פרשת תרומה, המקרה שבמגילת אסתר, פרשת משפטים | הרב אורי יצחק

 \n - - - לא מוגה! - - - \n 

ברוכים הבאים, חודש אדר טוב ושמח בעזרת השם, עם הרבה בשורות טובות. 

***

שוב שמעתי את ההקלטה של שבוע שעבר, ששם דיברתי בין השאר גם על חידושים מפרשת יתרו, היות שהיינו צריכים להשלים קצת, שמעתי את עצמי אומר ויהי השם עמך. חזרתי על זה כמה פעמים, אבל צריך להגיד "וִיהִי אֱלֹהִים עִמָּךְ" (שמות יח, יט) זה לא שם השם יוד' קא' ואו' קא', אלא שם אלוקים שזה שם של דין. ולמה? 

כי הרי שם מדובר שיתרו נותן לו עצה לגבי הדינים של עם ישראל, שהוא דן את כל עם ישראל. אז בלאו הכי שייך לומר "וִיהִי אֱלֹהִים עִמָּךְ" משום שזה עניין של דין. כמו שכתוב בפסוק, רק אני לא ציטטתי נכון, משום מה היה שגור לי על הפה ויהי השם עמך. 

***

ידוע שגם הדיינים נקראים אלוהים, כמו שמובא בפרקי אבות, ששם כתוב "אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל, בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפֹּט" (תהלים פב, א) ("וְנִקְרַב בַּעַל הַבַּיִת אֶל הָאֱלֹהִים" שמות כב, ז. רש"י) כשהקדוש ברוך הוא שופט "בְּקֶרֶב אֱלֹהִים" אז מי זה "בְּקֶרֶב אֱלֹהִים"? הכוונה ביחד עם הדיינים. הקדוש ברוך הוא נמצא עם הדיינים. אז הדיינים נקראים גם "אֱלֹהִים" אז בלאו הכי בוודאי צריך לומר "וִיהִי אֱלֹהִים עִמָּךְ" כמו שהפסוק אומר. 

***

היות ואנחנו נמצאים בראש חודש אדר, אז החלטתי שאני קודם כל אספר לכם כמה סיפורים מצחיקים מעברי, איך אומרים? להתחיל את השיעור עם חיוך. כשאני הייתי בן 12, הרב אמנון, שיהיה בריא, היה בן 19. אז הוא היה באמצע השירות הצבאי שלו. 

ואז, אני זוכר את זה, הוא בא אליי, ככה בהפתעה, בלי הכנה מוקדמת. והוא אומר לי: 'אני יודע שבגיל שלך, אז החבר'ה מתחילים לשגע את האנשים אחד את השני בנושא העישון...' 

זה מתאים עכשיו לפורים, בפורים מחלקים סיגריות עכשיו בישיבות, כאילו זה ממתקים, השם ירחם! 

אז הוא אומר לי 'אני אלמד אותך כלל...' 

עכשיו תבינו, באותו זמן הוא היה מעשן, אני חושב, שתיים, שלוש (3) קופסאות. 

אז הוא אומר לי 'אתה אל תלמד ממני. אני כבר עשיתי טעות. אבל אני אלמד אותך כלל. סיגריות מתחיל בדאווין, הופך להיות הרגל ונגמר בדאווין...' 

אמרתי לו 'נו, אז מה אתה רוצה ממני? אני לא מעשן'. 

הוא אומר לי 'נכון, אבל עוד מעט החברים ילכו להגיד לך, שמע, אתה לא גבר, קח סיגריה, תהיה גבר, כל מיני חרטוט כאלה של החבר'ה. אז אני נותן לך אנטיביוטיקה, אני מכין אותך שלא תתפתה. כי זה, אמרתי לך, מתחיל מדאווין, אחר כך נהיה הרגל, ואחר כך אתה רוצה להתפטר מזה, אתה לא יכול. לא פשוט...' 

אמרתי לו 'מה זאת אומרת, אז מתי, ואם אני ארצה לעשן, אז מתי לעשן?' 

הוא אומר לי 'אם אתה רוצה לשמוע לי ולהיות חכם, תתחיל לעשן מתי שאתה מחליט לעשן, לא מתי שהחבר'ה החליטו. אל תהיה נגרר, אל תהיה שפוט של אף אחד. תעביר את השלט נגרר, שים אותו קדימה, שים שלט מקדימה, גורר. לא נגרר, גורר'. 

אמרתי לו 'טוב, אבל מתי אני אדע שאני גורר? מתי אני אדע שאני רוצה לעשן מעצמי, ולא, זה לא תלוי באחרים?' 

הוא אומר לי 'אם תהיה חכם, תחזיק מעמד עד גיל 18. גיל 18 זה גיל הבחירה, אתה יכול לבחור לעצמך, אז אתה יכול להיות בטוח שאתה החלטת. לא בגיל הטיפש עשרה דחפו אותך'. 

באותו זמן קיבלתי על עצמי, בלי להגיד לאף אחד, עליתי בראש שלי, מתאים לי. עברו השנים, החברים כולם, כמעט רובם ככולם, מעשנים. חלקם כבר עברו לדברים אחרים, משופרים, רחמנא לצלן. ואני עם כולם. נמצא עם כולם, הכל טוב ויפה, אבל לא מעשן. 

אז לפעמים היינו הולכים עם כל מיני חברים רועים, והיו שואלים, מה הוא עושה פה אם הוא לא מעשן? 

אז החברים שלי היו מגינים עליי, אומרים, לא, הוא בסדר, הוא בראש שלנו, הוא בראש טוב, אבל הוא לא נוגע. בסדר. ככה זה היה. והנה הגיע גיל 18 וחצי, לקחתי ספייר חצי שנה, והחלטתי שאני רוצה לעשן. רוצה לבדוק מה זה, רוצה לראות מה... הרבה אנשים מעשנים, רוצה לראות מה זה. 

אני חושב ששום במאי לא תכנן סרט כזה, מה שאני חוויתי באותו כיתה. אמרתי לעצמי, אני רוצה לראות מה זה הסיגריות האלה. מה הם נהנים מזה? מה יש להם מזה? 

אז שירתי בצבא, הלכתי לקיוסק, ואני אומר לו, תביא לי קופסה 2, ומצאתי. קניתי את זה, פותח את הקופסה 2, הוציא את הסיגריה, מדליק, לוקח שאיבה, מה קוראים ביידיש, שחטה, לוקח שחטה, לא מבין. מר, מסריח, מגעיל, דוחה. אני אוהב סוכריות, שוקולדים, ממתקים, מה זה הקשקוש הזה? אמרתי, לא, לוקח עוד אחד. עוד שבעה. חצי סיגריה גמרתי. מגעיל. 

אני חוזר לבעל הקיוסק. אני אומר לו, נותן לו את הקופסה בחזרה, אני אומר לו, תחליף לי. הוא מסתכל עליי ככה המום, הוא אומר לי, למה, מה קרה? 

אז אמרתי לו, מקולקל. ככה, אני בתמימות שלי. פשוט היה לי שזה מקולקל. זה לא ייתכן שאנשים יעשנו כזה גועל נפש. מה יש להם בזה? אנשים לא נורמליים? לא יכול להיות. זה חייב להיות מקולקל. עכשיו, 

כשאמרתי מקולקל, שני (2) חיילים עמדו מצד ימין שלי, ומסתכלים עליי ככה כמו איזה עב"ם, איפה זה נופל? מסתכלים עליי ככה. 

והוא מסתכל עליי גם וצוחק מחייך, אומר לי, מה זה מקולקל? 

אמרתי, מקולקל. זה לא זה. 

אז הוא אומר לי, נשמה, אין בסיגריות מקולקל, מה אתה מבלבל את המוח? מה זה מקולקל? 

אז אמרתי לו, מה זה אין מקולקל? אם אין מקולקל, אז זו הקופסה הראשונה שהיא מקולקלת, 

מה? אז הוא אומר לי, מה אתה מבלבל את המוח? 

אמרתי לו, תטעם! קשה, אתה תראה! 

הוא לוקח שחטה מהסיגריה ואומר לי, מה אתה רוצה? זה הטעם של הטיים. מה, אתה עישנת לפני כן קנט או מלברו? 

אז כבר הבנתי שאני אהבל. אבל עכשיו, איך יוצאים מזה? 

אז אמרתי לו, אה, יכול להיות באמת שאני עישנתי קנט או מלברו לפני כן, וזה שינה לי את ה... על זה לא חשבתי, נכון? תודה, תודה. לקחתי וברחתי משם. 

והם צוחקים, כולם צוחקים. ברחתי משם. טוב, תפסתי פינה ואמרתי, רגע, אז מה הולך פה? אם זה הטעם של הסיגריה, אז איך יכול להיות? מה, ממה אנשים נהנים? לקחתי עוד סיגריה. איכס, מגעיל. אבל אני רוצה לעשן! אבל זה דוחה. 

טוב, אני נכנס למשרד, יושב שם החייל שאני מכיר אותו שהוא מעשן. אמרתי לו, תגיד, אני עכשיו רוצה להתחיל לעשן? מה יש לכם מהסיגריה? זה מגעיל? יש לזה ריח? טעם מגעיל? מה יש לכם מזה? 

אז הוא אומר לי, לא שתהיה בריא. בהתחלה אתה לא תרגיש את זה. אבל עם הזמן, עוד שעה, עם שלוש אתה תרגיש פה, פה, פה אתה תרגיש אורו. 

אמרתי, אז זה צריך לקחת זמן, יעני, עד שזה יבוא לפה? 

הוא אומר, כן, אני עושה את זה. 

אמרתי, אני מוכן, יעני, למשוך עד שאני ארגיש את הפה, פה, פה. בסדר, עוד מה זה? בסדר. עברו איזה יומיים-שלושה, אני ממשיך לעשן. וגועל נפש. 

יום אחד אני יושב באיזשהו מקום, אני רואה מישהו מסתכל עליי וצוחק. צוחק, צוחק. קמתי, ניגשתי אליו. 

אמרתי לו, למה אתה צוחק? אז הוא אומר לי, תגיד, למה אתה לא מכניס לריאות? 

אמרתי לו, מה זאת אומרת? מה צריך לעשות? אז הוא מדגמן לי, הוא מראה לי איך. 

אמרתי לעצמי, עכשיו אני מבין למה אני לא מרגיש את זה פה, פה. בגלל שאני לא מכניס לריאות. 

אז הוא אומר לי, תראה לי עוד פעם, תראה לי. והוא ככה מסביר לי איך עושים את זה. בקיצור, לקחתי שאיפה, וואחד שאיפה, לתוך הריאות השם ירחם. חשבתי שאני מת. יצא לי עשן מכל החורים בגוף. איפה שיש חורים יצא עשן. אז נחנקתי, משוגע אם אתה רוצה להרוג אותי בגיל צעיר. וואי וואי וואי וואי. 

הוא אומר לי, לא, אתה תתרגל כמה פעמים כאלה, וזה, אז אתה תתרגל. התחלתי איתו, אחת מסירות נפש. להרגיש את הפו-פו. וככה המשכתי לעשן. שבועיים. החזקתי מעמד שבועיים, סתם באשמונה. 

אחרי שבועיים בני המשפחה הקרובה שלי התחילו לצחוק עליי. אמרו לי, אתה לא יודע אפילו איך להחזיק את הסיגריה. 

הרב אמנון גם כן, אתה יודע, עוקץ אותי. הוריד לי את האוויר אחרי שבועיים, וישתבח שמו לעד של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, ניצלתי מהעישון של הסיגריות. כל זה בגלל שדחיתי את יצר הרע, בזכות העצה הטובה של מורי וריבי הרב אמנון. 

גיל 12, מי יחשוב לבוא לבן אדם בגיל 12, ילד קטן, לתת לו כזאת הדרכה, לתת לו הכוונה? כשהבן אדם בעצמו היה מעשן. 

***

דרך אגב, הרב אמנון בעצמו, איך הפסיק לעשן? זה הפלא ופלא. איך הוא הפסיק לעשן? אני זוכר את זה בתור נער. יום אחד הוא שם את הקופסת סיגריות בסלון על השולחן 

ואמר לאמי הורתי, זיכרונו לברכה, אמר לה: 'אימא, יש לי בקשה אלייך...' 

היות שהיא היתה מאוד מאוד פדנטית, מאוד נקייה, מסודרת, לא יכולה לראות משהו על השולחן. 

אז אמר לה: 'אימא, יש לי בקשה אלייך. אני רוצה להפסיק לעשן. 

אמר לה, יופי. 

אמר לה, יש לי בקשה. אני שם פה את הקופסה על השולחן. אל תגעי בה, אל תזיזי אותה'. 

היא לא הבינה מה הוא מתכוון, אבל אם זה רצונו וזה בשביל להפסיק לעשן. 

אמר לה, אין בעיה. 

שימו לב! הוא שם את הסיגריה על השולחן, את הקופסה, וככה הקופסה נשארה במשך זמן ארוך על השולחן. לא זוכר אם זה היה חודש או שלושה חודשים, תקופה ארוכה. זה היה ככה, קופסה על הזה, והוא כאילו הולך ראש בנוש עם הקופסה. את פה ואני לא אגע בך. 

בדרך כלל אנשים מה עושים? קורעים את הסיגריות, אני מפסיק וזה, ולא מחזיקים מעמד. הוא הלך הפוך. שם את הקופסה על השולחן, מול העיניים יש ארורה, ראש בראש, לא נוגע. ככה הוא הפסיק להשאיר. זה לא פשוט. אז הוא הציל אותי ככה מהעישון, ניצלתי שאתה בא שם. לא מעשן, לא שותה שתייה חריפה. מה צריך את זה? 

תראה, אנשים הנפעמים, מסתכל עליהם כדי לשמוח הם צריכים לשתות כמה כוסיות. זו מסכנות. כל החוכמה זה לשמוח בלי כל מיני אמצעים. במקום לשתות וויסקי, תשתה תה, תחשוב שזה וויסקי. מה הבעיה? אותו צבע. אז זו חוכמה להיות שמח. כשלא אתה שמח, אלא וויסקי שמח. או ערק שמח. 

***

דרך אגב, ראיתי הרבה בקבוקים. במקום לכתוב ערק עם עין, כתבו ארק עם א'. זה טעות. הרי מה זה ערק? ערק בערבית זה זיעה. והרי עושים את הערק מהזיעה של התמרים, של ה... כל מה שעושים את הערק. יש כל מיני סוגי ערק. אנחנו עושים את זה מהזיעה. זה טיפות שנעשים מהזיעה. 

מי שראה את הייצור של הערק, איך עושים את זה. אז צריך להיות ערק בעין, לא ארק באלף. 

***

אז זה לגבי העישון. המטרה שלי, בעזרת השם, לחזק את כל מי שעדיין לא התחיל לעשן. דיר באלכ להיכנס לזה. סיגריה אחת עישנת, אתה כבר בפנים. קשה עכשיו לצאת. כל הפואנטה זה הסיגריה הראשונה. למה? אתה מכניס ניקוטין לגוף, ואחר כך קשה להתפטר מזה. 

"הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ" (קהלת ב, יד) גם לא בפורים, גם לא טועם, גם לא צריך את זה. סתם קשקוש. רק מחלות, במיוחד עכשיו שהרופאים לא עכשיו, כבר שנים רבות. אומרים שזה מזיק לבריאות. אז פעם, כשחשבו שזה טוב לעיכול, שזה טוב לריכוז, ואכן יכול להיות שזה טוב לעיכול וריכוז, אין בעיה. 

אבל לעומת הנזק שזה עושה, מבחינה בריאותית, בוודאי שלא יהיה שום היתר בשביל עיכול או ריכוז. פשיטא. אז חכם, ותשימו לב שגדולי הפוסקים לא כותבים בסכינא חריפה: 'אסור לעשן!'. למה לא כותבים אסור לעשן? אם הרופאים אומרים שאסור לעשן, תכתבו אסור לעשן. 'חמירא סכנתא מאיסורא!' למה לא אומרים ככה? למה לא פוסקים ככה? 

פשוט. משום שאם יאמרו כך, באותו רגע אתה הטת את כף החובה של עם ישראל, השם ירחם! למה רובם, יש הרבה מאוד אנשים מעשנים. 

עכשיו, אלה שכבר מעשנים הרי רוצים להתפטר, רוצים לצאת מזה. אז בוודאי שאלה שלא התחילו לעשן, אסור להם להתחיל. גם לא לנסות, גם לא לטעום, גם לא פורים. אם זה איסור, אם בהלכה מובא שאפילו ללבוש בגד אחד של אישה אסור, נו, אז לעשן ולעבור על חמירא סכנתא מאיסורא בפורים, או נחלק להם סיגריות, מותר? זה הטעת הרבים, אתה עושה נזק. 

אבל אלה שכבר מעשנים, בוודאי שצריכים להשתדל, למעט לצאת מזה כמה שאפשר. לעבור גמילה, כמו שאומרים. אז הפוסקים לא כתבו בסכינא חריפה. איך הם כתבו? כל ירא שמים ייזהר בזה! משום "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם" (דברים ד, טו) שמים לב ללשון. למה? כדי לא לחייב את אלה שרוצים לצאת ולא מצליחים. ולצערנו זה הרוב של המעשנים. 

