מנהיגות - חלק כב | הרב אמנון יצחק

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

נציב יום משפחת מרילי מודים לכבוד הרב על כל הטוב שעושה איתנו ולהצלחת ליאת בת דגנית בעסק החדש מבקשים

את ברכת הרב לרגל יום הנישואין ויזכו במהרה לגאולה ברחמים, אמן.

אמן.

מנהיגות כב

אנשים חושבים

על אף כל התופעות שהזכרנו

כמו חזקיה המלך

זה תופעות חד פעמיות, היסטוריות,

שהם מתייחסים לאתגרים בודדים ונדירים

או מעשי קיצון כמו נעץ חרם בבית המדרש.

אבל זה לא יכול ללמד על הכלל ולהוכיח שבכל רגע ורגע אדם

ויכול לפעול בעוצמות בלתי מצויות.

יבוא הטוען ויטען.

אבל עכשיו יש לנו סיפור, סיפור, סיפור,

שיכחיש את כל העצלנים שמבקשים לדבוק

בעצלנותם.

סיפור של 400 ויותר בני ישיבת מיר

שעמלו בתורה וביראה בתנאים הכי קשים בעולם.

בשנגהי.

במשך שנים.

יום אחר יום.

וכולם צמחו להיות גדולי תורה ויראה בצורה מופלאה ביותר.

וזו הוכחה

שהדבר אפשרי.

וכך מספר אחד מבני הישיבה באותם הימים,

כפי שמתאר הרב יעקב פרידמן,

תופת של ממש

קידמה את הפליטים.

הם ברחו בזמן השואה לסין, בדרך לא דרך,

וחיכתה להם תופת.

כשהתגלגלו בשלהי אב תש״א לשנגחאי.

הם הגיעו אל תוך קיץ סיני לוהט.

חום 40-50 מעלות ביום.

נגיפי מחלות השתוללו.

החום לא הותאם למידת סבלו של אנוש.

כלי מתכת להטו כמו כבשן.

אצבעות עמלות בתורה נכוו ממגע במתכת.

ובימי החורף היה קר ותחוב,

ובני הישיבה לא היו מצוידים בתנורי חימום.

וכך מתאר התלמיד,

שנגחאי, ארץ אוכלת יושביה.

מגפות של דבר,

אבעבועות שחורות,

טיפוס,

חולרה,

דיזנטריה וצרעת,

היו דברים שבכל יום.

באזורים שלמים היו נראים סינים ויפנים נגוחי צרעת,

מוטלים ברחובות.

לאחר שהוצאו מביתם כדי להדביק אותם,

הושלכו לרחוב להמתין למותם.

בראש חודש אלול תש״ן א',

פתח המשגיח,

רבי יחזקאל לוינשטיין,

זכר צדיק וברכה,

את שש השנים הבאות של שנגחאי בשיחה מוסרית מזעזעת.

הוא תבע,

מכל בני הישיבה, התמסרות ללא שיור.

רק התמסרות לתורה.

ללא שיור.

והוא דיבר

על ההנהגה הניסית המופלאה

שהובילה את בני הישיבה עד כה בדרכים עקלקלות,

והתבטא בחריפות נדירה שהנהגה כזו

לא מותירה אפשרות כלשהי לחטא.

אם השם הוציא אותנו מן התופת,

מהמוות הבטוח בדרך עקלקלה

עד שהגענו לכאן,

זה לא בשביל שיתאפשר אפילו חטא אחד.

התמסרות ללא שיעור.

והדברים נקלטו בקרקע פוריה.

סינים מזדמנים שחלפו בקרבת מוזיאון רד,

היכן ששכן בית הכנסת, בית אהרון,

ששימש את הישיבה בתחילת דרכה,

נפעמו למחזה המרהיב.

בכל 130 שנות ממלכתה

לא ידעה מיר תנופה כזו.

