פרשת ראה | הרב אורי יצחק *

 \n - - - לא מוגה! - - - \n 

ערב טוב, ברוכים הבאים.

 בעזרת השם שני (2) דברים לומר שקשורים לשבוע שעבר. שבוע שעבר אמרנו, ציטטנו את הפסוק: "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ" (דברים ח, י) אז צריך לדעת לדייק בקריאה, צריך לומר, יותר נכון לומר: "וְאָכַלְתָּ֖ וְשָׂבָ֑עְתָּ וּבֵֽרַכְתָּ֙". 

עכשיו היה דבר שני שדיברתי בפרשת עקב והיו כאלה שלא הבינו למה התכוונתי, אז ציירתי את זה פשוט כדי נבין את זה קצת יותר ברור. על הדגלים היה כתוב את האותיות האלה, שנים עשר (12) הדגלים, והעניין הוא כזה. 

כתוב בפסוק בפרשת עקב: "זְכֹר לַעֲבָדֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב אַל תֵּפֶן אֶל קְשִׁי הָעָם הַזֶּה וְאֶל רִשְׁעוֹ וְאֶל חַטָּאתוֹ" (דברים ט, כז)

אז יש לנו פה את אברהם, יצחק, יעקב, זה: "זְכֹר לַעֲבָדֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב" שהאותיות השניות שלהם, של אברהם זה ב', של יצחק זה צדיק, של יעקב זה ע', זה בעצם בוקר, צהריים וערב, זמני התפילות שהם ייסדו כדי להציל אותנו, כמו שאמרנו, מקשי העורף מהרשע ומן החטא, כן? 

ואנחנו בעצם בתפילה ממליכים את הקדוש ברוך הוא, מקדשים אותו, מברכים אותו. "מלך", "קדוש", "ברוך". זה בעצם האותיות שהיו כתובות על הדגלים, וזה על סמך מה שכתוב כאן בעצם בפסוק בפרשת עקב, "זְכֹר לַעֲבָדֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב אַל תֵּפֶן אֶל קְשִׁי הָעָם הַזֶּה וְאֶל רִשְׁעוֹ וְאֶל חַטָּאתוֹ". 

טוב, השבוע הייתי באיזשהו מקום, היה שם איזה ילד קטן שהיה בוכה. 

אז שאלתי אותו למה הוא בוכה. כן. 

אז הוא אומר שהוא לא רואה את אבא. הוא מחפש את אבא, הוא לא רואה אותו. 

אז אמרתי לעצמי, איי, איי, איי. למה אנחנו לא בוכים כשאנחנו לא רואים את אבא? אנחנו נמצאים באסטורו שבאסטורו ולא בוכים. לא רואים את אבא. אה? צריך לבכות. מי שלא רואה את אבא צריך לבכות. כמה יש מוסר בכל מעשה, בכל דבר, רק צריך להתבונן. 

בשבוע שעבר, כשסיימתי את השיחה, ניגש אליי פה מישהו ואמר שהוא חזר בתשובה מהשיחות של מורנו ורבנו הרב אמנון. דרך האינטרנט. 

אז הוא אומר לי, אז למה לא להמשיך לצפות באינטרנט? 

אז אמרתי לו שיש הבדל בין הצלה, כשאתה מציל אנשים ומשתמש בכלי כדי להציל אנשים. אז הכלי עצמו, אם נכניס בו תוכן חיובי, הוא יהיה בסדר. אבל כרגע הכלי מלא טינופת. אז מי התיר להשתמש בו? אז זה שניצלת משם, ניצלת, ברוך השם, אז תציל את עצמך טוטאלי. תוציא את עצמך מכל הצרה הזו. לא שתמשיך עכשיו להיות בטומאה ולהגיד לו מדי פעם, אני אציץ ואני אראה את הרב אמנון באיזה שיעור. זה לא חוכמה. 

יש לנו כלל: 'אין מצווה הבאה בעבירה' אמרנו: 'היוצא מן הטמא, טמא'. זה שאתה ניצלת מתוך הטומאה, והרב אמנון הצליח להוציא אותך. נו, הוציא אותך, מה אתה מחזיר את עצמך עוד פעם? תוציא, יצאת. מה אתה נכנס עוד פעם? אדם צריך להיות חכם. 

טוב. בהקשר לכך, ראיתי חידוש נפלא בספר מכתב מאליהו. הוא מצטט פסוק שנאמר ביהושע. שם כתוב: "בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם תֶּרַח אֲבִי אַבְרָהָם וַאֲבִי נָחוֹר" (יהושע כד, ב)

שואל המכתב מאליהו, למה ייחס אותנו ל: תֶּרַח ולא לאברהם? למה הוא מתחיל מ: תֶּרַח? 

הוא אומר: "בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם" ומתחיל: "תֶּרַח אֲבִי אַבְרָהָם וַאֲבִי נָחוֹר" מה הולך פה? 

אלא מה? הגדולה של אברהם התחילה על ידי שהיה הבן של תֶּרַח. והוא ראה את כל העבודה הזרה שלהם, את כל האינטרנט, ונמאס בעיניו. ראה שהכל חרטא, הכל דמיונות, בזבוז זמן. אז נמאס בעיניו מאוד מאוד מאוד. והעניין הזה היה לו לדחיפה חזקה מאוד לעלותו מעלה-מעלה. בעצם זה שהוא ראה באיזה תהום הנשייה הם נמצאים, איפה הם נמצאים? בתחתית של הסולם. אז מזה הוא עלה מעלה-מעלה. כבר אין להם לרדת. 

הכלל, כי אדם לומד מן ההפך. ובהתחזקו בעבודת השם, הנה ראיית ההפך קובעת את האמת בלבבו עמוק מאוד. מאוד. ככל שאדם רואה כמה השקר מאוס, אז הוא עולה בדרגותיו כמה שיותר למעלה. אבל זה צריך החלטה ורצון. 

טוב, מפרשת השבוע, פרשת ראה, כך קראנו בשבוע שעבר. נאמר: "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה" (דברים יא, כו). 

כבר אמרנו שכתוב: "וַיַּהֲפֹךְ ה' אֱלֹהֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה" (דברים כג, ו) אז איך בפסוק הזה הַקְּלָלָה מתהפכת לִבְרָכָה? 

אלא, כתוב פה: "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה" ואז המילה: "וּקְלָלָה" זה נוטריקון: 'וְהַקֶּרֶן קַיֶּמֶת לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא' (פאה א, א) מדוע? כי הרי מה שכתוב "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם" בעולם הזה, אי אפשר לתת את שכר המצוות. כי 'בהאי עלמא ליכא אגרא' אין בעולם הזה שכר של מצווה. כל הנאות העולם הזה לא יכולות לשלם שכר מצווה אחת (1). אין אפשרות. זה שכר רוחני עצום. 

אז זה על המצווה עצמה, זה הקרן, זה המצווה עצמה. אז מה זה הברכה שאנחנו מקבלים כאן? זה על הפירות של המצווה. זה איך עשית את המצווה, איך הכנת את עצמך למצווה, איך התאמצת במצווה. על זה מקבלים את השכר בעולם הזה. 

