מה נלמד לעצמנו מבנין המשכן? | הרב אמנון יצחק שליט"א

מה נלמד לעצמנו מבנין המשכן?

"וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן" (שמות מ' ל"ד)

"צַדִּיקִים יִירְשׁוּ אָרֶץ וְיִשְׁכְּנוּ לָעַד עָלֶיהָ" (תהלים ל"ז כ"ט)             

שואל המדרש והרשעים במה ישכנו, באוויר? אלא הרשעים סילקו השכינה מן הארץ, אבל הצדיקים השכינו את השכינה בארץ. אימתי שרתה שכינה בארץ? ביום שהוקם המשכן.

מובא במדרש מחטא אדם הראשון עד אברהם אבינו נסתלקה השכינה מן הארץ עד לרקיע השביעי. עמד אברהם והורידה לרקיע השישי. עמדו שאר הצדיקים והורידוה עד הרקיע הראשון, ומשה רבנו הורידה שוב לארץ. אז בחטא אדם הראשון נסתלקה לרקיע השביעי, ואז כל האבות הורידו עד שמשה הורידה לארץ.

מתחילה, היה הקב"ה מקבל קרבנות מלמעלה, כמו שכתוב "וַיָּרַח ה' אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ" (בראשית ח' כ"א), אבל על ידי המשכן קיבל הקרבנות מלמטה, שנאמר "יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ וְיֹאכַל פְּרִי מְגָדָיו" (שיר השירים ד' ט"ז). הלשון 'וירח' משמע ממקום רחוק, שכן דרך הריח להתפשט מרחוק. אבל במשכן המציא כביכול את שכינתו שם.

מה הכוונה בזה? קודם עשיית המשכן הייתה השכינה רחוקה, לא היה כל אחד ראוי לגשת אל מלאכת הקודש, אם לא הגיע קודם למדרגה גדולה והכרה עמוקה, שאז עבודתו הייתה ראויה לעלות למעלה. וחוץ מגדולי עולם, לא היה אפשרי לאדם להקריב קרבן שיתקבל לרצון. אולם המשכן הביא לכך שהשרה הקב"ה שכינתו למטה, והמציא את עצמו לכל אחד ואחד, אם אך הכשיר את עצמו כפי יכולתו. זהו שאמרו חכמים זכרונם לברכה "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כ"ה ח'), בתוך כל אחד ואחד. ובכל זאת, אסור לאדם להשלות את עצמו שיוכל לבוא אל הקודש פנימה בשקו ובתרמילו, מלוכלך במידות רעות, ובהנהגות מגונות.

מתוך הפרשיות של מעשה המשכן ועבודת הקרבנות, נרמזו לנו לקחים רבים למען נדע איך להכין את עצמנו לגדולה הזאת. בכדי שלב האדם יוכשר להיות משכן לשכינה, אז צריכים מקודם לטהר ולזכך את הלב מכל שיח וסיג, כדי שלא ייכנס זר למקדש בצורה של מחשבות רעות ומידות רעות. הלא אמרו לנו חכמים זכרונם לברכה שהרהורי עבירה קשים יותר מהעבירה עצמה. וכמו שהכהנים נצטוו על מלאכה בלתי מכובדת, כמו תרומת הדשן, להרים את כל הדשן שנשאר משריפת הקרבנות, איח, איח. וצריך להרים את הדשן בידיים, לא בכלי. וזה נחשב בכל זאת אחת מעבודות הקודש. אין גאות לפני ה'. אל תתהדר לפני מלך.

אז מה זה מלמד אותנו? שעלינו להתרחק מכל התנשאות, גאווה, יהירות. למה? שלא תפריע לנו מעבודתנו. אפילו אם הרגש הזה נובע מחשיבות המשרה. מכיוון שבא לידי גאווה, לעוון ייחשב לו. וידוע "תּוֹעֲבַת ה' כָּל גְּבַהּ לֵב" (משלי ט"ז ה'). וואי וואי וואי, תשמעו עכשיו מעשה מבהיל. וכבר למדנו מה שקרה לכהן גדול, לא כהן הדיוט, לכהן גדול. יששכר איש כפר בִּרקאי, שהוא היה עושה את העבודה כשידיו כרוכות בבגד, כפפות, כדי שלא תתלכלכנה מדם הקרבנות, ונענש שנחתכו ידיו על ידי המלך. גמרא בפסחים נ"ז.