המשגיח רבי יחזקאל לא הניח לקשיים הנוראים לרפות את ידיהם של מאות בחורי הישיבה מחמל התורה עד כלות.

הוא טבע וטבע,

ועוד המשיך לטבוע כל הזמן שהבחורים יעמלו בתורה על אף כל הקשיים הנוראים הללו.

מאוחר יותר היפנים הדקו את החגורה והגזרות גברו.

הפליטים נכלאו בשעות הלילה

בהונקיו,

שזה היה רובע הגטו היהודי.

שמועות עקשניות סיפרו על תוכניות השמדה מחרידות,

על מומחים שהגיעו מגרמניה עם אריזות ציקלון

מהסוג שהשמיד את יהדות אירופה, רעל.

בני הישיבה נאלצו לענות שם טלאי צהוב

שעורר זיכרונות ורגשות עגומים.

והאפלה,

כיבוי כל האורות וההשכה,

נכפתה עקב מלחמת יפן ובנות הברית שהתעצמה בשלהי תש״ג.

ודווקא באזורים האלה

זה היה בחימה שפוכה.

בתקופה ההיא נאטמו חלונות,

ועקב קיצוץ השלטונות באספקת החשמל נאסר על השימוש בתאורה.

הבחורים ישבו בחדרים אטומים, מחנק,

לאור לפידי קרביט שהפיצו ריח והבל נוראים,

וקראו תיגר על המגבלות של הגוף, לא נושמים,

חושך, ההפלה, פחד, הפצצות.

ובעזות נוראה העפילו אל כותל המזרח של התורה הקדושה.

ישבו ורחנו על התורה.

לימים טענו בחורי ישיבה,

כי דווקא הלילות הללו בתוך החדר האטום בחברת לפידי קרביט,

זה איבת ההמחשה החריפה ביותר לאדם כי ימות באוהל.

התקופה ההיא העניקה להם מושגים ואופקים מפחימים של ביטול לתורה ולקדושתה.

כל יום בשנגחאי

חידש שאלות גרועליות בעניין חיים ומוות.

וכולם יחד שימשו

עבור בחורי הישיבה שהמיטו עצמם באוהל התורה סולם התקדשות שהוביל אל פסגות במעלות התורה.

הלילות הארוכים,

המתוקים בחברתם של לפידי קרביט,

החתימו את נפשם באות ברית קודש

לדף הגמרא.

בדרכם מבית האכסניה אל הישיבה היו הבחורים חולפים ליד מחזות אימים של ערמות גופות

וסינים גוססים מתים חיים.

אולם דבר לא שינה את סדריהם ולא עצר את השעתה

אל עבר הגדלות בתורה.

הם לא ראו מולם את המוות,

המגפות והשכול,

כשהסטנדר של מיר

קרץ באלפי נגוהות של מתיקות התורה.

הגאון רבי, ראובן פיין,

היה בשנגחאי בהיותו בן חמש עשרה,

וכך סיפר בהתפעלות.

שנגחאי הייתה החיידר הגדול בעולם למסירות נפש.

ראשית, החום הנורא.

מזג האוויר נע בתקופה ההיא בסין בגבול 40-50 מעלות.

מעבר לכך, בגלל חוקי ההפעלה החמורים,

נאלצנו לאטום את מקור האוויר,

והלוקסים ששימשו לתאורה להטו,

ככבשן.

כך שהחום נע בין 60 ל-70 מעלות צלזיוס.

היו ימים שהיינו מותשים כל כך,

שהיינו עולים אל היכל הישיבה בבית אהרון על הברכיים.

אפילו הבגדים התכווצו.

בזיעה

הייתה מכה של ממש.

בלילות הרותחים של הקיץ,

פלגי זיעה היו זורמים אל בגדינו,

צורבים את עינינו וניגרים אפילו על דפי הגמרא.

קשה להאמין איך חיינו.

