פרשת כי תבוא | הרב אורי יצחק

 \n - - - לא מוגה! - - - \n 

ברוכים הבאים, בעזרת השם, היום נשלים את פרשת כי תבוא. 

נאמר בפרשה: "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה" (דברים כו, ה) אחר כך כתוב: "וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב (שם). 

אומר הגאון מוילנא: שבכל יום ובכל עת עושה עמנו הקדוש ברוך הוא ניסים ונפלאות, אף שאנו לא חשים ולא מרגישים בהם. מאיפה לומדים? מהפסוק הזה, שכתוב "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי. 

'צא ולמד...' לומדים את זה מלבן הארמי, עליו אמרו חכמים, אנחנו אומרים בהגדה של פסח: 'מה ביקש לבן הארמי לעשות ליעקב אבינו, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ולבן ביקש לעקור את הכל! שנאמר "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי". 

בהשקפה הראשונה אנחנו לא רואים מה הרעות שלבן עשה ליעקב. לא כתוב. וכל שכן שאנחנו לא יודעים מהו עוד זמם לעולל ולהתנכל לו. אף על פי כן, הכתוב מעיד "אֲרַמִּי" שזה לבן הארמי "אֹבֵד אָבִי" שהוא ניסה לאבד את אבא שלנו, יעקב. על כורחך, שביקש לעקור את הכל, היינו לעקור את יעקב, את כל משפחתו. רק השם יתברך הפך את זה לטובה. 

אז מכאן לומדים, כשהקדוש ברוך הוא ישתבח ויתעלה שמו, עושה איתנו ניסים גדולים תדיר כל הזמן, בכל רגע, מפר עצת אויבינו ומסכל את זממם, אף שאנו עצמנו לא חשים ומכירים בהם בשעתם. כל רגע ורגע זוממים עלינו, והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם, ישתבח שמו. 

עוד נאמר בפרשה: "וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ" (דברים כו, יא)

אומרת הגמרא במסכת ברכות: 'חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה. שנאמר: "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" (דברים ו, ה) מה זה "וּבְכָל מְאֹדֶךָ"? אחד הפירושים אומר: 'בכל מידה ומידה שהוא מודד לך, הווה מודה לו'. 

אז מובא משם הגאון שהוא אמר שאם תבוא לאדם איזו רעה ידמה בעצמו שהיא טובה. והטובה היא לפי ערך הרעה. אותו דבר. כגון שאם אבד ממנו סלע אחד, מטבע. ידמה בעצמו שמצא סלע אחד. ואם איבד שני סלעים, ידמה בעצמו כאילו מצא שני סלעים. וכך בכל דבר רעה. ידמה בעצמו שהרעה היא, היא טובה. ולפי ערך הרעה כן היא הטובה. 

אתם שמעתם מה זה? 'כשם שאדם, כשם שמברך על הטובה, ככה הוא צריך לברך על הרעה?' אז זה הכוונה. באותה התלהבות, באותה שמחה, שקרה לך משהו רע, תחשוב את ההפך הגמור, כאילו שעכשיו קרה לך את ההפך הגמור. וככה לשמוח. כשיש לך את הרעה הזו. שמעתם? 

עכשיו, זה לא חסידות. כתוב: 'חייב אדם, חייב אדם לברך על הרעה כשם...!' מה זה 'כשם'? - בדיוק באותה דרגה שהוא מברך על הטובה. וואי וואי וואי וואי. איפה אנחנו ואיפה זה, אה? 

עוד נאמר בפרשה: "וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים וְאָכַלְתָּ שָּׁם וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים כז, ז). 

אומר בספר משלי (ז, יד): "זִבְחֵי שְׁלָמִים עָלָי הַיּוֹם שִׁלַּמְתִּי נְדָרָי". מה הכוונה? אין יצר הרע בא אל האדם לפתותו לעשות אותה עבירה, כי מי ישמע לו. אז מה הוא בא? הוא בא אליו במצוות. יצר הרע בא עם מצוות. ועל ידי זה הוא מושך אותו. 

וזה הכוונה שהוא אומר "זִבְחֵי שְׁלָמִים" מה זה "שְׁלָמִים"? אנחנו מביאים "שְׁלָמִים" לא על חטא. מצווה גדולה לאכול ולשמוח עם ה: "שְׁלָמִים". כמו שנאמר "וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים וְאָכַלְתָּ שָּׁם וְשָׂמַחְתָּ" ומזה יצר הרע מושך את האדם. אז הוא בא מהמצוות, הוא לא בא מהעבירות. 

אז הוא אין בכוחו לפתות את האדם לעבירה גלויה וחמורה. אז מה הוא עושה? כיסוי של מצווה אשר ממנה הוא גורר אותו לעבירה החמורה. מה זה כיסוי של מצווה? מצווה שיכול להתערב בה רע וטוב. 

לדוגמה, אכילה של מצווה או שמחה של מצווה. אז אתה הולך לשמחה של מצווה, אבל יש שם כל מיני בעיות. תלוי איזה מוזיקה יש שם, מהזמרים, תלוי איך הנשים באות לשם, צנועות, לא צנועות. איך ההפרדה, איך כל מה שקורה שם מסביב, מה קורה עם האוכל, כשרות וכולי. אין דבר שהיצר הרע משדל ומסית בעזרתו יותר מאשר שתיים אלה. היות ואדם שמרבה באכילות ושמחות של מצווה, יימשך בקלות לאכילה מרובה שאינה מצווה, ויגיע להפלגה והגזמה בכל תענוגי העולם הזה. 

עכשיו, הזהיר שלמה המלך במשלי, שנתבונן ונשים אל ליבנו כמה יש להישמר מפני מעלליו של יצר הרע. שהרי אין לך אכילה של מצווה יותר גדולה מאכילת "שְׁלָמִים". אפילו אכילה בשבת, שהיא מצווה חשובה, ניתן לקיים בתבשיל קל של דגים לכבוד שבת. אבל קורבן "שְׁלָמִים" ככל שמרבים באכילתו, מקיימים מצווה. בפרט שאסור להותיר מבשר הקורבן ולעבור על דין נותר. אז בעצם אנחנו מצווים לאכול אותו עד תומו, עד סופו. 