אבל צריך ללמוד מהרב אמנון. אם יש בניקוטין, לא פתרנו את הבעיה, זה רק, איך אומרים, אתה מוריד באותה סיגריה חשמלית. אבל החוכמה היא כך, מי שרוצה באמת לצאת מכל דבר, זה הכל תלוי בהחלטה. כמו שאמרנו בשיחות קודמות גם. 

החלטה זה הניתוח. חותכים. ההחלמה לוקחת זמן עד שאתה מתרגל למצב. אבל כל זמן שאתה לא תחליט ולא תרצה, אתה תמשוך ותמשוך ותמשוך ולא תגיע ליעד. אז זה סיפור אחד שרציתי לספר לכם. 

***

הסיפור השני (2), היות שאנחנו נמצאים בפורים, אז, לפני כמה שנים זה היה? זה מלחמת המפרץ. כמה שנים עברו מאז? קרוב ל-20 שנה, 17 שנה, 18 שנה. לא יודע. בקיצור, במלחמת המפרץ... איי-איי-איי-איי-איי-איי-איי, אה? 26 שנה? 27 שנה. יפה. זה אומר שאני כבר זקן. 

בקיצור, היה סמינר של ערכים ובמלחמת המפרץ, מי שזוכר, הטילים הראשונים נפלו באזור א', אזור המרכז. הטילים האחרונים של המלחמה נפלו באזור ו', זה בדרום. עכשיו היה צריך להיות סמינר של ערכים. ונרשמו לסמינר 80 משפחות. 

עכשיו בערכים חששו, אמרו לך תדע כמה משפחות יגיעו. פרצה המלחמה, לך תדע אם יגיעו אנשים. אנחנו, כל הצוות, הגענו לשם. והם מחכים, האם יגיעו ממשפחות או לא יגיעו. 

רבותיי, הגיעו 86 משפחות עם תוספת מע"מ... שתבאס, במקום 80, 86. טוב, ביום הראשון של הסמינר, כשאנשים מתחילים להגיע, אני עומד בלובי ליד הדלפק קבלה. פתאום אני רואה עב"ם נכנס למלון. מה הכוונה? 

אני רואה בן אדם, זוג רגליים, ומעליו, מעל הרגליים אתה לא רואה כלום. אתה רואה רק מסכות, ממה, תיקים, מזוודות, אתה לא רואה, לא ידיים, לא ראש, לא גוף, כלום. רק רגליים עם הרבה תיקים ומסכות. אז היה ממה, זה היה כמו... וואי וואי וואי. ואני עומד ככה, איך שראיתי אותו התחלתי לצחוק. 

אני צוחק, הוא בא דווקא אליי. הוא מגיע אליי, וכל הלובי דווקא אליי הוא בא. הוא אומר לי, הוא ככה מוריד מעליו את כל הדברים, ואז הוא אומר לי, יש פה טלוויזיה או אין פה טלוויזיה? הוא רק נכנס לסמינון, הוא רוצה טלוויזיה. אז אני מסתכל עליו ומחייך, 

ואני אומר לו, של מה לך טלוויזיה? 

אז הוא אומר לי, מה זה בשביל למעלה את טלוויזיה? בואי נראה לנו מצב של מלחמה. מה, השארנו את כל המשפחה בחזית? שלא נדאג פה. 

אמרתי לו, סליחה, אתה כנראה התבלבלת. החזית עכשיו זה פה, באזור הדרום, באזור ו', עכשיו הטילים נופלים פה, פה החזית, שם העורף. 

אז הוא אומר לי, לא משנה, החזית, העורף, תכלס, יש פה טלוויזיה שלא נהיה במתח. 

אז מנהל המלון עמד בדיוק מאחורי הדלפק ואומר לו, כן, כן, אתה יכול להיות רגוע, הוא צוחק איתך וזה. בוא, 

אז הוא אומר לו, לא, אני רוצה שתראה לי. אתם לא תעבדו עליי, אתם הדתיים, אני לא מאמין לך את זה. 

והאוי חילוני בכלל. הוא אומר לו, תראה לי שיש פה טלאזין. הוא אומר לו, בוא, אני אקח אותך, מראה לו בלובי, מסך גדול. 

הוא אומר לו, תפעיל, אני רוצה לראות שזה עובד. בסדר, אה, עובד, הכל טוב ויפה, לקח חדר, עלה. בסדר. 

ארוחת ערב, אחרי ארוחת ערב היה צריך להיות הרצאה שלי. באיזה נושא? נושא אחרית הימים. שבה אני מדבר על כל האקטואליה. מבין וואו וכו' וכו'. ההרצאה התחילה בתשע. עד מתי? כולל השאלות ותשובות אחרי ההרצאה. שלוש לפנות בוקר. 

עכשיו, שלוש לפנות בוקר, אנשים סיימתי, אנשים יצאו. אני יוצא אחריהם. עומד בפתח הרב לסרי. 

אז אני אומר לרב לסרי, הרב לסרי, מה אתה אומר? 

אז הוא אומר לי, מה? 

אמרתי לו, מה זה מה? מה, לא ראית מה היה פה? 

הוא אומר לי לו, מה היה? 

הוא אומר לי, תגיד, אתה עושה צחוק? אני משעה תשע עד עכשיו מדבר. שמתי לב, אני עוקב אחרי הציבור. אף אחד לא יצא מהאולם. מה, אנשים לא צריכים להתפנות? לא יוצאים לעשן? אנשים ישבו מרותקים מתשע עד שלוש לפנות בוקר. מה, זה כלום? 

הוא אומר לי, הרב אורי, תרגע. 

אמרתי לו, למה? 

הוא אומר לי, האולם הרצאות? 

אמרתי לו, נו, זה החדר האטום. אני הייתי בטוח שכולם מבסוטים עם הרצאה. היה לנו הרבה חוויות. טוב, עד כאן זה היה מילי דבדיחותא... 

עכשיו בעזרת השם ניכנס קצת לאקשן. 

***

ראיתי חידוש מדהים משמו של האר"י הקדוש, אחר כך ראיתי את זה משמו של השל"ה הקדוש. השל"ה הקדוש זה בעצם ראשי תיבות על שם הספר שלו, שני לוחות הברית. אז או שזה החידוש של האר"י הקדוש או של השל"ה הקדוש, לא יודע. אני ראיתי את זה בשני (2) מקומות שונים, פעם משמו של זה ופעם משמו של זה, אבל החידוש הוא הפלא ופלא, פשוט נפלא. 

יש משנה שאומרת, המשנה הראשונה (1) שפותחת את מסכת מגילה, והמשנה אומרת ככה: 'מְגִלָּה נִקְרֵאת: בְּאַחַד עָשָׂר, בִּשְׁנֵים עָשָׂר, בִּשְׁלֹשָׁה עָשָׂר, בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר, בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר; לֹא פָּחוֹת וְלֹא יוֹתֵר' (מגילה א, א) זה לשון המשנה. 

פשט המשנה, מסבירה הגמרא, שהיות והיו את הכפריים שלא היו יודעים קרוא וכתוב, והיה צורך, או שלא היתה להם אפשרות לקרוא את המגילה, אז היה צורך שהם יעלו לערים לשמוע קריאת מגילה. 

עכשיו, בערים עצמם, מתי הכי טוב לבוא? הגמרא אומרת, בימי שני וחמישי. למה? שאז בתי דין פתוחים, אז יש את השווקים, אז בלאו הכי היה עניין שיגיעו. יוצא שאם אתה עושה חשבון, אם יד וטו זה עיקר המצווה, אבל אם אתה מסדר את זה לפי שני וחמישי, אז לפי כל האופציות, המקסימום שיכול להיות זה שזה יצא או יא או יב או יג או יד כמו שכתוב או טו כמו שכתוב. אחד מהחמישה. אבל 'לֹא פָּחוֹת וְלֹא יוֹתֵר' רק אלו הימים שיכול להיות שיצא בשנים מסוימות היום שבו יש קריאת המגילה. טוב, זה פשט המשנה. 

מה מחדש? האר"י הקדוש או השל"ה הקדוש. מה הוא מחדש? דבר מדהים. כתוב במשנה ככה, המגילה נִקְרֵאת. שימו לב שכל העולם הזה יש בו הסתר וגילוי. למה קוראים לזה 'מגילת אסתר'? כי יש עניין לגלות את ההסתר בעולם. העולם הזה נקרא 'עלמא דשקרא' יש עניין לחפש את האמת בתוך עולם השקר. וללכת בה. אז זה נקרא גילוי ההסתר. בתוך כל ההסתר הזה יש את האמת. אשרי מי שזוכה להיות מחובר לאמת ולדבוק בה. זה העניין של מגילת הסתר. 

גם בשם השם יש גילוי והסתר. איך אנחנו כותבים את שמו של הקדוש ברוך הוא? שם השם, יוּד קא' ואו קא'. אבל אנחנו רשאים לקרוא אותו כמו שהוא כתוב? מה פתאום? אסור. אז איך קוראים אותו? כאילו שכתוב שם א', ד', נו״ן וי'. נכון? אז יש הבדל בין הנקרא לבין הנכתב. הנכתב אסור לקרוא. אבל צריך צריך לקרוא את זה בשם אדנות. לא בשם הווי"ה ברוך הוא. 

אומר, אם ככה, זה גילוי. ואסתר, מה הגילוי? מה שאתה קורא. מה אסתר? מה שכתוב. אסור לך לקרוא. בסדר? 

עכשיו, איך זה רמוז במשנה הזו? הוא אומר ככה, המגילה נִקְרֵאת. הגילוי של שם השם נקרא. המגילה נִקְרֵאת. במה? בי'א', יב', יג', יד', טו'. בוא נספור. ואחד עשרה ועוד שתים עשרה ועוד שלוש עשרה ועוד ארבע עשרה ועוד חמש עשרה. כמה יוצא ביחד? שישים וחמש (65). שישים וחמש זה א', ד', נון וי'. שם אדנות הוא בגימטריה, שישים וחמש. אז המגילה, הגילוי נקרא, במה? באדנות.

 'לֹא פָּחוֹת וְלֹא יוֹתֵר' אמרה המשנה. כמה זה פָּחוֹת מי'א'? יד. כמה זה יוֹתֵר מטו'? טזן. כמה זה יוד? עשר. כמה זה טזן? שש עשרה. עשר ושש עשרה? עשרים ושש (26), כמניין, יוּד קא' ואו קא'. אז המשנה רומזת. המגילה נִקְרֵאת. הגילוי נקרא באדנות. לא ב: יוּד קא' ואו קא'. הנה זה רמוז בתוך המשנה הראשונה של מסכת מגילה, שאומרת שהמגילה נִקְרֵאת. 

איזה חזק, אה? אם באתם רק בשביל זה היה כדאי, אה? ישתבח שמו לעד. אוי אוי אוי אוי אוי אוי אוי אוי אוי אוי. 

***

אז ברשותכם, אני אספר עוד סיפור. יום אחד הייתי בהרצאה של הרב אמנון. השם יאריך ימיו בטוב ושנותיו בנעימים. אמן. עכשיו, אני ישבתי בצד, ואני מהצד רואה גם את הרב אמנון וגם את כל הציבור. עכשיו, הוא סיפר איזה סיפור. 

יושבת מולו מישהי, ואני רואה אותה, היא אומרת לו, זה המתנ״ס, אני חושב קרוב לאלף (1,000) איש. אז ענק, מלא אנשים. ואיך שהוא סיפר את הסיפור, אז היא עושה לו כזה תנועת ביטול. החברות שלה כנראה ישבו לידה, 

אז היא אומרת, מקרה. עכשיו, הוא לא יכול לפספס אותה אם היא מולו. הוא מספר עוד משהו, אני רואה אותה עושה בהפגנתיות. מקרה. בפעם השלישית (3) שהיא אמרה ככה, 'מקרה' 

הרב אמנון פנה אליה ואמר לה, גברת מקרה, בואי אני אספר לך מקרה שקרה במקרה באחד המקרים. בואי תשמעי מקרה. פעם אחת (1) במקרה היה איזה מלך שקראו לו "אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ" (אסתר א, א) במקרה. יש גם שמות כאלה, מקרים. 

היתה לו אישה עם שם מקרי כזה גם כן, קראו לה "וַשְׁתִּי" (אסתר א, יא) 

***

דרך אגב, במאמר מוסגר, "וַשְׁתִּי" זה לא שם מקרי. למה קראו לה "וַשְׁתִּי"? למה כל דבר שהיו מביאים לה ללבוש, היתה אומרת, זה כבר לבשתי, זה לבשתי, בשתי, זה לבשתי. 

***

אז הוא אומר לה, הוא אומר לה, יום אחד במקרה, המלך "אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ" החליט שהוא רוצה לעשות מסיבה כזאת. במקרה, לא משהו מתוכנן, ספונטני. 

אז הוא שלח במקרה את אלה שישבו אצלו, את השליחים. 

אמר לה, תגידו לה שאני רוצה שהיא תגיע. 

במקרה, "וַשְׁתִּי" אמרה לו, שהיא לא מוכנה לבוא, לא רוצה לבוא. 

בקיצור, הוא התחיל לספר לה את כל מגילת אסתר, כל מילה שנייה שלישית (3) דחף את המילה מקרה. 

עכשיו הציבור, קלטו את הראש שלו, כולם צוחקים. עכשיו, כל פעם שהוא היה מגיע למילה מקרה, עוד לפני שהוא מוציא את המילה, היה כולם איתו. מקרה! מקרה! מצוחקים, פוצצים וצחוק. כולם בראש שלו, ככה, זורמים. 

אותה אחת הרימה את היד. אמרה לו, כבוד הרב, 

אומר לה, כן, גברת מקרה. 

אז היא אומרת לו, הבנתי את הרמז. 

אז הוא אמר לה, זה אבל לא במקרה. 

הוא אומר לה, תשמעי טוב, בזכותך הערב, גברת מקרה, הגעתי למסקנה מקרית במרכאות. מה המסקנה? אם במקרה לא היה קורה את אחד (1) מהמקרים האלו שקרו במקרה, במקרה הזה שקרה במקרה, לשיטתך. הערב את, גברת מקרה, לא יושבת מולי במקרה וטוענת שכל המקרה שהיה מקרה, כולו היה מקרה, ואך ורק ותו לא מקרה. 

אתם הבנתם את המקרה? אה? אם לא, אני חוזר על כל המקרה. 

מה הוא אמר בעצם? זה לא משחק מילים. הוא אמר דבר עמוק מאוד. הוא אמר לה, גברת מקרה, אם אנחנו נתבונן בהיסטוריה, ולא בכל ההיסטוריה, בפרק קטן מההיסטוריה של עם ישראל, מגילת אסתר. ונראה כמה צירופי מקרים, במרכאות, יש שם. 

הרי אם אחד מהם לא היה מתברג נכון, היום לא היינו פה בכלל. חלילה לא היה עם ישראל. כי הגזרה היתה יוצאה לפועל של המן הרשע. אז איך אפשר להגיד מקרה? 

ואם נסתכל על כל ההיסטוריה של עם ישראל, אין סוף כביכול צירופי מקרים. אין סוף. אחד מהם לא מתברג נכון. איך אפשר להגיד מקרה?! 

***

לכן תראו שמקרה זה אותיות רק מהשם. או אם תלך מהסוף להתחלה במילה מקרה, השם רקם. אין מקרה. 

מקרה זה רק אצל בלעם הרשע. זה רק אצלו זה קרי. אצלנו אין דבר כזה. 

לכן גם הקדוש ברוך הוא מזהיר אותנו על ידי הנביאים. בכל התנ״ך אתם תראו את זה. זה מתחיל מהתורה "וְאִם תֵּלְכוּ עִמִּי קֶרִי" (ויקרא כו, כא) "וְהָלַכְתִּי עִמָּכֶם בַּחֲמַת קֶרִי" (ויקרא כו, כח) 

אשכנזים אומרים, בחמאס קֶרִי. הבנתם מאיפה בא החמאס? זה מהקרי שלנו. כשאנחנו אומרים, קרי, אתה צודק, קרי, קרי. 

הכל בהשגחה פרטית. הכל בהשגחה פרטית. ברגע שאנחנו לא מבינים את זה, אז הקדוש ברוך הוא מוכיח לנו שהכל בהשגחה פרטית. איי, איי, איי, איי, איי. 

***

אז בואו נראה דוגמה מהמגילה. כתוב במגילה "בַּלַּיְלָה הַהוּא נָדְדָה שְׁנַת הַמֶּלֶךְ" (אסתר ו, א) אני שואל אתכם, זה לא נראה פסוק מקרי? "בַּלַּיְלָה הַהוּא נָדְדָה שְׁנַת הַמֶּלֶךְ" לא נרדם. מה, לא קורה בן אדם, לא נרדם, אכל יותר מדי, לא נרדם. מה הבעיה? 

חז״ל הקדושים אומרים, מה פתאום? כתוב פה בפסוק "בַּלַּיְלָה הַהוּא" זה לא סתם לילה. איזה לילה זה? זה אותו לילה שלמחרת המן מתכנן לתלות את מרדכי היהודי ולהוציא את הגזרה לפועל על כל עם ישראל. דווקא באותו לילה אחשורוש לא נרדם. 

