יראה קודמת לחכמה | הרב אמנון יצחק

 נציב יום: יפית בת שושנה בשורות טובות ורפואה שלמה אמן, אמן!! 

בהמשך לדרשה של אתמול בבוקר, ולדרשה של אתמול בערב בסעודת ראש חודש...

"וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ" (שמות כד יא) 

אמרנו "אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" זה נדב ואביהוא והזקנים שהיו חייבים מיתה, וה' לא רצה לערבב את שמחתם שמחת התורה של ישראל ודחה להם את העונש. מה כתוב שם: "וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ" יש הרבה פירושים מה זה "וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ"? האם אכלו ממש, האם אכלו בפניו של הקב"ה? הרבה פירושים. אבל מכל מקום היה פה בחינה של חטא שבשעה שהם חוזים בדרך נבואה את האלוקים וזוכים להקביל פני שכינה - נחשב להם "וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ" כאילו בין הרוחניות יש פה גשמיות כאילו עפרוריות. 

על הפסוק הזה אנחנו מבארים, אמרו חז"ל (אבות ג'): "כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת" לא כמו שאנו מורגלים ללמוד שהתנא מדבר כאן אודות מה התכלית, האם יראה או חכמה? אלא כפשוטו, התנא אומר: שיראה קודמת לחכמה, לעולם היראה צריכה להיות קודמת לחכמה. צריך שאדם יהיה ירא שמים לפני התעסקותו בתורה. כל מה שהוא חכמה צריך שתקדים לה יראה, עד שאין כלל מקום של חכמה לבד, כי בכל רגע שמוסיף חכמה צריך להקדים לה יראה. וכל מה שמוסיף עוד חכמה צריך להוסיף עוד יראה, חכמה בלא יראה אינה רשאית להיות כלל, כשחכמה בלא יראה - אינה ולא כלום. 

אז אם אדם ילמד את חכמת התורה ואין לו יראה - לא למד כלום, היא עוד תעמוד לו לרועץ וידונו אותו לפי כמה שלמד יותר. כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו - חכמתו מתקיימת. אין קיום לחכמה בלא יראה, אין! זה אומר התנא במפורש, וכל שחכמתו קודמת ליראתו - אין חכמתו מתקיימת, אין קיום לזה. סוד נפלא אנחנו רואים! הרי כל הברייתא של רבי פנחס בן יאיר (ע"ז כ) מתעסקת בעניין טיהור וזיכוך, 'תורה מביאה...' עד 'טהרה' שהיא תכלית הזיכוך. 'רבי מאיר אומר: זריזות מביאה לידי נקיות, נקיות מביאה לידי טהרה'. תכלית הזיכוך: שלא יהיה אפילו אבק כל שהוא, הכל צריך להיות מזוכך. 

ואנחנו רואים: דבר מבהיל! שחכמה עליונה...! לא חכמה של לימוד התלמוד רק, חכמה עליונה בעליונים, במושכלות, ברוחניות. חכמה עליונה גם במצבים הכי גבוהים שלה - עדיין, עדיין זה לא בסוד הטהרה! עדיין זה לא בסוד הטהרה, עדיין אפשר להתקבל בה איזה זיכוך, עדיין צריך לזכך לפעמים. והנה מצינו את הטענה הזו בפסוק שלמדנו: "וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ" מה יכול להיות שם? מה יכול להיות שם שצריך זיכוך? הרי אי אפשר לומר אחרת! אלא 'שנהנו מזיו השכינה' "וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים" נהנו מזיו השכינה. ועל זה כתוב: שהיה פה חטא "וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ" כאילו אכלו וכאילו שתו (ברכות יז.). 

