פרשת לך לך | הרב אורי יצחק

\n - - - לא מוגה! - - - \n 

טוב, ערב טוב, ברוכים הבאים. לפני שהערב נשלים את פרשת לך לך, רציתי לומר חידוש שהתחדש לי השבוע בקשר לפרשת וישלח. שם בפרשה נאמר: "וַיָּקָם בַּלַּיְלָה הוּא וַיִּקַּח אֶת שְׁתֵּי נָשָׁיו וְאֶת שְׁתֵּי שִׁפְחֹתָיו וְאֶת אַחַד עָשָׂר יְלָדָיו וַיַּעֲבֹר אֵת מַעֲבַר יַבֹּק" (בראשית לב, כג) 

רש״י הקדוש מפרש "וְאֶת אַחַד עָשָׂר יְלָדָיו" אומר רש״י: 'ודינה היכן היתה? - נתנה בתיבה ונעל בפניה. שלא ייתן בה עשיו עיניו. ולכך נענש יעקב שמנעה מאחיו, שמא תחזירנו למוטב. ונפלה ביד שכם'. זה מה שרש״י כותב. 

מיד התעוררה לי שאלה, למה כתוב 'שמא תחזירנו למוטב'? היה צריך להיות כתוב אולי תחזירנו למוטב. אולי זה לחיוב, שמא זה לשלילה. יוצא שלפי רש״י, יעקב לא רצה שעשיו יחזור למוטב. שמא תחזירנו למוטב. לא כתוב 'אולי תחזירנו למוטב'. 

דבר שני (2), למה כתוב 'תחזירנו למוטב' ולא כתוב תחזירנו בתשובה? 

אז נראה לעניות דעתי שיעקב חשש שמא עשיו יחזור למוטב, ואז בעצם מתעורר קטרוג. שהרי ידוע שכשהגויים חוזרים למוטב, אז הם הופכים להיות מקל חובלים, של עם ישראל, ומהם קיבלנו את המכות. וכמו שאנחנו רואים אצל יונה הנביא, שהוא בורח מהנבואה שלו. 

הקדוש ברוך הוא אומר לו ללכת להחזיר בתשובה את נינווה. יונה הנביא בורח. למה? החכמים אומרים משום שהוא חשש, שמא אם הם יחזרו בתשובה, יחזרו למוטב, אז הם יהיו מקל חובלים של עם ישראל. ואנחנו רואים שהקדוש ברוך הוא מוכיח את יונה הנביא עם המשל, עם הקיקיון, 

ואומר לו, אף על פי שאתה צודק מהבחינה הזו שאתה חושש לעם ישראל, אבל כמו שאתה חסת על הקיקיון, ככה אני חס על עיר שלמה של מעשה ידיו של הקדוש ברוך הוא. ("וַיֹּאמֶר ה' אַתָּה חַסְתָּ עַל הַקִּיקָיוֹן אֲשֶׁר לֹא עָמַלְתָּ בּוֹ וְלֹא גִדַּלְתּוֹ שֶׁבִּן לַיְלָה הָיָה וּבִן לַיְלָה אָבָד: וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר יֶשׁ בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם אֲשֶׁר לֹא יָדַע בֵּין יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ וּבְהֵמָה רַבָּה" ד, י-יא)

בלאו הכי, גם אצל יעקב, למה הוא נענש? הרי אם נלך אפילו לפי השיטה שיהיה כתוב, אולי תחזירנו למוטב, אז יש פה קושייה עצומה. את מי הוא אמור להעדיף? את הבת שלו דינה או את אחיו עשיו? הרי אם עשיו רשע, אז כתוב שמא תחזירנו למוטב, אבל בשמא זה 50% 50%. אז יכול להיות שכן, יכול להיות שלא. ואם היא לא תצליח על הצד החיובי של האולי, אז הנכדים שלו יכולים להיות רשעים? למה שהוא ייקח ריזיקה כזאת? ומי אמר שהוא לא יקלקל את דינה ביתו? אז בוודאי שאבא צריך לדאוג לבת שלו לפני שהוא דואג לאחיו. אז למה הוא נענש? 

לפי העניין שכתוב אולי. אם היה כתוב אולי, אבל כתוב שמא. אנחנו רואים שהשיטה של יעקב אבינו לא היתה השיטה של אברהם אבינו. אברהם אבינו היה עמוד החסד. אברהם מזכה את הרבים. אברהם אבינו מחזיר בתשובה "וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן" (בראשית יב, ה) אצל יעקב אנחנו רואים שהשיטה אחרת לגמרי. הוא הולך לפי השיטה של אל... 'תרחק משכן רע ואל תתחבר לרשע' 

אנחנו רואים שכשעשו בא יעקב אבינו פונה לקדוש ברוך הוא ואומר לו: "הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו" (בראשית לב, יב) הוא חושש קודם כל מהעניין של האחווה של עשו. שאם עשו יתקרב אליו הוא יכול לקלקל. ולכן הוא מעדיף להרחיק אותו. 

ואכן כשהם נפגשים ועשו רוצה להתחבר אז יעקב אומר לו: 'תתקדם תתקדם הילדים עוד רכים הצאן הבקר אם אנחנו נלחץ אותם זה בעיה תתקדם...' ("הַיְלָדִים רַכִּים וְהַצֹּאן וְהַבָּקָר עָלוֹת עָלָי וּדְפָקוּם יוֹם אֶחָד וָמֵתוּ כָּל הַצֹּאן" בראשית לג, יג) הוא מרחיק אותו. 

כתוב בחז"ל מושג שמופיע בכמה מקומות. יש מושג שנקרא 'הלעיטהו לרשע וימות' איפה זה מופיע? במשנה במעשר שני פרק ה' משנה א', בירושלמי בתלמוד הירושלמי במסכת דמאי ג' הלכה ה' ובבבא קמא בתלמוד הבבלי בסמך ט' עמוד א'. וגם הרמב״ם פוסק את זה להלכה בהלכות מעשר שני ונטע רבעי בפרק ט' בהלכה ז'. 

מה זה המושג הזה 'הלעיטהו לרשע וימות'? שאם יש אדם מסוים שהוא רשע והוא בא לגנוב מהכרם אז אנחנו לא צריכים לחשוש לתקנתו שלא ייכשל בגניבתו ועל הדרך יאכל גם דבר האסור באכילה. אז לא אכפת לנו אם עבר לא רק על איסור גניבה אלא גם על איסור חמור אחר. שכיוון שרשע הוא שגונב את הפירות מבעליהם אז אין אנו צריכים לחפש דרכים כדי להצילו משאר עבירות. זה המושג 'הלעיטהו לרשע וימות'. 