וחז״ל מגלים לנו למה הוא לא נרדם. כי הוא כל הלילה חולם שהמן רוצה להרוג אותו. כל הלילה הוא חולם שהמן רוצה לרצוח אותו. וכל פעם, כל חלום הוא בא לו בצורה אחרת. פעם בא לו נינג'ה. פעם בא לו קובוי. פעם אינדיאני. פעם אני יודע מה הכול. פעם רמבו. כל השמות הרעים. קיצור, כל פעם בא לו משהו אחר. 

והוא מתהפך. הופך צד לצד הזה, יאללה, חלום אחר. שם את השמיכה על הראש, את הכרית על הראש. הופך צד במט... לא חוזר לו כלום. כל אותו ערב הוא לא מצליח להרדם. מה שהוא לא עושה, המן בא לו בווריאציה אחרת שמנסה להרוג אותו. 

עד שהוא תפס קריזה, אמר די. די. 

מה הוא מבקש במקרה? שימו לב, לא ביקש עיתון. לא ביקש איזה ספר מעניין, אני יודע מה. מה הוא מבקש? "אֶת סֵפֶר הַזִּכְרֹנוֹת" (אסתר ו, א) חשבתם פעם על זה? מה זה הספר זיכרונות הזה? מה זה ספר זיכרונות? 

זה לא ספר זיכרונות כמו שהיה לנו כשהיינו ילדים. אתם זוכרים בבית ספר? היה לנו ספר זיכרונות? היינו עושים ככה בצד, ככה מקפלים את הנייר, אומרים סוד כמוס לחמור ולסוס? לא, זה לא ספר זיכרונות כזה. 

זה ספר זיכרונות, שימו לב, של 127 מדינות. כל הבעיות, כל הפתרונות, כל הצרות, כל העניינים. תגידו, אתם רציניים? איזה ספר זה? אם תיקח עכשיו את ספר הזיכרונות של מדינת ישראל, 70 שנה אחורה, ספר זיכרונות, זה ווחד הארכיון. בלי סוף. כמה נכתב על מה שהתרחש פה? וזה מדינה אחת. 127 מדינות! ספר זיכרונות! פשש! זה צריך להיות ווחד ספר, אה? אז לא היתה אפשרות להקטין וזה, כמו שהיום, עם כל המכשפים וכל ה... זה היה ספר, זה ספר! 

וזה לא היה דפוס ככה, כמו היום. הכל מכתב יד. 

אז עכשיו תארו לעצמכם, הוא פותח את הספר הזה. במקרה! איפה נפתח לו? מכל הדפים של הספר! איפה נפתח לו במקרה? איפה שכתוב שמרדכי היהודי הציל את חייו פעם ("וַיִּמָּצֵא כָתוּב אֲשֶׁר הִגִּיד מׇרְדֳּכַי עַל בִּגְתָנָא וָתֶרֶשׁ שְׁנֵי סָרִיסֵי הַמֶּלֶךְ מִשֹּׁמְרֵי הַסַּף, אֲשֶׁר בִּקְשׁוּ לִשְׁלֹחַ יָד בַּמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ" אסתר ו, ב). פשש! איזה מקרה! 

ומה כתוב שם עוד במקרה? שעוד לא שילמו לו על זה ("לֹא נַעֲשָׂה עִמּוֹ דָּבָר" אסתר ו, ג). איי, איי, איי, איי, כמה צירופי מקרים, אה? חכו, זה רק התחיל. 

ואז אחשוורוש מחליט שמחר על הבוקר הוא משלם למרדכי היהודי. אמר, כנראה בגלל שלא שילמתי, לא נותנים לי לישון. עכשיו בינתיים הוא מתנמנם עד הבוקר. טיר ולא טיר, נים ולא נים. ככה נקר. 

ואז איך שהוא פותח את העיניים על הבוקר, מי עומד מולו? אה? מי עומד מולו? המן. 

אתם חשבתם על מציאות כזאת? הבן אדם, עכשיו אתה לדוגמה חולם כל הלילה שהשכן שלך מנסה לרצוח אותך. כל הלילה אתה בורח ממנו. אה? כל הלילה אתה בורח ממנו. על הבוקר אתה פותח את העיניים, מה אתה רואה? השכן עומד מולך ליד המיטה עם סכין ומורח לך פרוסת לחם. מה, אתה יכול לקבל דום לב במקום מהחופה? לא? 

תארו לכם עכשיו אחשוורוש, כל הלילה חולם את המן מנסה לרצוח אותו, על הבוקר הוא בא מולו. 

עכשיו, תראו איזה השגחה פרטית. לך תגיד מקרה, אתה יכול להגיד מקרה על דבר כזה? מה אומר לו אחשוורוש להמן? מה אני עושה לאיש אשר אני חפץ ביקרו? ("מַה לַּעֲשׂוֹת בָּאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ" אסתר ו, ו) 

שימו לב, הוא אומר שאלה לא מובנת שהמן התב'ע הזה, היה בטוח שמדברים עליו. אם היה מבין שמדברים על מרדכי, היה נותן את התשובה שהוא נתן?! הרי הוא בא עכשיו ומבקש מהמלך לתלות אותו. אז איזה תשובה הוא נותן? לכבודו! איי, איי, איי, איי, איי, איי, איי, איי, איי, איי, איי, איי, אתם מבינים כמה צירופי מקרים? 

אם אחד מאלה המקרים לא היה מתברג נכון, ביי ביי. איך אפשר להגיד מקרה? 

איי, איי, איי, הגמרא מספרת שאחרי זה המן לוקח את מרדכי על הסוס. 

**

עכשיו, מאיפה יש לנו מקור? אחד המקורות שצריך להתחפש בפורים. מאיפה? הראשו, עזה אמן, אמר, מה, אם אני אשים לו עכשיו בגדי מלכות, אז עכשיו כולם ידעו שאני זה המן שמושך אותו, פדיחה בשבילי, אני הסגן של אחשוורוש. בושות. אז מה הוא עשה? 

אמר למרדכי, רגע, רגע, תוריד, תוריד את הבגדים שלך, אני צריך להלביש אותך, בגדי מלכות. עכשיו, מה הוא עשה? לקח את הבגדים של מרדכי, לבש אותם הוא. הוא בא לשים את הציצית, 

מרדכי אמר לו, עד כאן. תביא את הציצית. לקח את הציצית, שם עליו. איי, איי, איי, איי. 

אז המן התחפש למרדכי כדי שלא יהיה לו פדיחות. מכאן לומדים שצריך להתחפש. 

***

אבל זה שהוא התחפש, בגלל זה הוא "אכל" אותה. למה? הגמרא אומרת שכשהוא משך את הסוס והגיע ליד הבית שלו, הוא צועק "כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ" (אסתר ו, יא). 

אז הגמרא אומרת שהבת שלו היתה בדיוק על הגג. והיא ראתה שמי מושך את הסוס? מרדכי, כי אבא שלה היה לבוש כמו מרדכי. היא היתה בטוחה שזה מרדכי. היא היתה בטוחה שאבא שלה על הסוס. אז מה היא עשתה? היא לקחה דלי. מלא "שוקולד..." ואז לא היו מתפנים כמו שאנחנו בצורה מתורבתת. אז היתה מציאות אחרת. 

לקחה דלי כזה מלא ושפכה על אבא שלה. היא חשבה זה מרדכי, אז עשתה לבזות אותו. 

אז הגמרא אומרת, כשהאבא הסתכל עליה, הרים את הראש, איך שהיא ראתה שזה אבא שלה? היא ישר קפצה מהגג. 

מה שאני לא מבין, זה איך היא לא התאבדה לפני כן עם אבא כזה... אבל פה, כבר איך אומרים, כלו כל הקיצים, היא התאבדה. למה התאבדה? כי היא ידעה עדיף להתאבד מאשר מה יהיה אחר כך. 

אז כתוב ש: "וְהָמָן נִדְחַף אֶל בֵּיתוֹ אָבֵל וַחֲפוּי רֹאשׁ" (אסתר ו, יב) כי הבת שלו התאבדה. 

הוא לא ידע את ההלכה שלא מתאבלים על מתאבדים... 

אז, חחח, "אָבֵל וַחֲפוּי רֹאשׁ"; מה זה "חֲפוּי רֹאשׁ"? זה כל החפיפה שהיא עשתה לו עם ה"שוקולד..." איי, איי, איי, איי, איי, איי, איי, איי, איי. 

***

וככה הוא מסתובב אצל כל השכונות של הגויים. ואיך שהוא הגיע לשכונות של היהודים, כולם התחילו לשיר, ולרקוד. אתם מכירים את השיר הזה ששרים בפורים? 'שׁוֹשַׁנַּת יַעֲקֹב צָהֲלָה וְשָׂמֵחָה בִּרְאוֹתָם יַחַד תְּכֵלֶת מָרְדְּכַי' שמעתם את השיר הזה פעם? 

שמתם לב למילים? 'שׁוֹשַׁנַּת יַעֲקֹב' זה היה בשושן, נכון? אבל עם ישראל נקראים שושנה כי הם כולם בין החוחים ("כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים" שיר השירים ב, ב) בין הקוצים. 

אז אפילו שזה היה בתוך הצער של הגלות, אז 'שׁוֹשַׁנַּת יַעֲקֹב צָהֲלָה וְשָׂמֵחָה. בִּרְאוֹתָם...' שימו לב! 'יַחַד' כל היהודים, מה ראו? את התכלת של מָרְדְּכַי, הם ראו את הציצית שלו, עם הפתיל תכלת, ואז הם קלטו מי על הסוס, זה מרדכי! 

לא כמו שהגויה הזאת הבינה שמי שמושך את הסוס זה מרדכי. לא! זה שיושב על הסוס זה מרדכי. לכן כולם צהלו ושמחו, כי הבינו מי שעל הסוס זה מרדכי, כשראו את הציצית. איי, איי, איי, איי, איי, איי, איי, איי, איי. 

***

טוב, אז מה כתוב בהמשך? שאיך שהמן הגיע ו: "נִדְחַף אֶל בֵּיתוֹ אָבֵל וַחֲפוּי רֹאשׁ" אז כתוב שבאו השליחים והריצו אותו למשתה. אמרו, יאללה, אנחנו מאחרים, בואו למשתה ("עוֹדָם מְדַבְּרִים עִמּוֹ וְסָרִיסֵי הַמֶּלֶךְ הִגִּיעוּ, וַיַּבְהִלוּ לְהָבִיא אֶת הָמָן אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר עָשְׂתָה אֶסְתֵּר" אסתר ו, יד). 

אמרו, תגידו, אתם נורמלים? אני אוהב תקלח. מה, אתם לא רואים באיזה מצב אני נמצא? אני חייב להתקלח.

 אמרו, לא, לא, לא, אם אנחנו נאחר, יענישו אותנו, תבוא ככה, תתקלח בארמון. 

אמרו להם, תגידו, אתם נורמלים? ישחטו את כולם. איך אני אבוא ככה? 

לא, לא, אתה תבוא ככה, מקסימום ישחטו אותו. אנחנו, את החובה שלנו צריכים לעשות, אתה בא איתנו עכשיו. 

לקחו אותו ככה איכשהו. אה? כל מה שאני מספר זה הכל מקרה, כל התהליכים. 

***

ועכשיו הוא נכנס ככה למסיבה. אתם מתפלאים למה אחשוורוש שאל את אסתר המלכה "מִי הוּא זֶה וְאֵי זֶה הוּא" (אסתר ז, ה) לא זיהה אותו... 

בטח הוא אמר, "מִי הוּא זֶה"? מי זה הוא?

 ואסתר מה עונה? "הָמָן!" (אסתר ז, ו) זה המן! 

שימו לב, כתוב שאיך שאחשוורוש קולט את זה, הוא יצא "אֶל גִּנַּת הַבִּיתָן" (אסתר ז, ז) הוא יצא החוצה. הוא לא יכול לנשום, חייב להריח פרחים, משהו. יש בחוץ פרחים, לא היה אז מטהר אוויר. 

אמר, ניצל את האוורר קצת, הרג אותי זה, כמה לא השתגע. יצא לגינה. טוב, הוא הלך לנשום שם קצת פרחים. 

ואז מה כתוב? כתוב שאיך שהוא חוזר, שימו לב, בכל מגילת אסתר, הכל בלשון עבר. רק במקום אחד במגילה יש לשון הווה. איפה? שכשאחשוורוש נכנס מהגינה, אז כתוב "וְהָמָן נֹפֵל עַל הַמִּטָּה" (אסתר ז, ח) על מיטת אסתר המלכה. למה כתוב פה בלשון הווה "נֹפֵל"? כל המגילה מדברת בעבר. למה פה "נֹפֵל"? למה פה הווה? 

אומרים חז"ל שבאותו רגע הקדוש ברוך הוא שלח את המלאך, שאיך שאחשוורוש נכנס, שהוא יראה את המן "נֹפֵל" על אסתר המלכה. עכשיו הוא מנסה להתנגד למלאך לקום, והמלאך עוד פעם דוחף אותו, ועוד פעם הוא מנסה לקום, עוד פעם הוא דוחף אותו. 

ואחשוורוש רואה את זה ככה מהצד, ומה הוא אומר? "הֲגַם לִכְבּוֹשׁ אֶת הַמַּלְכָּה עִמִּי בַּבָּיִת"? (אסתר ז, ח) על מה הוא מדבר? על "הֲגַם". מה זה "הֲגַם"? 

בצחוק, אפשר להגיד, לא מספיק אתה מסריח, אתה גם... אבל זה לא הכוונה. 

אתם יודעים למה הכוונה? לאחשוורוש פתאום נפל לו האסימון. מה האסימון שנפל לו? 

אומר אחשוורוש, אה, עכשיו הבנתי. עכשיו הבנתי למה אני חולם כל הזמן שהמן רוצה להרוג אותי. הוא מתכנן על אסתריקה שלי, עכשיו קלטתי. לכן הוא אמר "הֲגַם" עכשיו אני מבין, למה אתה רוצה להרוג אותי? למה הראו לי בחלום ככה? 

איי, איי, איי, איי, איי, איי, איי, ואז מה הוא אומר? במקרה מגיעה שמה "חַרְבוֹנָה" (אסתר ז, ט) מעניין, יש לו שם מעניין. לא יודע איך בחרו לו את השם הזה. 

ומה הוא אומר? תספר על העץ "אֲשֶׁר עָשָׂה הָמָן לְמׇרְדֳּכַי" (אסתר ז, ט).

 מה אומר אחשוורוש? – "תְּלֻהוּ עָלָיו" (אסתר ז, ט). 

איך הכול מסתדר? טיק-טק-טק-טק-טק-טק-טק, ישתבח שמו לעד. אתה יכול להגיד מקרה? וזה רק נתתי לכם ככה קטעון מהמגילה. קטעון. כמה שורות. 

***

דרך אגב, תראו שבכל מגילת אסתר אין שם השם. אבל כל דף של המגילה למעל השורה הראשונה "הַמֶּלֶךְ" המלך, המלך. על מי זה רומז? על המלך. על מלך, מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא. 

***

אבל תדעו לכם שיש את שם השם במגילה. פעמיים (2). בראשי תיבות. פעם אחת בכיוון הכתיבה, ופעם שנייה בכיוון הפוך. איפה שמתחילה הפורענות, שם כתוב יוֹד קווֹק, הפוך. ואיפה שמתחילה הגאולה, שם בראשי תיבות מסודר. איפה? 

כשאסתר אמרה "יָבוֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן הַיּוֹם" (אסתר ה, ד) משם מתחילה הישועה. 

**

דרך אגב, אחת הסיבות הסיבות. למה אסתר עשתה עוד פעם משתה? 

אמרה, לא, לא, לא, לא היום. מחר, מחר. למה היא דחתה? באותו קטע שם. למה? 

אחד (1) הטעמים לכך, שימו לב, משום שאסתר המלכה ראתה שהוא הגיע שמח וטוב לב. אמרה, אם הוא שמח, אז המזל מאיר לו פנים. וכן, היא אמרה, לדחות. יום למחרת, כשהוא הגיע "אָבֵל וַחֲפוּי רֹאשׁ" אז חז"ל אומרים, כשהשור כבר נופל, קח את הסכין, ויאללה, תשחט. אז ברגע שהוא כבר נכנס לדיכי... סימן שרומזים לה משמים, שעכשיו זה הזמן להשלים את המלאכה. זה אחת הסיבות. 

יש עוד כמה טעמים עד פורים, אני מאמין שיהיה לנו עוד מה לדבר בנושא. 

***

בכל אופן, איי, איי, איי, אז אנחנו רואים, אין מקריות, וזה אתה רואה מהקטע הקטן ממגילת אסתר, הכול בהשגחה פרטית, והכול חוליות-חוליות. אחד מהם לא מתחבר נכון, אוי ואבוי. איך אפשר להגיד דבר כזה? כמה זה צריך לחזק אותנו, שכל דבר שקורה איתנו, הכל זה מאיתו יתברך. 

מה שקשור אליך לבחירה שלך, זה אתה. מה שלא קשור לבחירה שלך, זה הכל בהשגחה פרטית, והכל באהבה מהשם יתברך. אפילו שזה נראה לך באותו רגע שזה קשה, וזה לא מתאים, וזה לא טוב לי, ואין דבר כזה, הכל טוב. כל מה שעושה הקדוש ברוך הוא, עושה הכל לטובה. 

***

תודה רבה, אדוני היושב-ראש. אז זה קצת נגענו בעניין של המגילה. 

