מדוע אברהם סירב לקבל הרכוש ממלך סדום? | הרב אמנון יצחק

 

- - - לא מוגה! - - - 

נציב יום לעילוי נשמת יהודה בן נדרה ויחיה,

ולעילוי נשמות כל אלה שאין מי שיאמר עליהם קדיש, אמן.

אם מחוט וארץ צרוך נעל,

ואם אקח מכל אשר לך,

ולא תאמר אני העשרתי את אברהם.

אברבנאל אומר,

ולא תאמר אני העשרתי את אברהם,

זה סימן שאלה, זה פשוט שאחר כך אתה תגיד.

יצא מזה חילול השם.

מלחמת עולם נטושה בכל עוזה.

ארבעה מלכים נגד חמישה.

כולם גיבורים

על צבאותיהם העצומים.

הארבעה מלכים מנצחים את החמישה.

צבאות המנוצחים נשאים על נפשם.

משאירים בשבי את כל רכושם

ואת לוט ורכושו.

מי ששומע אברהם את האסון

מיד יוצא להצלת בן אחיו.

מלקט

318 מחניכיו

ויוצא להילחם בארבעת המלכים הגיבורים

על צבאותיהם הכבירים.

מן השמיים

נלחמו עבורו,

והלילה המיוחד הזה על הסגולות

המיוחדות הוקדש לו

לילה

אחד ויחיד בבריאה.

חציו האחד הוקדש ליציאת מצרים,

וחציו אחר הוקדש לניצחונו של אברהם.

בדרך הטבע לא ייתכן לנצח ארבעה איתני עולם

על צבאותיהם,

אלא מסירות נפשו של אברהם אבינו אין לה גבולות.

הזרועות הרוחניות שלו חובקות גם את הבריאה עצמה.

כל חוקי הטבע נשמעים ופועלים לצורכי האדם השלם.

עומד הקברניט של העולם

ויוצא בראש צבאותיו בזה הלילה להציל את בן אחיו

מיד עושקיו,

וחפץ השם בידו הצליח,

והעולם כולו עומד משתאה ונדהם.

הלא יאומן נעשה.

אברהם העברי עם קומץ חניכיו

הכריע את ארבעת המלכים הגיבורים,

החזיר את לוט בן אחיו עם רכושו שלם אל ביתו,

והציל את הכבוד

המושפל של המלכים המוכים.

מלך סדום יוצא לקראתו לכבדו,

וגם מלכי צדק מלך שלם

הוציא לחם ויין,

כדי להביע הכרת הטוב

להוקיר את פעולו של אברהם אבינו.

ואף

מציע מלך סדום,

תן לי הנפש והרכוש כך לך.

זה מעט מזער

שניתן לעשות כדי להביע את ההערכה לנס הגדול.

והרכוש שבעצם מציע מלך סדום,

בדין מגיע לאברהם

מדין כיבוש מלחמה.

מלך סדום ושאר המלכים הפסידו את רכושם.

הוא נלקח ביד ארבעת המלכים,

ועכשיו שהוא כבש אותם,

אז בדין הרכוש שייך לו,

לאברהם אבינו.

אבל אברהם לא מוכן לקבל את הרכוש,

ונשבע לאל עליון קונה שמיים בארץ שאינו מוכן לקבל מאומה.

ולא רק שהוא נשבע,

הוא מלווה את זה גם בנימוק

ולא תאמר

אני העשרתי את אברהם.

או ולא תאמר

אני העשרתי את אברהם.

למה הסירוב?

מה הטעם לשבועה?

מה אכפת לאברהם אבינו אם מישהו יעלה בדעתו טעות

שמלך סדום העשיר אותו?

למה צריך כל זאת?

מה הקיצוניות הזו?

אפילו לא חוט ולא שרוך נעל עד כדי כך.

מה זה רכוש טמא?

מה קרה?

וגם להישבע על כך?

הקושייה מתחזקת יותר מרבנו תם

בספר הישר,

שער יג, יד,

שם הוא כותב כי חובה על כל אדם

להתקין לו פנקס

שבו יהיו רשומים כל מאורעות חייו המיוחדים.

דרכי הנהגתו של הקדוש ברוך הוא עמו והשגחתו הפרטית עליו,

נישא ונפלא אותם.

כל התרחשות

שהקדוש ברוך הוא מיטיב

עם האדם,

חובה, הוא אומר, לרשום אותם על פנקס

ולקרוא בהם לפחות פעם אחת בשבוע

כדי לזכור את בוראו ולהכיר לו טובה.