ואף שלפי לשון אחד בתוספות בסוכה ל"ז לא היה שום פסלות בעצם העבודה, מפני שלא הייתה בכך חציצה, מכל מקום נענש, משום שהנהגה זו נחשבת כמכבד עצמו ומזלזל בקדשי שמים. אתה דואג לניקיון של הידיים שלך, מכבד את עצמך, לא רוצה להתלכלך, ומזלזל בקדשי שמים. חתכו לו את הידיים, רחמנא לצלן. ולא היה בזה פסלות בעבודה. אלא שזה נחשב שהוא מכבד עצמו ומזלזל בקדשי שמים. כמה צריך להיזהר בעבודת הקודש.

כמו כן, למדנו מעשיית הארון להתרחק מן התרמית, ולהיות פיו ולבו שווים. מטעם זה, ציפו את הארון מבית ומחוץ בזהב, שיהיה פיו וליבו שווים, הפנים והחוץ שווים. ככה היה הארון, הפנים והחוץ היה זהב. כדי שנלמד שמחשבת הלב צריכה להיות אחידה עם מה שמוציאים מן הפה. עוד למדנו, והתורה מלמדת, שנתנהג באהבה ובאחווה ובשוויון אחד לשני, שהרי המשכן נעשה על ידי שניים, בצלאל משבט יהודה ואהליאב בן אחיסמך משבט דן. שבט יהודה המשובח שבשבטים, ודן הפחות והדל שבשבטים.

אז נראה שאנחנו צריכים לתקן את עצמנו כראוי שנוכל לגשת בהצלחה לעבודה הגדולה של השכנת השכינה בתוך הלב, אז למדנו שלא תהיה בנו גאווה ולא תהיה בנו יהירות, ולא יהיה בנו התנשאות, ונוכל להיות מחוברים אחד לשני, ואם צריך להתלכלך לכבוד ה', אז נתלכלך, אין בעיה. ובאחדות אחד עם השני. אז אם נתקן את עצמנו כראוי,  נוכל לגשת בהצלחה לעבודה הגדולה להשכין את השכינה בתוך הלב, אף על פי שבית המקדש חרב, אבל השכינה לא בטלה, ועל ידי עבודה שבלב שזוהי התפילה ואנחנו מזלזלים, כרום זולות לבני אדם, עבודה הזאת גדולה שהיא מגיעה עד כסא הכבוד, התפילות מגיעות עד שם, וככל שהיא גדולה יותר כך מזלזלים בה בני אדם. כרום - זולות.

אבל אם אנחנו נעבוד את ה' בלב, איזוהי עבודה שבלב? זו תפילה, נוכל להגיע למבוקשנו. ומובא בירושלמי ברכות ד' ג' שה-18 ברכות בתפילה הם כנגד 18 ציוויים שבעבודת המשכן, וזה בא ללמד שמה שירדה השכינה לארץ בהקמת המשכן לא השתנה, אלא שעלינו להידבק בה על ידי התפילה במקום עבודת הקרבנות, "וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ" במקום פרים, שפתינו. וכבר אמרו שהעומד בתפילה הרי הוא כעומד לפני המלך, ברכות ל"ג. ולא נאמר כך על שום מצווה, כשאתה עושה את המצווה אתה כאילו עומד לפני המלך. ועוד אמרו, אמר הקב"ה לא דייך שאתה מקבל פני שכינה בבית הכנסת, אלא שאתה יוצא משם טעון ברכות! מי מעריך ככה את ביאתו לבית הכנסת? מי מרגיש שהוא בא לבית הכנסת, הוא הולך לקבל ברכות מה'? מי מרגיש שהוא בא לבית הכנסת להיפגש עם ה' ממש כעומד לפניו? מי חש את זה, מי מרגיש? אפילו שכתוב בסידור, ואתה חושב על זה לפני שאתה מתחיל את התפילה. שנייה אחרי זה אתה כבר במקום אחר.