כאילו דבר גשמי, היה פה עדיין מקום לזכך למרות שהגיעו בחכמה לגבהים! שאנחנו לא מבינים בהם, דרגת נבואה, וגם שמה עם כל החכמה עדין זה לא אומר שהכל מזוכך, ולפי זה צריך עדין היה זיכוך. ובאמת זוהי פליאה גדולה! איך אפשר להתערב בחכמה דבר לא מזוכך? חכמה - היא מציאות של אור, מה זה חכמה? אור השכל שופע על האדם בזכות זה הוא קונה חכמה, זה דבר רוחני גמור חכמה. חכמה מציאות של אור, איך מגיע חושך במקום של אור? חכמה מציאותה ועצמיותה זה צח ומצוחצח, ועוד יותר של נדב ואביהוא, שהגיעו עד מדרגה של נבואה, ונקראו "אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" ועליהם נאמר: "בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ" (ויקרא י ג) שהם היו יותר במעלה ממשה ואהרן! איך זה אפשר להתאחז, איך נאחז שמה דבר מה? איך אפשר להגיד עליהם שבשעה "וַיֶּחֱזוּ" כאילו אכלו ושתו? 

אלא כך סודו של דבר: שגם במצבם עדין יתכן שחכמה שלהם לא טהורה לגמרי! אפשר עוד להאחז בה אי זיכוך קל, מ"וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים" יתהוה כאילו אכלו וכאילו שתו. והרי זה מבהיל מאד! זאת אומרת ההיפך מהדרגה הגבוהה! כאילו הפחיתות של הפחיתות. לפי הרמב"ן: הם אכלו שמה קודשים, שלמים, הם אכלו שם כמו שצריך, הוא לא טוען עליהם שום טענה! שהם עשו הכל. אז אלה שמסבירין לפי הרמב"ן, אז מה יוצא שהם חטאו? אומר: שבדרגה שלהם – הם לא היו צריכים גם לאכול אפילו שלמים הם לא היו צריכים, אפילו למאן דאמר שהם אכלו והיו צריכים לאכול, בדרגה שלהם, ברמה שלהם הם לא היו נזקקים לזה. 

ידוע מה שסיפרו חז"ל (בירושלמי חגיגה ב א): על מעשה ד'אחר', אלישע אחר. שכל הקלקול יצא מפני מחשבה בלתי מזוככת של אביו בשעת הברית מילה שלו, שהקדיש את הילד הזה: 'לשמים!' בכונה בלתי רצויה. הוא ראה חכמים עוסקים בתורה ואש מלהטת סביבם, ואמר: 'מה! אם זה כוחה של התורה - אני תורם מקדיש את הילד הזה לתורה!' אז מה היתה הכוונה שלו? עניין של כבוד, לא עניין של 'לשמה', של ללמוד תורה לשמה. ולמדנו כבר, שמחשבות ומעשים של ההורים זה משליך על הצאצאים עד סוף הדורות גם! אז המחשבה של האבא שהיתה בלתי טהורה בשעת הברית השפיעה על הילד עד שיצא לתרבות רעה. כל תורתו של אלישע בן אבויה - היתה בלתי טהורה, והיא יכולה לקבל עדיין אי זיכוך, 

והרי אמרו חז"ל: 'אבל באומות העולם קם! ומנו בלעם. כתוב: "וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה" (דברים לד י) אבל באומות העולם קם, ומנו מי הוא? בלעם! אז בלעם, יש אומרים: שקול כמשה ומשהו יותר! נו, ואם הוא הגיע לשיא כזה כמו משה רבנו - ואחרי כל זה היה מה שהיה, בעל את אתונו ועשה מעשים שלא יעשו, והיה בו שלוש מידות גרועות ופסולות, אז רואים שאדם יכול להגיע לחכמה בדרגות הכי- הכי הכי של משה רבנו, ולהישאר בהמה של הבהמה גרוע מן הבהמה!! זאת אומרת חכמה זה לא ראיה שאם אתה חכם אז אתה טהור, ושאתה לא צריך זיכוך. 