***

ברשותכם נדבר משהו על פרשת השבוע. בואו נראה. כתוב בפרשה "וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה" (שמות כה, ב) במסכת שבת, כתוב שמה 'פָּשַׁט הֶעָנִי אֶת יָדוֹ' (שבת א, א) נכון? ארבע (4) יציאות. מכירים כולם, נכון? אז באחת הדוגמאות מה כתוב? 'פָּשַׁט הֶעָנִי אֶת יָדוֹ לִפְנִים וְנָתַן לְתוֹךְ יָדוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת'. 

מה, אתם לא מרגישים שיש פה משהו מוזר? איך היה צריך להיות כתוב? 'פָּשַׁט הֶעָנִי אֶת יָדוֹ' ולקח את מה שבעל הבית ייתן לו. 

פה לא כתוב ככה, תראו מה כתוב. 'פָּשַׁט הֶעָנִי אֶת יָדוֹ לִפְנִים וְנָתַן לְתוֹךְ יָדוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת' כדי לקבל. ללמדנו: שהלקיחה של העני זה בעצם נתינה. מה שהוא לקח, כי הרי כתוב: 'שיותר מאשר העשיר עושה לעני, העני עושה לעשיר!' כשהרי הוא מזכה אותו. 

"וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת" (משלי י, ב) אז אתה חושב שאתה עושה ג'סטה? אתה עושה טובה לעני? הקדוש ברוך הוא שלח אליך עכשיו את העני להציל אותך מי יודע מאיזה צרה. אתה נתת לו כמה שקלים, וחשבת שעשית מי יודע מה. אתה יודע ממה הוא יציל אותך? איך אומרים? כשתגיע למעלה ותראה ממה הוא יציל אותך, אז תבין כמה הקדוש ברוך הוא "רַחוּם וְחַנּוּן" (תהלים קג, ח) שבשביל כמה שקלים, שאתה עוד הרגשת שאתה לארג'. אבל הוא עושה איתך את החסד, לא אתה איתו. 

לכן אדם צריך להיזהר. לא לזלזל. בל יצלך מצווה, בל יחמיצנה. לפעמים באים אליך כמה אנשים, ולפעמים אותו אחד, אותו אחד, כמה פעמים. אז יש כאלה בזה לך, מה אומרים לו? נתתי לך כבר, מה אתה, אתה לא זוכר? נתתי לך. 

אז אם אין לך, אתה יכול להגיד את זה גם בעדינות, לא ככה, בין נתתי לך. אבל אם יש לך אפשרות, תן לו עוד פעם. כי אם משמים עשו את הניסיון הזה, אמרנו הכל בהשגחה פרטית. אז רוצים לנסות אותך, לראות, אתה אוהב לתת צדקה? או שאתה עושה את זה כנושא משאוי, שיאללה, התפטרתי. די, נתתי לך, די, אני כבר לא אוהב לך כלום. שמע, אתה לא חייב לא, אתה חייב לא. 

ואם הוא שלח אותו אליך עוד פעם, אז זה מכתוב, זה ניסיון. אז תעשה את זה באהבה. 

***

היה פה צדיק, כאן בבני ברק, שקראו לו הרב דוד, נו, ברח לי השם שלו. היה מפורסם, הוא היה מתפלל תמיד בוויז'ניץ. אז הוא היה מחתן, חתנים, אה? לא, היה לו שם ארוך. לא משנה, הוא מוכר, יש קופות צדקה שם עם התמונה שלו. ליד שוורץ. ליד ויז'ניץ. אה? שוורץ. שוורץ? אני זוכר שהיה לו שם קצת יותר ארוך. לא משנה. 

בקיצור, הצדיק הזה, בן אדם מבוגר, עם מקל, מסתובב בתי כנסיות, באירועים, בחתונות, מסתובב ומתרים אנשים. והכול עם חיוך, הכול בצורה לבבית. אני זוכר, תמיד הוא היה מגיע לאנשים, מה היה אומר? נוך, נוך, נוך, נוך, נוך, נוך. זה עוד, נכון? ככה, נוך, נוך. נוך זה יותר. יותר? אה, זה יותר? עוד יותר טוב. אז היה אומר, נוך, נוך, נוך. זהו, אני זוכר שהשם ביותר ארוך. 

רבי דוד לייב שוורץ "זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה" (משלי י, ז) אז הוא היה מסתובב בכל המקומות ומתרים. אבל הכול, מה זה, היה כיף לתת לו. ממש כיף לתת לאחד כזה. וזה עוד בלי לדעת מה הוא היה עושה עם זה. 

רק אחרי שהוא נפטר, אז גילו לאנשים מה הוא היה עושה עם זה. הוא היה קונה מקררים, מכונות כביסה, דירות. היה עוזר לאנשים, הכול בחינם. עוזר לחתנים, כלות. ישתבח שמו לעד. הכול חסד. חסד, חסד, חסד. 

***

אז היה פעם איזה אירוע פה באחד האולמות, בבני ברק. והגיעו כמה אנשים, קרובי משפחה שהם לא שומרי תורה ומצוות. וישבו שם באולם. והוא מסתובב ככה בין השולחנות. והוא הגיע לאיזה מישהו שהוא לא שומר תורה ומצוות. והוא אומר לו, נוך, נוח, נוח. 

והוא אומר לו, לך מפה. מה אתה מפריע לי לאכול? 

טוב, אז הוא לא מתרגש, הוא ממשיך, עושה את הסיבוב שלו וזה. עשה את הסיבוב, חזר אליו. בלי לשים לב. חזר אליו. אומר לו, נוך, נוח, נוח. 

הוא אומר לו, אמרתי לך, לך מפה. 

טוב, הוא ממשיך. פעם שלישית (3). חוזר אליו. אומר לו, נוך, נוח. ההוא נתן לו וואחת כאפה. זה בן אדם מבוגר, עם מקל. נתן לו כאפה, הפיל אותו לרצפה. כולם קפצו וזה. 

הוא מתרומם, מחייך, ניגש אליו ואומר לו, זה היה בשבילי, מה בשבילך? 

איזה דבקות במטרה, אה? זה רק אדם שיודע להעריך מה זה צדקה, אה? יודע את השליחות שלו. אדם אחר היה נפגע, היה לוקח ללב. תשמעו, זה לא פשוט להיות גבאי צדקה. זה לא פשוט. זה לקבל עלבונות, זה לקבל פרצופים, זה השם ירחם. ולהישאר כזה לבבי וחייכן וקורן, כמו שאמרתי לכם, היה כיף לתת לו צדקה. ישתבח שמו נן. 

***

אז יש לנו מצווה, קראנו השבת האחרונה פרשת שקלים, שצריך לתת זכר "מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל" (שמות ל, יג) פעם זה היה מחצית (1/2) השקל, היום זה זכר למחצית השקל. 

אז הגאון מווילנה רמז שבתוך המילה זכר מחצית השקל, בעצם טמון הסוד. שמה? זכר מחצית השקל, בתוך המילה מחצית, באמצע, במרכז שלה, יש בעצם את האות צדיק. זה כנגד הצדיק, ריבונו של עולם! אבל זה גם כנגד הצדקה. 

עכשיו, אם ניקח את המילה מחצית, אז צמוד לאות צדיק המרכזית של המילה מחצית, יש את האותיות ח' וי'. אז מי שקרוב לצדיק, מי שקרוב לצדקה, חי, שנאמר "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלֹהֵיכֶם, חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם" (דברים ד, ד) אבל מי שרחוק מהצדיק, מי שרחוק מהצדקה, אז שתי האותיות הרחוקות במילה מחצית, בהתחלה זה מ' ובסוף זה ת' זה מת. מי שרחוק מהצדיק, מי שרחוק מהצדקה, מת. 

לכן כתוב "וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת" (משלי י, ב) אתה רוצה להינצל מהמוות, תתדבק בצדקה, במידת הצדקה. תתדבק בצדיק, חי העולמים ישתבח שמו. 

***

לכן צריך, כדי להיות צדיק, צריך תמיד להיות "מַחֲצִית" מה זה להיות "מַחֲצִית"? לדעת תמיד שאתה לא שלם. כמו שחז"ל אומרים, תמיד אדם מסתכל על עצמו, חציו זכאי, חציו חייב. עשית מצווה, הטית את הכף, ועכשיו אתה זכאי. עכשיו אתה צדיק. עשית עבירה, הטית את הכף לחובה, ועכשיו אתה השם ירחם! אז לכן אדם צריך תמיד להסתכל על עצמו שהוא מחצית. ככה מתקרבים לצדיק ולצדקה. אבל אם תחשוב שאתה כבר שלם, אוי ואבוי, שמה כבר אפשר להגיע למידת גאווה. 

***

אז בפרשה, אנחנו קוראים שיש עניין לתת תרומות של "זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת" (שמות כה, ג) וכולם מכירים את הנוטריקונים הידועים. אבל נחזור עליהם. "זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת" אומרים חז"ל שזה הדרגות של נותני הצדקה. אבל לא רק, תכף תראו, לא רק נותני הצדקה, רמוז בזה. 

"זָהָב" זה בעצם אותו אחד שלא מחכה לאיתותים ונותן תמיד בלב שמח, בנפש חפצה, לא מבייש את העני, נותן לו תמיד הרגשה טובה ולא מחכה לאיתותים. אז לכן אומרים "זָהָב" נוטריקון, זה הנותן בריא. 

אבל יש דרגה פחותה, שזו דרגה של כסף. זה מישהו שכשהוא רואה שיש בעיות, יש לו צרות, אז הוא מתחיל לחשוב איך יוצאים מהצרות, ואז נותנים לו עצה, תשמע, תשחרר קצת, ואז אולי יפתרו הבעיות. 

אז כסף זה נוטריקון, כשרואה סכנה, פותח. זה כסף. 

יש את הדרגה הנחותה, של מה? של נחושת. מה זה נחושת? זה בן אדם שכבר הוא בקנטים, ומהקמצנות שלו, אז הוא לא אומר לתת עכשיו. הוא אומר, אחרי שהוא ייפטר מהעולם, עשיתנו. זה עוד יותר משובח. אז מה זה נחושת? נוטריקון, נתינת חולה שאמר תנו. 

אז זה שלושת (3) הדרגות בנותני צדקה, שהם רמוזים בפרשה שלנו. 

***

אבל תדעו לכם, שהזהב והכסף והנחושת רומזים גם על עניין של לימוד התורה. 

בואו נראה. קודם כל, מה זה "זָהָב"? זה נוטריקון. זה הלומד בקביעות. לא פעם כן, פעם לא, פעם נראה, פעם אחר כך. זה הלומד בקביעות. זה הזהב. 

מה זה הכסף? כשמוצא סיבה, פטור. הוא יודע לפטור את עצמו. אם יש סיבה טובה, הוא פטור מללמוד. פטור. 

ויש את הדרגה הנחותה שהוא לא לומד תורה. אבל זה נחושת. נהיה חולה, שומע תורה. או, עכשיו הוא לא לומד תורה. הוא שומע. הוא רק שומע קצת דיסקים, קצת קלטות. שומע, לא לומד. אבל זה מתי? כשהוא נהיה חולה. בוקר טוב...

***

עכשיו, למה זה רומז על התורה? מה זה הכסף ונחושת? תראו שבזהב, כסף ונחושת רמוזים הימים שאנחנו קוראים בהם תורה. כל העליות של התורה זה בדווקא באותיות "זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת". 

"זָהָב" זה בעצם שבת חמישי ושני. זן, ה' וב'. נכון? יפה. 

יש לנו את הכסף, שזה כיפורים, סוכות, פורים, פסח. נכון? זה כסף. 

מה זה נחושת? נון, נרות חנוכה, בחנוכה יש קריאת התורה. שין זה שבועות ושמחת התורה, בין בשין בין בסין. חית'. זה חודש. דילגנו עליו. יש את הנון, נרות חנוכה, יש את החית', שזה גם חודש. שין אמרנו שמחת התורה בשבועות, ותו' זה תעניות. יוצא שב: "זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת" רמוזים לנו כל העליות לתורה. 

***

אכן רמוז בזה גם על ראשי תיבות של סוגי הלומדי תורה. חטא. חטא. חטא. חטא. חטא. חטא. הגמרא במסכת ערובין. כתוב שמה ואמר לשמואל לרב יהודה: 'שיננא חטוף ואכול חטוף ושתי למה? דעלמא דאזלינא מינה' שהעולם הזה שאנחנו הולכים ממנו 'כהילולא דמיא' כמו אולם חתונות, בית המשתה אז חטוף ואכול, חטוף ושתה לפני שלא יישאר לך כלום! 

מה הכוונה? מה הוא רמז לו? מה, שיהיה גרגרן? מה הכוונה לזה? הרי כתוב נוטריקון של חכם, זה חוטף כל מצווה. לא לוותר, לא להשתהות. לפני שיצר הרע ייקח לך את זה. לא משום גרגרנות חלילה, אלא מלשון לא להפסיד את המצווה. 

אז כתוב בפרקי אבות: 'שֶׁבִּשְׁעַת פְּטִירָתוֹ שֶׁל אָדָם אֵין מְלַוִין לוֹ לְאָדָם לֹא כֶסֶף וְלֹא זָהָב וְלֹא אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת, אֶלָּא תּוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים בִּלְבָד' (אבות ו, ט). 

אז בעניין הקדושה, כך הוא. אנחנו לא עושים טובות לאף אחד. כשאתה עושה מצוות, כשאתה לומד תורה, אתה לא עושה מצוות. אתה לא עושה טובות. כל מה שאתה עושה, אתה לוקח לעצמך. זה הקשר של "וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה" אתם לא נותנים לי. אתם לוקחים לי. זה לכם הולך. אתם לוקחים לי. אתם לא נותנים לי. זה הקשר של כל מה שדיברנו עד עכשיו. מעגל נסגר. ישתבח שמו בורא עולם. 

***

כתוב "וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה" סוף הפסוק, מה כתוב? "מֵאֵת כׇּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי" (שמות כה, ב) איך זה יכול להיות? 

הגאון מוילנא, אומר, פה אתה מתחיל בלשון נסתר. ואתה מסיים את הפסוק בלשון נוכח. אתה אומר "וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה" אתה לא אומר ממי "וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה" אתה לא אומר ממי. אחר כך אתה אומר, "מֵאֵת כׇּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ" אתם "תִּקְחוּ" הגבאים "תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי" אז "וְיִקְחוּ" מי ייקח. פה אתה אומר "תִּקְחוּ" אז זה לשון נסתר בתחילה. ולשון נוכח, בסוף. אז ממי צריך לקחת? "מֵאֵת כׇּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ"? אז מה הולך פה? אז למה התחלת בנוכח, בלשון נסתר, ואחר כך סיימת בלשון נוכח? 

אומר הגאון מוילנא דבר נפלא. הוא אומר "וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה, מֵאֵת כׇּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ" וכאילו עכשיו חסר פה עוד מילה, שיאמר "תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי" אתם יודעים מי זה, מי "אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ"? אחד שכשהוא נותן, הוא נלחם על זה "תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי" לא, "תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי" אני רוצה ש: "תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי" לא אחת שעושה טובה, עושה פרצופים וכו', מזה אני לא רוצה תרומות. ממי תיקחו תרומה? ממי שיאמר "תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי". 

כמו שיש כמה וכמה מעשיות בגמרא על אותם צדיקים קדושים, איך היו נותנים את הצדקות וכו' וכו'. זה לא הזמן עכשיו להאריך בזה. כן, בהזדמנות אולי נספר כמה מעשיות מהגמרא כשנדבר יותר על נושא ההצדקה. 

***

אבל לעניין הפרשה שלנו, אז כתוב "וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה" ובספר דברי הימים יש פסוק שאומר כך "כִּי מִמְּךָ הַכֹּל וּמִיָּדְךָ נָתַנּוּ לָךְ" (דברי הימים-א כט, יד) ודוד המלך עליו השלום אומר "כִּי מִמְּךָ הַכֹּל וּמִיָּדְךָ נָתַנּוּ לָךְ" הפסוק הזה פותר את השאלה של פרשת "תְּרוּמָה". 

כי אם הכל שייך לקדוש ברוך הוא, וכל מה שאנחנו נותנים, אנחנו נותנים בעצם מחזירים לו, אז בעצם זה הנקודה של "וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה" כי בעצם הכל של הקדוש ברוך הוא. וכשאנחנו נותנים, אנחנו מחזירים לקדוש ברוך הוא. אנחנו מרוויחים מכל העניין שאנחנו נותנים, אבל בעצם אנחנו נותנים לקדוש ברוך הוא את מה ששייך לו, הכל שלו. לי העושר, כן? הכל של הקדוש ברוך הוא "לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב, נְאֻם ה' צְבָאוֹת" (חגי ב, ח) ישתבח שמו בורא עולם. 

***

ברשותכם נגיד עוד משהו. מתוק. יש שאלה, למה נסמכה פרשת "תְּרוּמָה" לפרשת משפטים? אז יש על זה כמה וכמה תירוצים. אחד (1) הדברים היפים שראיתי כתוב בתהילים קי״ט, שדוד המלך עליו השלום אומר "עָשִׂיתִי מִשְׁפָּט וָצֶדֶק, בַּל תַּנִּיחֵנִי לְעֹשְׁקָי" (תהלים קיט, קכא) ככה אומר המדרש. שזה התשובה. למה נסמכה פרשת תרומה למשפטים? בגלל הפסוק הזה. 