היינו מכסים במגבות יבשות את הגמרות

ומשאירים רק שורה של לומדים חשופה,

כדי לא לטשטש את האותיות הקדושות.

מעבר לכך, היו זמנים,

בהם סבלנו מרוחות מדבר לוהטות

שנשאו עימן אבק צהוב.

בכדי שנוכל לשתות משהו,

היינו חייבים להרתיח את המים.

מחוסר דרכים לצינון המים מרתוחים,

היינו מרבים צמאוננו במים כמעט לוהטים.

גולת הכותרת של התקופה,

היו לילות שבת.

מכיוון שהדרך שבין היכל הישיבה לפנימיה חצתה מחנה צבאי,

שחייב הצטיידות בתעודות מזהות ושאר חילולי שבת,

נשארנו לשבות גם בליל שבת בהיכל השם.

לא הולכים לישון.

לילה שלם עם לוקסים מדיפי ריח וחום נוראים.

בחוץ נשמעו הדי התפוצצויות

ואירחו בחלל בית המדרש את ימי המלחמה המשתוללת.

החול הצהוב החניק את הנשימה

ומנע כמעט כליל אפשרות לישון.

דווקא האתגר העצום של ליל שבת ישיבתי,

בתנאים המלחמתיים של סין,

הניפו אותנו

מהעולם המבוסס בקרבותיו

אל פסגות העיסוק בתורה.

היו בשנגהאי 12 מיליון ערלים.

והיה רק ריבי חיים יחיד ומיוחד.

מה זה ריבי חיים אחד יחיד ומיוחד?

התגלגל לישיבה

ספר

חידושי רבי חיים מבריסק.

ספר בודד

שנהגנו בו תורנויות.

בהתמזל מזלי,

רבי חיים הנודע של מפי כתבם על כתובות יח נפל בחלקי

בליל האפלה שבתי.

מה אתם סבורים שעשיתי אותה שבת?

שפכתי על הריבי חיים הזה את חלב אימי,

יעני כל המיץ יצא לו,

ועוד 28 מגבות

לגונן עליו מפני הזיעה והרטיבות.

עמלתי על המפי כתבם הזה משש בערב

עד למחרת בשחרית.

מתיקות ליל השבת ההוא עם ריבי חיים של מפי כתבם

מלווה אותי עד עצם היום הזה.

באחד ממכתביו מתאר

הרב ראובן פיין

העיקר היה תלוי בחבורה עצמה,

והלוואי והייתי זוכה היום ללימוד כזה.

הסוגיות שעסקנו בהן אז מתוך לחץ נורא

הן חרוטות וחקוקות על הלב יותר מכול.

בתגובה ההיא למדתי עם פאר,

בוגרי כור ההיתוך של שנגחאי,

עם הגאון רבי נחום פרצוביץ.

לימים

סיפר כי היה להם סדר רצוף

שנפתח בתחילת סדר שני והסתיים ב-03 לפנות בוקר

עם הפסקה קלה לתפילת ערביץ.

בתקופת שנגחאי

רבי ראובן סבל מהתקפות של עילפון.

החרדה הקיומית המתמשכת,

הפגזות בנות הברית,

החום הנורא,

התאורה העמומה,

העמל האינסופי,

הביאו אותו מדי פעם לאובדן הכרה.

הגאון רבי חיים מיליקובסקי,

ששהה עימו בשנגחאי,

המליץ עליו את דברי ריבותינו על הפסוק

מעולפת ספירים.

נתעלף אדם מדברי תורה,

סוף שהוא נעשה ספיר.

וכך סיפר רבי חיים.

מנהג שכיח היה לו לרבי ראובן לשיפור הזיכרון,

מיצויו וריכוזו,

הוא היה מטה את ראשו ומצחו לאחור.

זכור לי שהוא היה נוהג לעמוד בתנוחה המהורהרת הזאת שעות רצופות.

מרוכז,

תפוס בשרעפיו.

