הפלא ופלא - אות ת - חלק ד | הרב אמנון יצחק

- - - אין זה התמלול, אלא עיקרי הדברים מהספר 'הפלא ופלא' באדיבות הרב המחבר ר' יהודה חיון שליט"א (לכתבה על ספריו 'לכתחילה' לחץ כאן) - - - 

תלמוד תורה

גם אדם שנגזר עליו להיות טיפש מטופש, אם יעסוק בתורה בהתמדה, התורה תחכים אותו, לא רק בדברי תורה, אלא אפילו במילי דעלמא. כן כתב בעל "ישמח ישראל" (פרשת מטות) בשם הקדמונים: "כל איש יוכל להיות חכם כאשר יעסוק בתורה, והתורה מחכימה פתי ונותנת לפתאים ערמה, ומזה נעשה חכם אפילו במילי דעלמא, והוא חכם כמו החכמים שנגזר עליהם שיהיו חכמים".

\

אין יהודי בכל רחבי תבל – מכל סוג שהוא ובכל מצב שהוא – שאינו מסוגל ללמוד תורה. כן כתב המהרש"א (סנהדרין צא, ב): "התורה היא מורשה לכל ישראל מששת ימי בראשית. רצה לומר, לפי בריאתם וטבעם מששת ימי בראשית מוכנים כל ישראל ללמוד תורה".

\

כל יהודי בעולם יכול להבין כל דבר בתורה, ואפילו את הדבר הקשה והחמור ביותר. כן כתב בעל "אגרא דכלה" (ואתחנן, על הפסוק ונשב בגיא): "ידוע מה שכתבו חכמי האמת, באם אדם לומד ואינו מבין איזה ענין – אזי יהרהר בתשובה, כי בטבע איש הישראלי להבין כל התורה לפי שורש נשמתו, כי קוב"ה ואורייתא וישראל חד, ובאם אינו מבין – אזי בודאי מחמת החטא שמעוור עיניו".

\

לימוד מתוך חשק במשך שעה אחת – שווה בערכו ללימוד יום שלם ללא חשק. כן מבואר בספר "סור מרע ועשה טוב" (הוספות אות נז לבני"ש): "כאשר יעסוק האדם בתורה בחשק נמרץ יהיה לו ברכה בגודש, ויוכל ללמוד בשעה אחת מה שלא יוכל ללמוד בזולת החשק ביום שלם, כי בחשק הלב והשכל תתברך בו התורה".

\

אדם שחושק ומתאווה ללימוד מסויים מתוך כל חלקי התורה, אות וסימן שלימוד זה היה חסר לו בגלגוליו הקודמים, והוא הוצרך לרדת בגלגול להשלים חלק זה שאליו הוא משתוקק כעת. כן כתב החיד"א בספרו "חדרי בטן" (וארא אות ז, בשם האריז"ל): "חלק הלימוד שחושק בו, הנה זה בא בגלגול זה, כי הגלגולים שעברו חסורי מחסרא והכי קתני בגלגול זה להשלים חוקו".

\

קיימת מעלה גדולה גם בלימוד תורה ללא הבנה. כן כתב בעל "רחמי אב" (סימן כו). הוא הוסיף לספר: "אני הכרתי סנדלר אחד שלא היה לו יד בלימוד, והיה גומר בכל שנה סדר הש"ס באמירה בעלמא, והיה צלם אלקים על פניו כאחד הגדולים".

\

גם דברי תורה שאדם למד ללא שום הבנה, לאחר תחיית המתים הוא יבינם על בוריים. כן מבואר בספר "זהרי חמה" (פרשת וישב, עמוד קפד): "מה שהאדם לומד בחייו בלי שום ידיעה והבנה – אחר התחייה יידע הכל על בוריו".

\

אין לך אדם בעולם שעוסק בתורה לשם שמים, שאין לו שפע בגשמיות. כן מבואר ב"מגדל עוז" (בית מידות, עליית החכמה): "לא תראה אדם שעסק בתורה לשם שמים, שלא עלה לגדולה ופרנסתו מעופפת לו כציפור ונכסיו מצליחים. ואם אמר החכם 'גם לא לחכמים לחם' – לא דיבר כי אם מחכמים בעניני העולם בלבד, ולא זכו לפקוח עיניים בחכמת התורה. ומה שמצינו גם מהחכמים שהיו עניים, כגון רבי חנינא בן דוסא וריב"ח וראב"פ וחבריהם, לא תטעה לומר שלא היו יכולים למצוא די פרנסתם בכבוד, אלא לפי שלא רצו ליהנות מכבוד התורה, כמו שכתב הרמב"ם. אבל הרוצה ליהנות – פרנסתו מצויה תמיד ואינו צריך להצטער, ובלבד שיעסוק בתורה לשמה".

\

תורה מתשת כוחו של אדם, רק אם אינו יגע בה די הצורך, אך אדם שיגע בתורה בכל יכולתו – התורה נותנת לו כח ומחייה אותו. כן מבואר ב"קרבן העדה" (ירושלמי כתובות סוף פרק ח): "הא דאמרינן תורה מתשת כוחו של אדם, זה רק אם אינה ביגיעה כל צרכה, אבל ביגיעה – הרי הוא חייכם".

\

אדם שנקלע לקושי בהבנת סוגיה מסויימת – אם יאחז בשערות ראשו או בשערות זקנו או בפיאותיו, קיים סיכוי שיתיישבו לו הדברים ויעלמו הקשיים. כן מבואר בספר "אגרא דפרקא" (אות שלז): "אדם העוסק בלימוד התורה, דרכו להיות מסלסל בשערותיו ואוחז בפאותיו וזקנו, כי המה רומזים לי"ג מידות של רחמים, והם מכוונים נגד י"ג מידות שהתורה נדרשת בהם, ועל ידי כן נתגלה לו הדבר שהיה מתקשה בו ונעלם ממנו".