לומדים מזה: סוד גדול מאד! עד כמה יכולה להיות חכמה בלתי טהורה, ועד כמה אפשר לחכמה גם במדרגה היותר גבוהה לקבל עדיין עפרורית ואבק. זה במדרגות של נדב ואביהוא ש"וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים" ונחשב: שאכלו ושתו. לעומת זאת אנחנו מוצאים את סוד הטהרה איפה היא. דוד המלך ע"ה מונה בפסוק את מעלות התורה: "תּוֹרַת ה' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ, עֵדוּת ה' נֶאֱמָנָה מַחְכִּימַת פֶּתִי, פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב מִצְוַת ה' בָּרָה מְאִירַת עֵינָיִם" וכן הלאה כל הפסוקים, (תהלים יט ח) בכל חלק של תורה יש לו את המעלות המיוחדות לו! 

אנחנו לא יודעים מה זה תְּמִימָה "תּוֹרַת ה' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ, עֵדוּת ה' נֶאֱמָנָה מַחְכִּימַת פֶּתִי" אנחנו לא יודעים מה זה: "תְּמִימָה, נֶאֱמָנָה, יְשָׁרִים, פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים" אבל הכתוב מחשב כאן את המעלות של כל ענין וענין בדרגה הכי גבוהה! אבל בכל אלה שמונֶה דוד המלך ע"ה, אין עליהם את השם טהורה, טהרה עדיין אין בכל זה, בכל המעלות ששומעים על התורה ש"תּוֹרַת ה' תְּמִימָה ועֵדוּת ה' נֶאֱמָנָה, ופִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים" ואחרי כל מה שאתה אומר, על כל מה שאתה אומר על התורה בכל צדדיה ומעלותיה - עדיין לא שמענו את הלשון טהרה! כי טהרה עדיין צריך בכל זה, והיכן הוא סוד הטהרה? "יִרְאַת ה' טְהוֹרָה! עוֹמֶדֶת לָעַד!" יראת ה' יאו יאו יאו אז הכל תלוי ביראת ה', 

מה התחלנו? "כּל שֶׁיִּרְאַת חֶטְאוֹ קוֹדֶמֶת לְחָכְמָתוֹ - חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת" אמרנו: אין חכמה בלי שתקדמה לה יראה, אין דבר כזה, אין דבר כזה! ככל שתגדל בחכמה צריך להקדים קודם יראה. זאת אומרת חייב ללמוד מוסר ולתקן את המידות היטב - היטב היטב, שתהיה מזוכך ממש בשביל ללמוד תורה, אם לא - אתה נקרא 'לא הגון!' ולא מלמדים אותך תורה. סוד זה של טהרה שאינו נתפס שם בשום אופן שום אבק ואי זיכוך, זה נקרא טהרה. טהרה פירושו: לא נתפס בשום אופן שום אבק ואי זיכוך, יראה היא טהורה! יראה היא טהורה! האל"ף של יראה זה מיד טהרה! ההתחלה, ההתחלה של יראה ה-אלף ה-אלף בית כמו שאומרים, זה מיד הטהרה. 

נמצא שחכמה גם באופן היותר גדול שלה, שאתה תגיע למדרגה של נדב ואביהוא עד "וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים" עדין אינו בסוד הטהרה, עדין ישנו איזה מקום להיאחז בה 'כאילו אכלו וכאילו שתו'. כאילו בוא נדבר בשפה שלנו, כאילו בן אדם נמצא עכשיו בבית המקדש, ורואה כהן גדול בעבודתו, והכל והוא אומר: 'תביא חומוס לנגב, בחייאת, תביא חומוס לנגב...!' 

– 'תגיד: אתה נורמאלי?! אתה נמצא עכשיו בדרגה כזאת! אתה מדבר אתי על חומוס?!'