פעם ניצב כך שעה ארוכה מדי,

וגבו הרך

לא עצר כוח, והוא נפל לאחור ואיבד הכרה.

והיו התלמידים נחפזים, מבוהלים ודחופים להשיב את רוחו.

המשגיח, רבי יחזקאל לוינשטיין, הרגיע אותם.

אמר להם, אדם כי ימות באוהל

אינו חזון מופשט ומשאלת לב בלבד.

זוהי דרך חיים.

אין צורך לאבד עשתונות

כשנתקלים במי שמתנהל בדרך חיים זו.

עוד סיפר פעם אחת מגדולי שנגחאי

שביקר אצל ידידו מאז הגאון רבי נחום פרצוביץ

על שלושה ימים של רעב כבד שפקד במיוחד אותם בצוק העיתים

בימי גלות שנגחאי.

במשך שלושה ימים לא הגיע לפיהם דבר מאכל,

ושאלו הנוכחים את רבי נחום פרצוביץ,

רבנו,

מה אחזיק את כבודו שלושה ימים אלו.

והוא השיב להם, הרשב״א.

הנה כי כן,

שום קושי לא עמד בדרכם של בני הישיבה להתעלות בתורה.

הגו בתורה יומם בלילה,

בין 16 ל-18 שעות ביממה עד כלות הכוחות.

לא עניינו אותם מהלכי המלחמה ושאר פגעים.

ומעניין, הם לא נדבקו בווירוס.

בשום וירוס הם לא נדבקו.

שש שנים גוססים להם מחוץ לדלת,

הם יוצאים וחוזרים ולא נדבקים.

דומה היה כאילו הם נמצאים במטיב תא דרכיעא ולא בעולם הזה.

ואכן,

כל הבחורים שהיו שם

התעלו לפסגות בלתי נתפסות של עמל התורה ויראה,

וצמחו לענקי עולם.

ביניהם הגאונים,

רבי לייב מאלין,

רבי מיכל פיינשטיין,

רבי נחום פרצוביץ,

רבי ראובן פיין,

רבי אבא ברמן,

רבי חיים מליקובסקי,

ועוד רבים רבים אחרים.

במהלך התקופה הנפלאה הזו,

ניצב המשגיח רבי יחזקאל על משמרתו,

מסעיר את הלבבות

במושגים של גבהות,

תלושים מאווירת חומר הנפץ.

השיחות האלה על גבהות

הייתה נדירה.

הם חרגו מהדפוס המקובל של שיחות המשגיח,

והניבו ברבות הימים את הספר המופלא ממזרח שמש,

על התקופה הזאת שהיו שם בשנגאי.

אחת השיחות העוצמתיות

שנחרטה בלבות מאות בני הישיבה

והביאה אותם לתעלות מעבר למגבלות החומר,

עד כדי 18 שעות

לימוד ותפילות סוערות ולוהטות, לא מהעולם הזה.

השיחה נסובה על אחת התופעות המופלאות שראו בני הישיבה ברחובות שנגאי,

על אנשי הריגשס.

אנשי הריגשס בסין יש אנשים, אין מונית.

יש אנשי ריגשס, זו המונית.

יש עגלה שיושבים בה שניים או ארבעה,

ויש מוטות לעגלה,

ועומד אדם,

אדם חמור,

מחזיק את המוטות,

והוא רץ עם העגלה, זו המונית.

זה נקרא אנשי הריגשס.

ואז רבי יחזקאל נתן שיחה ואמר,

כשאנו רואים איך בארצות האלה אדם החליף את הבעל חי,

שממש אין רואים כאן סוס למסע,

באדם הוא במקומו.

כמו שרואים את אנשי הריגשס,

רצים מבוקר עד ערב כמו סוס.

כשבארצות אירופה אפילו לא היו מבינים בשום אופן שיש אפשרות כזאת,

ושיש כוח כזה באדם.