עכשיו, יש בקורבן "שְׁלָמִים" יש גם מצוות שמחה, כמו שאמרנו "וְאָכַלְתָּ שָּׁם וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ". 

אז יש לך פה שתי מצוות יקרות וחשובות. ועם כל זה, מחויבים להיזהר שמא תחת מעטה המצווה מסתתר היצר הרע הטומן לנו מלכודת להכשילנו בעבירה. וזה ב: "שְׁלָמִים" כל שכן בשאר אכילות ושמחות של מצווה ששומה עלינו להישמר, להיזהר עד מאוד, ונגרור אותנו יצר רע לריבוי תאוות ואף לעבור עבירות. 

כי על כן כל פיתויי יצר רע הם דברים שטוב ורע מעורבים בהם. כי ברע גמור הוא לא יכול לפצות אותנו. אז זה מה שכתוב בגמרא: 'יפשפש במעשיו, איכא דאמרי ימשמש במעשיו' אז יפשפש במעשיו זה בעבירות, ימשמש במעשיו זה במצוות. שאנחנו צריכים לבדוק אם המצוות שלנו הן לא בכלל עבירות. 

עוד נאמר בפרשה: "הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם לַה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים כז, ט). אומרת הגמרא, שוב במסכת ברכות: "הַסְכֵּת" מה הכוונה "הַסְכֵּת"? 'עשו כיתות, כיתות, ועסקו בתורה'. זה נוטריקון של "הַסְכֵּת" 'לפי שאין התורה נקנית, אלא בחבורה, כמו שאמר רבי יוסי ברבי חנינא. מה הוא אמר? 

יש פסוק שאומר: "חֶרֶב אֶל הַבַּדִּים וְנֹאָלוּ" (ירמיה נ, לו) אז על זה אומרת הגמרא "חֶרֶב" על שונאיהם של תלמידי חכמים שיושבים בד בבד ועוסקים בתורה. ולא עוד, אלא שמטפשים. 

אז קודם כל יש פירוש שאומר מה זה "הַסְכֵּת" שזה לשון שתיקה. "הַסְכֵּת" כשעוסקים בחבורה, רק כשאחד מדבר, כולם צריכים לשתוק. 

ולא עוד, אלא שמטפשים, שכתוב שהתורה מועילה בשלושה דברים. שנותנת חיים, מצלת מן החטא ומחכמת. אבל אם הוא לומד ביחיד, אז ההפך. אז אומרים, או חברותא, או מיתותא. 

אפשר, תשמעו, חידוש מדהים של הגאון מווינלה. הוא אומר ככה. אמרנו שהגמרא אומרת "הַסְכֵּת" עשו כיתות-כיתות ועסקו בתורה, לפי שאין התורה נקנית אלא בחבורה. אומר ללמדך, שעיקר לימוד התורה הוא בחברותא. יתרה מזו, שחה הגמרא בגנות תלמידי חכמים שיושבים בד בבד ועוסקים בתורה. אלו שכל עיקר לימודם בדד לעצמם, בלי חברותא. ואומרת כי מלבד שעתידים להיענש על כך, גם נפגמת הבנתם והשגתם בתורה. ובלשונה של הגמרא, ולא עוד אלא שמטפשים, ולא עוד אלא שחוטאים. 

אומר הגאון, יש לדקדק בלשון הגמרא. מה זה שכתוב שיושבים בד בבד? זה צריך להיות כתוב, שיושבים בדד. מה זה בד בבד? איפה יש לנו את זה עוד כשכתוב בד בבד? אנחנו אומרים את זה כל יום בתפילה. מה אומרים? מצטטים מהקטורת. מה אומרים שם? "בַּד בְּבַד יִהְיֶה" (שמות ל, לד) נכון? מה הכוונה שם, בקטורת? מה זה "בַּד בְּבַד יִהְיֶה"? הכוונה היא שכל הארבעה הבשמים של הקטורת שנמנים בתורה, יהיה משקלם שווה. כי משקלו של זה, כך משקלו של זה. זו הכוונה "בַּד בְּבַד יִהְיֶה" לגבי הסמנים של הקטורת. 

עכשיו, מה זה קשור לפה עם התלמידי החכמים שיושבים, עוסקים בתורה כל אחד לעצמו? הרי כאן מדובר שיושבים ועוסקים בתורה לבדם, אז הם לא שווים אחד לרעהו כמו בקטורת. אם כן, ראוי לומר שיושבים בד בבד שמשמעו אחד-אחד. סליחה, שיושבים בד בד, לא בַּד בְּבַד, אלא בד בד. כשאתה אומר בד בבד, זה כאילו אחד בתוך השני, אחד ביחד עם השני. אז צריך להגיד בד בד. אבל היו מחברים את כולם ביחד. אחר כך. נכון? 

אבל בשלב הראשון קודם כל יש פה את המשפטה של כל אחד. אז כל אחד היה בד בד, אבל היו מחרבבים את זה בד בבד. אמרתי שאתה מתכוון, הכוונה היא שהמשקל זה הם. איך? דיברתם שהמשקל זה הם. נכון. בגלל הבד בד, לא בגלל הבד בבד. הבט של בבד זה חיבור. אחד בתוך השני. בגלל המשקל הזה הם מחברים את זה. נכון. 

אולם, הביאור הוא כי בלימוד בחברותא יש מעלה וחיסרון. וגם בלומד לבדו יש מעלה וחיסרון. המעלה בחברותא היא שאם יטעה אחד בתלמודו, חברו יתקנו ויעמידו על האמת. 

מעלה נוספת ישנה, כי על ידי שאחד מקשב והשני מתרץ, אז ממילא הרב חשמעתתא. השמועה מתבררת לאשורה. 

לעומת זאת, יש חסרון בחברותא, שהם עלולים לדבר ביניהם בדברים בטלים. לא כי אין היושב העוסק בתורה לבדו, שאין לו עם מי לדבר ולהתבטל. וזו המעלה שלו. זה היה בזמנם, שלא היה טלפון. אם יש לו טלפון, זה עדיין בעיה. מאידך גיסא, החיסרון בו יושב לבדו הוא, שאם יטעה בהבנתו, בהבנת משנתו, אז אין לו חבר לתקן אותו. 

נמצא כי בשניהם, גם בחברותא וגם ביחיד, יש מעלה וחיסרון גם יחד. נכון? אפשר לשים לב מה זה בד בבד. זה משהו, אז יש פה עובדים או ויש עובדים חיסרונים? 

עוד פעם. ליחיד, ליחיד יש חיסרון ויש מעלה. המעלה זה שאין מי שיוציא אותו מהריכוז, והחיסרון שאין מי שיתקן אותו. אתה לא יודע משהו כבר לא מתפשט ולא מתרחקת מתבארת. לא, הכוונה רווחה שמעתתא זה לא מתרחבת. מתבארת. מתבארת. אז אם אין לו חברותא, אז אמרנו, זה החיסרון שלו. לא. זה רווחה שמעתתא. זה הכוונה. שאין מי שיתקן אותו, אז בלאו הכי ההלכה אצלו לא נכונה. הוא לא הבין את המשנה נכון, את ההלכה נכון. אז יש לו חיסרון הזה ויש לו את המעלה שאין מי שבלבל אותו בדיבורים בטלים. 

מצד שני אמרנו שאצל החברותא בדיוק הפוך. אצל החברותא יש מי שיתקן אותו. אבל מצד שני יש אפשרות של דברים בטלים. אז בכל אחד מהם יש מעלה וחיסרון. 

אבל יש מקרה שונה. כאשר יושבים שניים זה אצל זה אבל כל אחד לומד לבדו. כל אחד לומד גמרא אחרת. שאז מצטרפים שני החסרונות גם יחד. שני החסרונות גם יחד. למה שני החסרונות ולא שני המעלות? משום שהם יושבים אחד מול השני וכל אחד לומד משהו אחר. אז עכשיו אם הוא טעה אין מי שיתקן אותו. מאידך אם עכשיו יש להם עניין לדבר דברים בטלים הם ידברו. אז בשניים האלה יש את שתי החסרונות. אז זה הכוונה בַּד בְּבַד. זאת אומרת כל אחד לומד לבד אבל הם שניהם יושבים ביחד. בבד. הבנתם? איי איי איי איי איי. 

אז אומר הגאון על המקרה הזה מדברת הגמרא. שכותבת תלמידי חכמים שיושבים בַּד בְּבַד. אבל אם הם היו לומדים חברותא אז לפחות היה מתחדש להם כמה חידושי דינים. 'ולא עוד...' אומרת הגמרא: 'אלא שהם מתטפשים!' למה? כי כל אחד לומד לבד אז הוא יכול לטעות. 'ולא עוד אלא שחוטאים' למה? שהם יכולים לפסוק מדברי תורה ולדבר דברים בטלים. נמצא שאין להם את המעלות של החברותא ויש להם רק את החיסרון של הלומדים בחבורה שכל אחד מהם לומד לעצמו ולא לומדים ביחד חזק ביותר. 

עוד נאמר בפרשה: "אָרוּר מַכֵּה רֵעֵהוּ בַּסָּתֶר וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן" (דברים כז, כד) מובא בפרקי דרבי אליעזר שמכאן למדו חכמים שכל המלשין על בן ישראל בסתר עוונו חמור ואין לו חלק לעולם הבא. 

גדולי המקובלים כתבו כי עונשו של מוסר הוא לשוב לעולם בגלגול בגוף של כלב נובח. 'מידה כנגד מידה' על שפער את פיו בהלשנתו. 

מסופר על הגאון מווילנה שהוא הלך לגלות, קיבל על עצמו לעשות גלות והוא גלה. אז הוא שכר עגלון יהודי לאחת מנסיעותיו. באמצע הדרך קרה שהסוס סטה מנתיב הליכתו והשחית בשדה סמוך את הערוגות. הערוגות היו שייכות לגוי. כשהוא ראה את זה אז הוא רץ ברוב כעס. הוא קפץ על העגלה והתכוון להכות את יושביה. בינתיים העגלון הזדרז להימלט והוא השאיר את הגאון מווילנה ישוב על מקומו לבדו שם בעגלה. במחשבה ראשונה סבר הגאון לענות לגוי: 'לא אני הפושע בזה כי אם העגלון שלא שמר על בהמתו כראוי'. 

אך למעשה זה היה במחשבה ראשונה, אך למעשה הוא התחזק והתגבר בשתיקתו. הוא קיבל את כל מהלומות הזעם שהגוי נתן לו מבלי לומר דבר. קיבל מכות, לא דיבר מילה. 

אחר כך הוא הסביר: 'כי אם היה טוען את טענתו הצודקת באוזני בעל השדה הגוי הוא היה נכנס בזה לכלל מלשין ומוסר והיה נאלץ לשוב אל העולם בגלגול בתור כלב נובח. לכן, הוא העדיף לשתוק ולקבל את המכות!'. 

שמעתם? החפץ חיים: "זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה" (משלי י, ז) אמר שהגאון מווילנה צדק משום שהעגלון שלא שמר על סוסו אינו חייב כי אם לשלם את דמי הנזק. ולא מגיעה לו מכות נמרצות מהגוי הזועם. אז אם הגאון היה פוצה את פיו כנגד העגלון, הוא היה מגרה ומשסה בו את הגוי במה שאינו חייב מן הדין. שמעתם את החשבון או איס? 