זה זה, זה המובן, אי זיכוך! אבל ביראה והאל"ף שלה ממש מיד טהרה, באופן שאין שום מקום שתתאחז למשהו. בתורה אפשר להיות מציאות של 'תורה שלא לשמה', תורה אפשר ללמוד לא לשמה, מה לעשות? אבל ביראה שלא לשמה אי אפשר אין דבר כזה, 'יראה שלא לשמה' או אתה ירא או אתה לא ירא, אין דבר כזה יראה שלא לשמה, אי אפשר להיות בשום אופן, כי יסוד היראה הוא טהרה! טהרה יראה היא מציאות של טהרה וטהרה היא יראה. אז איך אפשר שלא לשמה? זה לא טהרה! אז אין יראה. "יִרְאַת ה' טְהוֹרָה עוֹמֶדֶת לָעַד" יראה הוא המקיים את הכל, רק היראה מקיימת הכל מפני סוד הטהרה שבה, מפני סוד הטהרה שבה. 

סוד הטהרה מכלה את הכל, את כל האי זיכוך, כי טהרה אין בזה אי זיכוך. אין בזה חומר, אין עפרוריות, אין מידות גרועות - אין. 

עכשיו מה נפלא לפי זה: מה שאמרו חז"ל, ורבי חיים מוולוז'ין זלה"ה מביא את זה, זה גמ' (שבת לא): "וְהָיָה אֱמוּנַת עִתֶּיךָ חֹסֶן יְשׁוּעֹת חָכְמַת וָדָעַת יִרְאַת ה' הִיא אוֹצָרוֹ" זה פסוק (ישעיה לג ו) מה זה אומר: זה כנגד ששה סדרי משנה, "וְהָיָה אֱמוּנַת עִתֶּיךָ" אמונה - זה זרעים, עיתך - זה מועד, וככה כולם זה ששת סדרי משנה, "יִרְאַת ה' הִיא אוֹצָרוֹ" אם יש לך אוצר שקוראים לו 'יראה' להכניס את כל השישה סדרי שלמדת, אה... אז הכל מתקיים, אבל אם לא - אין לך שום דבר! שום דבר. כל הש"ס תלמד - תלמד הכל אין לך יראת שמים, אין לך אוצר, זה מה שחזרנו מספר פעמים... אז אומרת הגמרא: "ואפילו הכי, "אי יִרְאַת ה' הִיא אוֹצָרוֹ – אין, אי לאו – לא!" 

אם יש לך אוצר שקוראים לו "יראת שמים" אז יש לך תורה, כל הששה סדרי משנה, אם אין לך אוצר שקוראים לו "יראת שמים" להכניס בו את כל התורה, אין לך תורה בכלל כלום! גורנישט מיט גורנישט, 

- 'מה, אתה יודע כמה שעות למדתי? שמונה עשרה! אתה יודע כמה שנים? שבעים!' 

שואלים אותו: 'ואיפה היראת שמים?' בודקים אין, אין, אומרים לו: 'אין לך שום דבר! כל מה שלמדת גורנישט מיט גורנישט'. 

שמעתם? 'משל לאדם שאמר לשלוחו: 'העלה לי כור חטים', העלה לו, העלה לו לעליה. אמר לו: 'עירבת לי קב חומטין?' זה חומר המשמר את החוטים שלא יתליעו. אמר לו: 'ערבת בהם?' 

אמר לו: 'לא'. 

אמר לו: 'אם לא - מוטב שלא העלית!' עכשיו הכל התעפש שום דבר לא התקיים. 

מה שומר על הבשר? המלח, אם לא שמת מלח הוא יתליע. אם לא שמת יראת שמים לא יתקים התורה, כָּל שֶׁיִּרְאַת חֶטְאוֹ קוֹדֶמֶת לְחָכְמָתוֹ, חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת, אם לא - היא לא מתקיימת! פסוק מפורש: "וְהָיָה אֱמוּנַת עִתֶּיךָ חֹסֶן יְשׁוּעֹת חָכְמַת וָדָעַת יִרְאַת ה' הִיא אוֹצָרוֹ!" אם יש יראה – יש תורה, אם אין יראה – אין תורה, 'מוטב אם לא העלית! חבל שלמדת, הכל גורנישט מיט גורנישט'. 