אבל את הקרן? זה קיים לך לָעוֹלָם הַבָּא. 

אז אומר הגאון מווילנה, כתוב כאן "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן" – "נֹתֵן" זה בלשון הווה. לא כתוב: 'רְאֵה אָנֹכִי נתתי' בלשון עבר. למה כך? 

לבל יטעה האדם לחשוב כי זכות הבחירה ניתנה רק בראשית הדרך, וכיוון שבחר בדרך הרע ונכשל בעוונות, אז אין לו תקנה. לכך נאמר: "אָנֹכִי נֹתֵן" לשון הווה, שכל יום ויום הברירה בידך לשנות ולבחור בדרך הטוב, גם עד היום האחרון שזה יום המיתה. 

כמו שאמר חזקיה לנביא: 'כָּךְ מְקּוּבְּלַנִי מִבֵּית אֲבִי אַבָּא, אֲפִילּוּ חֶרֶב חַדָּה מוּנַּחַת עַל צַוָּארוֹ שֶׁל אָדָם, אַל יִמְנַע עַצְמוֹ מִן הָרַחֲמִים' (ברכות י, א). 'כל זמן שהנר דולק אפשר לתקן'. 

שמא יאמר אדם: 'אמנם מכאן ולהבא אלך בדרך הטוב, אך כיוון שעד עתה הייתי רשע, מה יהיה עם כל העבירות שעברתי?!' 

לכן אמר הכתוב בפסוק פה, "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם" כי היות ובעל תשובה הרי הוא כקטן שנולד. אז כאילו "הַיּוֹם" מתחיל את חייו מחדש. והעבירות שעשה, נהפכו לו לשגגות. כך כתוב: שהזדונות הופכים להיות לו שגגות, והשגגות נמחקו, זה אם הוא עושה תשובה מיראה. אם הוא עושה תשובה מאהבה, הכל הופך להיות זכויות. 

ועדיין, אפשר שהוא יאמר, ואם לא יהיו עוד צדיקים בעולם, מי אני שאצעד לבדי בדרך האמת? 

לכן נאמר בפסוק "רְאֵה" בלשון יחיד, כי רק כתוב אחרי זה "לִפְנֵיכֶם" רבים. "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם" - "לִפְנֵיכֶם" זה רבים. אז למה כתוב "רְאֵה"? 

אלא לומר "רְאֵה" אתה את אשר לפניך ומה שטוב לך, ואל תשים לב לכל שאר העולם. 

כל אדם צריך לומר: 'בשבילי נברא העולם!'. וממי צריכים ללמוד? מאברהם אבינו. תלמד מהאבא שלך. מה עשה אבא שלך? אברהם עמד מול כל העולם. למה נקרא "אַבְרָם הָעִבְרִי"? (בראשית יד, יג) שעמד מן העבר השני לכל העולם. 

אז כתוב: "נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה" לא נאמר טוב ורע, או חיים ומוות, אלא "בְּרָכָה וּקְלָלָה". הסיבה היא כי את שתי הדרכים, הטוב והרע, הקדוש ברוך הוא ישתבח שמו מציב בפני האדם כבר "הַיּוֹם" אבל את שכר המצווה הוא עתיד אמרנו לקבל רק בעולם הבא. שהרי אין תשלום שכר בעולם הזה. וגם העונש על העבירה עיקרו בגיהינום. לפיכך, בחרה התורה בביטוי "בְּרָכָה וּקְלָלָה" מכיוון ש: "בְּרָכָה" לא אמורה להתקיים באופן מיידי.

 וכשמברכים אדם למשל בבנים טובים או בנכסים מעולים, הטובה הזאת לא מתקיימת בו אלא לאחר זמן, לא באותו רגע. אז כך מצינו אצל שבט אפרים, שנתברך מאת יעקב אבינו: "וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ" (בראשית מט, טז) והוא לא נתרבה מיד, שבט אפרים. כשהגיעו לארץ ישראל, אז הוא התרבה. 

וכן להפך בקללה, חס וחלילה, זה לא מיידי. 

אחר כך כתוב בפרשה: "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּנָּקֵשׁ אַחֲרֵיהֶם אַחֲרֵי הִשָּׁמְדָם מִפָּנֶיךָ וּפֶן תִּדְרֹשׁ לֵאלֹהֵיהֶם לֵאמֹר אֵיכָה יַעַבְדוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֶת אֱלֹהֵיהֶם וְאֶעֱשֶׂה כֵּן גַּם אָנִי" (דברים יב, ל). 

לצערנו הרב, אדם שלא ראה, שהיה שמור בחממה, ופתאום יצר הרע, כמו שאומרים, פתח לו את העיניים, את העיניים הלא טובות, והכשיל אותו: "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם" (במדבר טו, לט). והוא נחשף לכל הדברים המזוויעים שיש באינטרנט. 

אז מה אומר לו יצר הרע שלו? בואו נבדוק "אֵיכָה יַעַבְדוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֶת אֱלֹהֵיהֶם וְאֶעֱשֶׂה כֵּן גַּם אָנִי" זה בדיוק אותו דבר, הכל אקטואלי. 

אומר הגאון, שלוש (3) פעמים הזכירה התורה לשון "אֵיכָה" בדברה על ישראל. 

בפרשת "עֵקֶב" בפרשה הקודמת, קראנו: "כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ רַבִּים הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִמֶּנִּי אֵיכָה אוּכַל לְהוֹרִישָׁם" (דברים ז, יז) כאן, בפרשה שלנו: "אֵיכָה יַעַבְדוּ הַגּוֹיִם". ובפרשת שופטים אנחנו נקרא: "וְכִי תֹאמַר בִּלְבָבֶךָ אֵיכָה נֵדַע אֶת הַדָּבָר" (דברים יח, כא). שלוש פרשות, אחת אחר השנייה, בשלושתם כתוב, אֵיכָה, אֵיכָה, אֵיכָה. 

כנגד השלוש האלה שמופיעים כאן בתורה, יש במגילת אֵיכָה שאומרים בתשעה באב, שלוש פעמים את המילה אֵיכָה. לרמז שבחורבן הבית נענשו על שעברו על אותן שלוש אֵיכָה שבתורה. 'מידה כנגד מידה'. 

ואתם יודעים שכשאדם הראשון התחבא אחרי העץ, אז השאלה הראשונה ששאל אותו הקדוש ברוך הוא היתה, "אַיֶּכָּה" (בראשית ג, ט) שזה אותיות אֵיכָה. צריך להפוך את ה: אֵיכָה ל: "אַיֶּכָּה" איפה אתה נמצא? איפה? איפה אתה? איפה הלכת? איי, איי, איי, איי, איי. 

נאמר בפרשה: "אֵת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ" (דברים יג, א). 

שואל הגאון מווילנה, קשה. הרי כבר בפרשת "וָאֶתְחַנַּן" אנחנו קראנו, כתוב: "לֹא תֹסִפוּ... וְלֹא תִגְרְעוּ" (דברים ד, ב) אז למה פה עוד פעם צריך לחזור ולומר "לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ"? 