עכשיו מה מעניין? שהמושג הזה 'הלעיטהו' מופיע רק במקום אחד בכל התנ״ך. אצל מי? אצל עשיו. שאמר: "הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה" (בראשית כה, ל) 

כן? אז אנחנו רואים שזו השיטה של יעקב בעצם, שהוא אומר 'הלעיטהו לרשע וימות'. אתה רוצה להיות רשע? אל תתחבר אליי. 'הרחק משכן רע ואל תתחבר לרשע'. 

***

עוד בלידתם כתוב שרבקה הולכת לשאול את שם: 'מה קורה אצלה בבטן? כשמתרוצצים הבנים בקרבה' ("וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ" בראשית כה, כב). 

אז השם אומר לה משמו של השם יתברך. אז הוא אומר לה: "שְׁנֵי גיים [גוֹיִם] בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר" (בראשית כה, כג) 

אז "מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ" שם כותב רש"י הקדוש: 'מן המעיים הם נפרדים זה לרשעו וזה לתומו'. 

ועוד אנחנו יודעים שהם עשו ביניהם עסקה יעקב ועשו על העניין של מי לוקח את העולם הזה ומי לוקח את העולם הבא. בלאו הכי עשו ויתר על העולם הבא מלכתחילה.

 ועוד על מה שכתוב מלאום יאמץ "וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ" אז רש"י הקדוש אומר: 'לא ישוו בגדולה. כשזה קם זה נופל. וכן הוא אומר בפסוק: "אִמָּלְאָה הָחֳרָבָה" (יחזקאל כו, ב) לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים'. 

ורבי שמעון בר יוחאי (רשב"י) אומר: 'שעשו שונא ליעקב זו הלכה!'. אם זה הלכה אז איך אומרים זה פלומבה זה אי אפשר לשנות את זה. עשו שונא ליעקב. 

ולמה כתוב 'תחזירנו למוטב' ולא תחזירנו בתשובה? 

משום שידוע שהגויים חייבים בשבע (7) מצוות בני נוח. להם אין מצוות תשובה. לנו שיש לנו הרבה מצוות יש לנו מצוות תשובה אנחנו יכולים לתקן. הם אם הם פישלו הם כבר לא יכולים לתקן. למה? כי יש להם רק שבע מצוות. בלאו הכי אין אצלהם מושג של צדיק ורשע. כשיש כבר אצלהם מישהו כמו שצריך אז אנחנו מכנים אותו 'חסיד אומות העולם'. אבל אם הם עושים את מה שצריך לעשות הם חוזרים להיות אנשים טובים. לכן, כתב רש"י 'תחזירנו למוטב'. 

כך בכל אופן נראה לי. אני מקווה שזה מכוון לאמת. כל זה התעורר לי מזה שכתוב 'שמא תחזירנו למוטב' משום שאם לא היה צריך להיות כתוב אולי תחזירנו למוטב. שמא זה לשלילה. 

***

טוב. בפרשת לך לך, נאמר שם: "וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר" (בראשית יב, ג). 

שואל הגאון מווילנה, מדוע ב: "מְבָרְכֶיךָ" הזכיר קודם את שכר המברכים ואחר כך את המברכים עצמם? קודם כל אמר "וַאֲבָרֲכָה" אחר כך "מְבָרְכֶיךָ". ואצל המקללים, הוא הקדים את המקללים לעונש "וּמְקַלֶּלְךָ" ואחר כך את העונש "אָאֹר". 

אלא בידוע שברכה שיוצאת מפי עשיר, היודע בעצמו ברכה מהי, אז ברכה כזו מרובה מברכת העני. מאידך, קללה שנשמעת מפי עני, שהוא חש את הקללה על בשרו, אז קללה כזו מרובה מקללת העשיר. 

לכן אצל "מְבָרְכֶיךָ" אמר תחילה "וַאֲבָרֲכָה" כי השם יעשיר את המבקש לברך את אברהם, עוד בטרם שהוא הספיק לברך. אז קודם כל צריך להעשיר אותו, כדי שהברכה שלו עכשיו תהיה ברכה של עשיר, וממילא ברכתו לאברהם תהיה יותר מרובה.

 לא כן אצל "וּמְקַלֶּלְךָ" אמר רק אחר כך "אָאֹר" כדי שבזמן קללתו לאברהם טרם יתקלל המקלל, וממילא אקילתו לאברהם תהיה מוחלשת. 

***

נאמר: "כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ" (בראשית יב, יא) כך אומר אברהם לשרה. 

רש״י הקדוש שואל: 'וכי לא ידעת דבר זה עד כה? אומרים חכמינו, זיכרונם לברכה: 'אסתר, ירקרוקת היתה, אלא חוט של חסד משוך עליה!' כך כתוב במסכת מגילה. 

באמת אסתר לא היתה יְפַת תֹּאַר, אלא על ידי צדקותה נראתה יפה. הודות לחסד שמים, את ההבדל בין יופי טבעי ובין חוט של חסד ניתן להכיר בשעה שהיופי עלול לגרום לאסון. אם היופי טבעי הוא, הרי הוא מוסיף להתקיים גם בשעה כזו. ואם איננו אלא מצד חסד, הרי באותה שעה דורש החסד שלא תהיה אישה יפה. למה? כדי שתינצל מן הסכנה. 

משנוכח אברהם אבינו לראות כי אפילו לנוכח הסכנה הצפויה לה מצד המצרים. יש גם פירוש שאומר מצד טלטולי הדרך. נשארה שרה יפה כמקודם. אמר: "הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ" עתה נוכחתי לדעת כי מטבעך יפת תואר את ולא משום חוט של חסד. ויש לקדם אפוא את הסכנה הנשקפת לך מצד המצרים. 

***

דרך אגב, ראיתי שבאמת כתוב: "נֶזֶם זָהָב בְּאַף חֲזִיר אִשָּׁה יָפָה וְסָרַת טָעַם" (משלי יא, כב) אנחנו רואים מאידך, שבכמה וכמה מקומות התורה משבחת יופי של נשים. כך נאמר על רחל "יְפַת תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה" (בראשית כט, יז) שרה וכולי. איך זה שהתורה משבחת יופי? 

אז יש כאלה שחושבים שצריך לגנות את היופי. כמו שאמר שלמה המלך: "שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי אִשָּׁה יִרְאַת ה' הִיא תִתְהַלָּל" (משלי לא, ל) אז ראיתי שהגאון מוילנה אומר: שהכוונה היא אצל מי זה "שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי"? אצל מי ש "נֶזֶם זָהָב בְּאַף חֲזִיר" זה נאמר על "אִשָּׁה יָפָה" אבל "וְסָרַת טָעַם" אם היא לא עושה רצונו יתברך, והיא לא יראת שמים, אז היופי שלה זה כמו "נֶזֶם זָהָב" יופי זה "נֶזֶם זָהָב" זה יפה, אבל זה "בְּאַף חֲזִיר". 