וזה מבהיל! לומר על אדם שלמד כל התורה: 'מוטב שלא העלה!' 'מוטב שלא העלה!' שכן הוא סוד הדבר באמת, שגם בלימוד כל התורה אפשר ויש אופן שסוף סוף אין זה טהרה, הרי מ"וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים" אפשר להתהוות "וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ" ורק ב'קב חומטין' שזה היראה! ללמוד מוסר! זאת אומרת אומר לנו רבי חיים מוולוז'ין: מה זה החומטין אצל לומדי התורה? כשאתה לומד מוסר אתה מקיים את התורה למה? כי אתה מתקן את מידותך. אם אין לך מוסר, אין לך דרך ארץ, אין לך מידות טובות, אתה לא הגון, התורה שלך לא מתקיימת אין בה קיום ולא נחשבת כלום. 

לכן מותר ללמוד מוסר, 'מותר' זה אצל הצדיקים הגדולים שלא היו צריכים כל כך מוסר, אבל 'חייבים!' אנחנו שאין לנו כלום, צריכים וחובה עלינו ללמוד כל יום כל יום מוסר! אחרת לא נהיה בני אדם בכלל, בעלי חיים. רק ב'קב חומטין' זוהי היראה, שהיא סוד הטהרה, בה אי אפשר שתחול שום אבק, בטהרה זה מזוכך בתכלית הזיכוך, ועל כן אם יראת ה' היא אוצרו - מוטב! ואם לאו - "חבל שהעלית!" כי זה הסוד שמקיים את הכל. 

עכשיו נבין: 

בשעה שאמר הקב"ה "מִמִּקודָּשִׁי תָּחֵלּוּ" שבזמן בית המקדש נידונו החכמים הגדולים והצדיקים הגדולים שקיימו את כל התורה מאלף ועד תו, לא עברו שום עבירה! וקיימו את כל התורה, הקב"ה אמר: "מִמִּקְדָּשִׁי תָּחֵלּוּ" אל תקרי ממקדשי אלא ממקודשי. 

כשבאה מידת הדין ותבעה: 'למה הרשעים מתים והצדיקים לא?' 

מה זה? אמר להם: 'אלה צדיקים ואלה רשעים!' 

אמרו: כן? מידת הדין אמרה: 'כן? אם הם צדיקים למה לא הוכיחו אותם? יש מצות "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ " למה לא הוכיחו אותם? איפה היראת שמים? מה, הם יראים להוכיח את האנשים שיפגעו בכבודם, שיעליבו אותם, אולי יקללו אותם, אולי יגערו בהם, מה, למה הם לא הוכיחו אותם?!'. 

אומר הקב"ה להגנת הצדיקים: 'ידוע לפני, גלוי לפני שאם היו מוכיחים לא היו שומעים להם!'. 

מה אומרת מידת הדין? 'לפניך גלוי! מסכימה אתה יודע הכל, אבל לפניהם מי גלוי? הם יודעים אם היו מקבלים מהם או לא? מי אמר שלא יקבלו מהם?! מי אמר שלא יקבלו מהם?' 

ולא זזה משם מידת הדין עד שיצא פסק... פעם ראשונה בהיסטוריה העולמית האנושית - שהקב"ה חזר בו! מדבר טוב. 

אם הקב"ה אומר דבר טוב, אפילו לרשעים - מקיים את הדבר הטוב לא חוזר בו. זה פעם אחת שה' חזר בו, הבטיח טוב, ובסוף ביטל אותו, ומידת הדין לא שתקה עד שמתו נהרגו כל הצדיקים שקיימו את כל התורה מאלף ועד תו, הכל! על שלא הוכיחו. 