אלא ששם בפרשת "וָאֶתְחַנַּן" הכוונה לא להוסיף מצוות חדשות על התרי"ג (613) מצוות. אבל כאן בפרשה שלנו זה לא להוסיף על המצוות עצמם, אלא לקיים אותן בלי תוספת וגרעון, בדיוק כמו שצוות. כגון לא ללבוש פחות מארבע כנפות, לא להניח יותר תפילין, לא ליטול שני לולבים. כהן, לא להוסיף ולא לגרוע בדיבור שלו בברכת כהנים. 

וזה מה שכתוב: "אֵת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר... תִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת" כפי הציווי "לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ" אז כאן זה מדובר על המצוות עצמם שצריך לעשות אותן בדיוק כמו שנתבקשנו. 

ואילו בפרשת "וָאֶתְחַנַּן" העניין ש: "לֹא תֹסִפוּ... וְלֹא תִגְרְעוּ" זה לא להוסיף מצוות ולא לגרוע מצוות. 

עוד נאמר בפרשה: "כִּי יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא אוֹ חֹלֵם חֲלוֹם וְנָתַן אֵלֶיךָ אוֹת אוֹ מוֹפֵת" (דברים יג, ב) 

מה ההבדל, דרך אגב, בין אוֹת לבין מוֹפֵת? 

"אוֹת" זה כאשר משה היה מודיע לו לפרעה שהולכת להגיע מכה כזו וכזו. 

"מוֹפֵת" זה כאשר נעשה נס, נעשה פלא, בלי הודעה מוקדמת, בלי התראה. אז ההבדל בעצם בין "אוֹת" לבין "מוֹפֵת". 

עכשיו, זה כשמשה דיבר עם פרעה. אבל כאן בציווי כתוב, "כִּי יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא" יָקוּם עכשיו "נָבִיא אוֹ חֹלֵם חֲלוֹם וְנָתַן אֵלֶיךָ אוֹת אוֹ מוֹפֵת" 

או שהוא יודיע לך: 'הולך להיות ככה וככה', או שהוא יעשה לך איזה משהו מפליא. 

אז כשנותן לך "אות" תשמע לו. אבל אינך מחויב לשמוע בלי "אות" זה לאותו נביא שקם. למה? מפני שלנביא המוחזק, מוחזק שהוא נביא, אז צריך לשמוע עליו אפילו בלי "אות". 

אבל כאן מדובר שאינו מוחזק עדיין. למה? כי כתוב "כִּי יָקוּם בְּקִרְבְּךָ" מה זה "יָקוּם"? משהו חדש עכשיו, משהו טרי. 

עכשיו "אות" אומר הגאון, הוא לעתיד. שנאמר: "הַגִּידוּ הָאֹתִיּוֹת לְאָחוֹר" (ישעיה מא, כג) אז זה מלשון: "וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ" (דברים לג, ב) "וְאָתָה" יבוא. כתוב: "אָתָה בֹקֶר וְגַם לָיְלָה" (ישעיה כא, יב) כן? אז הוא מראה "אות" שהתקיימו דבריו לעתיד. 

או "מוֹפֵת". "מוֹפֵת" זה שינוי של הטבע. אז אומר הגאון ש: "מוֹפֵת" זה מלשון פיתוי. כי שינוי הטבע מפתה לב האדם להאמין דבר המפליא לעשות. 

עכשיו, בספרי אמרו: "אות" הוא בשמים, ו: "מוֹפֵת" הוא בארץ. למה? נאמר בירמיה: "וּמֵאֹתוֹת הַשָּׁמַיִם אַל תֵּחָתּוּ" (ירמיה י, ב) וכן נאמר: "וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים" (בראשית א, יד) על מה? על ה: "מְאֹרֹת". השם בשמים. ו: "מוֹפֵת"  הוא בארץ. 

למה? כתוב שם אצל פרעה: "כִּי יְדַבֵּר אֲלֵכֶם פַּרְעֹה לֵאמֹר תְּנוּ לָכֶם מוֹפֵת" (שמות ז, ט) 

אומר הגאון, ואל תתמה הלא כתיב: "וְנָתַתִּי מוֹפְתִים בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ דָּם וָאֵשׁ וְתִימֲרוֹת עָשָׁן" (יואל ג, ג) כך כתוב ביואל. אז כאילו, אתה רואה שכתוב במפורש בפסוק ש: "מוֹפְתִים" זה גם בשמים. כתוב "וְנָתַתִּי מוֹפְתִים בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ" ועכשיו הסברנו ש: "אות" זה בשמים ו: "מוֹפֵת" זה בארץ. אז איך פה ביואל כתוב "וְנָתַתִּי מוֹפְתִים בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ"? 

אז אומר הגאון מווילנה, והוא, מפני שלעתיד לבוא, יראנו הקדוש ברוך הוא נפלאות להודיע שממשלתו בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ ובאוויר. לכן ייתן אש מן השמים, כמו שאמר: "בָּרָד וְגַחֲלֵי אֵשׁ: וַיַּרְעֵם בַּשָּׁמַיִם השם" (תהלים יח, יג-יד) וכולי, כמו שכתוב בתהילים. ודם הוא בארץ, כמו במצרים, לטפח המים לדם. 

"וְתִימֲרוֹת עָשָׁן" הוא אוויר הנהפך. וזהו שנאמר: "וְנוֹדַעְתִּי לְעֵינֵי גּוֹיִם רַבִּים וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה'" (יחזקאל לח, כג) כך נאמר ביחזקאל. 

אז כתוב: "וּבָא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת" (דברים יג, ג)

הגמרא במסכת שבת מספרת: 'מעשה באחד שמתה אשתו, והניחה בן לינק. ולא היה לו, לבעלה, שכר מניקה ליתן. לא היה לו מאיפה לשלם למניקה. ונעשה לו נס. ונפתחו לו דדין, כשני דדי אישה והניק את בנו. בגלל מה? בגלל שלא היה לו כסף שלם למניקה. 

אמר רבי יוסף: בוא וראה כמה גדול אדם זה שנעשה לו נס כזה. 

אמר ליה אביי, אדרבא! כמה גרוע אדם זה שנשתנו לו סדרי בראשית. זה הגמרא במסכת שבת. 

אומר הגאון מווילנה, ואם תאמר למה עשה לו הקדוש ברוך הוא נס? ויש לומר, דהנס לא היה בשבילו, אלא בשביל התינוק. ובשבילו היה ראוי להיות הנס שלא ישתנה מזה סדרי בראשית. אלא מסתמא כיוון שנשתנה עליו סדרי בראשית. מסתמא אדם גרוע הוא. 