וכמעט שאין ניכר ההיעדר של הסוס כאן.

יש מספיק סוסים סינים.

וראיתי גם כן

כאלו שאינם בעלי כוח,

ונראה כי לשאת מסע לא יוכלו אפילו כמו האיש שלנו,

בסבלים העובדים בחוץ,

נושאים מסעות שנדבאים בכל פעם שעוד מעט וייפול תחת מסעו.

ובאמת הוא נושא כל היום בלי הרף מסעות כבדים,

ורץ עם הריגשס.

רואים מזה שבאדם טבועים כוחות כאלה,

שאין אנו יודעים מהם,

פשוט כמו בעל חי,

חזק.

ואם כן, מתרגל בזה בהמשך הזמן,

וזה הופך להיות טבע בלי שום קושי.

כי הלא באמת אנחנו רואים שהם חלשים.

ואפשר שיותר מיתר הם חלשים.

אלא זה סוד כוח ההרגל

שנעשה לטבע שני,

וכשמתרגל בו,

זה הופך להיות עצמיות ממש.

עכשיו כבר פשוט להבין, הביא כל כאן נשר,

רץ כצבי,

וגיבור כארי,

זה לא מליצה,

זה כפשוטו ממש,

בכוח האדם להשיג את הכוחות האלה שטמונים בו.

וכך כותב רבי מנדל מסטנוב בספרו חשבון הנפש, סימן כא,

עיקר פעולת והצלחת העבודה תלוי בהתמדה רצופה.

בהתחלה אדם לא מסוגל לשבת שעה,

שעתיים,

אבל עם ההרגל הוא יוכל לשבת ימים ולילות רצופים.

כמו שכתוב, אבנים שחקו מים.

את האבנים יכולים לשחוק המים, יורדת טיפה ועוד טיפה אלף, אלפיים, חמישים אלף, אתה לא רואה שום הבדל.

האבן נשארת כמו שהיא.

אבל אחר כך, אחרי מאות

אלפים של טיפות,

אתה רואה, מתחיל להיות.

אז כל דבר קטן מוסיף להרגל עד שבוקע את הטבע.

הדבר ברור שהחינוך המתמיד מוסיף אפילו על כוח הגוף הבהמי עצמו.

וכל שכן על הנפש הרוחנית.

וכמו עשה אותו גיבור הגדול בארץ יוון,

שהרגיל את עצמו

לשאת על כתפו עגל בן בקר

מספר שעות מדי יום ביומו.

מיום שנולד העגל,

הוא הרגיל את עצמו לקחת אותו כמה שעות ביום.

עד שהוא נעשה פער בן שלוש,

שזה בין חצי טון לטון.

ועדיין

לא הכביד עליו.

עד שנשתו ממור רועיו.

ולא האמינו השומעים

עד שראו זאת במו עיניהם.

אם אתם סוברים שזה לקוח מתחום הדמיון, טעות.

מעשה דומה התרחש גם בארץ ישראל.

פעם התחרו כמה תושבים מי הצליח להרים לבדו שור ענק.

השור שקל מאות קילוגרמים.

אף אחד לא הצליח.

לפתע ניגש אחד התושבים,

רזה ונמוך קומה,

ובהינף יד הגביה את השור והרים אותו אל על.

כל אנשי המושב נדהמו והתאספו לראות את הפלג,

והוא הסביר,

בעל השור הוא שכן שלי.

מאז שהשור נולד, אהבתי להרים אותו ולהשתעשע בו.

אז היה שור צעיר, קטן.

עשיתי זאת בקלות.

יום אחד הבחנתי שהשור מתחיל להיות כבד.

אמרתי בליבי,

מה,

כמה קילוגרמים נוספים יכריעו אותי?

התאמצתי והצלחתי.

כעבור שבוע הבחנתי שהוא עלה עוד כמה קילוגרמים.