אבל כאשר יש אישה שהיא יראת שמים, היופי שלה זה תוספת מכובדת. לכן כתוב "שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי אִשָּׁה יִרְאַת ה' הִיא תִתְהַלָּל" גם ביופייה. גם ביופייה החיצוני. אבל זה רק אצל אישה שהיא יראת שמים, שבלאו הכי היא לא מבליטה את היופי החיצוני. היופי החיצוני שלה הוא רק לאישהּ. 

***

הלאה. אומר הפסוק: "אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ" (בראשית יב, יג). 

אומר המדרש: 'מכאן ששוחטין לחולה בשבת'. מה הקשר? בין זה שכתוב "אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ" והמדרש אומר, מדרש פליאה! 'מכאן לומדים ששוחטין לחולה בשבת'. 

מסביר את זה הגאון מווילנה ממה שמובא במסכת יומא. כתוב שם כך בגמרא: 'מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו הקל הקל תחילה.' אדם שנתקף עכשיו בהתקפת רעב, בולמוס, אז נותנים לו הקל הקל תחילה. ואם צריך לבשר, אם הוא צריך כדי להבריא, הרופא אומר: 'צריך להאכיל אותו עכשיו בשר'. ויש כאן בהמה שצריכים לשוחטה. ומצד שני יש לנו בשר נבלה, מוכנה. 

אז נפסק בהלכות שבת: 'היה חולה וצריך בשר, שוחטין לו, ואין אומרים נאכילו נבלה. שהיא כבר מוכנה. ואז לא צריך לחלל שבת בשביל לשחוט. וכתב הר"ן: הטעם כשהנבלה, אם אנחנו ניתן לו נבלה לאכול, אז הוא עובר על כל כזית ממנה. כל, איך אומרים? כל ביס וביס, כל כזית וכזית שהוא יאכל, הוא עובר על עבירה בפני עצמה כשהוא אוכל נבלות. והוי הרבה לאוין. אז זה חמור מלאו אחד של שחיטה. אם שוחטים, זה לאו אחד. אם אוכלים נבלה, זה כל אכילה ואכילה של כזית. זה לאו, עוד לאו, עוד לאו. אז מה עדיף? 

ואברהם אבינו, מה היה החשבון שלו? הוא אמר, אולי זאת מחשבתם של המצרים שמוטב לעבור על לאו אחד ולהרוג אותו, את אברהם, מלעבור על הרבה עבירות. על כל ביאה וביאה של אשת איש, שהרי בני נוח מצווין על עריות ועל שפיכות דמים. זה חלק משבע מצוות בני נוח. 

אז הוא עשה חשבון. הם כנראה יעדיפו להרוג אותו בשביל לעבור עבירה אחת של שפיכות דמים, מאשר לעבור על גילוי עריות כמה וכמה פעמים. לכן, מהפסוק הזה שהוא אמר "אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ" אז מכאן ששוחטין לחולה בשבת ולא מאכילים אותו נבלה. כך דברי קודשו של הגאון מוילנה. 

***

אני חושב שכבר דיברנו על זה פעם, אני לא זוכר, אבל נזכיר את זה גם, כשהוא אמר לה: "אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ" אז רש"י הקדוש כותב שם על אתר: 'יתנו לי מתנות'. 

ממתי אברהם אוהב מתנות? הרי כאן בפרשה אנחנו נקרא על העניין של מה שהוא אומר למלך סדום, כן? "אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל" (בראשית יד, כג) וכולי, ותכף נסביר גם כל מיני חידושים על זה. אז מה קרה שפה הוא אומר, וייתנו לי מתנות? 

אלא אנחנו רואים יותר מאוחר, כאשר אברהם מעביר הכל ליצחק, נותן הכל ליצחק בירושה, אז כתוב בפסוק: "וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת" (בראשית כה, ו) ורש"י שמה מפרש שני (2) פירושים. 

אחד (1), הוא אומר: 'שם טומאה נתן להם', 

והפירוש השני (2) זה שבעצם הוא נתן להם את כל המתנות שהוא קיבל כאן, הוא נתן להם את זה שם. למה? כדי שהם לא יקבלו שום דבר ממנו, שום דבר מהקדושה, אלא "וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים" הוא נָתַן מהטומאה שהוא קיבל, מהמתנות, מהטמאים, אל הטמאים. ומה היתה המטרה שלו? להרחיק אותם, את בני הַפִּילַגְשִׁים, מבנו. למה? 

כי אם בנו יצחק לא יהיה מחובר לאנשים שלא הולכים בדרך השם, אז הסכנה שהוא יתקלקל יותר קטנה. שהרי כתוב, חכמים אומרים: 'יותר מכל דבר רע, חברים רעים עושים!'. אז לכן הוא דאג קודם כל להרחיק אותם. 

וזה בעצם מה שהוא רומז כאן, כשהוא אומר לה, כן? "לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ" שאתה תתני לי את המתנות ואני אעביר אותן לבני הַפִּילַגְשִׁים. ואז "וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ" מה זאת אומרת? אם יצחק יישאר עבד השם ויעשה רצונו יתברך, בלאו הכי "וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ" אני אחיה לעולמים, לנצח נצחים, אם הבן שלי יהיה צדיק וילך בדרך השם, ישתבח שמו לעד. 

***

טוב, נמשיך הלאה. כתוב: "וְאַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וְחַטָּאִים לַה' מְאֹד" (בראשית יג, יג). 

מספרים על ראשי הקהל בווילנה שהזמינו את הגאון מווילנה לבוא לאספות שלהם ולהנחות אותם בדרך אשר ילכו בה. והגאון הסכים להגיע רק כשתעלה אצלם תקנה חדשה בחיי הקהילה. ויהי היום, ופרנסי העיר התכנסו לטכס עצה על דבר הקבצנים שפשטו על העיר בהמוניהם, והעלו הצעה לאסור על עניי עיר אחרת להיכנס לווילנה. אבל לא ההינו להחליט בטרם ישאלו את פי הגאון מווילנה. 

שמע הגאון את ההצעה. וענה: 'הלוא סיכמנו שתזעיקוני רק עבור תקנה חדשה. והרי מה שאתם תיקנתם זה תקנה ישנה, עוד מימי ארבע הארצות.!' 

תהו הפרנסים כיצד לא ידעו כלל על תקנה זו של ועד ארבע הארצות?! אשר עד לא מכבר ניהל את חיי היהודים במדינות אירופה. באירופה היה ועד ארבע ארצות. 

'מדוע תתפלאו?' השיב הגאון מווילנה: 'אינני מתכוון לארבע ארצות שבימינו, כי אם לארבע אלו; "סְדֹם וַעֲמֹרָה אַדְמָה וצביים [וּצְבוֹיִם]" (דברים כט, כב) הם חוקקו את חוקי סדום כנגד כל מעשה חסד וצדקה. אז עכשיו אתם רוצים לעשות תקנה כזו של למנוע חסד מאנשים שלא שייכים לעיר?! זה בדיוק כמו חוקי סדום'. 

***

נאמר: "וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל" (בראשית יד, א). 

אומר מדרש רבה: 'רבי שמעון בר אבא בשם רבי יוחנן: 'בכל מקום שנאמר "וַיְהִי" - משמש צרה ושמחה. אם צרה, אין צרה כיוצא בה. ואם שמחה, אין שמחה כיוצא בה. אתא רבי שמואל בר גמליאל ועבד פלגה. בא רבי שמואל בר גמליאל ועשה חצי. בכל מקום שנאמר "וַיְהִי" משמש צרה והיה שמחה. 

אומר הגאון באור הדברים מילת יהי מורה על עתיד. אם אני אומר בלי ואו' יהי זה עתיד. עכשיו אם אני מוסיף את הוא'ו זה מהפך את זה לעבר. עכשיו מילת היה זה עבר. אם אני מוסיף וא'ו לפני כן והיה זה הופך להיות עתיד. 

והנה יחייב השכל שלא ידאג האדם ויצטער על דברי הקניינים כמו החושר אם לא נקנה לו מימיו. הוא לא היה עשיר אף פעם. אז מה שייך להיות בלחץ על החושר. אבל ידאג לבבו בהיעדר והפסד קניין שכבר היה לו. ברגע שהיה לו והוא איבד את זה. אז יש לו צער. לכן כל מקום שנאמר "וַיְהִי" הוא המורה שנתהפך עליו עולמו. דברים הראויים להיות לו ונעדרו ממנו והם בגדר שעברו אז זה לשון צער. העתיד הפך להיות לו לעבר. 

אבל לשון "והיה" מורה על הקניינים שראויים להיות בגדר העבר ועדיין נעדרים ממנו. הוא עוד לא עשיר. אפס יהיו להפך. ונעשה לו קניינו בגדר ההווה ועתיד להיות לו. אז זה בוודאי לשון שמחה. כי היא השמחה ההחלטית כמו שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה במסכת יומא: "כִּי אֹרֶךְ יָמִים וּשְׁנוֹת חַיִּים וְשָׁלוֹם יוֹסִיפוּ לָךְ" (משלי ג, ב) – 'אלו שנותיו של אדם המתהפכות עליו מרעה לטובה!'. 

ועוד. כל הדברים הנעשים בעולם ושייעשו כולם עלו במחשבה תחילה אצל הקדוש ברוך הוא. נמצא לפי זה דבר אשר נעשה כמו אם ניקח לדוגמה את העניין של האור כתוב "יְהִי אוֹר" (בראשית א, ג) ונתהווה אור ואחר כך כתוב "וַיְהִי אוֹר" (שם) לאורות שנהפכה ממה שנעשה לעבר דהיינו המחשבה שהיתה תחילה ולא נמצא כלל עכשיו. 

היתה מחשבה עכשיו כבר היא לא נמצאת יש את המעשה וכן היה ולשון עבר שפירושו תחילת המחשבה היתה כן וכתוב בו ו' המהפכו מעבר לעתיד דהיינו מהמחשבה תחילה שלא היתה רק במחשבה נתהפך על ידי הו' לעתיד פירוש שיעשה כן נמצא כל מקום שנאמר "והיה" הוא לשון שמחה! 

***

טוב נאמר בפרשה: "כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ" (בראשית טו, ה). 

על פי גלגל המזלות נקבע שלאברהם אבינו לא יהיו בנים אבל הקדוש ברוך הוא גילה לו שהוא למעלה מן המזל והבטיחו "כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ". 

לפי זה מובן מה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'אין מזל לישראל!' שהרי על פי המזל לא היו בנים לאברהם וממילא עם ישראל לא היה קיים בעולם זה לפי המזל נמצא שעם ישראל נכללים רק במזל הכללי שמכוון את כל הברואים אבל אין להם מזל פרטי משלהם. 

זו הסיבה שהמן הרשע לא הטיל גורל מתי ירח מזלם של ישראל שהלוא אין להם מזל כלל רק הפיל גורל מתי המזל שלו מוצלח זהו שנאמר: "הִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל לִפְנֵי הָמָן" (אסתר ג, ז) דהיינו שהגורל היה על המזל של המן לא על ישראל כי ישראל הם לא קשורים בכלל למזלות.

***

עוד נאמר בפרשה: "וְהֶאֱמִן בַּה' וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה" (בראשית טו, ו).

 וכי מה רבותא היא לשבח את ראש המאמינים אברהם אבינו שהאמין בשם?! איזה רבותא יש בזה? בוודאי שהוא האמין בשם! 

אלא שליעקב אבינו הבטיח הקדוש ברוך הוא: "וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ" (בראשית כח, טו) ובכל זאת מה כתוב שם אחר כך? "וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד" (בראשית לב, ח) שחשש 'שמא יגרום החטא' להפסיד את ההבטחה. 

בא הכתוב ולימד שאברהם האמין בהבטחת השם ולא חשש מפני החטא! ומדוע? משום שהוא החשיב את הבטחת השם לבנים כ: "צְדָקָה" ומתנת חינם ולא בזכות מעשיו הטובים והכלל הוא "וְחֶסֶד ה' מֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם" (תהלים קג, יז) שחסד אינו בטל לעולם אפילו אם יחטא! 

זה מה שאנחנו אומרים בנוסח התפילה ב: 'נִשְׁמַת כּל חַי' מה אנחנו אומרים שם? 'עַד הֵֽנָּה עֲזָרֽוּנוּ רַחֲמֶֽיךָ וְלֹא עֲזָבֽוּנוּ חֲסָדֶֽיךָ' כן? בנוסח אשכנז מוסיפים 'וְאַל תִּטְּשֵֽׁנוּ, יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ, לָנֶֽצַח' אז 'עַד הֵֽנָּה עֲזָרֽוּנוּ רַחֲמֶֽיךָ וְלֹא עֲזָבֽוּנוּ חֲסָדֶֽיךָ' מה שעזר לנו עד עתה, הלא הם רַחֲמֶֽיךָ ו: חֲסָדֶֽיךָ ולא צדקותינו וזכויותינו לכן מבקשים אנחנו שגם מכאן ולהבא 'וְאַל תִּטְּשֵֽׁנוּ, יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ, לָנֶֽצַח'

פירוש אם היה זה בזכות מעשינו הטובים היינו מתייראים 'שמא יגרום החטא' אבל כיוון שהכל הוא רַחֲמֶֽיךָ ו: חֲסָדֶֽיךָ אז אנחנו לא חוששים שהלא חסדיך קיימים לעולם לכן "וְהֶאֱמִן בַּה' וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה" אז אם זו צְדָקָה אז לא צריך לחשוש מן החטא. 

***

מעשה שהיה בזמן מלחמה בין מדינות אירופה כשאנשים פנו לגאון מוילנה בבהלה ודאגה: 'מי יודע "מַה יֵּלֶד יוֹם?!" (משלי כז, א) ומי יאמר למשחית הרף!' 

מה השיב להם הגאון מוילנא? 

אמר להם כבר סידרו הקדמונים לומר: 'עַד הֵֽנָּה עֲזָרֽוּנוּ רַחֲמֶֽיךָ' וכיוון שעד עת מה ש: עֲזָרֽוּנוּ אלו רַחֲמֶֽיךָ ו: חֲסָדֶֽיךָ ולא צדקת המעשים שלנו לכן 'וְאַל תִּטְּשֵֽׁנוּ, יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ, לָנֶֽצַח' אפילו שאין מעשינו ראויים לכך. 

עוד נאמר בפרשה: "וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבוֹא וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל אַבְרָם" (בראשית טו, יב). 

שואל הגאון מווילנא: למה כתוב בלשון נָפְלָה – "וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה" תרדמה נפלה. 

אלא שאכילה ושתייה אינן באות לאדם בהיסח הדעת הוא עצמו צריך לעשות מעשה לאכול או לשתות אבל השינה נופלת עליו בכל מקרה, אם ירצה ואם לא דבר זה חסד השם הוא לטובת האדם ובריאותו שאם לא היה ישן היה נחלש ומת. 

זהו שאומרים בקריאת שמע על המיטה 'הַמַּפִּיל חֶבְלֵי שֵׁנָה עַל עֵינָי' שכמו חבלי לידה גם חבלי השינה תוקפים את האדם ונופלים עליו נגד רצונו. 

***

דרך אגב האר"י הקדוש אומר שמי שנרדם בשיעור תורה סימן שהדברים שהם מדברים לא שייכים לנשמה שלו... 

***

"וְהִנֵּה תַנּוּר עָשָׁן וְלַפִּיד אֵשׁ אֲשֶׁר עָבַר בֵּין הַגְּזָרִים הָאֵלֶּה" (בראשית טו, יז) כך כתוב בפרשה. 

הגאון מווילנה שמע מלמד דרדקי מלמד ילדים ל' שהוא מסביר את הפסוק הזה לתלמידים וככה הוא שאל: בפשט של הפסוק יש להבין מה זה שכתוב "וְהִנֵּה תַנּוּר עָשָׁן וְלַפִּיד אֵשׁ אֲשֶׁר עָבַר בֵּין הַגְּזָרִים הָאֵלֶּה" אז הוא אומר מה זה "אֲשֶׁר עָבַר"? הרי מדובר בהווה שכעת עובר התנור בֵּין הַגְּזָרִים אם כן היה ראוי לכתוב 'אשר עובר' ולא "אֲשֶׁר עָבַר" כי אתה אומר "וְהִנֵּה" והנה זה לשון הווה "וְהִנֵּה תַנּוּר עָשָׁן וְלַפִּיד אֵשׁ אֲשֶׁר עָבַר...?" אשר עובר! 

אלא עמלם תירץ: באיזה זכות זכה אברהם אבינו לברית בין הבתרים? בזכות שמסר את נפשו בכבשן האש זכות זה שהוא "עָבַר בֵּין הַגְּזָרִים הָאֵלֶּה" הכוונה שמה בכבשן האש על כך מרמז כאן הכתוב "וְהִנֵּה תַנּוּר עָשָׁן וְלַפִּיד אֵשׁ אֲשֶׁר עָבַר" היינו שעבר אברהם בתוכו בכבשן האש הנה הזכות הזאת היא כעת "בֵּין הַגְּזָרִים הָאֵלֶּה". 

כשהגאון מווילנה שמע את הפירוש הזה שאמר מלמד התינוקות לילדים בחיידר שיבח אותו כפירוש לאמיתה של תורה! אפילו שזה לא הפשט של המקרא אבל הוא שיבח את המלמד תינוקות על הפירוש הזה. 

***

עוד נאמר בפרשה: "אֶת הַקֵּינִי וְאֶת הַקְּנִזִּי וְאֵת הַקַּדְמֹנִי" (בראשית טו, יט) הזכיר כאן עשר (10) אומות וכולם מכנען ובניו המוזכרים בפרשת נוח אמנם משונים הם בשמותם כי מה שכתוב פה הַקֵּינִי, הַקְּנִזִּי וְאֵת הַקַּדְמֹנִי הכוונה לערודי ולצמרי ולחמתי שכתובים שם בפרשת נוח "הַפְּרִזִּי" (בראשית טו, כ) שכאן הוא בעצם הערכי ששם הרפאים שכאן זה בעצם החיוי ששם וזה שהוא לא הכניס פה את צידון ואת הסיני המוזכרים שם לבני כנען כי רק אלו העשרה היו יושבים בתוך הארץ אבל צידון וסיני היו יושבים על הגבול הסיני בדרום. 

כמו שנאמר בישעיה: "וְהִנֵּה אֵלֶּה מִצָּפוֹן וּמִיָּם וְאֵלֶּה מֵאֶרֶץ סִינִים" (ישעיה מט, יב) ומה אומר שם התרגום על ארץ סינים? מערעה דרומה מארץ דרום וצידון בצפון כמו שנזכר בגבול נפתלי ולפי שהיו יושבים חוץ לארץ ישראל אז לא חשב אותם כאן ולעתיד יתווספו גם אלה על נחלת ארץ ישראל כמו שניבא הנביא יחזקאל שיהיה לנו תוספת גם לצד דרום וגם לצד צפון איכונו איכונו 

עכשיו את הַקְּנִזִּי לקחו בני עשיו וקני וקדמוני לקחו עמון ומואב למה? כי זה היה ראוי לישראל כמו שנאמר: "פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם וּבֹאוּ הַר הָאֱמֹרִי וְאֶל כָּל שְׁכֵנָיו" (דברים א, ז) ואמרו על זה בספרי וכן במסכת בבא בתרא: 'זה עמון ומואב ואדום' כלומר קני קניזי קדמוני. 

עכשיו בחטא המרגלים לא ניתן להם מעשיו ומעמון ומואב ולכן סמך הכתוב בסדר דברים אסהרת עשיו ועמון ומואב לפרשת מרגלים שלא להילחם בהם ולעתיד ירשו גם אלו כמו שנאמר: "אֱדוֹם וּמוֹאָב מִשְׁלוֹח יָדָם" (ישעיה יא, יד) כך מובא בישעיה בנביא ישעיה שהם ייכבשו על ידי עם ישראל באחרית הימים. 

וכן בפרשת ואתחנן לא נזכרו רק ארץ שבעה (7) עמים ובמראות הסנה לא נאמר רק שישה כי הראה לו סוף המעשה והרי הגרגשי פנה מעצמו הגרגשי ברח לצרפת כך כותב הרד"ק וכן בפרשת שופטים לא הזכיר גרגשי לפי שפנה מעצמו ואין עליו את הציווי: "הַחֲרֵם תַּחֲרִימֵם" (דברים כ, יז) ובפרשת בוא לא חשב רק חמישה (5) למה? 

כי שם הוא אמר: "אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" (דברים ו, ג) ופריזי לא היה כן.

***

עוד נאמר בפרשה: "וְלֹא יִקָּרֵא עוֹד אֶת שִׁמְךָ אַבְרָם וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם" (בראשית יז, ה). 

מכאן למדו חכמינו זיכרונם לברכה במסכת ברכות: 'שכל הקורא לאברהם "אַבְרָם" עובר בעשה! שנאמר: "וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם".

רבי אליעזר אומר: 'עובר בלאו! שנאמר "וְלֹא יִקָּרֵא עוֹד אֶת שִׁמְךָ אַבְרָם". 

שואלת הגמרא: אם כן למה מותר לקרוא ליעקב יעקב אחרי שנאמר: "יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ" (בראשית לה, י)? 

ומתרצת הגמרא: משום שהתורה קראה לו "יַעֲקֹב" גם אחר 

כך. ולכאורה זה עצמו קשה. מדוע קראה לו התורה בשמו הראשון? 

עוד קשה, אולי נלמד מיעקב על אברהם שהשם הראשון לא נפסל, ומותר להשתמש בו. 

ונראה לבאר על פי המובא בספרי שבכל מקום שכתוב: "והיה" היינו מיד. יהיה, משמעו לאחר זמן. 

אצל אברהם כתוב "וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם" משמע שמיד יוחלף שמו לאברהם. לכן לא נקרא עוד בשם "אַבְרָם". אבל ביעקב נאמר "כִּי אִם יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ" משמע שרק בעתיד ייקבע שמו כי "יִשְׂרָאֵל" ולכן אין איסור להזכירו בשם "יַעֲקֹב". 

יש עוד פירושים נחמדים על זה מאוד. לדוגמה, "יִשְׂרָאֵל" כידוע, ישתבח שמו לעד.

***

דרך אגב, כשהמלאך נלחם איתו, 

אז הוא שאל אותו: "הַגִּידָה נָּא שְׁמֶךָ?" (בראשית לב, ל)

הוא אומר לו: "לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי?" (שם) 

אמר לו, מה זה, "לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי?" נלחמתי איתך כל הלילה, רוצה לדעת עם מי נלחמתי. למה הוא אמר לו "לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי?" 

משום שהוא כבר רמז לו את שמו בזה שהוא אמר לו: "לֹא יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב כִּי אִם יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ" כמה זה יַעֲקֹב בגימטריה? 182. כמה זה יִשְׂרָאֵל? נו, 540. אחד. מה ההפרש? 359. גימטריה, שטן. אז זה בעצם שרו של עשיו, מה שרש"י אומר, שמי נלחם איתו? שרו של עשיו. 

לכן הוא אמר לו "לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי?" כבר אני אמרתי לך. 

עכשיו, אם ניקח את שמות האבות, אברהם, יצחק ויעקב, כמה אותיות יש לנו? 5, 4 ו-4. ביחד? 13. אם ניקח את שמות האמהות, שרה, רבקה, רחל ולאה, יש לנו שוב 13. 13 ו-13, 26 יקו וקו. אז יש לנו, כן, את שם השם. 

על זה רומז דוד המלך ואומר: "לוּלֵי ה' שֶׁהָיָה לָנוּ יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל" (תהלים קכד, א) מה הכוונה? 

מרגע ש: אַבְרָם הפך להיות אַבְרָהָם, אז יש כבר י' כוו. עכשיו, אם תהפוך את יַעֲקֹב ל: יִשְׂרָאֵל, אז זה כבר יהיה 27, זה לא יהיה 26. ואז לא יצא לנו את שם השם מהאותיות של האבות והאימהות. 

אז "לוּלֵי השם" לולי שם השם "שֶׁהָיָה לָנוּ" שיוצא לנו מתוך השמות של האבות והאימהות "יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל" היינו יכולים להגיד יִשְׂרָאֵל. אבל עכשיו, שזה ישתנה ל-27 במקום 26, נשאירים את זה גם ביעקב. מה שאין כן באברהם, שאצלו שונה השם לפני כן. אבל זה על דרך רמז. 

***

טוב, בסיום הפרשה נאמר: "זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ הִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר" (בראשיתיז, י). 

מצוות המילה נקראת ברית. רמז יש כאן, ברית בגימטרייה 612. בצירוף המצווה עצמה של הברית מילה זה 613, כנגד תרי"ג (613) מצוות. למה? כי מצוות מילה שקולה כנגד כל תרי"ג המצוות. ולא עוד, אלא שבלעדיה לא נכנס גר לדת היהודית ולתרי"ג מצוותיה. 

אמרנו על זה, כתוב בפסוק: "מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה?" (דברים ל, יב) זה ראשי תיבות מילה. מכאן שמצוות מילה מגעת עד כיסא הכבוד. מי אמר ש: "הַשָּׁמַיְמָה" זה כיסא הכבוד? קח את הסופי תיבות של מילה, הם "מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה?" זה יוצא יו' כו' כאילו, אוקיי, שזה כיסא הכבוד. 

משה רבנו, דרך אגב, יוצא בגימטריה גם כן, תרי"ג. משה רבנו. ישתבח שמו. 

ברית, אמרנו, מוצאי 612 פלוס המילה. נכון? ישתבח שמו. ותורה, כמה יוצא המילה תורה? 611. חסר לנו שניים. למה? זה שתי (2) הדיברות שעם ישראל שמעו מפי הגבורה. ואת ה-611 מצוות הנותרות הם קיבלו ממשה רבנו, שהוא בגימטריה תרי"ג. וכתר, גימטריה 620. למה? כי זה תרי"ג מצוות, פלוס 7 מצוות דרבנן. זה יוצא כתר תורה. 

***

בסדר? אתה מסכים? באת? מסכימים. טוב, אז בואו נראה. עוד כמה חידושים ובזה נסים. מחזיקים מעמד?

 7 מצוות דרבנן זה לא קשור ל-7 מצוות בני נוח. 7 מצוות בני נוח הן כלולות בתוך התרי"ג. אבל מצוות דרבנן, עכשיו הדלקנו את המצווה האחרונה של דרבנן, זה מצוות חנוכה, נטילת ידיים וכולי. הלאה. 

מדוע לא נשלח מלאך מיוחד להציל את לוט? ורק המלאך שבא לאברהם על הדרך הלך להציל את לוט. והלא מלוט יצאה רות המואבייה. 

אומרת הגמרא, מדוע המואבים מקוללים? "עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם" (דברים כג, ה). 

הגמרא שמה מתרצת: 'מואבי ולא מואבית. שהרי אין דרך אנשים לקדם' זה בכל העניין של הדיון על דוד המלך וכולי. 

עכשיו, ממי לומדים את זה? מאיפה לומדים את זה? בפרשה שלנו. מאברהם אבינו. למה? 

כששאלו אותו המלאכים: "אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ?" (בראשית יח, ט)

 מה הוא ענה להם? "הִנֵּה בָאֹהֶל" (שם). 

ומה אומרים על זה חכמים? – 'שאין דרכה של אישה לקדם את האורחים'. 

והיות שאברהם הוא לימד את הדבר הזה למלאכים אחרי שכבר באו אליו בשליחות, הם כבר יצאו לשליחות, ואז הוא לימד אותם את הדבר הזה, לכן לא יצא מלאך נפרד לחלץ את לוט. 

***

אברהם אבינו אומר למלך סדום: "אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם" (בראשית יד, כג). 

המשנה באבות אומרת: 'הָאוֹמֵר 'שֶׁלִּי שֶׁלִּי וְשֶׁלְּךָ שֶׁלְּךָ', זוֹ מִדָּה בֵּינוֹנִית; וְיֵשׁ אוֹמְרִים, זוֹ מִדַּת סְדוֹם' (אבות ה, י). 

מה הסברה של הסדומים? שכל מה שיש לאדם זה מה שמוקצב לו. אז אתה לא צריך לתת לו שום דבר. למה מה שמוקצב לו זה מה הוא יקבל מלמעלה. אז אם אתה נותן לו משלך, אתה מעשיר אותו. כי הרי כל מה שיש לו זה מוקצב. אם אתה נתת לו משלך, אתה העשרת אותו. 

לכן אברהם סירב לקבל ממלך סדום. למה? שהוא לא יחשוב שהוא העשיר את אברהם. היות ואברהם היה מובטח מהשם שיהיה גם עשיר. אז מה הוא צריך עכשיו שאותו אחד יחשוב שהוא העשיר אותו? כי הרי לפי סברתם, כל אחד מקבל את התקציב שלו. ובעצם הנתינה, הסדומים חושבים שהם מעשירים מישהו אחר. זו האיוולת שלהם. 

***

עוד אמרנו: "אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל" אנשי סדום היו קמצנים, כידוע. ולכן אברהם ידע שאין על מה לדבר מעל לשווה פרוטה. לכן, לא אמר, אִם מִחוּט ועד יהלומים, לדוגמה. כמו שהיה צריך לומר. כי מה זה חוט, מה זה שרוך. אז הוא ידע שחבל על הזמן, אין על מה לדבר על שווה פרוטה. רק על חוטים. למה הם קמצנים? 

כמו שמספרים על אותו קמצן, שראה את חבר שלו הולך עם נעל קרועה, כל הנעל פתוחה כבר. 

אז הוא אמר לו: 'מה זה, איך אתה הולך ככה?' 

הוציא סטפה ככה של שטרות צרורה בגומי, ואז ההוא ראה אורו עיניו כשראה את הסטפה של הכסף, ואז אותו אחד מוציא את הגומי, נותן לו, 

והוא אומר לו: 'תקשור את הנעל, מה קרה לך? איך אתה הולך ככה?'... 

אז חוט, חוט ושרוך או גומי, הוא לא ציפה. איי, איי, איי. ועוד, חוט אין לו שימוש מיוחד. שְׂרוֹךְ נַעַל, יש לו שימוש מיוחד. לכן הוא אמר, בין דבר שיש לו תכלית ובין דבר שאין לו תכלית, אני לא רוצה לקחת ממך. לכן הוא אמר, שְׂרוֹךְ וחוט. 

כי אחרת זה מפלים, מה פתאום הוא אומר, משרוך ועד חוט. משרוך ותגיד, ועד זהב, ועד יהלומים. 

***

שמעתי מהדוד שלי, ציון, חידוש נפלא על זה, שהוא אמר, למה אברהם אמר: "מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל"? 

אז הוא אמר, מה הקשר בין שניהם, בין חוט לבין שְׂרוֹךְ? שהם שניהם עושים קשר. אז הוא אמר, אברהם אבינו אמר למלך סדום, אני איתך לא רוצה שום קשר. לא של חוט, אלא של שְׂרוֹךְ. ועוד, את המטפחת היו קושרים בחוט. כמו יש מחילים ששמים חוט בכפייה שלהם. ואת הנעל, עם שְׂרוֹךְ. אז זה מה שאומרים: "מִכַּף רֶגֶל וְעַד רֹאשׁ אֵין בּוֹ מְתֹם" (ישעיה א, ו) השם ירחם!. 

***

אברהם אבינו מרים את ידו ואומר: "הֲרִימֹתִי יָדִי" (בראשית יד, כב) ואחר כך הוא אומר: "וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם". 

אז יש על זה חידוש יפה. דרשה יפה, שמה? 

כשהוא אמר "וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם" הוא לא התכוון למלך סדום, אלא ליד שלו. הוא אמר "הֲרִימֹתִי יָדִי" ואז הוא אומר "וְלֹא תֹאמַר" מי? - יָדִי, אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם. כלפי היד שלו. הכוונה שלא יהיה "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי" (דברים ח, יז) לכן הוא לא רצה לקבל כלום ממלך סדום. 

***

נסיים. כתוב "וַתְּעַנֶּהָ שָׂרַי" (בראשית טז, ו) שרה היא. אבל מתי זה נאמר? אחרי שנאמר: "וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וַתֵּקַל גְּבִרְתָּהּ בְּעֵינֶיהָ" (בראשית טז, ד) אז מה הכוונה "וַתְּעַנֶּהָ שָׂרַי"? יכול להיות ששרה הצדיקה תענה את הגר?! 

אלא הכוונה שהגר, כשהיא הרתה, אז היא הרגישה שהיא מתחילה להשתוות לשרה אימנו במעמד. ולכן כל העבודה שהיתה צריכה לעשות, היתה לה עכשיו בגדר עינוי. לפני כן היא עשתה את זה בכיף, למה היא ידעה שהיא שפחה! ברגע שהיא הפכה להיות גברת, מרגישה שהיא הופכת להיות גברת, אז עכשיו כל עבודה שנותנים לה, היא מרגישה שזה עינוי. לכן נאמר "וַתְּעַנֶּהָ שָׂרַי" אבל זה היה רק "בְּעֵינֶיהָ" לכן כתוב "וַתֵּקַל גְּבִרְתָּהּ בְּעֵינֶיהָ" אז "בְּעֵינֶיהָ" של הגר היה את "וַתְּעַנֶּהָ שָׂרַי". 

מה זה קשור אלינו, רבותיי? כך זה גם בעבודת השם. מי שמתענה בעבודת המצוות, אז סימן שהוא שכח שהוא עבד של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. מישהו יודע שהוא העבד של הקדוש ברוך הוא? אז הוא עושה הכל בשמחה, בהתלהבות.

 על זה כתוב בפסוק, בנביא: "וְלֹא אֹתִי קָרָאתָ יַעֲקֹב כִּי יָגַעְתָּ בִּי יִשְׂרָאֵל" (ישעיה מג, כב). 

יש משל ידוע לאותו סבת, אבל שעילה את המזוודות לחדר של איזה אורח במלון. הוא עולה ככה כולו תשוש, עייף, מתנשף, 

ואז הוא הגיע ככה לפתח ואומר לו, אם אפשר תשלום בונוס, זו אחת מזוודות כבדות. מה שמת שם? האבנים. אז הוא רוצה תוספת, על התוספת מאמץ. 

אמר לו אותו אחד, אותו אורח, חבוב, זה לא המזוודות שלי. 

למה? 

שלי היו מזוודות קלות. אם אתה באת ואתה טוען שזה מזוודות כבדות, אתה טעית במזוודות, מותק, זה לא שלי.

 ככה השם יתברך אומר לנו, אם אתם מרגישים שהמצוות קשה לכם, זה לא המצוות שלי. אני נתתי לכם מצוות קלות, על הדרך. על הדרך. אתה שוטף פנים, אז לפני כן תיטול ידיים. כל דבר זה על הדרך. אתה עושה כזה? תברך. אתה אוכל? תברך לפני, תברך אחרי. הכל זה על הדרך. מה אתה אומר שקשה? על מה קשה? מה אתה מבלבל את המוח? איפה יש מצוות קשות? אם אתה אומר שקשה לך, אתה כנראה התבלבלת, מותק. 

לכן, בהלכות שבת, שכביכול זה ההלכות הקשות ביותר, שימו לב שבהלכות שבת ההלכה פותחת מה ההלכות הראשונות? להיזהר בכבוד שבת. כבוד שבת. זה ההלכות הראשונות של הלכות שבת. למה? רק אם אתה תוקיר ותעריך את השבת, יהיה לך קל לקיים את כל חוקי השבת. אבל אם אתה לא תוקיר, אתה לא תכבד, בוודאי שהמצוות ייראו לך קשות. 

***

נסיים בהפטרה של פרשת לך לך. אומר הנביא ישעיה "לָמָּה תֹאמַר יַעֲקֹב וּתְדַבֵּר יִשְׂרָאֵל נִסְתְּרָה דַרְכִּי מֵה' וּמֵאֱלֹהַי מִשְׁפָּטִי יַעֲבוֹר? הֲלוֹא יָדַעְתָּ אִם לֹא שָׁמַעְתָּ אֱלֹהֵי עוֹלָם ה' בּוֹרֵא קְצוֹת הָאָרֶץ לֹא יִיעַף וְלֹא יִיגָע אֵין חֵקֶר לִתְבוּנָתוֹ" (ישעיה מ, כז-כח). 

זה לשון הפסוק. אומר הגאון מווילנה: יש לבאר על פי הידוע מה שתירץ הרמב״ם בפרק ה' מלכות תשובה, הלכה ה', על הקושייה אודות הידיעה והבחירה. ולכאורה הידיעה סותרת את הבחירה. שאם הקדוש ברוך הוא יודע מראש אם יהיה האדם צדיק או רשע, אם כן מעכבת ידיעה זו את הבחירה מהאדם אחרי שמוכרח להיות כידיעתו של הקדוש ברוך הוא. ואז לא מגיע לו גמול כלשהו. לא מגיע לו גן עדן, על מה? ואם הבחירה ביד האדם להיות צדיק או רשע, אם כן כביכול אין ידיעה חלילה. 

וכתב הרמב״ם, דאין ידיעתו של הקדוש ברוך הוא כידיעתו של בשר ודם. ואין ידיעתו מעכבת הבחירה. כמו שאנחנו אומרים: 'הַכֹּל צָפוּי, וְהָרְשׁוּת נְתוּנָה' (אבות ג, טו) לא כתוב הכל גזור. אנחנו לא יודעים מה הקדוש ברוך הוא יודע. אנחנו מוגבלים. הוא לא מוגבל. 

זהו שאמר הכתוב, "לָמָּה תֹאמַר יַעֲקֹב וּתְדַבֵּר יִשְׂרָאֵל" חלילה "נִסְתְּרָה דַרְכִּי מהשם"? כביכול אין ידיעה חלילה. "וּמֵאֱלֹהַי מִשְׁפָּטִי יַעֲבוֹר" חלילה לומר שאין גמול או עונש. ואם יש ידיעה אז אין בחירה. 

על זה מסיים הפסוק "הֲלוֹא יָדַעְתָּ אִם לֹא שָׁמַעְתָּ אֱלֹהֵי עוֹלָם ה' בּוֹרֵא קְצוֹת הָאָרֶץ לֹא יִיעַף וְלֹא יִיגָע אֵין חֵקֶר לִתְבוּנָתוֹ". היינו, תבונתו אינה מעכבת את הבחירה. ואין לנו חקר בתבונתו של הקדוש ברוך הוא. משום שאנחנו מוגבלים. 

השם יזכה את כולנו, שבעזרת השם יתברך. נעשה רצונו כרצונו. אמן כן יהי רצון.