ועכשיו נשאלת השאלה, מדוע אם כן

לא ייטול אברהם איזה מזכרת מהמלחמה,

בדרך כלל במלחמות לוקחים משלל,

אם לא בשביל רווח,

בשביל שיהיה מזכרת. זה אתה רואה איתי במלחמת יום כיפור?

זה מה שהבאתי משלל, זה מה שזה.

אולי תכשיט קטן?

אולי שלט לתלות על הכותל?

מול העיניים? הרי אנשים תולים פה, שמים להם בצהל, שמים להם פה איזה צבעים כאלה כמו סיגריה,

כאילו השתתף,

כמו שנותנים לו איזה תעודה שהוא סיים,

השתתף במלחמה,

משהו, איזה זכר כזה.

אולי משהו קטן לשים במגירה.

וכל פעם שיפתח את המגירה זה כמו פנקס, אז הוא רואה את הטובות והחסדים וההצלה נגד הטבע שהציל אותו הקדוש ברוך הוא, כי הוא אמר אני הייתי יכול להיות עפר.

והוא לא רוצה אפילו לשרוך כלום.

השקפה עמוקה

לתוך נבכי הנפש

הדריכה את מהלכיו של אברהם אבינו.

האדם מסתובב בעולם הזה, מתכנן תוכניות,

ועוסק תדיר איך לקיים את הפרנסה והמזונות

סוחר, משקיע, קונה, מוכר, נושא ונותן,

פעמים מצליח לו, פעמים לא,

מוטרד,

דואג,

שמח,

מאוכזב,

נהנה וחוזר חלילה.

והנה תוך העיסוקים והטרדות

מוחדרת בו ההשקפה המוטעית

שהוא המצליח,

הוא המפרנס,

הוא הגאון,

הוא טעה,

הוא מגלגל את כל קיומו והצלחותיו.

והאמת כבר ידועה לנו

שזה אינו כן.

גם אלה שיודעים ממשיכים להתבלבל.

אם תשאל אותם מי זן ומפרנס, הם יגידו, השם,

אז למה אתה משתדל כל כך?

אין מילים.

בורחים למילה השתדלות.

כל מה שיש לנו הרי זה מידך הפתוחה, המלאה והרחבה.

האדם אינו אלא שניח השגחה פרטית.

ואפילו כשהוא בתוך ברכת המזון

או בתפילות,

הוא עסוק בשכחה נוראה הזאת.

והוא לא מרגיש

שהוא סותר את מה שהוא מאמין ואומר.

אדם הוא רק שליח של הקדוש ברוך הוא.

הקדוש ברוך הוא מצליחו,

מפרנסו,

מקיימו.

ואברהם אבינו ידע שכל אותן המתנות,

גם אם יהיו לזיכרון

או להכרה טובה,

תוך כדי זה עלול

מישהו

לטעות במשמעות האמיתית

של מידך פתוחה והרחבה.

וטעות כזאת היא סכנה מרובה שטמונה בה.

הפך האמת.

כשאדם יוצא מהמגירה, חלק מהשלל, מהמלחמה,

אתה רואה, זה לקחתי במלחמה, וזה, אתה יודע, תקפנו ועשינו.

הוא לא יגיד, השם הציל אותנו וזה, ואני לקחתי את זה למזכרת שהשם הציל אותנו.

הוא משאיר את זה שהוא השתתף וניצח וחזר הביתה בריא ושלם.

וזה טעות וסכנה מרובה.

והיא ההפך האמת.

וזה ההפך מהכוונה העליונה.

ואסור שמישהו יחשוב כך,

וזה חילול השם.

אה, איזה משל נפלא.

המשילו בעלי המוסר

בן ובהרדוק

על הדבר הזה.

כדאי לכם לזכור אותו.

בטח אתם נתקלתם בדבר הזה.

אדם אחד רצה לנסוע לביתו,

לדרך רחוקה,

לארץ רחוקה.

הכין כרטיס,

מוכן לנסיעה.

אבל את הרכוש חשב לשלוח על ידי הדואר.

אתם יודעים, לפעמים אפשר להקדים את משלוח

המטען קודם.

אחרי זה נכנסו בו הרהורים בעצבנות.

הלך לבית הדואר, ביקש, תראו לי רגע בבקשה את החבילה שביקשתי לשלוח.

וגם תסבירו לי

באיזה דרך אתם תעבירו

את החבילה, מתי היא תצא ואיך היא תגיע.

וככה הוא שואל פעם ופעמיים,

וחוזר מדי יום ביומו עוד פעם,

תראו לי את החבילה,

עוד לא שלחתם, מתי תשלחו, איך זה יגיע.

אנשי הדואר כעסו עליו,

גערו בו,

ואמרו לו, חביבי, אם אתה כזה עצבני ולא בוטח בנו,

קח את החבילה שלך ותדאג לה בעצמך.