מה הקשר? "עָשִׂיתִי מִשְׁפָּט וָצֶדֶק" שימו לב, פרשת משפטים זה המשפט. "וָצֶדֶק" זה פרשת "תְּרוּמָה" למה? כי היא מדברת על הצדקה. צדק לא מלשון צדק, אלא מלשון צדקה. אז מה העניין? 

יש כאלה שכשהם נותנים צדקה, זה בגלל שהם רחמנים. אז זה לא רבותא גדולה כשהם נותנים צדקה. למה? תפור עליהם. אבל יש כאלה שבטבע שלהם הם אכזריים. כשהם נותנים צדקה, או, זה לא פשוט. זה לא פשוט. 

אז מה אומר דוד המלך? הרי אדם לא יודע אם עכשיו זה שנתן את הצדקה הוא עכשיו רחמן, בטבע שלו, הראשוני, הוא רחמן או אכזר? אתה לא יכול לדעת. איך תדע? הוא אומר, אם אדם עושה את כל המצוות, סימן שהוא עושה את זה לכבודו יתברך, ולא בגלל שהוא רחמן. אז אם הוא עושה את כל המצוות, אז גם כשהוא נותן צדקה ניכר שהוא לא עשה את זה מתוך הרחמנות שלו, אלא בגלל הציווי של הקדוש ברוך הוא. אז זה לא משנה לי בעצם אם הוא רחמן או אכזר. 

עצם זה שהוא עושה את כל המצוות, זה כבר מעיד עליו שהוא עשה את הצדקה בגלל ציווי של הקדוש ברוך הוא. אז מה אכפת לי אם הוא רחמן או אכזר? עיקר העיקרים, הוא עשה את זה ישתבח שמו לעד. 

***

האמת היא שאני רציתי היום לדבר איתכם קצת יותר על משהו שפספסנו בשבוע שעבר, על פרשת משפטים, אבל אני לא יודע אם יש זמן, כי כבר השעה מאוחרת, כבר עבר שעה וחצי, אולי נדחה את זה לפעם הבאה בלי נדר, ונדבר על... אה, אתה יכול להישאר? אז אני יכול להמשיך? אתה מסכים? לא, אני אין לי בעיה לדבר עם עצמי גם, אבל... אה? אתה עיקר, אני לא מעכב אותך? אז חבל לפספס את זה. 

***

בואו תשמעו, זה משהו שהוא מאוד מאוד בסיסי, מאוד מאוד בסיסי, וזה העניין של התורה שבעל פה. שימו לב, רבותיי, בפרשת משפטים יש פסוק שאומר, הקדוש ברוך הוא אומר למשה רבנו "וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם" (שמות כד, יב). 

כאן בפסוק הזה יש את ההוכחה החותכת ביותר שהתורה שבעל פה ניתנה לנו על ידי הקדוש ברוך הוא, ולא כמו שאנשים חושבים, חכמים כתבו, אתה יודע, חכמים. מה פתאום? תורה שבעל פה ניתנה לנו מהקדוש ברוך הוא בכבודו בעצמו. מאיפה לומדים את זה? מהפסוק הזה. 

שימו לב למילים. אומר הפסוק "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וֶהְיֵה שָׁם" כמה הוא היה שם? "אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה" (שמות כד, יח) שלוש (3) פעמים. "עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וֶהְיֵה שָׁם" שימו לב! "וְאֶתְּנָה לְךָ" את מה? "אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן" מה זה? עשרת הדיברות, נכון? 

"וְהַתּוֹרָה" כשאתה אומר וזה ו'ו נלווה, זה וו חיבור, זה עוד משהו. חוץ מעשרת (10) הדיברות, אני נותן לך עוד משהו. מה? "וְהַתּוֹרָה" איזה תורה הוא מדבר? חמישה (5) חומשי תורה. והמצווה. רגע, לא הבנתי. הרי בתוך התורה יש גם את עשרת הדיברות. 

"וְהַמִּצְוָה" כל התורה מלאה מצוות. אז מה זה עוד משהו שנקרא המצווה? הרי התורה מלאה מצוות. ופה כתוב שהוא נתן לו עוד משהו, עוד נדבך, חוץ מהלוחות הברית "לֻחֹת הָאֶבֶן" חוץ מהתורה, הוא אומר לו, אני אתן לך גם את המצווה. ואז הוא אומר ככה" אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי" מי כתב? מי כתב? הקדוש ברוך הוא, כתוב. 

"וַיֹּאמֶר השם אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וֶהְיֵה שָׁם, וְאֶתְּנָה לְךָ" מי אומר למי? זה כל הפסוק הקדוש ברוך הוא אומר "וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי" אז מי כתב? הקדוש ברוך הוא. רגע, את מה הוא כתב? את שלושתם? (3) כי אם כתוב "אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי" אחרי שלושתם זה חייב להיות על שלושתם. כי אם הוא היה כותב רק "אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן" היה צריך להיות כתוב 

'אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה' אבל לא כתוב ככה. כתוב: "אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי". בסדר? 

עוד לא נגמר הפסוק. איך מסתיים הפסוק? "לְהוֹרֹתָם" מה זה להורות? ללמד, נכון? רגע, אני לא מבין. אם הקב"ה כתב, למה משה רבנו צריך להורות? שיקראו! 

אלא שימו לב, אם תיקחו את כל התנ״ך, כל החמישה חמישי תורה, תיקחו את החמישה חמישי תורה, אין שום מצווה שכתוב איך לבצע אותה. שום מצווה. לא כתוב איך עושים סוכה, לא כתוב איך עושים תפילין, איך מניחים תפילין, איך עושים את הציצית. כלום, כלום, לא כתוב. כתוב רק את הציוויים. איך לעשות? לא כתוב. שמעתם? 

למה זה דומה? עכשיו יש מפקד בצבא, נגיד. ומפקד הבסיס הוא מודיע, הוא כותב פקודה, שיש לצבוע ולנקות ולסדר את כל הבסיס בגלל שהשבוע יגיע הרמטכ״ל לביקור בבסיס. אז הוא כותב פקודה. 

עכשיו, איך מתנהלת, מתבצעת הפקודה? הרס"ר משמעת שרואה את הפקודה, הוא לוקח את החיילים שלו, והוא מסביר להם איך לבצע את הפקודה. 

אז אם צריך לצבוע, אז הוא לוקח את כל העובדי רס"ר, הוא אומר לו, אתה לך תביא מהמחסן ככה וככה צבעים. אתה תצבע מפה עד פה בצבע כזה, ואתה תעשה מפה עד פה ככה וככה, ואתה תעשה ככה. 

זה היה התפקיד של משה רבנו. הוא היה רס"ר משמעת. התפקיד שלו, מה? להסביר לנו איך לבצע את הפקודות. זה ההבדל בין ציווי לבין הוראה. המצווה זה הפקודות. ההוראה זה להסביר איך לבצע את הפקודה. איך ליישם אותה בשטח. 

כי הרי לא שייך שהשם יתברך היה כותב את התורה שבעל פה במעמד הר סיני. למה לא? כי אז עם ישראל, במקום להגיד "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (שמות כד, ז) היו עושים ויברח... למה? משה רבנו היה צריך לרדת עם משאיות מקים, לרדת עם כל התורה שבעל פה. כל מה שאתם רואים בספרייה, הוא היה צריך להוריד איתו את כל התורה שבעל פה. 

נו, והרי משה רבנו ראה גם מה שיחדש תלמיד לרבו עד סוף כל הדורות. וואי וואי וואי וואי. לך תוריד את כל זה עכשיו בכתוב. עם ישראל היו אומרים "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" יצאו מעבדות! לא בגלל הגודל, אלא בגלל הכובד הנפשי שאתה עכשיו יוצא מעבדות, אתה בקושי יודע מי נגד מי, ופתאום עכשיו מפילים עליך כזה, כשזה בעל פה, זה לא נשמע כזה מפחיד. אבל כשאתה רואה את הגודל של הספרים אתה רואה מי יכול את כל זה, הלו. 

הרי כתוב "וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם, וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא" (שמות יג, יז) ולאמה. פן! אה? פן "וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה" (שם) זה מה? בגלל שאם הראו מלחמה והם ראו ניסים נפלאות של הקדוש ברוך הוא. 

אבל עכשיו אתה אומר להם, תשמעו, מעכשיו אתם לא עבדים של פרעה, אתם עבדים שלי. עם ישראל אומרים, בכבוד, בכיף, למה לא? 

אבל אם היו רואים את כל זה, לך תדע מה אמורים "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" זה לא פשוט. 

***

יש בדיחה כזאת, זה מיוחד עכשיו לפורים. אומרים שכשקדוש ברוך הוא פנה לעשו, שאל אותם, אתם רוצים לקבל את התורה? 

אמרו, מה כתוב? 

"לֹא תִרְצָח" (שמות כ, יב). 

אמרו, לא, לא. כתוב "וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה" (בראשית כז, מ) זה לא שייך אצלנו. 

אמר לישמעאלים, מה קורה איתכם? אתם מקבלים עליכם את התורה? 

מה כתוב? 

"לֹא תִּגְנֹב" (שמות כ, יב). 

לא, איפה? כתוב על ישמעאל "יָדוֹ בַכֹּל וְיַד כֹּל בּוֹ" (בראשית טז, יב) לא מתאים. 

מה איתכם עם ישראל, אתם רוצים לקבל את התורה?

 אמרו, כמה זה עולה? 

נאמר להם, בחינם. 

אמרו, תביא שתיים (2), ישתבח שמו לעד, מה הבעיה? זה ככה. תורה שבכתב, תורה שבעל פה. זכינו, ישתבח שמו. זה בבדיחה כמובן. 

***

אבל בתכלס, עם ישראל, קדושים וטוהרים, קיבלו עליהם את התורה, והקדוש ברוך הוא לא רצה. כל דבר צריך להיות בהדרגה. לא נותנים לבן אדם במכה אחת (1). לכן כבר ב: "מרה" הכין אותם, נתן להם הלכות שבת, הלכות ככה וכאלה. נתן להם ככה, לאט לאט, בהדרגה. בן אדם מתקדם. 

אז התורה הקדושה נכתבה, שימו לב, כבר במעמד הר סיני, לא רק תורה שבכתב, לא רק לוחות האבן, גם הקדוש ברוך הוא כתב את כל התורה שבעל פה. ישתבח שמו עלינו. 

***

היה לי פעם ויכוח עם, לא זוכר אם סיפרתי לכם את זה או לא, היה לי ויכוח עם קראי. אז אמרתי לו, איפה אתה עושה ברית מילה? 

אז הוא אומר לי, מה זאת אומרת? איפה שכולם עושים. 

אמרתי לו, ככה עשית לילדים שלך? 

הוא אומר לי, כן. 

אמרתי לו, איפה זה כתוב? 

הוא אומר, כתוב. 

אמרתי לו, קח, תראה לי איפה כתוב. לא כתוב. אין דבר כזה. לא כתוב איפה חותכים בכלל. 

אמרתי לו, אבל יש מקום אחד בתורה שכתוב איפה חותכים? 

הוא אומר לי, איפה? 

אמרתי לו, כתוב בפסוק "וּמַלְתֶּם אֵת עׇרְלַת לְבַבְכֶם" (דברים י, טז) אז לשיטתכם הקראי, להיות יהודים, צריך לעשות ניתוח לב פתוח. כי אתם הולכים לפי מה שכתוב. אז הנה כתוב "וּמַלְתֶּם אֵת עׇרְלַת לְבַבְכֶם" אתה צריך לעשות ניתוח לב פתוח. אם לא, אתה לא קראי, אתה סתם מחריט. 

ואז שאלתי אותו, אמרתי לו, רגע, רגע, תגיד, בזמן משה רבנו היה ווקמן? 

הוא אומר לי, לא שידוע לי. 

אמרתי לו, לשיטתכם, היה ווקמן. 

הוא אומר לי, איפה? 

אמרתי לו, כתוב "כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאׇזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ" (שמות יז, יד) קראנו לזה לפני שתי (2) פרשות. "כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאׇזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ" תשים לו באוזן. קשקושים מקושקשים. בלי תורה שבעל פה, אי אפשר לזוז מילימטר. על מה מדברים? 

***

ונשאלת השאלה, ומי אמר שלא היה טלפון שבור? או, אז לכן אמרתי שאני הערב בעזרת השם. אטריח אתכם קצת, כמה דקות, אבל יהיה לכם בסיס ויסוד לכל החיים שתבע שמו על העניין של התורה שבעל פה. 

שימו לב! מה כותב הרמב״ם, רבנו משה בן מימון, זכותו תגן עלינו, מה הוא כותב בהקדמה לספרו היד החזקה. הוא כותב שם, שימו לב, את ההשתלשלות של כל ההעברה של התורה שבעל פה, ולמה לא ייתכן שהיה טלפון שבור. 

במקום שאני אסביר לכם, אני פשוט אקריא לכם. תשמעו מה הרמב״ם אומר, לא מה אני אומר. וזה, איך אומרים, מי שיקשיב טוב, זה לכל החיים ישתבח שמו. 

אומר הרמב״ם (משנה תורה מסירת תורה שבעל פה) ככה: 'כָּל הַמִּצְווֹת שֶׁנִּתְּנוּ לוֹ לְמֹשֶׁה בְּסִינַי – בְּפֵרוּשָׁן נִתְּנוּ, שֶׁנֶּאֱמָר "וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת־לֻחֹת הָאֶבֶן, וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה" (שמות כד, יב)' הפסוק שאני הקראתי לכם מקודם.

' "תּוֹרָה", זוֹ תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב; וּ"מִצְוָה", זֶה פֵּרוּשָׁהּ. וְצִוָּנוּ לַעֲשׂוֹת הַתּוֹרָה, עַל פִּי הַמִּצְוָה. וּמִצְוָה זוֹ, הִיא הַנִּקְרֵאת תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה. 

כָּל הַתּוֹרָה – כְּתָבָהּ מֹשֶׁה רַבֵּנוּ קֹדֶם שֶׁיָּמוּת, בִּכְתָב יָדוֹ. וְנָתַן סֵפֶר לְכָל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט; וְסֵפֶר אֶחָד – נְתָנָהוּ בָּאָרוֹן לְעֵד, שֶׁנֶּאֱמָר "לָקֹחַ, אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה, וְשַׂמְתֶּם אֹתוֹ, מִצַּד אֲרוֹן בְּרִית־ה' אֱלֹהֵיכֶם; וְהָיָה־שָׁם בְּךָ, לְעֵד" (דברים לא, כו). 

וְהַמִּצְוָה, שְׁהִיא פֵּרוּשׁ הַתּוֹרָה – לֹא כְתָבָהּ; אֵלָא צִוָּה בָּהּ לַזְּקֵנִים וְלִיהוֹשׁוּעַ'. הכוונה שמשה לא כתב אותי. הוא ציווה בה לזקנים וליהושע 'וְלִשְׁאָר כָּל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמָר "אֵת כָּל־הַדָּבָר, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם – אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ, לַעֲשׂוֹת . . ." (דברים יג, א). וּמִפְּנֵי זֶה נִקְרֵאת תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה. 

אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִכְתְּבָה תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, לִמְּדָהּ מֹשֶׁה רַבֵּנוּ כֻּלָּהּ בְּבֵית דִּינוֹ לְשִׁבְעִים זְקֵנִים'... 

אבל משה רבנו ראה אותה כתובה. אש שחורה על גבי אש לבנה. אבל הוא לא כתב אותה. 

'וְאֶלְעָזָר וּפִינְחָס וִיהוֹשׁוּעַ, שְׁלָשְׁתָּן קִבְּלוּ מִמֹּשֶׁה. וְלִיהוֹשׁוּעַ שְׁהוּא תַּלְמִידוֹ שֶׁלְּמֹשֶׁה רַבֵּנוּ, מָסַר תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה וְצִוָּהוּ עָלֶיהָ; וְכֵן יְהוֹשׁוּעַ, כָּל יְמֵי חַיָּיו לִמַּד עַל פֶּה. 

וּזְקֵנִים רַבִּים קִבְּלוּ מִיְּהוֹשׁוּעַ, וְקִבַּל עֵלִי מִן הַזְּקֵנִים וּמִפִּינְחָס; וּשְׁמוּאֵל קִבַּל מֵעֵלִי וּבֵית דִּינוֹ וְדָוִיד קִבַּל מִשְּׁמוּאֵל וּבֵית דִּינוֹ....' 

שימו לב, הוא מוסר לנו את המסירה של תורה שבעל פה אחד אחד אחד איש מפי איש. 'וַאֲחִיָּה הַשִּׁילוֹנִי, מִיּוֹצְאֵי מִצְרַיִם הָיָה וְלֵוִי הָיָה, וְשָׁמַע מִמֹּשֶׁה, וְהָיָה קָטָן בִּימֵי מֹשֶׁה; וְהוּא קִבַּל מִדָּוִיד וּבֵית דִּינוֹ' האריך ימים. 