ונתתי שלושה שיעורים בנושא התוכחת, ושם למדנו: זה לא שהם לא הוכיחו, הם הוכיחו! אבל לא הוכיחו מספיק, מה פירוש? הם הוכיחו כמה פעמים וראו שלא עונים, לא שומעים - הפסיקו. אבל מה כתוב? "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ" מה זה "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ " תוכיח לא שומע תוכיח כמה פעמים? אפילו מאה פעמים! עד הכאה, אם הוא בא להכות אותך – אתה פטור. גערה, קללה - תמשיך "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ" מי שהוא בכלל עמיתך, לא חילונים מחלל שבת וכו'. בכל אופן הם לא הוכיחו מספיק. כמו שלמדנו על עלי, שעלי הכהן הוכיח את בניו אבל, הוכחה רפה! רפה, 

"אַל בָּנָי כִּי לוֹא טוֹבָה הַשְּׁמֻעָה" (שמואל-א ב כד) שמעתי עליכם דברים לא טובים, אל בני תרעו, מבקש מהם: 'בבקשה! אל תעשו דברים שנראים רעים בעיני הבריות, ואל בני תרעו!'. 

אמרו חכמים: זו לא היתה תוכחה כראוי, תוכחה, אבל לא כראוי. הוא מת בניו מתו, משפחתו מתה, תלמידיו מתו, מישראל מתו שלא הוכיחו אותו שהוא לא מוכיח כמו שצריך את הבנים שלו, בלאגן! בלאגן בלאגן, ומדובר במי? בנביא, במלך ובכהן גדול! 

אם אין יראה, יראת ה'! רק את ה' יראים, רק ה' יראים, חשבון עושים רק לקב"ה, שום בן אדם, שום בריה, שום הפסדים, שום 'לא משתלם', שום 'לא כדאי' אין דבר כזה! רק ה' לנגד עיניך, מה הוא ציוה - זה מה שצריך לעשות. בבית, בחוץ, משפחה, קרובים, יראת אלוקים, יראת אלוקים. 

הרי נתבאר כמו חי "כָּל שֶׁיִּרְאַת חֶטְאוֹ קוֹדֶמֶת לְחָכְמָתוֹ חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת, וְכָל שֶׁחָכְמָתוֹ קוֹדֶמֶת לְיִרְאַת חֶטְאוֹ אֵין חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת" כי לסוד הקיום שיתקיים מוכרח להיות טהרה, וטהרה אי אפשר להיות כשלומדים חכמה על דרך חכמה, (כמו שלמדנו אתמול) "אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי" אם רק לומדים - חכמה אין פה כלום! "ְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי" זה מראה כמה אתה רחוק! המטרה זה לא ללמוד חכמה, המטרה זה היראה! החכמה זה מבוא ליראה אבל היראה היא קודמת לחכמה, כי צריך שהיראה תקדם לחכמה. אלא דוקא ללמוד חכמה ע"י יראת חטא, רק ע"י יראת חטא! וזה הסוד של "כָּל שֶׁיִּרְאַת חֶטְאוֹ קוֹדֶמֶת לְחָכְמָתוֹ" כל מהלך החכמה שלומדים צריך להיות בדרך של יראת חטא. 

{דעת חכמה ומוסר חלק ב מאמר יט} 

עכשיו מובן לנו: עד כמה הקפיד הקב"ה שהיו ראויים למיתה. וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ, היו ראויים למיתה באותו שעה! כדי לא לערבב שמחתם של ישראל דחה את זה, אבל למה? למה הם ראויים למיתה? כי וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים ובאותה שעה כביכול "וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ". אפשר להגיע בחכמה לשיאים כאלה של לחזות פני אלוה! מה שנקרא, יש בזה הסברים, ועדיין שיהיה אי זיכוך במשהו, ולפי המדרגה של כל אדם הקב"ה "וּסְבִיבָיו נִשְׂעֲרָה מְאֹד" מדקדק עם הצדיקים מאוד! ולכן הם נפגעו. 