\

לימוד בקול – משפר את תפקוד המח. כן כתב בעל "רשפי אש" (אות עו): "כשם שיש חילוק ממחשבה למוציא בפיו, כן יש חילוק עוד למי שמרים בקול – על ידי זה מתעלה המח".

\

אדם שלומד תורה, ותוך כדי לימוד הוא מרגיש צימאון, ואינו מפסיק מלימודו כדי לשתות – נחשב לו הדבר לכפרת עוונות על עוון דברים בטלים שדיבר. כן כתב בעל "קב הישר" (פרק יג).

\

הגורס במהירות – שוכח את כל אשר כבר ידע בעל פה. כן כתב תלמיד הגר"א בספרו "גביע הכסף" (עמוד כו). הוא הוסיף לספר: "מעשה בא לידי באיש אחד שהיה יודע ששה סדרים בעל פה, והיה גורס במהירות ותש כוחו שלא היה יכול כלל לגרוס בעל פה, רק מהספר, וידוע שדבר זה גרם לו השכחה".

\

הגורם היחידי לאפשרות לצפות מסוף העולם ועד סופו הוא רק לימוד תורה ולא שום מעלה אחרת. כן אמר האדמו"ר מסאטמר זצ"ל.

ראיה לדבר – הוא מביא – ממה שאמרו חז"ל במסכת נידה, כי בשעה שהעובר נמצא במעי אמו – בא מלאך ומלמדו תורה, והוא צופה ומביט מסוף העולם ועד סופו, ובעת יציאתו – בא מלאך ומשכחו את התורה שלמד. מדוע – מקשה האדמו"ר מסאטמר – הוא לא נוטל ממנו את כח הראיה שעל ידה הוא מביט מסוף העולם ועד סופו? אלא, ודאי, שכל כחה של ראיה זו נובע מהתורה שלמד, וברגע שהמלאך משכח את תלמודו, בו ברגע נפסקת הצפיה מסוף העולם ועד סופו.

\

אדם שמבאר דברי חכם – כגון דברי תנא, או אמורא, או ראשון, או אחרון – וכלפי שמיא גליא כי לא לזה התכוין האמורא, אל לו לחשוש כי אינו אומר תורת אמת, כי "כך נתגלה לי מן השמים, כי אם אומרים בשכל הישר וצח, ומשלבים הדברים בהקדמות ראויות וטובות – אז גם אם אינו אמת, כגון שלא היתה כוונת בעל המימרא בזה, עם כל זה נעשה עתה בשמים אמת מזה". כן מבואר בספר "נטעי חיים" (עמוד קמ).

תלמיד חכם

בדורות האחרונים נתמעטו התלמידי חכמים המיוחדים והמושלמים. הסיבה לכך היא – אומר הגאון רבי חיים מצאנז זצ"ל – לפי שרבים מקילים בתפילה שלפני הלימוד ושלאחריו (ראה שו"ת שבט הקהתי חלק ב, סימן א).

ה"חזון איש" היה אומר, שמי שרוצה להצליח בתורה ולהיות תלמיד חכם, שיזהר בג' דברים: א. יזהר בדברים הצריכים נטילה, כמבואר ב"שולחן ערוך" (סימן ד, סעיף ד); ב. יזהר שלא להוציא שקר מפיו; ג. יזהר לומר את ה"יהי רצון" שאומרים לפני הלימוד.

\

לאחר החורבן רק תפילה מתוך בכיה מתקבלת, כפי שאמרו חז"ל, שלאחר החורבן שערי תפילה ננעלו ושערי דמעה לא ננעלו. ברם, תלמיד חכם העוסק בתורה – תפילתו נשמעת גם ללא בכיה ואין הפרגוד ננעל בפניו, שנאמר (ישעיה ל, יט): "כי עם בציון ישב בירושלים בכה לא תבכה – חנון יחנך לקול זעקך". כן כתב רבי חיים פלאג'י בספרו "תורה וחיים" (מערכת ח, אות נה).

\

הגדרת תלמיד חכם בזמנינו היא שונה מהגדרתו בדורות קודמים. כן אמר רבי יעקב ישראל קנייבסקי.

מעשה היה בבחור שלאחר אירוסיו גילה שהמאורסת הינה בת כהן, ויש שמקפידים שלא לשאת בת כהן אם הבעל אינו תלמיד חכם. כשהסטייפלר נשאל על כך הוא ביקש לדעת: האם המדובר הוא מתמיד בלימוד התורה, וכן האם הוא מתכוין להמשיך לעסוק בתורה בהתמדה לאחר נישואיו. כאשר התשובה היתה חיובית, הוא אמר: "זה נקרא בזמנינו תלמיד חכם, ושיהיה הכל למזל ולברכה".

\

קבלה מאשלי רברבי: "סימן ללמדן שהוא תלמיד חכם עצום, שאשתו קשה ובעלת מריבה, ולפי מה שיגדיל בתורה – תהיה קשה יותר". כן כתב רבי אברהם פלאג'י (בספרו "אברהם אנכי").

זאת הסיבה – הוא כותב שם – שנשותיהם של רבי חייא ורב יהודה ורבי יוסי הגלילי היו מצערות את בעליהן, כמבואר במסכת יבמות (סג, א) ובמדרש רבה (בראשית פי"ז).