אז אומר הפסוק: "וְהַנָּבִיא הַהוּא אוֹ חֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא יוּמָת כִּי דִבֶּר סָרָה..." וכולי "לְהַדִּיחֲךָ מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים יג, ו) 

כתוב בספר משלי: "בְּפֶה חָנֵף יַשְׁחִת רֵעֵהוּ וּבְדַעַת צַדִּיקִים יֵחָלֵצוּ" (משלי יא, ט) מה הפירוש? הבא להדיח את חברו לדבר עבירה, אז הוא עושה את זה בעזרת דברי חנופה. כי בלי זה לא יוכל לפתותו ולהדיחו. זו הסיבה שרוב הכופרים והמינים טובי לב המה. כי תחת מסווה הנחמדות וטוב הלב מצליח הכופר לגנוב את לב רעהו ומפתה אותו לסור מן הדרך. 

זהו שנאמר "בְּפֶה חָנֵף" על ידי דברי חנופה "יַשְׁחִת רֵעֵהוּ" כמו שהיו טוענים בהתחלה כשהיתה את הטמבלוויזיה בהתחלה. 

אז מה אמרו? מה, זה טלוויזיה חינוכית. זה הכל תוכניות, זה רק בשביל ידע, השכלה. 

עד שאנשים התרגלו ואז השם ירחם. הורידו את הצנזורה והכל מותר שמה. חוץ מיהדות. ואם מביאים יהדות, השם ירחם איזה יהדות... 

אמנם "וּבְדַעַת צַדִּיקִים יֵחָלֵצוּ" רק הצדיקים העוסקים תמיד במצוות השם ויודעים את דרכי השם, הם מכירים את פיתויי הכופר. ומבינים שכל הדברים הטובים היוצאים מפיו אינם אלא דברי חנופה, ומשום כך יצליחו לחלץ את הבריות מידיו. אז מגלים להם שהכל זה רק צביעות. הכל חיצוני, כנס פנימה, הכל מושחת. 

אומר הפסוק: "יָצְאוּ אֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל מִקִּרְבֶּךָ וַיַּדִּיחוּ אֶת יֹשְׁבֵי עִירָם לֵאמֹר נֵלְכָה וְנַעַבְדָה אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם" (דברים יג, יד). 

לפי שיטת הרמב״ם, דין מיוחד הוא בעיר הנידחת. אם יש עיר שהיא כולה עיר נידחת, הכוונה, לא הכוונה עיר נידחת, שהיא רחוקה ככה באיזה מקום נידח, כמו שמשתמשים בביטוי. עיר הנידחת, הכוונה שכולם עזבו את דרך השם. אז בעיר כזו שלא נדרשת התראה לכל אחד ואחד מבני העיר, שחטא בעבודה זרה. 

אז אנשים כאלה, התורה ציוותה, ציוותה, שאם יש עיר שלמה שכולם עובדי עבודה זרה, אז אומרת התורה ככה, 'הלכה היא שאין עונשים אלא אם כן מזהירים'. לפיכך, כתנאי לעונש, יש לבדוק אם היתרו בחוטא קודם שעבר את העבירה. כי אם לא היתרו בו מבעוד מועד, אינו נענש בידי אדם, רק בידי שמים. 

לא כן הדין בעיר הנידחת, שדי בהתראה אחת לכל בני העיר. ואף שלא היתרו בכל אחד ואחד מן החוטאים, כולם חייבים מיתה. 

עוד שני הבדלים מצינו בין יחיד שעבד עבודה זרה לבין רבים שעבדו. אחד, שעבד עבודה זרה, כן, יחיד, אז הוא נהרג בסקילה, והמרובים נהרגים בסייף. כל זה כמובן מה שאנחנו מדברים, זה מדובר בזמן שהיה סנהדרין. זה לא, היום אי אפשר לעשות את זה, רק אם יהיה סנהדרין. 

שתיים, שהיחיד, אם הוא עבד עבודה זרה, הנכסים שלו הולכים ליורשים, והמרובים ממונם נאבד ומופקר. 

שואל הגאון מווילנה, מה הטעם לשלושת החילוקים הללו שבין יחיד שחטא בעבודה זרה ובין המרובים שחטאו בעיר הנידחת? 

אז הוא אומר כך, ונראה לבאר שכך הוא הדין. אותו דבר בגוי, שעבר על אחת ממצוות בני נוח, אשר על כל עבירה שעשה, הוא נידון רק בסוג אחד של מיתה, שזה בעצם סייף. לא כבני ישראל אשר כמה מיתות חלוקות יש בהם. אצל בני ישראל יש ארבע מיתות בית דין, סקלה, שרפה, הרג וחנק. כל דבר לפי העבירה שעשו. 

עוד הבדל יש ביניהם, שעובד כוכבים, גוי עובד כוכבים, אינו צריך התראה, ואפילו שלא יתרו בו לפני החטא, בכל אופן הוא נענש. 

וגם בזאת נבדלו ישראל מן הגויים, שעובד כוכבים שהתחייב מיתה, ממונו נעשה הפקר, ואינו עובר ליורשיו. 

נמצא אם כן, כי אמנם יחיד שעבד עבודה זרה נענש בסקלה, אבל בעיר הנידחת כיוון שכמעט כל העיר חטאו בעבודה זרה, התורה נתנה להם דין כמו עובדי כוכבים שחטאו, אשר מיתה אחת יש להם, שזה בעצם הסעיף. 

כמו כן, יחידים שעבדו עבודת כוכבים דינם ככל איש ישראל שצריך התראה, וגם ממונם עובר ליורשים, כדין כל הרוגי בית דין שנכסיהם ליורשים. לא כן, הדין במרובים שעבדו עבודה זרה בעיר הנידחת, אשר דינם כעובדי כוכבים שחטאו, ומלבד שנהרגים בסייף, חייבים מיתה גם בלא התראה פרטית לכל אחד, ואף ממונם נעשה הפקר, ממש כדין גוי שחייב מיתה. 

אז כמובן, כל הדברים האלה אמרנו, זה היה בזמן שבית המקדש היה קיים. 

פסוק הבא בפרשה: "עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה" (דברים יד, כב).

דרך אגב, ראיתי בחז"ל דבר מתוק. כתוב "עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר" ותמצא מזלך. למה צריך להיות כתוב "עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר"? מספיק להגיד "עַשֵּׂר" ותמצא מזלך. "תְּעַשֵּׂר" ותמצא מזלך. למה "עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר" ותמצא מזלך? כמו שכתוב בתורה "עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר". 

אלא אם תעשר את המילה "תְּעַשֵּׂר" אתה תמצא את המילה מזלך. תו של "תְּעַשֵּׂר" זה 400. מה המעשר שלו? 40. זה מ. עין, 70. מה המעשר שלו? 7. זה זן. שין של "תְּעַשֵּׂר" 300. המעשר שלו? 30. זה למ. הנה יש לנו מזל. רש של "תְּעַשֵּׂר" 200. "תְּעַשֵּׂר" אותו? 20. מזלך. אז אם "עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר" מה תמצא? את מזלך. חזק. 

אז כתוב בגמרא במסכת שבת, חכמים אומרים "עַשֵּׂר" בשביל שתתעשר. כל מקום ששינה כתוב לשונו פעמיים (2), בא ללמד שיחזור ויעשה הדבר אפילו מאה (100) פעמים. אם כתוב: "נָתוֹן תִּתֵּן" (דברים טו, י) וכדומה, כל דבר שכתוב, כן? פעמיים? אז זה לא פעמיים, אפילו מאה פעם. 