ואמרתי, מה,

כמה קילוגרמים יכריעו אותי?

לא אוותר.

החלטתי והתאמצתי והצלחתי.

ככה מדי שבוע השור גדל וגדל,

ואני לא אביתי להיכנע לקילוגרמים המועטים שהתווספו בכל פעם.

ובאמצעות כל ההתמודדויות האלה,

שהיו קלות, כי זה רק עוד כמה קילוגרמים,

אבל בעקביות ונחישות

הצלחתי שאני מרים אותו היום בקלות.

אז מי שחושב שזה באמת דמיונות

לסיפורים צוצים מהאצבע,

שילך לראות את מרימי המשקולות.

כל פעם הם מוסיפים עוד קילוגרם אחד ואומרים,

אם אני מרים מאתיים, לא ארים מאתיים ואחד,

אם אני לא מרים מאתיים ואחד, מאתיים ושתיים,

וכל הקופצים לגובה.

היום שש מטר הם עוברים,

וכל אלה שרוצים מהר,

כל פעם עוד אלפית שנייה, פחות, עוד זה, עוד זה, עוד זה.

פעם אמרו שלא ישברו את העשר,

עשר שניות,

היום כבר תשע וקצת.

זאת אומרת,

הבן אדם משפר את עצמו עם ההרגל,

ורואים כוחות אדירים.

הכל טמון בבן אדם, רק הרצון בהתמדה וההרגל.

בקונטרסט, בצל חשבון,

הביא דברים שאמר רבי ירוחם ממיר באחת מהשיחות שעדיין לא נתפסו,

והוא התייחס לאחד האתלטים שהיו בני דורו.

וכך אמר פלוני,

שמראה גבורות איומות,

לשבור ברזל,

שובר ברזל.

הרי נראה כי גוף זה הנהו ברזל ממש.

איך אפשר לומר אחרת?

אולם בא הוא עצמו וכותב בכל המדינות,

כי גבורת הברזל הוא לא דבר תולדי, זה לא מהתולדה,

אלא הוא בעצמו פעל זאת.

הוא הרגיל את גופו,

חיזק את שריריו אט אט,

עד שנתהווה להיות כברזל ממש.

מה הדרכים לזה?

דרכי הקניין שמוציאים מן הכוח אל הפועל, מהפוטנציאל למעשה.

הרי זה איום ונורא, מה שלא יאומן,

כי ההרגל הוא שליח מיוחד מהבורא יתברך.

בשביל זה

צריכים לחשוב אחרת על עניין הרגל.

לא סתם להתרגל,

אלא זה הנפש מרגלת.

זה האמצעי בדרך הקניין, לעבד את השרירים של הגוף,

שיהיה גוף בריא וחזק,

שיכול לשבור ברזל מבלי להתייגע.

ואמרתי לכם שיש בסרטים,

בגוגל,

אדם שעם השיניים גורר מטוס,

מטוס גדול,

כמו בואינג,

לא מטוס קל,

מטוס כמו בואינג,

נמצא שאין שום חוכמות.

זה לא חוכמות, זה לא קונצים.

עם חוכמות לא עושים כלום.

מי לנו גדול מבלעם?

וכאשר הגיע לממון, נמעך לגמרי.

נמעך.

הכסף ממיס אותו.

אצל אברהם אבינו היה לו את כל הממון.

הוא אמר, אני לא נוגע מחוט ועד צרוך נעל.

ושבר את התאווה לממון בקטנה.

זה סוד הדברים שדיברנו.

האבות הקדושים ידעו את סוד הגוף.

וידעו את סוד ההרגל.

כי כל העניין זה להרגיל את הגוף עד שאדם יכול לשבור ברזל.

אתה יכול לשלוט בגוף.

והכל שכן בנשמה.

והכוחות שלך הם בלתי נדלים.

אתה יכול לעשות הכול.

