לקרוא נכון - חלק א'

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

יו״ד מלא.

עכשיו

קמץ חטוף

זה נקרא או״.

או״.

לא א״, כתוב קמץ, אבל הוא נקרא חטוף.

למה?

כי אחרי האות שכתוב קמץ,

יש אחריה אות שבאית, שהיא באה בשבע.

זה נקרא

או כמו המילה קול.

לא אומרים קל,

אומרים קול.

למה אומרים קול?

כתוב קמץ, תגיד קל.

לא,

בגלל שאחרי הקמץ

יש שבא, כי ל״ היא שבאית, כל אות שלא מנוקדת היא שבאית.

שבא.

לא מנקדים אות אחרונה.

אות אחרונה,

אז קול, אומרים את זה ככה.

קול.

לא ככה.

זה נקרא קמץ חטוף.

לא קמץ גדול?

לא.

קמץ חטוף.

אלה חמש תנועות.

קמץ גדול זה קמץ חטוף לא גדול? לא.

קמץ גדול זה ככה,

קמץ חטוף זה קול.

זה כל המקומות שעושים את קמץ הענק הגדול.

הגדול זה צריך לקרות, לא קול.

קול, קול. למה?

מה פתאום החליטו לעשות גדול?

תמיד תראה שאחריו האות היא... שבא.

או שכתוב שבא או שלא כתוב כלום.

אם לא כתוב כלום, זה נקרא שבא נח.

מה זה נח?

הולך לכיוון האחורה.

יש שבא נח. כשאתה רואה שני שבא שהוא מובלט,

זה נקרא שבא נח.

אז אתה כבר קורא אותו כתנועה בפני עצמה ומתחיל איתו.

זה מה שאני

מדייק פה לאנשים. תכף אתם תשמעו איך זה עובד.

מכל מקום, גם לזה יש סימן, מי שרוצה לזכור,

קוראים לזה ניחם כל מוכה.

ניחם

כל מוכה.

הקודמת מאוד גדולות, סוד הוא לרעיו.

ועכשיו, ניחם כל מוכה.

מה יש בניחם?

ניחם. ניחם יש לנו חיריק חסר.

איך כותבים ניחם? נון, חית, מ.

אין נון, יו.

ני.

ני.

יש נון עם חיריק חסר.

זה תנועה קטנה.

ניחם, מה יש מתחת לחית? פתח. פתח זו תנועה קטנה.

ניחם.

קול?

קול זה קמץ חטוף.

קמץ חטוף קול.

זה תנועה קטנה.

מוכה.

אז יש לנו קובוץ של המ״ם.

מו.

מוכה.

אז זה גם כן תנועה קטנה.

ומה יש לנו עוד?

יש לנו מוכה.

מה זה כ?

מה זה כ? מוכה. סגול.

אז סגול זה תנועה קטנה. ניחם כל מוכה זה תנועות קטנות.

קטנות.

סוד הוא לראייה תנועות גדולות.

עכשיו,

יש לנו את הכללים של קמץ חטוף.

אבו?

מה זה קמץ חטוף?

אמרנו, נכון? קול.

נכון?

עכשיו יש ארבעה כללים לקמץ חטוף.

והסימן שלהם חשמנך.

חשמנך.

מה זה חשמנך?

חטא זה חזק.

קמץ.

ואחריו דגש חזק.

זה נקרא קמץ חטוף.

עכשיו אני אומר לכם.

יש לנו מילה שכתוב ככה. חטא,

קמץ.

נון.

שרה למטה ודגש בנוון.

אחר כך יש לנו נון ווו.

עם שורוק.

איך קוראים לזה?

חוננו.

אה? חוננו.

למה לא חננו?

למה אמרת חוננו?

זיכרון אמרת.

לפי הכללים למה?

יש דגש חזק בנוון. לא יש דגש חזק,

ויש דגש רפה, לא חזק, לא חזק.

דגש, אבל לא חזק.

יש דגש חזק.

לכן אומרים חו-נא.

חו-נא.

אז כיוון שיש דגש חזק, הופך להיות הקמץ שלפניו,

הופך להיות מה?

קמץ חטוף.

אז הסימן חשמנך.

חטא זה חזק.

כשיבוא דגש חזק אחרי קמץ, הוא נקרא קמץ חטוף,

ואומרים אותו חו-גו-בו וכולי.

איך היה לנו דגש חזק לאומי?

מה?

איך אני מדגש חזק? תכף תלמד.

עכשיו לדוגמה,

השם

עוזי.

עוזי וזמרתיה. לא עוזי,

עוזי.

למה קוראים את זה עוזי ולא עזי?

בגלל שיש דגש חזק בזל.

אז הופך הקמץ שלפניו לא לעזי,

אלא עוזי.

אז אם יש דגש הוא הופך אותו לקמץ חטוף.

זה הכלל הראשון,

חשמנך.

חזק.

אם לא היה דגש הרב, אז מה? איך היינו אומרים את זה? תכף.

עכשיו יש לנו שין, חשמנך.

שווא.

שין זה שווא.