אֵלִיָּהוּ קִבַּל מֵאֲחִיָּה הַשִּׁילוֹנִי וּבֵית דִּינוֹ, וֶאֱלִישָׁע קִבַּל מֵאֵלִיָּהוּ וּבֵית דִּינוֹ, וִיהוֹיָדָע הַכּוֹהֵן קִבַּל מֵאֱלִישָׁע וּבֵית דִּינוֹ, וּזְכַרְיָהוּ קִבַּל מִיְּהוֹיָדָע וּבֵית דִּינוֹ, וְהוֹשֵׁעַ קִבַּל מִזְּכַרְיָה וּבֵית דִּינוֹ, וְעָמוֹס קִבַּל מֵהוֹשֵׁעַ וּבֵית דִּינוֹ, וִישַׁעְיָהוּ קִבַּל מֵעָמוֹס וּבֵית דִּינוֹ, וּמִיכָה קִבַּל מִיְּשַׁעְיָה וּבֵית דִּינוֹ, וְיוֹאֵל קִבַּל מִמִּיכָה וּבֵית דִּינוֹ, וְנַחוּם קִבַּל מִיּוֹאֵל וּבֵית דִּינוֹ, וַחֲבַקּוּק קִבַּל מִנַּחוּם וּבֵית דִּינוֹ, וּצְפַנְיָה קִבַּל מֵחֲבַקּוּק וּבֵית דִּינוֹ, וְיִרְמְיָה קִבַּל מִצְּפַנְיָה וּבֵית דִּינוֹ, וּבָרוּךְ בֶּן נֵרִיָּה קִבַּל מִיִּרְמְיָה וּבֵית דִּינוֹ, וְעֶזְרָא וּבֵית דִּינוֹ קִבְּלוּ מִבָּרוּךְ וּבֵית דִּינוֹ. 

בֵּית דִּינוֹ שֶׁלְּעֶזְרָא, הֶם הַנִּקְרָאִין אַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה. וְהֶם חַגַּי זְכַרְיָה וּמַלְאָכִי, וְדָנִיֵּאל חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה, וּנְחֶמְיָה בֶּן חֲכַלְיָה, וּמָרְדֳּכַי, וּזְרֻבָּבֶל; וְהַרְבֵּה חֲכָמִים עִמָּהֶם, תַּשְׁלוּם מֵאָה וְעֶשְׂרִים זְקֵנִים. הָאַחֲרוֹן מֵהֶם הוּא שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק, וְהוּא הָיָה מִכְּלַל הַמֵּאָה וְעֶשְׂרִים, וְקִבַּל תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה מִכֻּלָּן; וְהוּא הָיָה כּוֹהֵן גָּדוֹל, אַחַר עֶזְרָא'. 

שימו לב טוב! עד כאן כולם נביאים זכריה ומלאכי נכון? זה כל אלה חגי הם כולם נביאים אצל נביאים לא שייך טלפון שבור כי חוץ מהמסירה יש לך את הנבואה אז פה אין חשש של טלפון שבור. 

מיד לאחר מכן מתחיל לנו בעצם הסדר שאנחנו מכירים מפרקי אבות פרקי אבות מתחילים עם שמעון הצדיק אנשי כנסת הגדולה אחר כך שמעון הצדיק עכשיו תראו זה ממשיך: 

'אַנְטִיגְנוֹס אִישׁ שׂוֹכוֹ וּבֵית דִּינוֹ קִבְּלוּ מִשִּׁמְעוֹן הַצַּדִּיק וּבֵית דִּינוֹ, וְיוֹסֵף בֶּן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵדָה וְיוֹסֵף בֶּן יוֹחָנָן אִישׁ יְרוּשָׁלַיִם וּבֵית דִּינָם קִבְּלוּ מֵאַנְטִיגְנוֹס וּבֵית דִּינוֹ, וִיהוֹשׁוּעַ בֶּן פְּרַחְיָה וְנִתַּאי הָאַרְבֵּלִי וּבֵית דִּינָם קִבְּלוּ מִיּוֹסֵף וְיוֹסֵף וּבֵית דִּינָם, וִיהוּדָה בֶּן טָבַאי וְשִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטָח וּבֵית דִּינָם קִבְּלוּ מִיְּהוֹשׁוּעַ וְנִתַּאי וּבֵית דִּינָם. שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן גֵּרֵי הַצֶּדֶק וּבֵית דִּינָם קִבְּלוּ מִיְּהוּדָה וְשִׁמְעוֹן וּבֵית דִּינָם. וְהִלֵּל וְשַׁמַּאי וּבֵית דִּינָם קִבְּלוּ מִשְּׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן וּבֵית דִּינָם.'. כן? 

***

דרך אגב כתוב 'אֵיזוֹ הִיא מַחֲלֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם?' (אבות ה, יז) בפרקי אבות מה כתוב? 'זוֹ מַחֲלֹקֶת הִלֵּל וְשַׁמַּאי' (שם) נכון? למה לא כתוב בית הלל ובית שמאי? איזה מחלוקת לְשֵׁם שָׁמַיִם? כתוב 'הִלֵּל וְשַׁמַּאי' מה עם בית הלל ובית שמאי?

 הגמרא במסכת סוטה אומרת שלמה נחלקו בית הלל ובית שמאי? בגלל שהם לא הקשיבו טוב בשיעורים. אם היו מקשיבים לא היה את כל הבלאגן בין בית הלל ובית שמאי. שמעתם? אבל בין הלל לשמאי, היה מחלוקת של שָׁמַיִם. 

***

נמשיך הלאה: 

'וְרַבַּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי וְרַבַּן שִׁמְעוֹן בְּנוֹ שֶׁלְּהִלֵּל קִבְּלוּ מֵהִלֵּל וּבֵית דִּינוֹ. 

חֲמִשָּׁה תַּלְמִידִים הָיוּ לוֹ לְרַבַּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, וְהֶם גְּדוֹלֵי הַחֲכָמִים שֶׁקִּבְּלוּ מִמֶּנּוּ; וְאֵלּוּ הֶם – רִבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל, וְרִבִּי יְהוֹשׁוּעַ, וְרִבִּי יוֹסֵי הַכּוֹהֵן, וְרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן נְתַנְאֵל, וְרִבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ. וְרִבִּי עֲקִיבָה בֶּן יוֹסֵף קִבַּל מֵרִבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל, וְיוֹסֵף אָבִיו גֵּר צֶדֶק הָיָה. וְרִבִּי יִשְׁמָעֵאל וְרִבִּי מֵאִיר בֶּן גֵּר הַצֶּדֶק קִבְּלוּ מֵרִבִּי עֲקִיבָה, וְגַם קִבַּל רִבִּי מֵאִיר וַחֲבֵרָיו מֵרִבִּי יִשְׁמָעֵאל.' 

עכשיו: 

'חֲבֵרָיו שֶׁלְּרִבִּי מֵאִיר – הֶם רִבִּי יְהוּדָה, וְרִבִּי יוֹסֵי, וְרִבִּי שִׁמְעוֹן, וְרִבִּי נְחֶמְיָה, וְרִבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ, וְרִבִּי יוֹחָנָן הַסַּנְדְּלָר, וְשִׁמְעוֹן בֶּן עַזַּאי, וְרִבִּי חֲנַנְיָה בֶּן תְּרַדְיוֹן. וְכֵן קִבְּלוּ חֲבֵרָיו שֶׁלְּרִבִּי עֲקִיבָה מֵרִבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל; וַחֲבֵרָיו שֶׁלְּרִבִּי עֲקִיבָה – הֶם רִבִּי טַרְפוֹן רִבּוֹ שֶׁלְּרִבִּי יוֹסֵי הַגָּלִילִי, וְרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר, וְרִבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי. 

רַבַּן גַּמְלִיאֵל הַזָּקֵן קִבַּל מֵרַבַּן שִׁמְעוֹן אָבִיו, בְּנוֹ שֶׁלְּהִלֵּל; וְרַבַּן שִׁמְעוֹן בְּנוֹ קִבַּל מִמֶּנּוּ, וְרַבַּן גַּמְלִיאֵל בְּנוֹ קִבַּל מִמֶּנּוּ, וְרַבַּן שִׁמְעוֹן בְּנוֹ קִבַּל מִמֶּנּוּ. וְרִבִּי יְהוּדָה בְּנוֹ שֶׁלְּרַבַּן שִׁמְעוֹן, זֶה הוּא הַנִּקְרָא רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ, וְהוּא קִבַּל מֵאָבִיו, וּמֵרִבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ וּמֵרִבִּי שִׁמְעוֹן חֲבֵרוֹ.'

. עכשיו שימו לב טוב! 

'רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ חִבַּר הַמִּשְׁנָה. וּמִיְּמוֹת מֹשֶׁה וְעַד רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ, לֹא חִבְּרוּ חִבּוּר שֶׁמְּלַמְּדִין אוֹתוֹ בָּרַבִּים בְּתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה; אֵלָא בְּכָל דּוֹר וָדוֹר, רֹאשׁ בֵּית דִּין אוֹ נָבִיא שֶׁיִּהְיֶה בְּאוֹתוֹ הַדּוֹר, כּוֹתֵב לְעַצְמוֹ זִכָּרוֹן בַּשְּׁמוּעוֹת שֶׁשָּׁמַע מֵרִבּוֹתָיו, וְהוּא מְלַמֵּד עַל פֶּה בָּרַבִּים. 

וְכֵן כָּל אֶחָד וְאֶחָד כּוֹתֵב לְעַצְמוֹ כְּפִי כּוֹחוֹ, מִבֵּאוּר הַתּוֹרָה וּמֵהִלְכּוֹתֶיהָ כְּמוֹ שֶׁשָּׁמַע, וּמִדְּבָרִים שֶׁנִּתְחַדְּשׁוּ בְּכָל דּוֹר וָדוֹר, בְּדִינִים שֶׁלֹּא לְמָדוּם מִפִּי הַשְּׁמוּעָה אֵלָא בְּמִדָּה מִשְּׁלוֹשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת' - שלוש עשרה (13) מידות שהתורה נדרשת בהן, כן? 

'וְהִסְכִּימוּ עֲלֵיהֶן בֵּית דִּין הַגָּדוֹל...' קל וחומר, גזרה שווה וכולי. 

'וְכֵן הָיָה הַדָּבָר תָּמִיד, עַד רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ. 

וְהוּא קִבַּץ כָּל הַשְּׁמוּעוֹת וְכָל הַדִּינִין וְכָל הַבֵּאוּרִין וְהַפֵּרוּשִׁין שֶׁשָּׁמְעוּ מִמֹּשֶׁה רַבֵּנוּ, וְשֶׁלִּמְּדוּ בֵּית דִּין שֶׁלְּכָל דּוֹר וָדוֹר, בְּכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ; וְחִבַּר מֵהַכֹּל סֵפֶר הַמִּשְׁנָה. וְשִׁנְּנוֹ בָּרַבִּים, וְנִגְלָה לְכָל יִשְׂרָאֵל; וּכְתָבוּהוּ כֻּלָּם, וְרִבְּצוּ בְּכָל מָקוֹם, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִשְׁתַּכַּח תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה מִיִּשְׂרָאֵל. 

וְלָמָּה עָשָׂה רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ כָּךְ, וְלֹא הִנִּיחַ הַדָּבָר כְּמוֹת שֶׁהָיָה – לְפִי שֶׁרָאָה שֶׁהַתַּלְמִידִים מִתְמַעֲטִים וְהוֹלְכִים, וְהַצָּרוֹת מִתְחַדְּשׁוֹת וּבָאוֹת, וּמַמְלֶכֶת הָרִשְׁעָה פּוֹשֶׁטֶת בָּעוֹלָם וּמִתְגַּבֶּרֶת, וְיִשְׂרָאֵל מִתְגַּלְגְּלִים וְהוֹלְכִים לַקְּצָווֹת: חִבַּר חִבּוּר אֶחָד לִהְיוֹת בְּיַד כֻּלָּם, כְּדֵי שֶׁיִּלְמְדוּהוּ בִּמְהֵרָה וְלֹא יִשָּׁכַח; וְיָשַׁב כָּל יָמָיו הוּא וּבֵית דִּינוֹ, וְלִמַּד הַמִּשְׁנָה בָּרַבִּים. 

וְאֵלּוּ הֶם גְּדוֹלֵי הַחֲכָמִים שֶׁהָיוּ בְּבֵית דִּינוֹ שֶׁלְּרַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ וְקִבְּלוּ מִמֶּנּוּ – שִׁמְעוֹן וְגַמְלִיאֵל בָּנָיו, וְרִבִּי אָפֵס, וְרִבִּי חֲנַנְיָה בֶּן חָמָא, וְרִבִּי חִיָּא, וְרָב, וְרִבִּי יַנַּאי, וּבַר קַפָּרָא, וּשְׁמוּאֵל, וְרִבִּי יוֹחָנָן, וְרִבִּי הוֹשַׁעְיָה. אֵלּוּ הֶם הַגְּדוֹלִים שֶׁקִּבְּלוּ מִמֶּנּוּ, וְעִמָּהֶם אֲלָפִים וּרְבָבוֹת מִשְּׁאָר הַחֲכָמִים. 

אַף עַל פִּי...' 

שימו לב! 

'שֶׁאֵלּוּ הָאַחַד עָשָׂר (11) קִבְּלוּ מֵרַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ וְעָמְדוּ בְּמִדְרָשׁוֹ, רִבִּי יוֹחָנָן קָטָן הָיָה וְאַחַר כָּךְ הָיָה תַּלְמִיד לְרִבִּי יַנַּאי וְקִבַּל מִמֶּנּוּ תּוֹרָה. וְכֵן רָב קִבַּל מֵרִבִּי יַנַּאי; וּשְׁמוּאֵל קִבַּל מֵרִבִּי חֲנַנְיָה בֶּן חָמָא. 

רָב חִבַּר סִפְרָא וְסִפְרֵי לְבָאַר וּלְהוֹדִיעַ עִיקְרֵי הַמִּשְׁנָה, וְרִבִּי חִיָּא חִבַּר הַתּוֹסֶפְתָּא לְבָאַר עִנְיְנֵי הַמִּשְׁנָה. וְכֵן רִבִּי הוֹשַׁעְיָה וּבַר קַפָּרָא חִבְּרוּ בַּרַּיְתּוֹת לְבָאַר דִּבְרֵי הַמִּשְׁנָה, וְרִבִּי יוֹחָנָן חִבַּר הַתַּלְמוּד הַיְּרוּשְׁלְמִי בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אַחַר חָרְבַּן הַבַּיִת בְּקֵרוּב מִשְּׁלוֹשׁ מֵאוֹת שָׁנָה. 

וּמִגְּדוֹלֵי הַחֲכָמִים שֶׁקִּבְּלוּ מֵרָב וּשְׁמוּאֵל – רָב הוּנָא, וְרָב יְהוּדָה, וְרָב נַחְמָן, וְרָב כַּהֲנָא; וּמִגְּדוֹלֵי הַחֲכָמִים שֶׁקִּבְּלוּ מֵרִבִּי יוֹחָנָן – רַבָּה בַּר בַּר חָנָה, וְרִבִּי אַמֵי, וְרִבִּי אַסֵי, וְרָב דִּימֵי, וְרַאבּוּן. 

וּמִכְּלַל הַחֲכָמִים שֶׁקִּבְּלוּ מֵרָב הוּנָא וּמֵרָב יְהוּדָה, רַבָּה וְרָב יוֹסֵף. וּמִכְּלַל הַחֲכָמִים שֶׁקִּבְּלוּ מֵרַבָּה וְרָב יוֹסֵף, אַבַּיֵי וְרַבָּא; וּשְׁנֵיהֶם קִבְּלוּ גַּם מֵרָב נַחְמָן. וּמִכְּלַל הַחֲכָמִים שֶׁקִּבְּלוּ מֵרַבָּא, רָב אַשֵׁי וְרַבִּינָא; וּמָר בַּר רָב אַשֵׁי קִבַּל מֵאָבִיו וּמֵרַבִּינָא...' שהם אלה שחתמו את כתיבת הגמרא. 

עכשיו שימו לב טוב רבותיי! למה היה צורך לכתוב את הגמרא? משום שכשרבנו הקדוש כתב את המשנה הוא כתב את זה כמו שאתם מכירים את המשנה בצורה של ראשי פרקים. אם אתה רוצה עכשיו לדעת איך מניחים תפילין מהמשנה אתה בחיים שלך לא תדע איך מניחים תפילין. אם אתה צריך לדעת איך עושים סוכה מהמשנה אתה בחיים שלך לא תדע איך עושים סוכה. למה? כי הם רשמו את זה בתקופת המשנה בצורה של ראשי פרקים, כי לא היה עדיין שכחה ובלאגן כמו שאומרים ידעו רק היה חשש לעתיד לבוא שלא ישכחו ולכן היה צורך לכתוב את זה בראשי פרקים 

כמו אדם שיש לו הרבה סידורים לעשות הוא לא כותב את כל הפירוט של מה שהוא צריך לעשות בכל מקום שהוא הולך הוא כותב רק שהוא צריך ללכת לפה ולשם ולשם ולשם ומה צריך לעשות שם הוא כבר יודע מה צריך לעשות שם אז זה בעצם המשנה הגמרא באה ומרחיבה לנו את היריעה בצורה אומנם של שקלא וטריא כדי איך אומרים שאנחנו לא נרדם כמו שאתם נרדמים עכשיו שאני מסביר לכם את זה... 