גם מה שכתוב אח"כ כשהם מתו נדב ואביהוא: "וַתֵּצֵא אֵשׁ" אז מה קרה שם? מה קרה שם? כל אחד לא התייעץ עם השני, זאת אומרת לא היה פה מספיק יראה, אם היתה יראה אז כל אחד היה ירא מתייעץ עם השני: 'כיצד לעשות?' אבל הם כל אחד דאג רק לעצמו ולא התייעצו זה עם זה, ולכן זה אחת הסיבות שהם מתו. יש הרבה סיבות שכתובות! המכנה המשותף שמה בכולם, החבל המקשר זה שהיה בהם קצת, קצת ממידת הגאווה. או יותר נכון פחות בענווה. 

כמו שאמרו: 'איך נישא נשים, איפה יש נשים מתאימות, ראיות לנו? מי זה אבא שלנו? כהן גדול! מי זה דוד שלנו זה מלך, משה רבנו, אנחנו סגני כהונה, כאילו איזה אשה יכולה להתאים לנו, איזה משפחה ניקח?!' 

לא נשאו נשים, בקיצור כל ה.... 'הורו הלכה בפני רבם' גם כן, כל הנקודות שהביאו חכמים כמדומני יש מי שמונה שלוש עשרה סיבות למה מתו! אבל המכנה המשותף - חסר ביראה, כי אם יש משהו גאוה, אם יש משהו פחות ענוה, אין פה יראה, כי מי שירא לא מגיע לדברים כאלה. אז לכן, התנאי שאדם יזכה... 

עכשיו, לכן כתוב: 'שרחמנא ליבא בעי' - "שֶׁאֶחָד הַמַּרְבֶּה וְאֶחָד הַמַּמְעִיט, וּבִלְבַד שֶׁיְּכַוֵּן אָדָם אֶת דַּעְתּוֹ לַשָּׁמַיִם" אם הלב של היהודי לשמים באמת ה' רואה, לכן יכול להיות יהודי פשוט, שעושה דברים פשוטים! עושה דברים פשוטים אבל עם כל הלב לה', עם כל הלב לה' - בשמים זה עושה רעש גדול! יותר מכל אלה שמתנדנדים כל היום, הם באמת לומדים, לומדים באמת על מנת לקיים, אבל חסר להם את היראה, אין להם את היראה - אין להם כלום. ידוע מעשה בזמן האר"י הקדוש, שהיה יהודי פשוט יהודי פשוט ששמע פעם דרשה: 'שלקב"ה יש לו צער! מאז שנחרב הבית שאין לו את 'שתי הלחם'... 

אז הוא אמר: 'לא הבנתי! מה הבעיה? כל ישראל לא יכולים לארגן לו שני לחמים, מה, מה הבעיה...' אז מה עשה? היה אופה ביום חמישי שתי כיכרות והיה הולך להיכל ופותח את ההיכל ומכניס שתי כיכרות שיהיה לקב"ה שלא יחסר לו! למה הוא מצטער מאז חורבן הבית? 

והגבאי ראה שכבר התחילו להגיע עכברים בתוך ההיכל מה, מו, והוא מוצא שמה חביבי כיכרות לחם החליט לעקוב ותפס אותו, והעליב אותו ופגע בו... בקיצור, אותו גבאי נפטר, והאר"י הקדוש גילה: שמאז שחרב הבית - לא היה לקב"ה נחת, כמו היהודי הזה שהיה מכניס לו את שני הלחמים את שני ככרות הלחם להיכל! 

הרי אנחנו איך שופטים דבר כזה מה? זה 'מעשה שוטים!' זה שוטה מה, אתה שוטה, אתה מבין מה בכלל אמר הרב? מה לקב"ה חסר לו לחמים אתה דוחף לו בהיכל? אבל הלב שלו היה כל כך נקי, הכוונה שלו היתה כל כך טהורה! הוא אדם פשוט עם הארץ לא מבין כלום 

- 'אבל ה' אין לו לחם ולא נותנים לו לחם.....?! אני אביא לו לחם!' 