ואם הגוי היה אומר אותו, אוקיי, גם אם דווקא תשלם, כן היה מידע אחד לדעון ונמשים? מה הקשר לשלם? אז שלם. אבל גאון במקום הזה לא במצב הזה הוא היה עם עופר פיסמי? נמשים? לא. אם הוא היה אומר לשלם, משלמים, מה הבעיה? אבל גאון במצב הזה לא היה אומר עם נמשים? מה שייך פה על שנה, לא הבנתי. אני הבנתי שלשום הרגע שאדם חתם בשלילי, אבל לא. 

עכשיו שהגוי שואל, כאילו שואל, מי אדם איש, מי פומח, לא היה להשפעה, אם הגאון היה אומר שזה יהודי, והיהודי רק היה משלם בזה, אז הגוי עדיין מרים על הבנייה. לא, עדיין לא יצאת מכלל מלשין ומוסה. אז לכן הוא שתק. הוא העדיף לקבל את המכות. 

אבל זה לא דווקא בגלל שהיה פה... לא, הוא היה יכול גם להגיד לא. הוא היה יכול להגיד לא. אם הוא היה יכול לעצור אותו, הוא היה יכול להגיד לו, אני אשלם לך מה שצריך. אבל מסתם משהו לא הספיק. 

הגאון מוילנא מוסיף ואומר: בתפילת לחש בשמונה עשרה אנחנו אומרים 'וְלַמַּלְשִׁינִים אַל תְּהִי תִקְוָה' מה הקשר 'וְלַמַּלְשִׁינִים אַל תְּהִי תִקְוָה'? 

אז הוא אומר תראה מה זה פשט הוא אומר הקללה הגדולה ביותר למלשין שהוא לא השיג את תקוותו ממלשינותו שזה לא יצא לפועל ההלשנה שלו מה שהוא רצה להלשין כאילו להצר לאיזה יהודי להרע לו כשזה לא יוצא לפועל זה בעצם הקללה הכי גדולה למלשין חוץ מהעונש הוא יקבל אבל עצם זה שזה לא יוצא לפועל מה שהוא מתכנן זה בשבילו וחצה ערו. 

כן אנחנו אומרים בפרשה: "בָּרוּךְ אַתָּה בְּבֹאֶךָ וּבָרוּךְ אַתָּה בְּצֵאתֶךָ" (דברים כח, ו) הגאון הרב חיים מוולוז'ין תלמידו של הגאון מווילנה אמר על הגאון מווילנה שכש... מישהו היה בא אליו אז בצאתו היה דרכו לפתור אותו ולקבל את ברכתו היה מקיים את מאמר הגמרא בברכות: 'אל יפטר אדם מחברו אלא מתוך דבר הלכה' 

אז הוא היה אומר לו: 'הלכה פסוקה היא יחיד ורבים הלכה כרבים' ולמה? משום שזה ראשי תיבות יום הכיפורים (יוה"כ) נכון? אז תמיד הוא היה אומר יחיד ורבים הלכה כרבים. 

יש כאלה שנוהגים להגיד את זה גם בתפילת הדרך כי זה השם של המלאך ראשי תיבות של המלאך הממונה על הדרכים אמרנו את זה... כשרבקה פרשת ויצא: "וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה" (בראשית כח, י) שם כתוב שהוא בירך אותו אבא שלו יצחק אבינו ומה רבקה בירכה אותו? 

אז חז״ל אומרים שהיא בירכה אותו: "כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ לִשְׁמָרְךָ בְּכָל דְּרָכֶיךָ" (תהלים צא, יא) אז מה זה אז מה זה "כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ"? סופי תיבות כן סופי תיבות גם כן של המלאך הזה. 

אז באחד הפירושים של הגאון מוילנא אז הוא כותב כי על הפסוק הזה יש הרבה פירושים כידוע אז הוא אומר למה כתוב "וַיֵּצֵא... וַיֵּלֶךְ חָרָנָה" היה צריך להיות כתוב וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע לחרן מה זה "וַיֵּלֶךְ חָרָנָה"? 

אז הוא אומר שבאמת היה צריך להיות כתוב לחרן רק אם תוציא מ: וַיֵּצֵא חָרָנָה "וַיֵּלֶךְ חָרָנָה" אם תוציא משם את לחרן את האותיות לחרן שוב יישאר לך האותיות של המלאך הממונה על הדרכים אז זה נמצא שם בתוך האותיות. פה רמוז אומר הגאון מוילנא הברכה שבירכה רבקה את יעקב.

 עוד כתוב בפרשה: "וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ" (דברים כח, י) בפסוק הקודם הוא מסתיים: "כִּי תִשְׁמֹר אֶת מִצְוֺת ה' אֱלֹהֶיךָ וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו" (דברים כח, ט) 

אז הוא שואל: למה זה נסמך לפסוק שלנו "וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ"? 

הוא אומר ככה: "כִּי תִשְׁמֹר אֶת מִצְוֺת ה'" הכוונה ליראת שמים ושמירת התורה "וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו" היינו מידות טובות מעשי צדקה וחסד כמו שאמרו חכמים במסכת סוטה על הפסוק: "אַחֲרֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ" (דברים יג, ה) שהכוונה ללכת אחר מידותיו של הקדוש ברוך הוא אז לכן נאמר מיד "וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ" שאם יראו על ישראל את שני הדברים האלה הגויים אם יראו על ישראל יראת שמים ומידות טובות גם יחד אז "וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ" 

אז מה אתה מבין? שהם יתייראו מִמֶּךָּ נכון? אני לא מבין לא אומר לא ויראו ממך הכוונה שהם ילמדו ממך לראות את השם אז "וְיָרְאוּ" הם יתייראו מהקדוש ברוך הוא מאיפה הם ילמדו את זה? "מִמֶּךָּ" אם אתם תעשו את רצוני כמו שצריך אתם צריכים להיות הדוגמה לכלל העולם כמו שכתוב: "בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל" (שמות ד, כב) אתם צריכים לתת את הדוגמה לכלל העולם ללמדנו כמה צריך היהודי להיות ירא וחרד לדבר השם עד שיוכל להשפיע יראת שמים גם על כל רועב אשר ממנו ילמדו וכן יעשו. 