כשיש שקלא וטריא יש מחלוקת יש אקשנים זה אומר ככה זה אומר ככה ממש בטוח שזוכרים למה היה אקשן כשיש אקשן כשיש ויכוחים צעקות עניינים זוכרים הכל אבל כשעכשיו הרב נותן דרשה מסביר או מקריא אז בכלל זה כזה מרדים כזה זה חסר אקשן 

אבל בשביל זה אמרתי לכם לכתחילה תתאפקו קצת כי יש פה דברים חשובים לדעת אז אנחנו רואים שהיה את המשנה שזה בעצם שם הבסיס בראשי פרקים הגמרא כבר פותחת לנו את כל היריעה מכל הכיוונים לדעת מה צריך לעשות מה הסיבות מה הטעמים למה מה הראיות מאיפה זה ומי אמר אולי אפשר הרי אחד הדברים היפים בגמרא 

שימו לב טוב! שהגמרא איך היא מכריחה את האמת מכריחה את האמת על ידי זה שהיא שוללת את כל האפשרויות ומשאירה רק אפשרות אחת שזה זה ההלכה הבנתם? שוללת את כל האפשרויות ולכן יש את כל השקלא וטריא 

שבן אדם בא ואומר ואולי ככה וככה לא יכול להיות כי ככה וככה ואולי ככה וככה לא יכול להיות כי ככה וככה אז פוסלים את כל האפשרויות משאירים רק אפשרות אחת (1) זה גילוי האמת זה לגלות את האמת על ידי זה שפוסלים את כל האפשרויות משאירים רק אפשרות אחת 

היו כמה מקרים שהיה עוד אפשרות לומר שם תיקו נאמר תיקו, מה זה תיק"ו? תשבי יתרץ קושיות ובעיות. נכון פה לא בודדנו את האפשרות היחידה יש עדיין אפשרות נוספת אבל אנחנו משאירים את זה ככה כשיבוא אליהו הנביא בביאת המשיח הוא יפתור לנו את הבעיות ויגיד איזה, מה היה... אבל זה מקומות בודדים בכל הש"ס שיש שם תיקו. בדרך כלל, ישתבח שמו לעד, הכל אפשרות אחת נשארת וזוהי ההלכה, ישתבח שמו. 

עכשיו, אז בואו נראה אומר הרמב״ם, שימו לב! 

'נִמְצָא מֵרָב אַשֵׁי עַד מֹשֶׁה רַבֵּנוּ – אַרְבָּעִים (40) אִישׁ, וְאֵלּוּ הֶן...' 

אתם רוצים שאני אקריא לכם את כל הארבעים דורות? אני, אין לי בעיה. אה? אני, אין לי לאן ללכת. אבל אם תרצו, תעיינו פה בהקדמה של הרמב״ם, תראו את כל הארבעים דורות כדי לומר לך, אין אופציה של טלפון שבור, זה עובר אחד איש מפי איש. 

לכן גם תראו שבגמרא אף אחד לא אומר את דעתו. בגמרא אתה רואה שכל אחד אומר שהוא שמע שלוש-ארבעה שמות אחורה מרבותיו. למה? כדי להראות לך, אין דבר כזה שחכמים ישבו, פירשו, נראה להם לפי דעתם. אין דבר כזה. כל דבר אתה צריך להביא ראיה. 

מאיפה הבאת את זה? אומר הרמב״ם: 'כָּל אֵלּוּ הַחֲכָמִים הַנִּזְכָּרִים, הֶם גְּדוֹלֵי הַדּוֹרוֹת – מֵהֶם רָאשֵׁי יְשִׁיבוֹת, וּמֵהֶם רָאשֵׁי גָּלִיּוֹת, וּמֵהֶם מִסַּנְהֶדְּרֵי גְּדוֹלָה. וְעִמָּהֶם בְּכָל דּוֹר וָדוֹר, אֲלָפִים וּרְבָבוֹת שֶׁשָּׁמְעוּ מֵהֶם וְעִמָּהֶם'. 

עכשיו: 

רַבִּינָא וְרָב אַשֵׁי, הֶם סוֹף חַכְמֵי הַתַּלְמוּד' הם חתמו את הגמרא. 'וְרָב אַשֵׁי הוּא שֶׁחִבַּר הַתַּלְמוּד הַבַּבְלִי בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר, אַחַר שֶׁחִבַּר רִבִּי יוֹחָנָן הַתַּלְמוּד הַיְּרוּשְׁלְמִי בִּכְמוֹ מֵאָה שָׁנָה' מאה (100) שנה אחריו הוא חתם את הגמרא וכתב אותה. 

'וְעִנְיַן שְׁנֵי הגמרות – הוּא פֵּרוּשׁ דִּבְרֵי הַמִּשְׁנָה וּבֵאוּר עֲמוּקוֹתֶיהָ, וּדְבָרִים שֶׁנִּתְחַדְּשׁוּ בְּכָל בֵּית דִּין וּבֵית דִּין מִיְּמוֹת רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ וְעַד חִבּוּר הגמרא. וּמִשְּׁנֵי הגמרות, וּמִן הַתּוֹסֶפְתָּא, וּמִסִּפְרָא וּמִסִּפְרֵי, וּמִן הַתּוֹסֶפְתּוֹת – מִכֻּלָּם יִתְבָּאַר הָאָסוּר וְהַמֻּתָּר, וְהַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר, וְהַחַיָּב וְהַפָּטוּר, וְהַכָּשֵׁר וְהַפָּסוּל, כְּמוֹ שֶׁהִעְתִּיקוּ אִישׁ מִפִּי אִישׁ מִפִּי מֹשֶׁה מִסִּינַי. 

גַּם יִתְבָּאַר מֵהֶם דְּבָרִים שֶׁגָּזְרוּ חֲכָמִים וּנְבִיאִים שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר, לַעֲשׂוֹת סְיָג לַתּוֹרָה, כְּמוֹ שֶׁשָּׁמְעוּ מִמֹּשֶׁה בְּפֵרוּשׁ "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת־מִשְׁמַרְתִּי" (ויקרא יח, ל), שֶׁאָמַר עֲשׂוּ מִשְׁמֶרֶת לְמִשְׁמַרְתִּי. 

וְכֵן יִתְבָּאַר מֵהֶם הַמִּנְהָגוֹת וְהַתַּקָּנוֹת שֶׁהִתְקִינוּ אוֹ שֶׁנָּהֲגוּ בְּכָל דּוֹר וָדוֹר, כְּמוֹ שֶׁרָאוּ בֵּית דִּין שֶׁלְּאוֹתוֹ הַדּוֹר, לְפִי שֶׁאָסוּר לָסוּר מֵהֶם, שֶׁנֶּאֱמָר "לֹא תָסוּר, מִכָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר־יַגִּידוּ לְךָ – יָמִין וּשְׂמֹאל" (ראה דברים יז, יא).'

זאת אומרת, מה זה יגידו לך? יגידו לך את זה בלשון עתיד. מה שיפסקו לך ויגידו לך בעתיד, אתה אסור לך לסור מזה "יָמִין וּשְׂמֹאל". 

'וְכֵן מִשְׁפָּטִים וְדִינִין פִּלְאִיִּים שֶׁלֹּא קִבְּלוּ אוֹתָן מִמֹּשֶׁה, וְדָנוּ בָּהֶן בֵּית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁלְּאוֹתוֹ הַדּוֹר בַּמִּדּוֹת שֶׁהַתּוֹרָה נִדְרֶשֶׁת בָּהֶן' כמו שאמרנו. 

'וּפָסְקוּ אוֹתָן הַזְּקֵנִים, וְגָמְרוּ שֶׁהַדִּין כָּךְ הוּא. הַכֹּל חִבַּר רָב אַשֵׁי בַּתַּלְמוּד, מִיְּמוֹת מֹשֶׁה וְעַד יָמָיו. 

וְחִבְּרוּ חַכְמֵי מִשְׁנָה חִבּוּרִין אֲחֵרִים, לְפָרַשׁ דִּבְרֵי הַתּוֹרָה: רִבִּי הוֹשַׁעְיָה תַּלְמִידוֹ שֶׁלְּרַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ, חִבַּר בֵּאוּר סֵפֶר בְּרֵאשִׁית. וְרִבִּי יִשְׁמָעֵאל פֵּרַשׁ מֵאֵלֶּה שְׁמוֹת עַד סוֹף הַתּוֹרָה, וְהוּא הַנִּקְרָא מְכִלְּתָא; וְכֵן רִבִּי עֲקִיבָה חִבַּר מְכִלְּתָא. וַחֲכָמִים אֲחֵרִים אַחֲרֵיהֶם חִבְּרוּ מִדְרָשׁוֹת. וְהַכֹּל חֻבַּר קֹדֶם הגמרא הַבַּבְלִי' - שאמרנו הפרש בינה לבין הגמרא הירושלמית מאה שנה בערך. 

'נִמְצָא רַבִּינָא וְרָב אַשֵׁי וְחַבְרֵיהֶם, סוֹף גְּדוֹלֵי חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל הַמַּעְתִּיקִים תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, וְשֶׁגָּזְרוּ גְּזֵרוֹת וְהִתְקִינוּ תַּקָּנוֹת וְהִנְהִיגוּ מִנְהָגוֹת וּפָשְׁטוּ גְּזֵרוֹתָם וְתַקָּנוֹתָם וּמִנְהֲגוֹתָם בְּכָל יִשְׂרָאֵל, בְּכָל מְקוֹמוֹת מוֹשְׁבוֹתֵיהֶם. 

וְאַחַר בֵּית דִּינוֹ שֶׁלְּרָב אַשֵׁי, שֶׁחִבַּר הַתַּלְמוּד בִּימֵי בְּנוֹ וּגְמָרוֹ, נִתְפַּזְּרוּ יִשְׂרָאֵל בְּכָל הָאֲרָצוֹת פִּזּוּר יָתֵר, וְהִגִּיעוּ לַקְּצָווֹת וְלָאִיִּים הָרְחוֹקִים; וְרָבְתָה קְטָטָה בָּעוֹלָם, וְנִשְׁתַּבְּשׁוּ הַדְּרָכִים בִּגְיָסוֹת. וְנִתְמַעַט תַּלְמוּד תּוֹרָה, וְלֹא נִתְכַּנְּסוּ יִשְׂרָאֵל לִלְמֹד בִּישִׁיבוֹתֵיהֶם אֲלָפִים וּרְבָבוֹת כְּמוֹ שֶׁהָיוּ מִקֹּדֶם. 

אֵלָא מִתְקַבְּצִים יְחִידִים הַשְּׂרִידִים אֲשֶׁר ה' קוֹרֶא בְּכָל עִיר וְעִיר וּבְכָל מְדִינָה וּמְדִינָה, וְעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה, וּמְבִינִים בְּחִבּוּרֵי הַחֲכָמִים כֻּלָּם, וְיוֹדְעִים מֵהֶם דֶּרֶךְ הַמִּשְׁפָּט הֵיאַךְ הוּא. 

וְכָל בֵּית דִּין שֶׁעָמַד אַחַר הַתַּלְמוּד בְּכָל מְדִינָה וּמְדִינָה וְגָזַר אוֹ הִתְקִין אוֹ הִנְהִיג לִבְנֵי מְדִינָתוֹ, אוֹ לִבְנֵי מְדִינוֹת – לֹא פָשְׁטוּ מַעֲשָׂיו בְּכָל יִשְׂרָאֵל'

למה? 

'מִפְּנֵי רֹחַק מוֹשְׁבוֹתֵיהֶם, וְשִׁבּוּשׁ הַדְּרָכִים; וֶהֱיוֹת בֵּית דִּין שֶׁלְּאוֹתָהּ הַמְּדִינָה יְחִידִים, וּבֵית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁלְּשִׁבְעִים בָּטַל מִכַּמָּה שָׁנִים קֹדֶם חִבּוּר הגמרא. 

לְפִיכָּךְ אֵין כּוֹפִין אַנְשֵׁי מְדִינָה זוֹ לִנְהֹג בְּמִנְהַג מְדִינָה אַחֶרֶת, וְאֵין אוֹמְרִין לְבֵית דִּין זֶה לִגְזֹר גְּזֵרָה שֶׁגְּזָרָהּ בֵּית דִּין אַחֵר בִּמְדִינָתוֹ. וְכֵן אִם לִמַּד אֶחָד מִן הַגְּאוֹנִים שֶׁדֶּרֶךְ הַמִּשְׁפָּט כָּךְ הוּא, וְנִתְבָּאַר לְבֵית דִּין אַחֵר שֶׁעָמַד אַחֲרָיו שְׁאֵין זֶה דֶּרֶךְ הַמִּשְׁפָּט הַכָּתוּב בגמרא – אֵין שׁוֹמְעִין לָרִאשׁוֹן, אֵלָא לְמִי שֶׁהַדַּעַת נוֹטָה לִדְבָרָיו, בֵּין רִאשׁוֹן, בֵּין אַחֲרוֹן. 

וּדְבָרִים הַלָּלוּ, בְּדִינִים וּגְזֵרוֹת וְתַקָּנוֹת וּמִנְהָגוֹת שֶׁנִּתְחַדְּשׁוּ אַחַר חִבּוּר הגמרא. אֲבָל כָּל הַדְּבָרִים שֶׁבַּתַּלְמוּד הַבַּבְלִי, חַיָּבִין כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל לָלֶכֶת בָּהֶם; וְכוֹפִין כָּל עִיר וְעִיר וְכָל מְדִינָה וּמְדִינָה לִנְהֹג בְּכָל הַמִּנְהָגוֹת שֶׁנָּהֲגוּ חֲכָמִים שבגמרא, וְלִגְזֹר גְּזֵרוֹתָם וְלָלֶכֶת בְּתַקָּנוֹתָם. 

הוֹאִיל וְכָל אוֹתָן הַדְּבָרִים שבגמרא הִסְכִּימוּ עֲלֵיהֶם כָּל יִשְׂרָאֵל, וְאוֹתָן הַחֲכָמִים שֶׁהִתְקִינוּ אוֹ שֶׁגָּזְרוּ אוֹ שֶׁהִנְהִיגוּ אוֹ שֶׁדָּנוּ דִּין וְלִמְּדוּ שֶׁהַמִּשְׁפָּט כָּךְ הוּא הֶם כָּל חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל אוֹ רֻבָּן, וְהֶם שֶׁשָּׁמְעוּ הַקַּבָּלָה בְּעִיקְרֵי הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ, אִישׁ מִפִּי אִישׁ עַד מֹשֶׁה רַבֵּנוּ. 

כָּל הַחֲכָמִים שֶׁעָמְדוּ אַחַר חִבּוּר הגמרא וּבָנוּ בּוֹ, וְיָצָא לָהֶם שֵׁם בְּחָכְמָתָם – הֶם הַנִּקְרָאִים גְּאוֹנִים. וְכָל אֵלּוּ הַגְּאוֹנִים שֶׁעָמְדוּ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּבְאֶרֶץ שִׁנְעָר וּבִסְפָרַד וּבְצָרְפַת לִמְּדוּ דֶּרֶךְ הגמרא וְהוֹצִיאוּ לָאוֹר תַּעֲלוּמוֹתָיו וּבֵאֲרוּ עִנְיָנָיו, לְפִי שֶׁדֶּרֶךְ עֲמוּקָה דַּרְכּוֹ עַד לִמְאוֹד. וְעוֹד שְׁהוּא בִּלְשׁוֹן אֲרַמִּי מְעֹרָב עִם לְשׁוֹנוֹת אֲחֵרוֹת, לְפִי שֶׁאוֹתָהּ הַלָּשׁוֹן הָיְתָה בְּרוּרָה לַכֹּל בְּשִׁנְעָר בָּעֵת שֶׁחֻבַּר הַתַּלְמוּד' - שנער זה בבל, כן? עיראק. 

'אֲבָל בִּשְׁאָר הַמְּקוֹמוֹת וְכֵן בְּשִׁנְעָר בִּימֵי הַגְּאוֹנִים, אֵין אָדָם מַכִּיר אוֹתָהּ לָשׁוֹן עַד שֶׁמְּלַמְּדִים אוֹתוֹ' - כי זו לא היתה הלשון המדוברת.

'וּשְׁאֵלוֹת רַבּוֹת שׁוֹאֲלִין אַנְשֵׁי כָּל עִיר וְעִיר לְכָל גָּאוֹן שֶׁיִּהְיֶה בִּימֵיהֶם לְפָרַשׁ לָהֶם דְּבָרִים קָשִׁים שבגמרא, וְהֶם מְשִׁיבִים לָהֶם כְּפִי חָכְמָתָם; וְאוֹתָן הַשּׁוֹאֲלִין מְקַבְּצִין הַתְּשׁוּבוֹת, וְעוֹשִׂין מֵהֶן סְפָרִים לְהָבִין מֵהֶם. 

גַּם חִבְּרוּ הַגְּאוֹנִים שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר, חִבּוּרִין לְבָאַר הגמרא: מֵהֶם מִי שֶׁפֵּרַשׁ הֲלָכוֹת יְחִידוֹת, וּמֵהֶם מִי שֶׁפֵּרַשׁ פְּרָקִים יְחִידִים שֶׁנִּתְקַשּׁוּ בְּיָמָיו, וּמֵהֶם מִי שֶׁפֵּרַשׁ מַסֶּכְתּוֹת וּסְדָרִים. 

וְעוֹד חִבְּרוּ הֲלָכוֹת פְּסוּקוֹת, בְּעִנְיַן הָאָסוּר וְהַמֻּתָּר וְהַחַיָּב וְהַפָּטוּר, בִּדְבָרִים שֶׁהַשָּׁעָה צְרִיכָה לָהֶם, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ קְרוֹבִין לְמַדַּע מִי שְׁאֵינוּ יָכוֹל לֵירַד לְעָמְקוֹ של הגמרא. וְזוֹ הִיא מְלֶאכֶת ה' שֶׁעָשׂוּ בָּהּ כָּל גְּאוֹנֵי יִשְׂרָאֵל, מִיּוֹם שֶׁחֻבַּר הגמרא וְעַד זְמָן זֶה' - של הרמב״ם, 

שְׁהוּא שָׁנָה שְׁמִינִית אַחַר מֵאָה וְאֶלֶף לְחָרְבָּן הבית, והיא שנת ארבעת אלפים ותשע מאות ושלושים ושבע לבריאת העולם. 

שימו לב! אנחנו כבר מסיימים. עכשיו תשמעו מה כותב הרמב״ם על עצמו, על התקופה שלו. 

'וּבַזְּמָן הַזֶּה תָּכְפוּ צָרוֹת יְתֵרוֹת, וְדָחֲקָה שָׁעָה אֶת הַכֹּל, וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמֵינוּ, וּבִינַת נְבוֹנֵינוּ נִסְתַּתְּרָה' זה הוא כותב על תקופתו. לְפִיכָּךְ אוֹתָן הַפֵּרוּשִׁין וְהַתְּשׁוּבוֹת וְהַהֲלָכוֹת שֶׁחִבְּרוּ הַגְּאוֹנִים, וְרָאוּ שְׁהֶם דְּבָרִים מְבֹאָרִים, נִתְקַשּׁוּ בְּיָמֵינוּ, וְאֵין מֵבִין עִנְיְנֵיהֶם כָּרָאוּי אֵלָא מְעַט בְּמִסְפָּר. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר, הגמרא עַצְמוֹ: הַבַּבְלִי, וְהַיְּרוּשְׁלְמִי, וְסִפְרָא, וְסִפְרֵי, וְהַתּוֹסֶפְתּוֹת – שְׁהֶן צְרִיכִין דַּעַת רְחָבָה וְנֶפֶשׁ חֲכָמָה וּזְמָן אָרוּךְ, וְאַחַר כָּךְ יִוָּדַע מֵהֶן הַדֶּרֶךְ הַנְּכוֹחָה בַּדְּבָרִים הָאֲסוּרִין וְהַמֻּתָּרִין וּשְׁאָר דִּינֵי תּוֹרָה הֵיאַךְ הִיא'. 

אז הוא כותב הרמב״ם: 

'וּמִפְּנֵי זֶה נָעַרְתִּי חָצְנִי, אֲנִי מֹשֶׁה בֵּירִבִּי מַיְמוֹן הַסְּפָרַדִּי, וְנִשְׁעַנְתִּי עַל הַצּוּר בָּרוּךְ הוּא, וּבִינוֹתִי בְּכָל אֵלּוּ הַסְּפָרִים; וְרָאִיתִי לְחַבַּר דְּבָרִים הַמִּתְבָּרְרִים מִכָּל אֵלּוּ הַחִבּוּרִין, בְּעִנְיַן הָאָסוּר וְהַמֻּתָּר וְהַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר עִם שְׁאָר דִּינֵי תּוֹרָה: כֻּלָּן בְּלָשׁוֹן בְּרוּרָה וְדֶרֶךְ קְצָרָה, עַד שֶׁתְּהֶא תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה כֻּלָּהּ סְדוּרָה בְּפִי הַכֹּל – בְּלֹא קֻשְׁיָה וְלֹא פֵּרוּק, וְלֹא זֶה אוֹמֵר בְּכֹה וְזֶה אוֹמֵר בְּכֹה, אֵלָא דְּבָרִים בְּרוּרִים קְרוֹבִים נְכוֹנִים, עַל פִּי הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יִתְבָּאַר מִכָּל אֵלּוּ הַחִבּוּרִין וְהַפֵּרוּשִׁין הַנִּמְצָאִים מִיְּמוֹת רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ וְעַד עַכְשָׁו. 

עַד שֶׁיִּהְיוּ כָּל הַדִּינִין גְּלוּיִין לַקָּטָן וְלַגָּדוֹל בְּדִין כָּל מִצְוָה וּמִצְוָה, וּבְדִין כָּל הַדְּבָרִים שֶׁתִּקְּנוּ חֲכָמִים וּנְבִיאִים: כְּלָלוֹ שֶׁלַּדָּבָר, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֶא אָדָם צָרִיךְ לְחִבּוּר אַחֵר בָּעוֹלָם בְּדִין מִדִּינֵי יִשְׂרָאֵל; אֵלָא יִהְיֶה חִבּוּר זֶה מְקַבֵּץ לְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה כֻּלָּהּ, עִם הַתַּקָּנוֹת וְהַמִּנְהָגוֹת וְהַגְּזֵרוֹת שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּנוּ וְעַד חִבּוּר הַתַּלְמוּד, וּכְמוֹ שֶׁפֵּרְשׁוּ לָנוּ הַגְּאוֹנִים בְּכָל חִבּוּרֵיהֶן, שֶׁחִבְּרוּ אַחַר הַתַּלְמוּד. לְפִיכָּךְ קָרָאתִי שֵׁם חִבּוּר זֶה מִשְׁנֵה תּוֹרָה – לְפִי שֶׁאָדָם קוֹרֶא תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב תְּחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ קוֹרֶא בְּזֶה, וְיוֹדֵעַ מִמֶּנּוּ תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה כֻּלָּהּ, וְאֵינוּ צָרִיךְ לִקְרוֹת סֵפֶר אַחֵר בֵּינֵיהֶם. 

וְרָאִיתִי לְחַלַּק חִבּוּר זֶה הֲלָכוֹת הֲלָכוֹת בְּכָל עִנְיָן וְעִנְיָן, וַאֲחַלַּק הַהֲלָכוֹת לִפְרָקִים שֶׁבְּאוֹתוֹ עִנְיָן; וְכָל פֵּרֶק וּפֵרֶק אֲחַלַּק אוֹתוֹ לַהֲלָכוֹת קְטַנּוֹת, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ סְדוּרִין עַל פֶּה. 

אֵלּוּ הַהֲלָכוֹת שֶׁבְּכָל עִנְיָן וְעִנְיָן – יֵשׁ מֵהֶן הֲלָכוֹת שְׁהֶן מִשְׁפְּטֵי מִצְוָה אַחַת בִּלְבָד, וְהִיא הַמִּצְוָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ דִּבְרֵי קַבָּלָה הַרְבֵּה וְהִיא עִנְיָן בִּפְנֵי עַצְמוֹ; וְיֵשׁ מֵהֶן הֲלָכוֹת שְׁהֶן כּוֹלְלִין מִשְׁפְּטֵי מִצְווֹת הַרְבֵּה, אִם יִהְיוּ אוֹתָן הַמִּצְווֹת כֻּלָּן בְּעִנְיָן אֶחָד: מִפְּנֵי שֶׁחִלּוּק חִבּוּר זֶה הוּא לְפִי הָעִנְיָנִים לֹא לְפִי מִנְיַן הַמִּצְווֹת, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאַר לַקּוֹרֶא בּוֹ. 

וּמִנְיַן מִצְווֹת שֶׁלַּתּוֹרָה הַנּוֹהֲגוֹת לְדוֹרוֹת, שֵׁשׁ מֵאוֹת וּשְׁלוֹשׁ עֶשְׂרֵה (613) מִצְווֹת: מֵהֶן מִצְווֹת עֲשֵׂה מָאתַיִם שְׁמוֹנֶה וְאַרְבָּעִים (448), סִימָן לָהֶן מִנְיַן אֵבָרָיו שֶׁלָּאָדָם; וּמֵהֶן מִצְווֹת לֹא תַעֲשֶׂה שְׁלוֹשׁ מֵאוֹת חָמֵשׁ וְשִׁשִּׁים (365), סִימָן לָהֶן מִנְיַן יְמוֹת הַחַמָּה'. 

זוהי הקדמתו של רבנו הרמב״ם. 

***

עכשיו שימו לב! שמתם לו מה הוא כתב, בסוף. הוא אומר 248 סימן איבריו של אדם. שס"ה 365 הוא לא אומר גידים, הוא אומר ימי שנות החמה. אז איפה מופיע שזה שס"ה גידים? בספרי המקובלים. בספרי המקובלים כתוב שזה קשור לעניין של גידים. 

***

בכל אופן, אם נסכם את מה שאומר הרמב״ם בעצם, הוא אומר, לא ייתכן שיהיה פה טלפון שבור, הכל מכתוב. עד אנשי כנסת הגדולה היה הכל בעצם עובר דרך נביאים. מאנשי כנסת הגדולה, עקב כל הגזרות והצהרות שהיו, מה עושה רבנו הקדוש? כותב את זה בתמצית. 

חכמי התלמוד פותחים את היריעה, ומה שעושה הרמב״ם אחר כך, מכנס את הכל לפי סדר של הלכות, לפי סדר המצוות עצמן, הלכות תפילין, הלכות נטילת ידיים, הלכות ככה, הלכות תפילה, הלכות ככה, הכל מסודר לך, שאתה יודע בדיוק איך לקיים את המצווה. 

אבל שימו לב טוב, כתוב שמה שכתב הרמב״ם, לשונו הזהב, הוא מאוד מתומצת. כמו שרבנו הנשיא, רבנו הקדוש, כתב את המשנה בצורה מאוד מאוד מתומצתת, שאין עוד אחת מיותרת, כך גם אצל הרמב״ם לא תמצא שום דבר מיותר. הכל מדויק. 

שימו לב! לשונו הזהב. אז לכן, צריך לדעת, שמי שלומד הרמב״ם ככה, בלי ללמוד את הסוגיה בגמרא, יכול להבין לא רק טעות, יכול להבין הפוך. לא פשוט. לכן תראו, שכל מקום שהרמב״ם פסק את ההלכה, הוא אומר לך מאיפה הוא הביא את זה, מאיזה גמרא. 

כתוב לך בקטן, באיזה גמרא זה נמצא. גם בגמרא, כשאתה פותח את הגמרא, יש את האותיות הקטנות ששולחות אותך, מי כותב את זה? מי פסק את זה? הרמב״ם, טור שולחן ערוך, מי פסק את ההלכה הזאת ככה? זה שם בגמרא תמיד את האותיות הקטנות שמפנות אותנו. אז ללמוד את הרמב״ם, בלי ללמוד ללמוד את הש"ס עצמו לגבי אותה סוגיה, זה לא פשוט בכלל. 

יש כאלה יכולים לקרוא, שהרמב״ם אומר פטור, לחשוב שזה מותר, מה פתאום? פטור זה לא מותר. יש פטור, יש מותר. אז אם אין לך בסיס, אם אין לך בסיס של ידע, אתה יכול להבין שזה מותר, בעצם זה לא מותר לך תחילה. זה לא פשוט.

 ככה זה הדרך. כשמתחילים ללמוד, רואים, ישתבח שמו 

***

לענייננו, נסיים, ישתבח שמו. כמה פעמים אמרתי היום, נסיים. 

***

אז כתוב: 'שבעים (70) פנים לתורה שכולה פן אחד (1)!'. את זה כולם שוכחים להגיד. אומרים רק את ההתחלה. שבעים פנים לתורה. הלו, יש המשך. שכולם פן אחד. 

מה זה? לא הכוונה שבעים פנים לתורה שיש שבעים פירושים לתורה. מה פתאום? אתה עושה צחוק? מה, רק שבעים פירושים יש לתורה? אתה עושה צחוק אתה? תסתכל איזה ספרייה אתה אומר לי שבעים פירושים. 

שימו לב, יש שישים ריבוא (600,000) פירושים לכל פסוק, אבל כפול ארבע. למה יש פרד"ס, פרדס, פשט, רמז, דרש וסוד. תכפיל 600 אלף כפול ארבע. זה שתי מיליון ארבע מאות (2,000,400) פירושים יש על כל פסוק ופסוק. אתם מעכלים על מה מדברים? 

עכשיו, אם לך, לדוגמה, יש פשט, רמז ודרש, ואין לך, לדוגמה, את הסוד, אז אתה עדיין בגדר של פרד. אל תהיו כסוס כפרד, אין הבין, אם אין לך את הסוד. אתה נשאר פרד. צריך הכול, ישתבח שמו לעד. 

***

הגאון מווינא אומר, כשאנחנו נגיע לעולם הבא, שימו לב, כל יהודי יצטרך לדרוש ספתח חצי (1/2) שנה. הדרשה המרכזית של כבודו, של כבודו, חצי שנה, ספת'ח. אשתבחתם על ה... הכנתם דרשה? חצי שנה. מה נגיד? לא קוראים כמוני מה כתוב. בעל פה, בעל פה. חצי שנה. שחרר. ככה אומר הגאון מווינא. איי איי איי איי איי. 

אנחנו אומרים לנו להגיד איזה חבורה, אנחנו כבר כולנו "פֶּצַע וְחַבּוּרָה וּמַכָּה טְרִיָּה" (ישעיה א, ו) חצי שנה, ספתח. אז נחזור שמה, עולם רוחני, יש את הבעשנו. 

***

בכל אופן, אז כתוב שבעים פנים לתורה, אז אם יש כל כך הרבה פירושים, אז מה זה שבעים פנים לתורה? שימו לב, הכוונה היא כך, שיש תמונה שהיא מחולקת לשבעים חלקים. קוראים לזה פאזל. 

אם מתוך הפאזל יש לך עשרים חלקים בערך, עשר, עשרה, עשרים, אז יש לך תמונה. אתה מבין פחות או יותר מה יש בתמונה. אתה יכול להבין אם מדובר פה בתמונת נוף או דיוקן או רכב, אופנוע, אתה רואה פחות או יותר מה הכיוון. אבל בטוח שלא מסתדר לך הרבה דברים. 

זה, החלק הזה לא נכנס עם החלק הזה והחלק הזה לא מתברג לחלק הזה. נו, ואם יש לך 35-40 חלקים מתוך הפאזל של השבעים, או, אתה כבר בכיוון הנכון. אתה כבר בטוח יודע מה יש פה בתמונה, ואתה יודע שברוך השם יש פה תמונה שמתחברת אחת לשני כמו שצריך, רק אני עוד לא הגעתי לזה, אבל אני בדרך, בעזרת השם, נגיע. 

צריך להזדרז, שלא יהיו הבטחות. צריך להספיק, ואף אחד לא יודע כמה מוקצב. תן גז, אבו סחנק, תן גז. מי שיש לו כבר 50 חלקים בפאזל, 55, הוא בכלל מסודר, סתם בעשייה. הוא כבר, לקראת סיום, כבר יודע מי נגיד, הוא כבר יש לו פחות מחלוקות, פחות סתירות. 

הוא יודע הרבה דברים שגם אם כתוב פה ככה, וגם אם כתוב פה ככה, אבל 'יבוא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם...' הוא יש לו כל כך הרבה ידיעות והרבה כתוב וכתוב וכתוב, שהוא יודע לחבר את מה שמי שאין לו הרבה חלקים אומר, איך יכול להיות? זה לא מתחבר אבל, כי הוא לא יודע שיש עוד חלקים. 

כשתחבר את כל החלקים ותהפוך פה ותהפוך פה, 'הֲפֹךְ בָּהּ וַהֲפֹךְ בַּהּ, דְּכֹלָּא בַּהּ' (אבות ה, כב) ישתבח שמו על ה... אז לכן אומרים שבעים פנים לתורה שכולם פן אחד. זה הכל תמונה אחת, רק אם היא מחולקת. 

לכן תראו שפנים זה גם אותיות פנים. הפנים מעידות על הפנימיות. ישתבח שמוריו. 

***

אז בזה נסיים, הלאינו אתכם מספיק הערב, אבל ברוך השם למדנו דברים יסודיים ובסיסיים, שגם אם יבוא מישהו וינסה לנחשש את האנשים על אולי ככה, ומי אמר, ואולי... מותק, אנחנו יש לנו תורה שכתוב במפורש. "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וֶהְיֵה שָׁם, וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי" (שמות כד, יב) אומר בורא עולם "לְהוֹרֹתָם" (שם) הקדוש ברוך הוא הבטיח: "כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ" (דברים לא, כא) הבטחה בפסוק "כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ" התורה הזאת תישאר, ככה הקדוש ברוך הוא נשבע ומעיד, שהתורה הזאת תישאר עד סוף כל הדורות. עד שיבוא משיח צדקנו, במהרה בימינו, אמן ואמן. 

***

מגיע לכם יישר כוח על הסבלנות. אני לא יודע אם אני הייתי, זה סובל אתכם ככה כל כך הרבה זמן. חזקים וברוכים.