והוא דואג ומכין לו לחם. אתה יכול להבין דבר כזה? והאר"י מעיד: שלא היה לקב"ה נחת...! אתם שומעים? כמה עבר מבית המקדש עד זמן האר"י? יותר מאלף חמש מאות שנה, לא היה נחת לקב"ה מאז עד אז כמו המעשה הזה של היהודי הזה? כי מי שעושה בלב נקי! נקי נקי נקי - פישששש.... כמה זה נחשב בשמים. טהרה!! טהרה, אנחנו יכולים להבין דבר כזה? לכן יש סיפורים שאנשים עשו מעשה כזה, ומעשה כזה וקנו כך וכך, הרי רבי חנניה בן תורדיון מה אמר? 

- 'נתחלפו לי מעות של פורים עם מעות של צדקה ואני וויתרתי מהממון שלי'. 

מה נאמר לו? נאמר לו: 'מחלקך יהיה חלקי! אתה בן העולם הבא!!' בן העולם הבא וכך נפסק. הרמב"ם פוסק (בסוף משניות במכות) ש: 'רָצָה הַקָּב"ה לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: 'ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ, יגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר' בשביל מה כל זה? שמכל התרי"ג מצוות שאם יעשה בן אדם פעם מצוה אחת לשמה, לשמה בטהרה - הוא בן העולם הבא! מאיפה הוא לומד מרבי חנניה בן תורדיון. נו, איזה מעשה זה, מה כתוב? 

- 'למדתי שבעים שנה שמונה עשרה שעות!' 

לא, מה כתוב? כתוב שמה שהוא עשה מעשה אחד בסתר, אף אחד לא ראה, לא בשביל כבוד, בינו לבין ה', והוא וויתר על מעות שלו, כמה סכום? מי יודע, גרושים! אולי. ככה זה עובד, לא כמו שחושבים, אנשים מתפעלים: 'מי למדן? מי יודע? מי הכל...' 

ובמעשים - אנשים חסרים! 

מה לכם יותר מזה שדור שלם אוכל נבלות וטריפות! והם מפסוטים יש להם תירוצים... יש להם תירוצים, איי איי איי איי.... הכל עקום, עקום, עקום. 

ושמענו את הדרשן שדרש קודם ואמר פה דברים של טעם, שהיה מעשה בזוג, שלזוג הזה היה עוף רקוב, 

והאשה אמרה: 'לזרוק אותו!' 

והבעל חס על הממון, ואמר לה: 'למה לזרוק אותו? ניתן אותו לשכן!' 

אמרה לו: 'איך תתן אותו לשכן? זה רקוב כבר!' 

הוא אומר: 'אבל הוא מסכן... אין לו...' 

ונתנו לשכן והשכן בישל אותו אכל אותו חלה ממנו, וכמובן שהשכן ששמע שהוא חולה הלך לבקר אותו, ואחרי זה היה לו קלקול כזה שהוא מת! ואז הוא הלך ללוויה, ואח"כ פתחו  'אוהל' והוא הלך גם לנחם, כשחזר מהניחום 

האשה אומרת לו: 'לא היה כדאי שתזרוק את העוף במקום להרוג את השכן?' 

אמר לה: 'תגידי, את נורמאלית? לזרוק את העוף?! תראי כמה מצוות זכינו בזכות העוף: היה חולה - ביקרנו את החולה, מת - ליווינו את המת, ניחום אבלים, כל זה מעוף רקוב! את יודעת מה אפשר לעשות בעולם הזה כמה אפשר להתפרנס...?'. 

ככה נראים השסניקים... 

"רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר: "רָצָה הַקָּב"ה לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ, יגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר".