יתן לו לכל הפחות אחד מהם" ("שער הכוונות" ענין יוה"כ).

לדעות אחרות, יבקש במחשבתו את ג' הדברים גם יחד, ולא רק אחד מהם, "והקב"ה בודאי יתן לו לכל הפחות אחד מהם" ("חכמת חיים". וכן נקטו מקובלים רבים).

איזבל

איזבל, למרות רישעותה הנוראה, היא השתדלה לשמח חתן וכלה. בשכר זאת, הכלבים לא אכלו את כל אבריה, אלא הותירו את גולגלתה, רגליה וכפות ידיה, שבהם שמחה חתן וכלה – "עם הראש כשכשה, ועם הידיים טיפחה לפניהם, ועם הרגליים רקדה לפניהם", ולכן זכתה שנותרו לה אברים אלו. כך מובא ב"פרקי דרבי אליעזר" (פרק יז).

איזהו מקומן

ישנן משניות שנשארו בידינו בדיוק באותה הלשון כפי שהן נאמרו מפי השכינה למשה רבנו, ללא שום שינוי – "כל משנה שאין בה מחלוקת, כך היתה מסורה בלשונה וכהוויתה ממשה רבנו ע"ה, ומהאי טעמא אמרינן פרק 'איזהו מקומן' בכל יום, מדאין שם שום חולק, כך נמסרה לנו בלשונה ממשה רבנו ע"ה מפי הגבורה". כן כתב ה"תפארת ישראל" בפירושו על מסכת מכות (ג, ג, בועז ג)

מסיבה זו – מבאר ה"תפארת ישראל" – נקטה המשנה באיזהו מקומן לשון "קלעים", למרות שבמקדש לא היו קלעים, "משום דבימי משה רבנו היו רק קלעים".

איחולים

קבלה מאחיה השילוני, כי "בכל פעם שישראל אחד אומר לחברו 'כתיבה וחתימה טובה' החל מט"ו באב ועד ראש השנה – נברא מליץ יושר בשבילו ובשביל חברו, ולכן יש להרבות בברכות ואיחולים בימים הנוראים, כי כל ברכה וברכה שאחד מברך לחברו מצטרף לטובה ביום הדין". כן מבואר בספרים: "בטוב ירושלים" (עמוד שו), "בפיקודיך אשיחה" (אלול), "דברי תורה" (מהדורה א, אות קו).

איטר

אדם שהוא איטר, הדבר בא לידי ביטוי לא רק בידיו – שהיד השמאלית חזקה יותר מהיד הימנית – אלא גם בכל שאר האברים הכפולים, שהאברים שבצד שמאל חזקים יותר מהאברים שבצד ימין. ולכן, למשל, חוש הראיה וחוש השמיעה אצל איטר חזקים יותר בצד שמאל מאשר בצד ימין. כן מבואר בספר "נר מצוה ותורה אור" (הלכות חנוכה).

\

אדם שהוא איטר יד – בגלגולו הקודם הוא היה דובר שקרים. כן אמר רבי נחמן מברסלב (כמבואר ב"ילקוט הפלאות" אות א, ערך איטר יד): "מי שנולד איטר, הוא סימן שבגלגול הקודם היה אומר שקר, לכן יתאמץ לומר אמת ולהתרחק משקר ובזה יתוקן".

אייר

חודש אייר הוא חודש שמסוגל במיוחד לרפואה - "ודבר זה נבחן ומנוסה שהוא מסוגל לרפואה, להריק האצטומכא מן העיפושים וחולשת המרה".

הסיבה לכח הרפואה שנמצא בחודש אייר: "דהנה כל החולשות והחולאים על פי רוב באים מן המאכלים שאינם לפי מזג האדם. והנה בחודש הזה התחיל המן לירד, 'לחם אבירים' – לחם הנבלע באברים, ולא היה בא מזה שום חולי משום מכאוב. נמצא, שבחודש הזה נתרפאו כל החולאים. על כן נשאר טבע קיים בחודש הזה סגולה לרפואה".

\

כל הרפואות שמקורם מהצמחים – כוחם רב במיוחד כשהם נקטפים בזמן החנטה. כן מבואר ב"ליקוטי מוהר"ן" (רעז): "כל הרפואות באין מן הארץ. ועל כן, בעת שהארץ נותנת יבולה, שנותנת כח בכל האילנות והצמחים, דהיינו בזמן החניטה, שהוא בחודש אייר, אזי יש כח יותר בכל התרופות, כי אז נותנת הארץ בהם כח. אבל בזמן אחר, אפילו אם יקחו אותן הרפואות בעצמן – אין להם זה הכח".

איל

לעולם האיל יחזור למקום בו הוא נולד, גם אם יקחוהו לארץ מרחקים.

הרמב"ן (בראשית מט, כא) כותב, כי בעבר היו משתמשים עם אילים לשלוח מכתבים. היו לוקחים אילים מארץ הצפון, ומגדלים אותם בארץ הדרום, והיו קושרים לקרניהם מכתבים, והם היו חוזרים חזרה לארץ הצפון.

בזה יבואר הפסוק: "ואתה ה' אל תרחק ממני אילותי לעזרתי חושה". כלומר, כשם שהאיל חוזר לבסוף למקומו גם ממקומות מרוחקים, כך גם אתה ה' תנהג עמי ותחזור אלי.

\

כאשר האיל נפגע מחץ שנורה עליו – הוא מחפש עשב שנקרא פוליידאל ואוכל אותו, ומיד החץ מבצבץ ויוצא. כן מובא ב"מדרש תלפיות" (ח"ב ענף חי וקיים).

על פי זה יש פוסקים שכתבו, כי "מחט שנמצאה בסימפון גדול שבכבד – כשרה, מטעם דאפשר תאכל הבהמה עשב ידוע לה ופולט המחט, כחיה הנזכרת שאוכלת עשב ופולטת החץ שבתוכה" (רבי יוסף קמחי. הו"ד ב"מדרש תלפיות" שם).

אילה

רחמה של האילה צר מאוד. בשעה שהיא כורעת ללדת – הקב"ה מזמין לה נחש שמכישה באותו מקום. ההכשה גורמת להרפיית המקום כדי לאפשר את הלידה. כך מובא במסכת בבא בתרא (טז, א). הגמרא שם מציינת את ההשגחה הפרטית שמלווה את האילה: "ואלמלי הנחש מקדים רגע אחד או מאחר רגע אחד – מיד מתה".

כמו כן, האילה נחשבת לחסידה שבחיות, וכשהחיות צמאות הן באות לאילה כדי שתתפלל לה' שיוריד מטר, וה' שומע לתפילתה (מדרש תהילים כב, יד).

כיצד האילה תנהג אם שני הדברים יקרו בו זמנית, היא כורעת ללדת וגם החיות מבקשות ממנה על הגשמים? האילה עוזבת את צערה הפרטי ומבקשת על הגשמים.

אילם

אדם שבאופן פתאומי נהיה אילם – ילחשו באוזנו הימנית בבוקר ובערב, במשך שלושים יום, את הפסוק: "מי כמכה באלים ה' מי כמכה נאדר בקודש נורא תהילות עושה פלא" – "ובעזרתו יתברך יראה פלאות". כך כתב בעל "שפתי צדיקים" (חלק ו).

אילוף

ישנן שש חיות שאותן לא ניתן לאלף ולתרבת, והם: זאב, אריה, דוב, נמר, ברדלס ונחש. כן כתב הנצי"ב (בבא קמא טו, ב). משום כך – הוא כותב – המשנה (שם) מנתה רק את שש החיות הללו.

איש שבת

"איש שבת" הוא כינוי לבעל "באר מים חיים", משום שכשהיה חוזר מהמקוה ביום שישי – היתה קומתו מיתמרת ועולה בכ - 30 ס"מ למשך כל השבת, ואף תואר גופו ופניו היו משתנים ומתייפים, ומכאן שמו – בספרי החסידות – "איש שבת".

איש עיתי

האדם שלקח את השעיר לעזאזל למדבר ודחפו מן ההר – היה מת באותה שנה. כן מפורש ב"תוספות חדשים" (יומא פ"ו, מ"ג) בשם המדרש: "האיש עיתי המשלח את השעיר לעזאזל – היה מת באותה שנה".

אישון

מסופר, כי פעם אחת נמצא אדם הרוג, ואחד מחכמי ישראל יעץ כיצד למצוא את הרוצח. הוא ביקש שיביטו עם זכוכית מגדלת לתוך אישונו של הנרצח, ושם יראו את דמות האדם האחרון שהנרצח הביט בו. זוהי דמותו ותמונתו של הרוצח. עשו כן ותפסו את הרוצח. כן כתבו בעל "דברי שאול" (בהשמטות לפרשת בלק) ובעל "בית יהודה" (ליקוטי יהודה בלק כד, א).

אכילה

אדם שיש בידו כעת מעט לחם, וכעבור זמן יהיה בידו עוד מעט לחם, כיצד מומלץ לו לאכול, האם להמתין עד שתצטבר בידו כמות שיש בה כדי שביעה, או שמא כל פעם יאכל את המעט שיש בידו? רב חסדא (שבת קמ, ב) ממליץ לו: "בר בי רב דלא נפישא ליה ריפתא – לא לבצע בצועי", ופרש"י: "לא יאכל עכשיו מעט פת שימצא לו, ולאחר שעה מעט, מפני שאין זו דרך שביעה, אלא יצרף ויאכל יחד".

\

לאדם נדמה כי לאחר אכילתו הוא שוקל יותר מלפניה, אך אין הדבר כן, אלא, אדרבה, לפני האכילה האדם שוקל יותר מלאחר האכילה. כן כתב ה"שיטה מקובצת" (ערכין יט, א) בשם הרא"ש.

\

אדם שאוכל כמויות – אינו יכול להיות אדם קדוש. החיד"א (בספרו "שמחת הרגל" על הגדה ש"פ) מספר על אדם שרבים נהרו אליו כי חשבוהו לאדם קדוש, ורבי יוסף קובו ציווה לבודקו כיצד הוא אוכל, ונודע שהוא אוכל הרבה, ואמר שמקור כוחו אינו מצד הקדושה.

\

מציאות זו שילדים קטנים מסרבים לאכול קיימת רק בעם ישראל ולא באומות העולם. כך אמר ה"חפץ חיים" (הו"ד ב"בית יחזקאל" אות קד). הוא נימק זאת בכך, שהיצר הרע עושה כל שביכולתו למנוע מהילדים לאגור כוחות הנצרכים ללימוד התורה. הוא מעוניין שהילדים יהיו חלשים וצנומים ויקשה עליהם לעסוק בתורה.

\

אדם שבשעת אכילתו הוא זוכר "שה' יתברך הוא המאכיל" – מובטח לו "שיהיה בכח הלחם והמים שאוכל ושותה להסיר ממנו כל מיני מחלה". כן כתב רבי צדוק הכהן מלובלין (בספרו "פרי צדיק", קונטרס "עת האוכל", בענייני האכילה).

אכילה; שתיה

עד גיל ארבעים – האכילה מועילה לאדם. למעלה מגיל זה – השתיה מועילה לו. רמז לדבר: הפסוק הארבעים בתורה הוא (בראשית ב, ט): "וטוב למאכל", ואילו הפסוק הארבעים ואחד הוא: "ונהר יוצא מעדן להשקות".

\

להבדיל מאכילה, שכמות האוכל הממלאת את הכרס היא הגורמת להרגשת השביעה, השתיה אינה כן. הרויה אינה נגרמת כתוצאה ממילוי הכרס, אלא כתוצאה ממילוי הגרון. כלומר, הלגימות הגדולות והגסות הממלאות את הגרון – הן המביאות את הרגשת הרויה. כן מבואר במסכת סוכה (מט, ב): "כי שבע איניש חמרא – מגרוניה שבע".