אין ספק

שהסיפור של שיבת מיר

בגדלות שרכשו תלמידיה בתקופת הגלות,

בהתמודדות עם קשיים בלתי נתפסים,

הצמיחה אותם לפסגות נפלאות.

אבל יש לזה המשך מרתק.

אתם לא תאמינו.

הסינים חרוצים?

הם עושים דברים שאף אחד בעולם לא מצליח?

הם עושים את זה במהירות?

כל דבר שאתה נותן להם הם מעתיקים על המקום.

מה זה?

מה זה?

הם בונים בניינים של עשר קומות בשבוע?

מה זה?

מאיפה הכוחות האלה?

אתם לא תאמינו.

לא תאמינו.

שנים

אחרי גלות שנגחאי

יצאה משלחת

מבני

ישיבת מיר לשנגחאי

להודות לממשלה על החסד עם הישיבה

בשנים המרות והקשות.

והממשלה

הסינית

שיגרה נציג מטעמה לקבל את פני המשלחת.

הנציג הסיני

היינגון סיפר

כשהייתי סטודנט צעיר באוניברסיטה של שנגחאי

הטיל עלינו הפרופסור אין ספור מטלות, אין ספור מטלות.

התמודדנו מול כמות אדירה של שיעורי בית

בעבודות הכנה מורכבות ומסובכות.

יום אחד,

כשכשל כוח הסבל,

די, לא יכולים לשאת את כל המטלות האלה.

החלטנו להרכיב משלחת מכובדת

של טובי הסטודנטים

כדי להסביר לפרופסור שמדובר במאסה בלתי אפשרית,

והמטלות דורשות מספר שעות לא הגיוני.

הפרופסור הקשיב בסבלנות,

חייך,

שמע את התלונות,

ואז אמר ונזף

לעיר שנגחאי,

יש מסורת מפוארת

של השקעה והתמדה בלימודים.

בעבר התארכה כאן ישיבת מיר.

הסטודנטים היהודים ישבו ולמדו בה במשך שמונה עשרה שעות ביממה,

והם הגיעו להישגים כבירים ועצומים.

האם גם אתם ישנים שש שעות ביממה ואפילו פחות?

האם גם אתם לומדים בחירוף נפש,

בתנאים החומריים הקשים,

ברעב,

בפחד, בניתוק מהמשפחות?

על מה אתם מתלוננים?

ואכן,

המשיך נציג הממשלה הסינית

וסיפר לה חברי המשלחת

בזכות ההשקעה וההתמסרות הנדרשת מהסטודנטים באוניברסיטה של שנגחאי היא נחשבת לאחד האוניברסיטאות הטובות בעולם.

מדי שנה יוצאים ממנה כ-30 אלף סטודנטים לחיי המעשה,

כאשר הסטודנטים הללו הם הכישרוניים ביותר והמוצלחים ביותר

והם מבוקשים בכל תחום ומאיישים את המשרות הכי בכירות בממשל הסיני ובעולם העסקים שלו.

יותר מ-70 שנה חלפו

מאז שהתהמיר בשנגחאי במדבר של סין.

אפילו בית הכנסת בו שכנה בית אהרון

כבר הפך לעי החורבות

ומגדלי משרדים צמחו על חורבותיו.

אבל רוחה הנעדרת עדיין מרחפת

על פני האישימון הסיני.

בריטחא דאורייתא הותירה חותם שמבעבע בתודעה של המקומיים בשנגחאי.

אוניברסיטת שנגחאי שמוציאה משם 30 אלף סטודנטים כאלה מוכשרים.

טוב, אבל יש עקשנים כידוע

ויבוא ויטענה טוען.

אבל בישיבת מיר באותה תקופה היה מי שהבעיר את האש.

היה להם את המשגיח רבי יחזקאל

שלזכותו נזקפת ההתעלות העוצמתית הזאת.

אבל אנחנו, מי יש לנו? יש לנו רבי יחזקאל לוינשטיין.