לדוגמה, לעניין שילוח הקן, כתוב בגמרא בבבא מציעא, "שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח" (דברים כב, ז) אז כתוב שמה אפילו מאה פעמים, בגמרא. 

גם בהשבת אבידה, כתוב בפסוק: "הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם" (דברים כב, א) מה אומרים חכמים? אפילו מאה פעמים. 

ב: "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ" (ויקרא יט, יז) גם כן כתוב, אפילו מאה פעמים. 

אז למה כאן שינו חכמים, ובמקום לדרוש "עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר" אפילו מאה פעמים, אז הם דרשו דרשה אחרת "עַשֵּׂר" בשביל שתתעשר? למה לא אמרו פה אפילו מאה פעמים? שואל הגאון מוילנא. 

אז הוא אומר, היות וההלכה היא, כך מובא בגמרא בכתובות: 'המבזבז, אל יבזבז יותר מחומש. מקסימום עשרים אחוז (20%). למה? שלא תהיה עני, והוא בעצמו יצטרך לבריות.' אז מקסימום עשר אחוז (10%) מעשר, נותנים בדיוק, והשאר צדקה. אז חומש זה עשרים אחוז. 

אז לכן, היות וכתוב שלא לבזבז יותר מעשרים אחוז, אז לא ניתן לומר שיעשר אפילו מאה פעמים. כי באופן זה יחלק כמעט את כל ממונו. לכן דרשו "עַשֵּׂר" בשביל שתתעשר, תתעשר. 

וכיוון שמבטיחה התורה שהוא יתעשר, נמצא, שהוא יצטרך לשוב ולעשר גם מהרווח הנוסף. אם עשרת והתעשרת, עכשיו עוד פעם אתה צריך לעשר מהרווחים החדשים. כאשר אתה תפריש את המעשר הזה גם, עוד פעם אתה תשוב ותתעשר. ואז עוד פעם אתה צריך לעשר, וככה זה הדרך. 

באופן זה נמצא שבסוף הוא יצליח לקיים גם "עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר" אפילו מאה פעמים בלי שיבזבז יותר מחומש. למה? היות וכל הזמן רכושו גדל ומתרבה. אמנם כל זה רק מכוח דרשת חז"ל "עַשֵּׂר" בשביל שתתעשר. 

אומר הגאון, רבנו, רבי חיים מוולוז'ין, תלמידו של הגאון מווילנה, שהשומר מעשר מובטח בכך שלא יבוא לידי היזק כלל, אם הוא נותן את המעשר. אבל מי ששומר את החומש, מי שנותן עשרים אחוז, מובטח לשכר שיתעשר. ויושרש בזה מידת הביטחון. 

ואמר, אם כל ישראל ישמרו חומש, יתקיימו בהם "אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן" (דברים טו, ד) אבל זה, אם כל עם ישראל ישמרו את החומש. אבל אם היחיד שומר את החומש, מובטח לו שיתעשר. ואם נותן מעשר, מובטח לו שלא ינזק בממונו. 

עוד נאמר בפרשה: "וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן: כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ" (דברים טו, ז-ח). 

על הפסוק: "דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ" אמרו חכמינו זיכרונם לברכה במסכת כתובות: 'אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו'. 

כמו שהגמרא מספרת על הלל שעשה כך לאותו עני. היינו, שצריך לתת לכל אחד לפי כבודו וערכו: 'הַגָּדוֹל לְפִי גָדְלוֹ, וְהַקָּטָן לְפִי קָטְנוֹ' (יומא ה, א) אשר לזאת צריך חוכמה ודעת להבחין ולחלק בין איש לאיש ולהדר במצוות הצדקה. 

רמז נוסף נתנה התורה על מנת ללמדנו מהו הסדר הנכון בנתינת הצדקה. כאשר אדם קופץ את ידו ומכופף את האצבעות כלפי היד, כל האצבעות נראות שוות. ורק כשידו פתוחה, רואים שיש מהן אצבעות גדולות ויש מהן קטנות. 

אז אומרת התורה "וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ" כלומר, אל תִקְפֹּץ ותכופף את ידך כאילו כל האצבעות שוות. וכמו כן, גם כל העניים שווים. לא כן הוא "כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ" וראה בעיניך. כי כשם שאין האצבעות שוות זו לזו, כך אין כל העניים שווים זה לזה. ולכן תראה לתת "דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ". 

לפי זה יבואר הפסוק במשלי. כתוב שם: "רָאשׁ עֹשֶׂה כַף רְמִיָּה וְיַד חָרוּצִים תַּעֲשִׁיר" (משלי י, ד) וכוונתו על הצדקה, שכן כף רש "עֹשֶׂה כַף רְמִיָּה" אז הכף היא החלק של היד בלא האצבעות. "וְיַד" היינו כל היד, הכף עם האצבעות. אז כתוב: "רָאשׁ עֹשֶׂה כַף רְמִיָּה" כלומר, מי שקופץ את ידו מלתת צדקה ומכופף אצבעותיו לתוך הכף כדי לסגור את היד, נמצא שיש לו "כַף רְמִיָּה" כאילו הכל אצלו רק כף, ללא אצבעות. אז הרי זה עושה אותו לרש ועני. 

אבל "וְיַד חָרוּצִים תַּעֲשִׁיר" מי שידו פתוחה לכל וממהר לתת צדקה, על ידי זה מתעשר. כמו שנאמר: "נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ" (דברים טו, י). 

זאת אומרת, שימו לב, הדיוק פה בפסוק לא רק לתת לו, אלא "וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ" תיתן את זה מהפנימיות, מתוך שמחה, כי הקדוש ברוך הוא חוקר כליות ולב ("אֲנִי ה' חֹקֵר לֵב בֹּחֵן כְּלָיוֹת" ירמיה יז, י). הוא יודע מתי אתה נותן ואתה מצטער על זה שהוא הוריד לך קצת מהממון, או שאתה באמת מבין שאתה בסך הכל גבאי של הקדוש ברוך הוא בעולם הזה, ואתה רק מעביר ומשתמש בכסף של בורא העולם. 

דוד המלך עליו השלום אומר: "ה' צִלְּךָ עַל יַד יְמִינֶךָ" (תהלים קכא, ה) ושואלים, איך אפשר לומר דבר כזה על הקדוש ברוך הוא? "ה' צִלְּךָ עַל יַד יְמִינֶךָ"? וכי דוד המלך דימה את הקדוש ברוך הוא לצל? "ה' צִלְּךָ" כמו הצל שלך "עַל יַד יְמִינֶךָ"? 

אלא למה כוונת הדברים? כאשר האדם פותח את היד שלו, אז גם הקדוש ברוך הוא ישתבח שמו לעד שהוא מודד 'מידה כנגד מידה' הוא כביכול מלמעלה פותח את היד שלו. אבל אם אתה קופץ את ידך, אז גם הקדוש ברוך הוא קופץ את ידו.