\

אדם שאוכל או שותה וקם ממקומו מיד לאחר מכן – מביא על עצמו חולאים רעים וקשים. לכן, בגמר האכילה או השתיה יישב במקומו וימתין כשיעור ברכה אחרונה של אותה אכילה או שתיה שאכל ושתה. כיצד? מי שאכל לחם – ישהה במקומו כשיעור זמן של ברכת המזון. אם אכל מיני מזונות – ישהה כשיעור ברכת מעין שלוש. אם שתה מים וכדומה – ישהה במקומו כשיעור ברכת בורא נפשות. כן מבואר במסכת שבת (דף כט, ב): "חמשה דברים קרובים למיתה יותר מן החיים, ואלו הן: אכל ועמד (מיד, קודם ששהה מעט), שתה ועמד וכו'"; וביאר ה"בן איש חי" (שנה א, בהר, אות יא), ששיעור ההמתנה הוא כשיעור ברכה אחרונה של הדבר שאכל ושתה.

אכילה גסה

לא רק מאכלים טמאים מטמטמים את לבו של אדם, אלא אף מאכלים טהורים וכשרים למהדרין, אם הם נאכלים עד כדי אכילה גסה – הרי הם גורמים לטמטום הלב. כן מבואר בספר "תורת מהרי"ץ" (פרשת בהעלותך).

\

רוב החולאים נגרמים מריבוי אכילה ומחוסר התעמלות. כן מבואר בספר "שבילי אמונה" (הנתיב הרביעי): "רוב מה שיתחדש החולי הוא, כשהתמיד החולה המנוחה, ורפיון ההתעמלות, עם ריבוי מאכל ומשתה, וזה כי אלו הדברים יוולדו מהם מותרות בגוף".

\

כל המרבה באכילה מקצר את חייו. כן מבואר בספר "דעת שלום" (בראשית): "האכילה היא סיבת מיתה הטבעיות, וכל המרבה באכילה מקצר ימיו רח"ל, כידוע בחכמת הרפואה; ורופא אחד אמר: בני אדם קוברים קבריהם בשיניהם, והה"ק רבי פנחס מקאריץ אמר: מיעוט אכילה טוב לאריכות ימים. לכן אוכלי המן במדבר לא מתו מיתה טבעית, ובזה ניחא תמיהת הרמב"ן (פרשת נשא), שתמה: איך לא מת מישראל ע"ש, ובזה מיושב".

\

אכילה מופרזת לאחר רעב – מסוכנת ביותר וגורמת למחלות חסוכות מרפא. כן מבואר ב"ספורנו" (בראשית מז, יז): "אמרו חכמנו ז"ל: המרעיב עצמו בשני רעבון ניצול ממיתה משונה. וכבר אמרו חכמי הרפואה, שהשובע אחר הרעב גורם חולי ממית".

\

לאחר שאדם סיים את סעודתו – אל יאכל יותר, מכיון שהאיצטומכא נסתמת. כן מבואר ב"באר היטב" (או"ח סימן רצא סק"ד): "כל זמן האכילה האיצטומכא פתוחה, מה שאין כן אחר הסעודה – נסתמת, ולא יכול לאכול אחר כך אלא אכילה גסה", הגורמת נזקים קשים.

אכילת בשר

אחת הסיבות העיקריות שלפני המבול האריכו ימים וגילם הגיע למאות שנים – היא, משום שלא אכלו בשר, שהרי באותה תקופה היתה אסורה אכילת בשר, ולא הותרה אלא לאחר המבול. כן מובא ב"ילקוט מעם לועז" (בראשית ח"א עמוד קצט) בשם הרמב"ם.

זו גם כוונת חז"ל – אומר הרשב"ץ ("מגן אבות") - "מרבה בשר מרבה רימה", כי האוכל בשר מזרז את מיתתו.