על זה אמר הלל הזקן, אם אין אני לי מי לי גם שם בשנגחאי כל אחד היה צריך לעמוד בעבודה פנימית עוצמתית

כפי שאמר רבנו יונה

בשערי תשובה שער שני עוד כו

אם לא יעורר האדם את עצמו מה יועילו לו כל המוסרים?

תיתן לו מוסר ועוד מוסר הוא לא מעורר את עצמו הוא לא קם מהספר ומהשמיעה ומתהפך

מה יועיל אם אתה לא מעורר את עצמך?

זה לשאלתך מה עושים בשביל להגיע לזה להיות כמשה רבנו

יתרה מכך

איך לדעתכם צמח רבי יחזקאל עצמו?

איך הוא צמא?

הלא הוא הבעיר בעצמו את האש בלבו פנימה, לבד

הוא ערך חשבון נפש

הוא למד ספרי מוסר ויראה

הוא עמל בתורה במסירות נפש

עוד נלמד עליו בהמשך

עד שזכה להאיר באש הגדולה שלו את כל בני ישיבת מיר בליטא,

בשנגחאי, באמריקה ובפונוביץ' בארץ ישראל

זה האיש

גם אתם

גם אנחנו עושים חשבון נפש,

לומדים ספרי יראה ומוסר,

מבעירים את האש בלב,

עמלים בתורה ומיראת שמיים,

ואז זוכים להאיר את העולם.

מצינו אצל הגאון רבי מאיר שמחה מדווינסק

שהבעיר את אש אהבת התורה בקרבו

עד שהרוגוצ'ובר,

אחד מגאוני ישראל בדור הקודם בהספד שנשא אחר מיטתו אמר

מהיכן נבעה מעלתו וגדלותו של הגאון בעל האור שמח

רבי מאיר שמחה מדווינסק

זכר צדיק ברכה

בשעה שפורצת שרפה בביתו של אדם

ויהיה סכנה לנפשות

או לבית

או לרכוש

מתגלים אצל האדם כוחות על-טבעיים וזריזות נפלאה

שלא היו ניכרים בו עד אז.

הכל מתוך הרצון החזק

להציל את בני ביתו

או את רכושו מהסכנה המאיימת עליהם.

הכוח המופלא הזה אינו כוח חדש שניתן לאדם מן השמיים בשעת סכנה.

הכוח הזה היה אצל האדם כל הזמן

אלא הוא רדום אצלו.

עד כה הוא לא ניצל את הכוחות כראוי.

אבל בשעת סכנה מתגלים כל הכוחות ויוצאים אל הפועל.

כך שאדם יכול לעשות פעולות

שאינן לפי כוחו הרגיל כלל.

זה סוד גדלותו של האור שמח.

אצלו השתוללה שרפה תמיד

תמיד בערה בו אש התורה בלי שיעור.

ולכן

בכל יום ביום גילה בעצמו כוחות חדשים והוסיף לגדול בתורה ולחדש בה חידושים נפלאים מהאש השורפת.

הלא כל דברי כאש שבערה בו בתוכו וזה הרתיח אותו לתוצאות העצומות שהגיע אליהם.

זה לא רק הוא,

זה בכל אחד.

כל הכוחות נמצאים בכולנו בשווה.

צריך להוציא אותם לפועל.

להבעיר אותם.

אם אין מי שיבעיר לך,

תבעיר לבד.

איך מבעירים?

עם ספרי מוסר ויראה.

אותי הבעיר פסוק אחד.

שיבעיתי השם לנגדי תמיד.

זה מבער רציני.

אבל לא כולם זוכים להתפעל מפסוק.

אבל ספרי יראה ומוסר,

עוד ועוד ועוד ועוד, בסוף זה נדלק.

והבן אדם משתנה לחלוטין,

ויכול להיות צדיק כמשה רבנו.

המשך יבוא.