 מה אתם אומרים? כדאי לפתוח את היד. כדאי. למה? כי היד שלנו קטנה. אבל היד של הקדוש ברוך הוא, אנחנו כבר אומרים בברכת המזון שאנחנו לא רוצים הלוואות ולא טובות מהאנשים. מה אנחנו רוצים? 'אלא מידך הפתוחה, מלאה, רחבה, עשירה!' ישתבח שמו לעד. 

נו, אז אם אתה רוצה את ידו הפתוחה של הקדוש ברוך הוא, מה שאתה צריך לעשות זה לפתוח את ידך. 

כתוב במסכת בבא בתרא שרב פפא האמורא ירד במדרגות כדרכו. אחת המדרגות נשמטה ממקומה וכמעט שנפל. 

אמר לו חברו חיא בן רב מדיפתי. מה הוא אומר לו? שמא עני בא לידך ולא פרנסתו? 

לכאורה, שואל הגאון מווילנה, מדוע הוא בחר דווקא במצוות הצדקה ולא העלה בדעתו שמא נכשל בכל מצווה אחרת? למה דווקא זה? 

נראה שבעל הטעמים כבר רמז על כך. הטעמים הכוונה בתורה. בכל פסוק יש טעמים. אז בטעמים, איפה שכתוב בתורה: "פָתֹ֧חַ תִּפְתַּ֛ח" (דברים טו, ח) אז בפסוק הזה הטעמים הוא דרגא תביר. דרגה זה מדרגה, תביר זה שבור. מדרגה נשברה. אז אם לא "פָתֹ֧חַ תִּפְתַּ֛ח" דרגה תביר. אז המדרגה נשברת. 

אז מי שמתעלם מהצדקה, לא פתח את ידו לעני, אז התוצאה, המדרגה תישבר ותשמט מתחתיו. 

כמו שאמרתי פעם למישהו, שלפני הטעם, לפני הטעם של סוף פסוק, לפני הטעם של סוף פסוק, איזה טעם יש לנו? מאריך טרחא. למה? כי מי שמאריך טרחא, עושים לו סוף פסוק. צריך לא להטריח יותר מדי. 

אז אותו טעם שנקרא דרגא תביר נמצא בהרבה מקומות, אבל הוא מופיע גם ב: "לְאָחִ֧יךָ לַעֲנִיֶּ֛ךָ" (דברים טו, יא) שזה פסוק סמוך לכך. כן? "אז פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ". גם שם יש בעצם דרגה תביר. 

עוד נאמר בפרשה: "נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ" (דברים טו, י).

ידוע ש: "נָתוֹן" האותיות "נָתוֹן" זה הלוך וחזור. אתה קורא אותם לשני הכיוונים. "נָתוֹן" - "נָתוֹן" למה? אם אתה נותן, אתה תקבל "נָתוֹן" - "נָתוֹן". 

אז אומר הגאון מווילנה, במסכת בבא בתרא כתוב שיש ארבעה (4) סוגי צדקה. וכולם רמוזים בפסוק שלנו פה. "נָתוֹן" זה כשאדם נותן ואינו יודע למי הוא נותן. והמקבל אינו יודע ממי מקבל. 

מתחת לזה זה הדרגה הכי גדולה, כן? כי אין פה בושה ואין פה גאווה. מתחת זה "תִּתֵּן" זה שנותן לא יודע למי הוא נותן, אבל המקבל יודע מי נתן. לא, אז הנותן יודע למי נותן, אבל המקבל לא יודע מי מקבל. בתיתך לו, שניהם יודעים מי הנותן ומי המקבל, שזה הדרגה הנמוכה. 

עכשיו, כתוב "כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה" מה זה "הַזֶּה"? מה רומזת המילה "הַזֶּה"? "הַזֶּה" בגימטריה 17. למה? 

כי כתוב במסכת בבא בתרא, שמי שנותן צדקה לעני אז הוא מתברך בשש (6) ברכות. ומי שמפייסו בדברים, מתברך באחד עשר (11) דברים, באחד עשר ברכות. כן? אחת עשרה ברכות. כמו שאמרו חכמים במסכת בבא בתרא. 

אם כן, כאשר נותן וגם מפייס, אז הוא מתברך בשבע עשרה (17) ברכות. כי הוא גם נתן וגם. אז כמה זה שבע עשרה אמרנו? "הַזֶּה". "כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ השם" שבע עשרה ברכות. ישתבח השם. 

הגמרא שוב שם בבבא בתרא מספרת, תניא, אמרו עליו על בנימין הצדיק, שהיה ממונה על קופה של צדקה. פעם אחת באה אישה לפניו בשני בצורת. היו שנים של בצורת, ואז היא באה אליו, 

אמרה לו, רבי פרנסני. 

אמר לה העבודה, זה לשון שבועה, שאין בקופה של צדקה כלום. 

אמרה לו, רבי, אם אין אתה מפרנסני, הרי אישה ושבעה (7) בניה מתים. זה לא כמו אצלנו, אומרים חמש (5) שנים בצורת, ויש לנו מים בברזים, ברוך השם, ויש לחם במכולת. שם, אם היה בצורת, אז נגמר. אין מה לאכול ואין מה לשתות. 

עמד ופרנסה משלו, לא מהקופה של הצדקה. מהכסף הפרטי שלו? לימים חלה ונתן למות. 

אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא, ריבונו של עולם! אתה אמרת: 'כל המקיים נפש אחת מישראל, כאילו קיים עולם' מלא. ובנימין הצדיק, שהחיה אישה ושבעה בניה, ימות בשנים מועטות הללו?! 

מיד קרעו לו גזר דינו. 

אומרת הגמרא, תנא, הוסיפו לו 22 שנה על שנותיה. 

הגאון מוילנא מסביר, למה דווקא 22 שנה? מה החשבון? למה 22 שנה ולא זמן אחר? אומר, כחשבון עיבורים ויניקות של שמונה (8) נפשות שהחיה. מה זאת אומרת? זמן עיבור תשעה (9) חודשים. כפול שמונה נפשות עולה סך 72 חודשים. כמה זה? שש שנים. כמה זמן יניקה? שנתיים. כפול שמונה נפשות עולה 16 שנים. ועוד שש. 22 שנה. 

עוד כתוב בפרשה: "לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי (דברים טז, ג). 

רגע, לפני שנמשיך מהעניין של הפסוק הזה, נגיד עוד שני חידושים נפלאים. בזוהר, בפרשת בשלח, כתוב שמה: "אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל בְּיוֹם רָעָה יְמַלְּטֵהוּ ה'" (תהלים מא, ב) זה פסוק בתהילים. 

אז הזוהר אומר על הפסוק הזה, מספר מעשה, שאני פנה לרבי יצחק. והיה בידו חצי מעה כסף. 

אמר לרבי יצחק, השלם לי ולבניי ולבנותיי נפשותנו. 

אמר לו רבי יצחק, ואיך אשלים נפשכם? והלא, אין לי יותר מחצי מעה לעצמי. הבן אדם יש לו חצי מעה עני, כסף, והוא מבקש ממנו שישלים לו למעה. עכשיו רבי יצחק אומר לו, אני בעצמי, יש לי רק חצי מעה לעצמי. 