אלדד הדני, אלדד בן מחלי ראה: "הלכות ארץ ישראל".

אלדד ומידד

אלדד ומידד היו אחי משה ואהרן. יש אומרים שהם היו אחים מאם – יוכבד בת לוי. לאחר שעמרם גירשה, היא נשאת לאליצפן בן פרנך, ומזיווג זה נולדו אלדד ומידד.

לעומתם סוברים אחרים, כי אלדד ומידד היו אחי משה ואהרן מן האב. לאחר שעמרם גירש את יוכבד, הוא נשא אשה אחרת וממנה נולדו לו אלדד ומידד. כן מבואר ב"דעת זקנים" (במדבר יא, כו).

אליהו הנביא

אליהו הנביא מכונה "בעל אדרת שער" משום שמלבושו היה עשוי משער של חיות. מדוע? משום שאליהו חשש משעטנז, ואם ילבש בגד צמר – קיים חשש שמא יתערבו בו חוטי פשתן, ואם ילבש בגד פשתן – שמא יתערבו בו חוטי צמר, לכן, למען הסר כל חשש איסור, קיבל אליהו על עצמו שכל מלבושיו יהיו אך ורק משיער חיות. כן כתב ה"חת"ם סופר".

\

הרוצה לקבל את ברכתו של אליהו הנביא, זאת יעשה: בטרם עריכת הברית – יישב על הכסא שעליו תערך הברית, הוא הכסא המוכן לאליהו הנביא, כשהרך הנימול בידיו, ולאחר מכן יניח עליו את הרך הנימול. כן כתב הרא"ה מלוניל (בספר "ארחות חיים" הלכות מילה) בשם רבנו נסים גאון: "הגידו לי זקנים שבדור, שביום שהכניסני אבי מורי לברית, נכנס לבית הכנסת ואני בידו, והתישב שעה אחת על כסא המוכן לאליהו, ואחר כך עמד והושיבני על הכסא. אמר להם: קבלתי מזקנים הקדמונים שזה הכסא מוכן לאליהו והוא מלאך הברית, וישבתי עליו עם הילד אולי יברכהו לי, והנה באמת מצאתי חכמה בברכתו".

אליעזר

אליעזר עבד אברהם היה כה ענק, עד שרק קרסולו בלבד היה באורך 10 אמות. במסכת סופרים (א, א) מסופר, כי פעם אחת גער אברהם באליעזר עבדו וכתוצאה מהגערה נפלה שינו של אליעזר. את השן שנפלה נטל אברהם ועשה ממנה מיטה, עליה ישן כל ימי חייו.

בספר "פתשגן הכתב" (פ' טו) הוכיח המחבר מעובדה זו, כי אבריו של עבד כנעני שייכים לאדונו גם אם הם אינם מחוברים לגופו.

אלישע בן אבויה

במה זכה אלישע בן אבויה שיזכר שמו ב"פרקי אבות" יחד עם תנאים קדושי עליון? בעל "מלאכת שלמה" (אבות פ"ד, מ"כ) כותב בשם הגאונים, כי אלישע בן אבויה זכה לכך בשכר שמנע את רבי מאיר לעבור את תחום שבת, כידוע.

אלכסנדר מוקדון

כאשר אלכסנדר מוקדון לחם עם שונאיו, הוא התבונן וראה שחיילותיו נופלים כמו זבובים, מפני ששונאיו העמידו חיות רעות עם ארס בעיניהם מסביב לחומה, וכשחיות אלו היו מביטות על חיילי אלכסנדר מוקדון, הם היו יורות ארס מתוך עיניהם, והורגים את חייליו. מה עשה אלכסנדר? לקח מראות והעמידן ממול לחיות הללו, וכשהיו החיות מביטות, הן היו רואות את עצמן, ומיד מתות מכח ראייתן העצמית ("דרשות אבן שועיב", פרשת בלק).