ולא רק בתוך עם ישראל אלא גם על שכניהם מאומות העולם כמו שאומר הפסוק "וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ" 

עוד פרט למדנו ממה שדקדקה התורה לכתוב "עָלֶיךָ" להורות 

"כִּי שֵׁם ה'" יהיה ניכר גם מהחיצוניות שלך לא רק מהמעשים שלך. 

במסכת ברכות כתוב על הפסוק הזה "וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ" אומרת הגמרא: 'אלו תפילין שבראש' 

אומר הגאון מוילנה: לא אמרו תפילין של ראש או תפילין שעל הראש מה אמרו? 'תפילין שבראש' יפה כוונתם שכל הכתוב בפרשיות של התפילין יהיה בתוך מוחו וראשו ממש. 

אז מספרים על הגאון מווילנה שאולן לינת לילה במלון בהזדמנות אחת בבוקר עמד בעל המלון להתפלל שחרית והניח תפילין כדת וגם הגאון עמד להתפלל בחדרו תוך כדי תפילה פרץ אל הבית איכר בליעל והחל להכות את בעל המלון מכות נאמנות עד שזעק זעקה גדולה ומרה לשמע הזעקות פתח הגאון את דלת חדרו ומייד כשראה הבליעל את פני הגאון מווילנה נתקף בפחד נורא, נפל מלוא קומתו ארצה והתעלף. 

שאל בעל המלון את רבנו: 'מדוע נרעד הבליעל מפניו?' 

והשיבו: 'משום שראה את התפילין שבראשי.' 

תמה האיש: 'הן גם אני התפללתי בתפילין על ראשי ומדוע בכל זאת היכני?' 

השיבו הגאון: 'אתה נושא את התפילין על הראש ואילו אני בתוך הראש'. 

מה הכוונה? מצוות תפילין נועדה לשעבד את האדם לעבודת הבורא. להיות לו עבד נאמן, זו המטרה. על זה אמר הכתוב, "וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ" ודרשו חכמינו זיכרונם לברכה: 'אלו תפילין שבראש' ולא על הראש ללמד אותך שרק אם אתה מניח אותם בכוונה הראויה לשעבד את עצמך לעבודת השם עד שעל ידי התפילין "שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ" אז "וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ". 

ידוע גם על החפץ חיים, "זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה" (משלי י, ז) שהוא הלך פעם עם תפילין ברחוב ופגש אותו איזה משכיל. 

אז המשכיל הזה אמר לו: 'אתה רואה? אתה רואה את זה? זה רדיו'.

 אז החפץ חיים משחק אותה כאילו תמים. 

הוא אומר לו: 'רדיו? מה זה רדיו?' 

אז הוא אומר לו: 'עם המכשיר הזה, הקטנצ'יק הזה, אני שומע עכשיו אדמונטיקרלו, שומע שירים. ממונטיקרלו. אתה מבין מה זה מדע? אתם הדתיים תישארו פרימיטיבים.' 

הוא אומר לו: 'מה אתה אומר? אתה עם המכשיר הזה מחובר למונטיקרלו?' 

הוא אומר לו: 'כן'. 

הוא אומר לו: 'יפה. יש לך קופסה שחורה קטנה, טרנזיסטור, אתה מחובר? אחד מונטיקרלו. נו, אז אני, שיש לי שתי קופסאות שחורות, וחוט. ואני אומר לך שאני מחובר לקדוש ברוך הוא, אתה מתפלא?!' 

מסורת ידועה היא שכשהגאון מווילנה הועמד למשפט, כשהוא ניסה להציל נער משמד, אז הוא הגיע למשפט עטוף בטלית ועטור בתפילין. כמו שהיה נוהג ככה כל הזמן, מרבית היום הוא היה עם טלית ותפילין. 

כשהוא נכנס לאולם של המשפט והוא עומד לפני השופטים, הרים את הטלית מעל ראשו, וגילה את התפילין. 

אתם רואים? גם הבן איש חי אומר שצריך לכסות את התפילין של הראש. 

אז הוא גילה את הטלית, ואז ראו את התפילין. מיד נתקיים הפסוק "וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ" פחד גדול נפל על השופטים, והם הורו לשחרר אותו על אתר, את אותו נער. איזה נער, שרצו להאשים אותו משמד. 

והגאון בלעיד. גם על השאגת אריה מסופר שבאו גזלנים תוך כדי נסיעה שהוא נסע, וכשהם ראו אותו עם התפילין, הם ברחו. והבעל עגלה היה גם כן עם תפילין. בעל עגלה זה נהג מונית. נהג מונית נוסע, אה? עם תפילין על הראש. זה יהודי עסקה חדה. איי, איי, איי, איי. אז הוא גם כן, הבעל עגלה הזה, תמה על הדבר הזה, למה מהשאגת אריה, מהתפילין שלו הם ברחו ולא משלו. 

והשאגת אריה נתן לו את התשובה הזו שהתפילין צריך להיות בתוך הראש. 

אז החפץ חיים אמר משמע גאון מוילנא, שאם היהודים יקפידו לשמור מצוות תפילין כדבעי, כמו שצריך, אזי יפחדו אומות העולם לגעת בהם לרעה. חפץ חיים בשם הגאון מוילנא. 

עוד נאמר בפרשה: "יִפְתַּח ה' לְךָ אֶת אוֹצָרוֹ הַטּוֹב" (דברים כח, יב) בגמרא במסכת תענית, רבי אלעזר בן פדת, מסופר שהיה עני מרוד. 

אז הוא פנה אל השם, התברך בתחינה. שאל אותו: 'עד מתי הוא יסבול בעולם הזה?' 

והציע לו הקדוש ברוך הוא שיתהפך עליו עולמו וייוולד מחדש. כי אז אפשר שייברא במזל של פרנסה. ככה השם יצא אל אופן. כן. 

ואז הוא שאל אותו, רבי אלעזר בן פדת: 'האם החיים אשר חייתי עד עתה מרובים מאשר אחיה עוד'? יעני, עברתי את החצי? 