ואם כנים נהיה בבקשת השלמות בהכנת הלב כראוי וברגש אמיתי, יהיה קיום נצחי, נצחי למעשינו. אתם שומעים? דבר שיוצא מן הלב באמת של האמת, הוא נשאר לנצח, המעשה נשאר לנצח. כך מצאנו בתנא דבי אליהו רבה כ"ה וזה לשונו 'ומפני מה נטמן המשכן עד היום הזה ולא נחרב?' שני בתי מקדש נחרבו, המשכן נשאר בשלמותו, למה הוא לא נחרב? 'מפני שעשאוהו הכשרים בנדבת לבם'. זה היה מלב טהור, כמו שלמדנו, "קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה" (שמות ל"ה ה'), איש נדיב לבו, אני רוצה את הלב עם התרומה.

וקשה לפני הקב"ה להפסיד את כל מה שעשו הכשרים בנדבות לבם. אפילו אם ישראל חטאו, אבל זה עומד לנצח. ולעתיד לבוא, יבוא הקב"ה וישרה בתוכו כמידה הראשונה. יחזור המשכן. ונורא מאוד, נורא מאוד שמה שנתקדש המשכן בקדושת הגוף, לא הצילוֹ מלהיחרב. וכבר נחרבו שני בתי המקדש, שגם הם נתקדשו כמוהו, ורק משום נדיבות לבם של המתעסקים בה נתקיים לנצח. זאת אומרת, היה ראוי להיחרב, אבל בגלל קדושת המתעסקים בנדיבות לבם, הוא נתקיים לנצח. מזה רואים, מה רואים? מזה רואים, מה רואים? מזה רואים! מה רואים? מה החשיבות של הרגשת הלב. תראו מה הלב יכול לעשות. שדבר יישאר נצחי אם זה היה בלב טהור, נקי מכל חשבונות.

אז כמה עלינו להיזהר לא לפגום בלב, יש לו כח עצום ואדיר, וכמו שאמר החכם מכל אדם "מִכָּל מִשְׁמָר נְצֹר לִבֶּךָ כִּי מִמֶּנּוּ תּוֹצְאוֹת חַיִּים" (משלי ד' כ"ג). השמירה הכי גדולה צריכה להיות על הלב. לא רק שהלב מחייה את כל הגוף, כל החיות הנצחית שלך תלויה בלב. אז אם הוא נקי מכל טינופת, מכל מידות רעות, מכל מחשבות זרות, והוא משמש את האדם רק לעבודת ה', והוא עושה את זה באמת בקדושה ובטהרה, מעשיו יהיו נצחיים לעד. מי שאמר ללמוד את הש"ס דף היומי, פששש כל העולם לומד, אתם רואים, מחשבה טהורה שיצאה מלב טהור, מחשבה אמיתית, תראו כמה, כמה זכויות, לא נגמר, לא נגמר, לא נגמר.

זאת אומרת, כל מה שיוצא מהאדם מתוך לבו הטהור מתקיים לנצח. אז כמה צריך לעבוד שהלב הזה יהיה נקי, ולמדנו כמה נקודות, לא להתנשא, להיות מוכנים להזדלזל לכבוד ה', כמו שדוד היה מפזז ומכרכר לכבוד ה', ואמר "וּנְקַלֹּתִי עוֹד מִזֹּאת" (שמואל ב' ו' כ"ב), אני מוכן להקל בכבודי עוד יותר לכבוד ה'. בשיתוף ואחדות בכנישתא חדא, כמו שאתמול החבר'ה עשו מצות רכות, והיו שונים משניות, יש להם מבחן, המשניות בעל פה, ובהבנה. אז כולם עוסקים בעשיית המצות, מצות רכות תימניות, ואומרים משניות, כולם ביחד, אומרים משניות, ישתבח הבורא. הגענו למצב מצוין, כמו התימנים בתימן, שאבן ספיר סיפר, הוא היה בתימן, אז הוא מצא שמה אבא ובן נפחים שעובדים, והאבא אומר משנה, והבן ממשיך, והאבא אומר משנה, והבן ממשיך, והאבא אומר משנה, וככה הם עובדים. עוסקים בתורה תדיר, בכל המצבים. אין לנו אלא עבודתו יתברך, ולעשות רצונך חפצתי, וה' יזכנו אכן להיות מהשלמים והישרים והטהורים אמן ואמן.

רבי חנניא בן עקשיא אומר: רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, שנאמר "ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר" (ישעיה מב, כא).

לשמיעת שיעור זה ושיעורים נוספים:

02-3724787