אלמנה

אדם שנפטר, אינו עולה למקומו הראוי לו בעולם העליון, עד אשר תנשא אלמנתו. כן כתב בעל "בני יששכר" (אדר מ"ב א"ד): "בשם הרה"ק מהר"ב זצוק"ל, שנפש הנפטר אין לה עליה כל כך למחוז חפצו, עד שתנשא אלמנתו, אם היא ראויה לכך עדיין".

\

חמור עונשו של המענה אלמנה ויתום. באבן עזרא (שמות כב, כ) מבואר, שגם מי שרואה אדם שמענה אלמנה או יתום ואינו עוזרם, נחשב כמענה אלמנה ויתום – "ואחר שאמר 'לא תענון' לשון רבים, אמר 'אם ענה תענה' (לשון יחיד), כי כל רואה אדם שהוא מענה יתום ואלמנה ולא יעזרם, גם הוא יחשב מענה".

אמונה

אין יהודי אחד בכל העולם כולו, בכל מצב רוחני שהוא, שיכפור בבורא עולם, וזאת אף אם ייסרוהו יסורי תופת. כל זאת בתנאי שהוא יבין שרוצים להעבירו על דת; אבל אם יפתוהו בלשון חלקלקות שכדאי לו לשקר באמונתו – יתכן שימשך אחריהם ויכפור.

כן כתב בעל "דברי שאול" (מגילת אסתר): "כבר נודע, כי היהודי לא ישקר באמונתו; אף אם ייסרוהו בעקרבים – יעמוד באמונתו חזק; אך זהו כל עוד שיבין כי גזירה היא להעבירו, אבל אם בחלקות ישית למו, אז ימשך כשור לטבח ולא ירגיש".

\

אמונתו של אדם תלויה רבות בפיו. אדם שמרבה לדבר דברי אמונה – יבוא לידי אמונה, שנאמר: "האמנתי – כי אדבר", וכן הוא אומר: "אודיע אמונתך בפי" – ללמדך ש"האמונה תלויה בפה".

גם כפירה ואפיקורסות תלויים בפה. אדם שמדבר דברי כפירה, אף אם אינו מאמין בהם ואפילו מתלוצץ עליהם, וכל מטרת אמירתו היא לשלול אותם – אמונתו עלול להפגם בעתיד. כן מבאר ב"דרשות האשכול" (פרק ד) וב"ליקוטי מוהר"ן" (תנינא, אות מד).

\

בכוחה של "ברכת המינים" – כשהיא נאמרת בכוונה רבה ומתוך התבוננות בתוכן הברכה – "לבטל מעל עצמו מחשבות והרהורים רעים באמונה".

אמוראים

בכל מסכת בש"ס יש שם של אמורא אחד שהוא מופיע רק באותה מסכת. כן אמר הגאון רבי חיים קנייבסקי.

אמזוני

"אמזוני" פירושו נשים לוחמות. בימי רעו בן פלג (בראשית יא, יח) קמה ממלכה של נשים שבעליהן נהרגו במלחמות. אותם נשים יצאו למלחמות רבות ונצחו בכולן. בעודן קטנות היו שורפים להם את שד ימין, כדי להקל עליהן את לבישת כלי הזין. כן מבואר ב"סדר הדורות" (אלף השני, אלף תתשפז).

אמת

אדם שנזהר מלדבר שקר – מובטח לו שאפילו אם יהיה חולה, לא יפול למשכב, אלא יקום בריא. כן מבואר בספר "מדרש פנחס" לרבי פנחס מקאריץ.

\

אדם שכל דבוריו ומחשבותיו הינם אמת – כל מה שידבר או יחשוב, הכל יתקיים, אפילו אם אמר או חשב שלא במתכוין. כן כתב בעל ספר "חסידים" (סימן מז).

\

אדם שמקפיד לא להוציא דבר שקר מפיו – לעולם לא יגנב ממנו מאומה. כן כתב רבי פנחס מקאריץ בספרו "אמרי פנחס" (אות רמג): "מי שאינו משקר – אין נגנב ממנו שום דבר".