והשיב לו הקדוש ברוך הוא: 'שכבר חי את מרבית שנותיו'. 

אמר רבי אלעזר, אמר רבי אלעזר: 'אם ככה, לא בעינא' לא רוצה. 

שואל הגאון מוילנא: מה סבר רבי אלעזר בן פדת בתחילה? ומדוע הוא חזר בו לבסוף? 

כן. לא, אבל הוא שאל, עד מתי אסבול עוד בעולם הזה? כשהוא עבר את החצי והוא נשאר בו. לא. זה על השאלה השנייה. בשאלה הראשונה הוא שאל, עד מתי הוא יסבול? עד מתי הוא יסבול? אז הקדוש ברוך הוא מה אמר לו? שאין מצב, זה אמר, וככה זה יסבול? לא. 

הוא אמר לו: 'יש לי בשבילך פתרון. אנחנו נהפוך את העניינים, נביא אותך בגלגול חדש, עם פרנסה, עם מזל של פרנסה. אפשר, שתבוא עם מזל של פרנסה'. אה? לא, בלי קשר למאות חיים. בלי קשר. נביא אותך בגלגול חדש, תבוא עם מזל טוב של פרנסה. 

אז, אז הוא שאל: 'אבל כמה זמן עבר מה... כמה נשאר לי?' למה הוא שואל כמה נשאר לו? אז כדאי לו להשאיר את זה. אתה רוצה את שר הגלגול, הוא מתמודד. 

לא. שים לב. אומר הגאון מוילנא, הטעם שחפץ רבי אלעזר לשנות את מזלו, זה היה רק מיראתו, פן מצוקת העניות תעביר אותו על דעת קונו וייכשל חלילה בקיום המצוות. זה מה שיטריד אותו. זה מה שהוא סבר בהתחלה. אז מזה הוא חשש. 

אז לכן הוא שאל: 'עד מתי הוא יסבול?' כמה נשאר לו לסיום, שהוא יחזיק מעמד? שלא יפשל בסוף! 

אולם כבר אמרו חכמים, שים לב: 'כיוון שיצאו...' כך כתוב במסכת יומא: 'כיוון שיצאו רוב שנותיו של אדם ולא חטא, שוב אינו חוטא' לפיכך, משגילה לו הקדוש ברוך הוא שכבר יצאו רוב שנותיו, לא חשש עוד. 

לא שהעניות הפריעה לו, הפריעה לו שמא מהעניות הוא יגיע לידי מצב שחלילה ייכשל. אז לכן הוא אמר, אם לא נשאר, אז בסדר, אז הכל בסדר. הואיל וכך, סירב להיוולד מחדש במזל אחר, היות ובין כה וכה מובטח הוא שיעמוד בניסיון העוני, ולא ייכשל עוד בחטא, כי עברו רוב שנותיו. אתם מבינים את ההסבר של הגאון מוילנא? 

עוד נאמר בפרשה: "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל" (דברים כח, מז) אומר שלמה המלך, עליו השלום, בספר משלי: "לֵב שָׂמֵחַ יֵיטִב פָּנִים" (משלי טו, יג) אדם שיש לו לֵב שָׂמֵחַ, פָּנִים שלו, תראה אותו, יש לו אור בפנים. 

"וּבְעַצְּבַת לֵב רוּחַ נְכֵאָה" (שם) ברגע שאדם עצוב, תראה אותו בדיקי... "רוּחַ נְכֵאָה". זה אומר, אומר הגאון, כי השתוקקות האדם לעשות מצווה או שאר דברים באה מהרוח השורה בו. אבל מי שליבו עצב, הרוח שלו נְכֵאָה כוונה שבורה, ונפשו קצה בכל דבר ואינו עושה כלל. מייד טעבן לא בא לו על כלום. אתם מבינים? 

עוד כתוב במשלי: "רוּחַ אִישׁ יְכַלְכֵּל מַחֲלֵהוּ" (משלי יח, יד) השמחה היא באה על ידי הרוח. על ידי הרוחניות שלנו. וזה הכוונה "רוּחַ אִישׁ" כשהאיש תמיד בשמחה, הוא מכלכל את "מַחֲלֵהוּ" אפילו שתבוא עליו חלילה מחלה, חס ושלום, בשמחה שלו הוא יכול לבטל את המחלה. הגאון מוילנא... 

לא, זה אומר את זה שלמה המלך. רק הגאון מוילנא, מבאר את מה ששלמה המלך אומר. אבל מי שיש לו "וְרוּחַ נְכֵאָה" (שם) שזה העיצבון "מִי יִשָּׂאֶנָּה?" (שם) מי יכול לשאת את זה?! 

עכשיו, אנשים חושבים שהעיצבון זה בא להם מבחוץ. לא, לא, זה אתה. אתה יכול לשמח את עצמך, ואתה יכול לדכא את עצמך. אם תחליט להיות שמח, אתה תהיה שמח. תחליט לדכות את עצמך, אתה תהיה בדיקי. 

אדם, לדוגמה, שמאשים את עצמו על משהו שהוא לא עשה, בגלל שהוא ראה, סתם דוגמה, שההורים שלו מתגרשים, והוא עכשיו מתחיל להאשים את עצמו. 

מי ביקש ממך להאשים את עצמך? מי התיר לך להאשים את עצמך? מה זה קשור אליך בכלל? איך אתה נכנסת בכלל לעניין? אבל היצר הרע זה התפקיד שלו. הוא רוצה לדכא את האנשים, אז הוא מכניס להם כל מיני רעיונות לראש, שהם לא קשורים בכלל. הם כאילו קשורים בקצה, ואז הוא מערבב אותם, ועושה את זה כאילו עיקר. מה הקשר בכלל? וככה אנשים בהרבה דברים מכניסים לעצמם כל מיני רעיונות, שמאשימים את עצמם. 

לפני כמה זמן הייתי באיזשהו מקום, והיה שם בחור צעיר, בחור חמד, שההורים שלו אמרו שהוא בדיכאון כבר כמה חודשים. 