אמר לו העני, בזה תשלים לי למעה. מה שיש לך, את החצי שלך, תביא לי ויהיה לי מעה שלמה. 

אה? אם זה היה בן אדם רגיל עכשיו, מה הוא אומר לו? חצוף. מה, נשאר בלי כלום, מה הכל יש לך? 

רבי יצחק הוציא ונתן לו. הראו לרבי יצחק בחלום, שהיה עובר בשפת הים הגדול ורוצים להשליכו לתוכו. ראה את רבי שמעון שהיה מושיט לו ידו לקראתו. אבל הוא לא מצליח להגיע לו ליד. ובא אותו עני והוציאו ונתנו בידי רבי שמעון וניצל. כשהתעורר, נפל בפיו הפסוק "אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל בְּיוֹם רָעָה יְמַלְּטֵהוּ ה'" כשאדם נותן צדקה מתוך חוכמה, כמו במקרה הזה, שבן אדם רגיל היה אומר, חצוף, ראית? לא מתבייש? רבי יצחק נתן? מה השכר? – "בְּיוֹם רָעָה יְמַלְּטֵהוּ ה'". 

בתהילים גם כתוב: "וּלְךָ ה' חָסֶד כִּי אַתָּה תְשַׁלֵּם לְאִישׁ כְּמַעֲשֵׂהוּ" (תהלים סב, יג) זה בתהילים סמ״ב. אם השם משלם לאיש "כְּמַעֲשֵׂהוּ" אז למה זה נקרא "חָסֶד"? והלא זה תשלום, לא חסד?!

אלא, אם נשים בפסוק, לא כתוב "כִּי אַתָּה תְשַׁלֵּם לְאִישׁ" כן, על מעשהו. לא כתוב. כתוב: "כִּי אַתָּה תְשַׁלֵּם לְאִישׁ כְּמַעֲשֵׂהוּ" מה זאת אומרת? כאילו הוא עשה. כי באמת, השם יתברך הוא זה שעושה. ולכן, זה משולם רק בתורת "חָסֶד". ישתבח שמו. 

זה מה שכתוב בפרקי אבות: 'וְכָל הָעֲמֵלִים עִם הַצִּבּוּר, יִהְיוּ עֲמֵלִים עִמָּהֶם לְשֵׁם שָׁמַיִם; שֶׁזְּכוּת אֲבוֹתָם מְסַיַּעְתָּן, וְצִדְקָתָם עוֹמֶדֶת לָעַד. וְאַתֶּם' מי? העמלים לְשֵׁם שָׁמַיִם, 'מַעֲלֶה אֲנִי עֲלֵיכֶם שָׂכָר הַרְבֵּה כְּאִלּוּ עֲשִׂיתֶם' (אבות ב, ב). 

מה זה 'כְּאִלּוּ'? מה לא עשינו? לא. מי שעושה, ישתבח שמו, זה השם יתברך. אתה רק ב: 'כְּאִלּוּ' ואתה מקבל שכר על ה: 'כְּאִלּוּ'. 

אז נחזור לעניין של החמץ: "לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ" (דברים טז, ג). 

כתוב בנביא ישעיה: "כִּי לֹא בְחִפָּזוֹן..." זה מדובר לעתיד לבוא: "כִּי לֹא בְחִפָּזוֹן תֵּצֵאוּ וּבִמְנוּסָה לֹא תֵלֵכוּן כִּי הֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם ה' וּמְאַסִּפְכֶם אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל" (ישעיה נב, יב). 

אבל פה כתוב: "כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" ולעתיד לבוא כתוב "כִּי לֹא בְחִפָּזוֹן תֵּצֵאוּ" מה העניין? 

אומר הגאון, כי הנה ההולך במהירות תהיה מרוצתו לאחת משתי הסיבות. או שהוא בורח מהרעה שאחריו, או שהוא נמהר ונחפז למקום חפצו, מה שהוא לפניו. אחת מהסיבות למה הוא ממהר. אז על הבורח להימלט מרעה ייפול העניין, הלשון של מנוס, מנוסה. ועל הנחרד להשיג דבר טוב שלפניו ייפול בו מאמר חיפזון. 

אז הוא אומר, שתי בחינות היו ביוצאי מצרים, שהיו ממהרים וחרדים לנוס ולהתרחק מפחד המצרים הרודפים אחריהם. וגם היו נחפזים להתקרבות השכינה, לבוא ולהשיג מבטח עם הנכבד, שהבטיחם השם יתברך, כן, שביום החמישים (50) כן, מה שרמוז ב: "תַּעַבְדוּן" מנון, שמסמל את החמישים: "תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה" (שמות ג, יב). 

ולכן, על גאולת העתיד ייעד אותנו הנביא, עליו השלום, שלא יהיה דבר המפחיד שיצטרכו הגאולים לנוס. וכן, לא יצטרכו להיות נחפזים לבוא אל השגת הטוב המקווה. וזהו שדיבר על שניהם ואמר "כִּי לֹא בְחִפָּזוֹן תֵּצֵאוּ" רצה לומר, למהר לבוא אל מקום השכינה. "וּבִמְנוּסָה לֹא תֵלֵכוּן" לברוח מן הרעה שאחריכם. 

ומבאר הטעם על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון. מה הסיבה? – "כִּי הֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם השם" כלומר, הקדוש ברוך הוא הולך בסמוך עליכם. אז זה הטעם "כִּי לֹא בְחִפָּזוֹן תֵּצֵאוּ" כי תכף תשיגו הטוב. "וּמְאַסִּפְכֶם אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל" רוצה לומר, הוא יתברך, ילך מאחריכם לשמור אתכם מכל רודף. כי מי שהולך בסוף המחנה נקרא מאסף. אז זו הסיבה שכתוב: "וּבִמְנוּסָה לֹא תֵלֵכוּן" למה? כי לא יהיה להם סיבה לגור, לפחד משום דבר. 

הפסוק אומר: "שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עֲצֶרֶת לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה מְלָאכָה" (דברים טז, ח). 

מובא בגמרא במסכת פסחים, גם במסכת ביצה, בלשון הזה. כתוב אחד אומר: "עֲצֶרֶת לַה' אֱלֹהֶיךָ" כתוב אחד אומר: "עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם" (במדבר כט, לה) איך זה מסתדר? 

אז רבי יהושע אומר, חלקהו, חציו לה' וחציו לכם. והוא כמובן חולק על רבי אליעזר. 

אז הגאון מוילנא מתעכב על המילה חלקהו. לכאורה, המילה חלקהו, הלשון לא מובן. מה זה חלקהו? 

אז הוא אומר שזו ההוכחה של רבי יהושע שאי אפשר לומר שיהיה כולו לשם, שהרי כתיב "לָכֶם" ואי אפשר לומר כולו "לָכֶם" שהרי כתיב "לַה'" אז אי אפשר להגיד כולו. לכן אמר חלקהו, חציו לשם. 