קיבל האיש את החבילה,

ונטל אותה בדרך,

ונגנבה לו.

ככה לפחות היה לו אחריות וביטוח

על המשלחים.

עכשיו הוא היה אחראי בעצמו.

הפסיד הכול.

אז אתה בן אדם,

אתה כולך פיקדון

אצל

בורא עולם.

ואתה כל יום מרבה בשאלות,

כל יום, שעה-שעה אתה שואל שאלות.

אתה רוצה לדעת באיזה דרך יעבירו לך את החבילה,

את המזונות, הפרנסה,

האם העסקה הזאת תצליח, אם זה לא כך, מה עם החבילה,

איך יגיע אל החבילה,

חבילה, הוא רוצה את החבילה, תזו לה את הכסף, הוא רוצה את החבילה.

אם תשאל יותר מדי,

יגידו בשמיים, אתה יודע מה?

אנחנו לא שולחים לך חבילות.

אתה סומך על עצמך? קח את החבילה, תדאג לפרנסה שלך למטה.

אבל תיזהר,

כי אם אתה תפסיד אותה,

לא תקבל אחרת.

נכון

שאברהם היה ראוי לקבל

ממלך סדום

הכרת טובה.

תן לו, תן לו שיכיר לך טובה על זה שהצלת את הרכוש ואת הנפש.

תן לו.

וגם אם נגיד מהטעם של רבנו, טעם שתהיה לו מזכרת

על חסדי השם הגדולים,

גם כן היה ראוי שייקח.

אבל יש סכנה מאיימת,

שיעלה בדעתו של מישהו

שהעשרתי את אברהם,

שהמלחמה הייתה כדאית,

כי בכל זאת הוא נהנה, הוא קיבל מזה משהו

ויצא לו מזה משהו.

אולי הוא הלך בשביל השלל?

אולי הוא הלך בשביל השלל?

משתלם אם אתה הולך לנצח וה' איתך,

בסוף אתה חוזר עם שלל של ארבעה מלכים.

אבל הוא ידע שאפילו חוט

ושרוך נעל,

זה הכל מיד השם, גם זה מיד השם.

אז אני רוצה לקבל מידו ולא מידך,

בשביל שלא יהיה מקום לטעות.

תודה.

מי יודע אם לא יחדור יצר הפיתוי של הטובה לתוך הרוחניות

של המעשה הגדול שעשה להציל את לוט.

זה גם שטות, הרי.

מי יכול להגיד שכל מה שהוא הלך להציל אותו זה בשביל להרוויח את השלל?

הרי הסיכוי שלו לצאת משם החי זה עפר, עפר.

מי יכול לנצח עם 318?

יש מנדה אמר שזה רק אליעזר הלך, שמספרו 318. מי יכול

לעלות בדעתו דבר כזה?

וכדאי לסכן את החיים אפילו על 50-50,

בשביל להביא שלל? לא יותר טוב החיים 100% מאשר 50% חי, 50% מת בשביל שלל,

שגם תשאיר אותו אחר כך,

וגם לא תוכל להיענות ממנו בכלל. מה תוכל להיענות ממנו כל כך הרבה שלל?

אבל יכול להיות שיחדור

בתוך כל זה לתוך הרוחניות.

המחשבות האלה אצל אחרים, לא אצלו,

אצל אחרים.

לכן אין עצה אלא ארימותי ידי לעין עליון

כדי לבלום את הסכנה הנוראה הזאת.

אבל מצינו שאברהם אבינו קיבל מתנות מפרעה ומאבימלך.

מה עם זה?

יש לזה הסברים.

אבל מתנות זה לא שכר ולא גמול.

לקבל שכר על מעשה חסד של הצלת נפשות,

לקבל שכר על זה?

בשום אופן.

גם אלישע הנביא לא הסכים לקבל שכר מן העמן שריפא אותו מצרעתו.

שכר לקבל?

עושים מצווה? צריך לקבל שכר?

בשום אופן.

ולא תאמר אני העשרתי את אברהם.

זה יהיה חילול השם, ואסור לגרום לחילול השם.

אסור שמישהו, ולו הרחוק ביותר,

ייכשל בזיוף נורא כזה.

אלא צריך שכולם ידעו

הכל מידך המלאה,

הפתוחה,

הקדושה והרחבה.

נראה אם תזכרו את זה

מבעוד שעה.

שבות שולו.

רבי חנניה ברגשי אומר,

עושה גוז וחוז וחוזקה מצרועי,

נביא קורבנות הראשונה של נאמר ונאמר ונאמר ונאמר ונאס ומאס, ולא יאבין תורה ויעדים.