ישבתי איתו, שאלתי אותו: 'למה אתה עצוב?' 

מה התברר? הכלב שלו מת. אבל לא הבעיה שהכלב מת. הכלב היה צריך לקבל את האוכל בזמן, או את התרופות בזמן, לא יודע בדיוק מה, והוא לא הספיק לתת לו את זה, ועכשיו הוא בדיכי... 

אתם מבינים על מה מדברים? עכשיו, זה בחור צעיר, בן בערך 18 לחייו, הולך להרוס את כל החיים שלו בגלל שהוא מאשים את עצמו שהכלב מת בגללו. נו, מה תגידו על זה? 

אמרתי לו: 'נשמה, את הנעשה אין להשיב. אליפת מת. אבל אם אתה רוצה להרגיש שמח, תביא כלב אחר ותדאג לו. זה ישלים לך את החיסרון...' 

הוא יכול להגיד אם הוא משמע את הכלב או קודם את מה שהרוב שלו? הוא יכול גם לעשות לו, נו, כן. אבל תראה לאיפה האנשים מגיעים. להרוס את כל החיים שלך, בשביל מה? בשביל כלב שבלאו הכי היה כבר זקן, עומד למות בלאו הכי. 

להבדיל, אותו דבר גם אנשים. אם אנשים, ברגע שנפטר מישהו קרוב להם, מתחילים להכניס לעצמם כל מיני רעיונות. 'אולי זה בגללי, אולי זה ככה, אולי זה ככה...?' 

אז נכון שכתוב: 'שאם אדם נפטר במשפחה... ידאגו כל המשפחה או ידאגו כל החבורה!' אבל 'ידאגו' זה לא הכוונה, ייכנסו לדיכאון. הכוונה שיעשו תשובה, יתחרטו על מעשיהם, יתקרבו לקדוש ברוך הוא, אבל לא הכוונה שיכנסו לדיכאון. 

אין דבר יותר גרוע מעצבות. הכלי הגרוע ביותר בעבודת השם ובכלל בחיים זה עצבות. מי יתיר לך להיות עצוב? מי יתיר לך? 

הרי התחלנו את השיעור: 'שאדם צריך לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה!' אז אתה צריך עכשיו, ברגע שהכלב נפטר אתה צריך לשמוח כאילו עכשיו נולד לך כלב חדש. ככה מצווה התורה: 'חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה!' 

עוד כתוב במשלי. הרב מיכאל, בנקודה הזאת ירציתי לדאוג שהרחם על סך הכל וכן מאנשי איסורים של גדולת העם. זה מה שהם קראו להם כאילו מאשר נאבד לו סלע. אז איסורים, כשאתה רוצה לקרוא מזה, הוא ישמח, אז למה הוא יתעורר? בטח שהוא יתעורר, כי הוא לא מדומיין שבאמת הוא מצא. זה לא הכוונה. 

בוודאי שהוא עכשיו איבד וזה כפרת עוונות וכו' וכו', או עונש. אבל זה לא קשור למציאות של השמחה שאדם צריך להיות שמח, כי זה כפרת עוונות. אם זה כפרת עוונות, נו, אתה צריך לסמוך על כפרת עוונות או לא? 

הרי ידוע שאדם שמקבל לדוגמה ייסורים של אהבה, מה זה ייסורים של אהבה? שאינם מבטלים אותו מתורה. אז אם איבדת סלע, זה מבטל אותך מתורה? לא. כן, כי הוא עכשיו צריך ללכת לעבוד, להשיג את הסלע. אתה, אל תגיד לי מה הוא צריך. אז עכשיו, אבד לו סלע, מה זה קשור ללימוד תורה? אבל מה בטוח? שזה כפרת עוונות. אז אתה צריך לשמוח או לא לשמוח שכיפרו לך עכשיו? כיפרו! אתה צריך לרקוד. 

כשמבזים אותך עכשיו, לדוגמה בפרהסיה, נו, יש לך כפרת עוונות יותר גדולה מביזיון? אז איך אדם צריך להיות שמח? באותו רגע צריך לרקוד, ישתבח שמו לעד. מנקים אותי עכשיו. במקום לקבל ג'הנם, במקום לקבל ייסורים, כולה עשו לך פדיחה, ואתה באותו רגע מרגיש על הפנים, או על הגב, לא משנה, אבל בתכלס, לא כואב לך הגוף, זה לא ייסורים שגורמים לך ביטול תורה, וכולי וכולי. אתה צריך לשמוח, יש את הבעיה עם יותר איזה מרוק עוונות. 

כתוב שדוד המלך היה מתאונן על זה, שלמה דווקא האנשים ששותים שכר, וכולי וכולי, כן, מתלוצצים עליו. אם זה היה תלמידי חכמים, ככה קליברים, שהם מתלוצצים עליו, אז זה היה מקבל וחד שכר גדול. אבל אם זה רק מסטולים, זה בקטנה. נכון, נכון. אבל זה לא כאילו התלמידי החכמים הגדולים. כן, אבל הם לא היו, הם היו רשעים... זה בעיה. טוב, מה הוא כבר יכול לקבל מרשעים?! 

אנחנו עכשיו, משלי אומר, שלמה המלך: "אִישׁ מַחְסוֹר אֹהֵב שִׂמְחָה" (משלי כא, יז) ועכשיו, איך אומרים? הפוך על הפוך. יש "שִׂמְחָה" שדיברנו מקודם, אבל יש "שִׂמְחָה" שזה שייך להוללות. 

אז זה אומר ככה, מי שהוא חסר בתורה "אִישׁ מַחְסוֹר" שאין בו שום ריח של תורה, אז הוא תמיד אוהב להיות בשמחה. לאיזון. כל הזמן, תראה אותו צחוקים, צחוקים, צחוקים. למה? הוא רוצה לשמוח בשחוק הכסילים. אז תן לו מהבוקר עד הערב לראות מערכונים ובדיחות וכל מיני דברים כאלה, והוא חושב שבזה הוא ממלא את עצמו בתוכן. 