עכשיו שימו לב, אם ניקח את החצי של השם, כמה זה בגימטריה? שם השם זה 26. אם הלמד לשם, נכון? זה 56. מה החצי של 56? 28. בסדר? עכשיו, וחציו "לָכֶם" אם ניקח את המילה "לָכֶם" כמה זה בגימטריה? 90, 30, 24. אז מה החצי שלו? חציו? 45. 

עכשיו, אם נחבר את שניהם ביחד, את ה-45 ואת ה-28, כמה קיבלנו? 73. כמה זה בגימטריה? יום טוב. טוב זה 17. יום זה 56. 56 ועוד 17. 73. אם כן, חלקהו. כשאתה מחלק את ה: "לָכֶם" ואת ה... לשם, לוקח את החצי, יוצא יום טוב.

 אז רמוז פה בעצם, שביום טוב צריך לחלק אותו. אם אתה מחלק את הלשם ו: "לָכֶם" חציו וחציו, ככה צריך להיות יום טוב. זה היום טוב. אז רמוז בתוך האותיות, ישתבח שמו. 

נאמר עוד בפסוק: "שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' כִּי יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ" (דברים טז, טו). 

מה זה? מה זה "אַךְ שָׂמֵחַ"? מה ההבדל בין המילים "אך" ל: "רק"? שניהם הרי זה מיעוט, בא למעט. רק ממעט הכל. כשאומרים "רק" זה ממעט הכל. "אך" זה ממעט במשפט עצמו שבא בו. 

לדוגמה, כתוב: "אַךְ אֶת מַטֵּה לֵוִי לֹא תִפְקֹד וְאֶת רֹאשָׁם לֹא תִשָּׂא בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר א, מט) אז "בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" – "לֹא תִפְקֹד" אבל בפני עצמם תִפְקֹד. כשאומרים "אַךְ" זה ממעט רק במשפט עצמו, בתוכן של מה שדיברת. כשאתה אומר "רק" זה ממעט הכל. 

עכשיו, כתוב: 'אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון ליבו לשמים' נכון? עוד פעם, אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון ליבו לשמים. 

עכשיו, אם ניקח את שלושת המילים האלה, המרבה, הממעיט וליבו, אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון ליבו לשמים. נעשה דבר כזה, ניקח את המילה לב, מה האותיות שבאות לפני לב, באלף בית? "אך" זה מיעוט. אז לפני הלב יש לנו מיעוט. מה האותיות שבאות אחרי לב? גם שזה ריבוי. אז לכן אחד המרבה ואחד הממעיט הוא בלבד שיכוון ליבו לשמים. אז אם אתה תכוון את האותיות לפני ואחרי, אתה רואה את המרבה והממעיט, את ה: "אַךְ" ואת הגם. חזק. 

אז אמרנו: "וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ" גם אם קיבלת זפתא ונראה לך "אַךְ" צריך להיות "שָׂמֵחַ" - "וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ". 

 אומר הגאון מוילנה: שמחה תסוב על דבר שאדם מאוד חפץ בו ושקד עליו להשיגו. כמו עושר וכבוד, שכאשר זכה לקבלו תהיה שמחתו רבה. 

גילה נזכרת בדבר שאינו חדש לו, רק נמשך בטובו לאורך זמן. כמו שנאמר: "זֶה הַיּוֹם עָשָׂה ה' נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בוֹ" (תהלים קיח, כד) אז "זֶה" על איזה יום מדובר? יום הגאולה העתידה. 

אשר קודם, עוד לפני כן, תהיה לנו גילה בשם, כאשר נזכה תמיד ליהנות מזיו שכינתו ברציפות ובלי הפסק. והשמחה תבוא ותתחדש לנו בכל פעם שיתחדשו לנו חידושי תורה, וישובו ויתגלו עמקי סודותיה של התורה. 

אז כתוב: "וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ" היינו, כי תחילת השמחה לאדם, מתי זה? בראשית אסיפת התבואה. משום שאז נולדה לו מציאות השמחה. אלא שאינה שלמה ואינה במלואה עד לגמר האסיף, שאז שמחתו מושלמת ומלאה. 

לפיכך, בחג הפסח לא הזכירה התורה "וְשָׂמַחְתָּ" לפי שעיקר השמחה הוא כשנאסף היבול מן השדה, כמו שנאמר: "וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב" (דברים כו, יא) ובפסח עדיין לא נקצרה התבואה כלל. אז לא נאמר בפסח שמחה. 

לא כן בחג השבועות. שהוא חג הקציר, שאז מתחיל זמן הקציר והאסיפה. לכך נאמר "וְשָׂמַחְתָּ" לפי שנתחדשה בו שמחה חדשה. 

כל שכן בסוכות, שהוא חג האסיף, שאז כונסה כל התבואה הביתה ונכפנה השמחה. לכן נאמר בו "אַךְ שָׂמֵחַ" שלא תהיה עסוק, אלא בשמחה. 

עוד נאמר: "שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' כִּי יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ" (דברים טז, טו)

 אמרנו. אז: "וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ" כתוב במסכת סוכה, לרבות ליל יום טוב אחרון של החג. גם שמה צריך להיות "שָׂמֵחַ". 

שואל הגאון מווילנא, כבר נתקשו בזה. הלא אכין ורקין, מיעוטין הם. ואיך כאן הגמרא מרבה. כתוב "וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ" זה מיעוט. מה אומרת הגמרא? לרבות ליל יום טוב האחרון של החג. אבל זה מיעוט. איך הגמרא אומרת ריבוי? 

אז אומר הגאון, כי בחג סוכות יש כמה עניינים שיש לשוש עליהם. יש שמחה ויש ששון. ששון זה שמחה שלמה. אז יש כמה עניינים שיש לשוש עליהם. סוכה, לולב, אתרוג, הדס, ושמחת בית השואבה. כל אלה נוהגים רק בשבעת ימי החג. אבל לא ביום השמיני. כלומר, שמעתה ביום השמיני אין לשמוח עוד בכל אלה. אלא במה? רק בשמחת החג לבדה של החג השמיני, של היום השמיני. 

אז זהו שאמרו "וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ" – "אַךְ" זאת ולא יותר. מה בא להגיד? על כורחך, שזה בא לרבות את השמחה בליל יום טוב האחרון. כי ביום טוב האחרון, חוץ משמחה אין כלום. אין שמה לא סוכה, לא לולב, לא אתרוג, לא הדס ולא שמחת בית השואבה. אז מה נשאר שמה? רק השמחה. אבל באמת "אַךְ" מיעוט הוא ולא ריבוי. 

אבל כאן, במקרה הזה, בגלל שכל המצוות של החגים שלפני כן בעצם מסתיימים, אז נשאר רק השמחה של החג ביום טוב האחרון, אז יוצא שה: "אַךְ" פה הוא ריבוי של השמחה ליום טוב האחרון. 

אנחנו נסיים כאן. בעזר השם יתברך, יהי רצון שהקדוש ברוך הוא יזכה אותנו לשנה טובה ומבורכת, עם הרבה הרבה שמחה בחג שישפיע עלינו לכל השנה הבאה, הבאה עלינו לטובה. אמן, כן יהי רצון.