אז הוא חסר מתורה. כידוע, התורה מחכימה אפילו את הפתי ("תּוֹרַת ה' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ עֵדוּת ה' נֶאֱמָנָה מַחְכִּימַת פֶּתִי" תהלים יט, ח) אבל זה "אִישׁ מַחְסוֹר" אז מי שחסר לו בתורה והוא ריק, אז תראה אותו כל הזמן מחפש גם כן שמחה, אבל שמחה מהצד השלילי, לא מהצד החיובי. לא שמחה אמיתית שהיא שמחת הלב, שהיא תוצאה של: "פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב" (תהלים יט, ט) אליהם. אלא זה מליצנות. רחמנא לצלן. 

זה עניין של שמחה. יש שמחה ויש שמחה. 

עוד נאמר בפרשה: "וְהָיָה כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ ה' עֲלֵיכֶם לְהֵיטִיב אֶתְכֶם וּלְהַרְבּוֹת אֶתְכֶם כֵּן יָשִׂישׂ ה' עֲלֵיכֶם לְהַאֲבִיד אֶתְכֶם וּלְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם וְנִסַּחְתֶּם מֵעַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ" (דברים כח, סג) כך נאמר בפרשת כי תבוא. 

כתוב בתהילים, אומר דוד המלך: "כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ כֵּן רָאִינוּ" (תהלים מח, ט) עכשיו, ארבע פרקים לפני כן נאמר בתהילים: "אֱלֹהִים בְּאָזְנֵינוּ שָׁמַעְנוּ אֲבוֹתֵינוּ סִפְּרוּ לָנוּ פֹּעַל פָּעַלְתָּ בִימֵיהֶם בִּימֵי קֶדֶם" (תהלים מד, ב) 

והנה אצלנו בפרשה כתוב "וְהָיָה כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ ה' עֲלֵיכֶם לְהֵיטִיב אֶתְכֶם וּלְהַרְבּוֹת אֶתְכֶם כֵּן יָשִׂישׂ ה' עֲלֵיכֶם לְהַאֲבִיד אֶתְכֶם" אנחנו רואים שהמילה הזאת "כַּאֲשֶׁר" היא כתובה לגבי הטובה. והמילה כן היא כתובה לגבי הרעה. 

אז זה מה שהוא אמר כאן "כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ כֵּן רָאִינוּ" בתהילים. "כַּאֲשֶׁר" דהיינו הטובות שהיו לישראל, אז זה "שָׁמַעְנוּ" מ: "אֲבוֹתֵינוּ" אבל כן, הצרות הרבות והרעות שהיו, את זה "רָאִינוּ" בעינינו. 

כן? המילה לטוב זה ראשון שמחה כתוב? לא. ששון כתוב זה שמחה שלמה. בשמחה רגילה תמיד יש איזה בעיות. אין שמחה שלמה. ששון זה שמחה שלמה. 

נסיים. נאמר בפרשה: "וְנָתַן ה' לְךָ שָׁם לֵב רַגָּז וְכִלְיוֹן עֵינַיִם וְדַאֲבוֹן נָפֶשׁ" (דברים כח, סה) אומרת הגמרא במסכת שבת: 'והשכר אבד, ובני אדם רצים אחר פרנסתן ואין מגיעין' לא גומרים את החודש. עובדים, עובדים, עובדים, עובדים, עובדים. לא סוגרים את החודש. 

אז זו קללה גדולה שנדמה להם כאילו הם מרוויחים, והם רצים אחר פרנסתם, ולבסוף בעצם הם לא מרוויחים כלום. המינוס רק הולך וגדל. 

אומר הגאון, זה "מְכַלּוֹת עֵינַיִם וּמְדִיבֹת נָפֶשׁ" (ויקרא כו, טז) "וְכִלְיוֹן עֵינַיִם וְדַאֲבוֹן נָפֶשׁ" (דברים כח, סה). 

כמו שנאמר בתהילים: "אָדָם לַהֶבֶל דָּמָה יָמָיו כְּצֵל עוֹבֵר" (תהלים קמד, ד) הצל של האדם הולך לפניו תמיד. עכשיו, אם הוא רוצה לרוץ לחטוף את הצל, לתפוס אותו, הצל בורח ממנו. כך אם רוצה אדם להגיע לפרקים לפרנסתו, ויסבור שישיג אותה, הפרנסה בורחת ממנו. 

וזה גרוע ממי שאין לו כלל ולא רץ. זאת אומרת, אחד שאין לו פרנסה וגם לא רץ אחרי פרנסה, הוא עוד לפחות, אבל הקללה שלו פחות חמורה. אבל מי שעובד ועובד ועובד ולא רואה את הברכה, אז הוא בעצם כל הזמן בתוך הקללה, והוא כל הזמן מרגיש שהוא לא הגיע ליעד. אז זו קללה יותר חמורה, רחמנא ליצלן. 

אבל מאידך גיסא כתוב: 'כָּל הַמְּקַבֵּל עָלָיו עֹל תּוֹרָה, מַעֲבִירִין מִמֶּנּוּ עֹל מַלְכוּת וְעֹל דֶּרֶךְ אֶרֶץ' (אבות ג, ה) אם אנחנו כולנו נקבל עלינו עול תורה, ישתבח שמו, ישתבח שמו לעד, הכל יוסר מעלינו. הכל, אתה פתאום רואה איך הקדוש ברוך הוא מסדר את כל העניינים. הכל הוא מסדר. לא חסר לקדוש ברוך הוא דרכים לפרנס אותנו. מפרנס את כל העולם. אז יש לו בעיה לפרנס אותנו? רק בגלל שיש לנו שכל, אז אנחנו חושבים שאנחנו יכולים לעזור לו. 

השם יזכה את כולנו לתורה מרובה ולפרנסה בשפע. שלום בית אמיתי, חינוך הבנים טהור. חזקים וברוכים.