קמץ מחליו שווא נח.

זה גם כן הופך להיות קמץ חטוף.

כמו שאומרים,

חוכמה.

לא אומרים חכמה.

חוכמה.

חוכמה. למה חוכ?

חוך. בגלל שישבה אחרי החטא.

חוכמה.

שומרה.

שומרה.

למה שומרה?

כי שום-רה.

שתי תנועות.

שום-רה.

אמן. היא שוואית.

היא הולכת עם השין. שום-רה.

אז זה קמץ חטוף.

אבל אם יש ג'עיו שלא מקפיד עליה ידידנו,

אף פעם לא מקפיד על ג'עיו, חושב זה סתם.

אבל אם יש ג'עיו, מה שנקרא אצל הספרדים מתג או מעמיד,

מתג או מעמיד זה ככה, יש קוץ כזה

כלפי מעליו.

אם יש ג'עיו בין הקמץ לשבא.

דוגמה, כתוב חוכמה.

אבל אם יהיה אחרי החטא ג'עיו, מתג, מעמיד.

אם יהיה אחרי זה, אז מה יהיה פה?

אז נעשה לקמץ רחב.

הקמץ כבר לא חטוף,

הוא רחב,

והשבא הפך להיות לא שבנח,

אלא שבנח,

כמו חכמה.

חכמה.

יש חוכמה ויש חכמה מנשים.

חכמה.

למה? יש ג'עיו.

אם לא תקרא את הג'עיו, חכמה,

אתה צריך להגיד כאילו חוכמה.

מי גורם שזה נקרא?

חכמה.

חכמה.

מי גרם?

הג'עיו, מתג, המעמיד.

זאת אומרת,

חכמה.

אפילו אם זה קמץ,

אם תוריד את המתת, זה חכמה.

אם תשים את המתת, זה חכמה.

שבנה,

משמיעים אותו.

חכמה.

בחכמה אנחנו לא משמיעים אותו.

חוך.

חוך.

הוא נבלע.

זה נח.

ישנה חמה.

זה משנה את כל המשמעות.

בין חכמה לחכמה.

חכמה זה פועל.

שאישה בלונית חכמה וכו' וכו'.

וחוכמה זה שם תואר.

שומרה נפשי.

שומרה או שמרה?

שמרה נפשי. מה?

שמרה.

שמרה.

למה?

יש מתג.

אז אומרים שמרה.

אבל אם אין מתג, שומרה.

יש מתג?

שמרה.

אז זה השין.

שין זה שבח.

חשמנך.

אם יש דגש חזק,

אחרי קמץ הופך אותו קמץ חטוף.

אם יש שבח אחרי קמץ,

זה נקרא שבנך.

זה נקרא קמץ חטוף.

אבל אם יש מתג

בין האותיות,

זה הופך להיות שבנך,

ואז זה משתנה להיות קמץ רחק,

ולא קמץ חטוף.

ואז קוראים חכמה, שמרה.

שומרה נפשי כחזדלים.

מה?

שומרה נפשי כחזדלים, או שמרה נפשי כחזדלים?

יש לך מתג או אין לך מתג?

שומרה. שומרה. נכון.

שמר נח, זה שמר נח, לא שומרה, שומרה אין לך מתג, אם היה מתג

שמרה לא שו, שמרה,

אבל אם אין מתג שומרה,

בבת אחת שומרה,

שומרה נפשית תשמור לי את הנפש,

אבל אם אני אומר שמרה זה פעולה של מי שעשה פעולה של שמרה וכולי

יש עוד כלל בזה, חשמנך, יש מין.

מה זה מין? מקף.

מקף.

קמץ

שבא מיד אחריו מקף,

כמו

הוגדל חסד.

אומרים הוגדל חסד או הוגדול חסד.

גדול.

גדול. אבל מה כתוב קמץ?

למה אתה אומר גדול?

בגלל שיש מקף.

הוא גדול מקף חסד.

שתי מינים שיש מקף ביניהם,

זה הופך את הקמץ

לקמץ חטוף.

ואז הוא נקרא, כמו אצל התימנים,

כל קמץ נקרא ככה,

הוא גדול.

עכשיו אני לא צריך לתת לי את הלמ״ד בטוב ואת ה...

כן, בסדר, אבל בכל מקרה מקף גם גורם.

המקף גורם.

אז זאת אומרת, אם יש מקף,

פירושו של דבר שהקמץ הזה הוא קמץ חטוף,

ומשמיעים אותו אור, כור, בור וכו'.

ויש עוד נח, חשמננח,

זה נחים כפולים.

כן?

כמו שכתוב, שיבואו שני קמצים, קמץ קמץ רצופים.

אז גם כן,

אחד מהם הופך להיות קמץ חטוף.

ויקום.

כתוב ויקם, שני קמץ.

אז למה אתה לא קורא ויקם?

אלא אם יש שני קמצים,

אחד אחרי השני, השני הופך להיות קמץ חטוף. ויקום.

ויעשוף.

אז זאת אומרת,

הקמץ השני, הוא יהיה קמץ חטוף.

למה מצד השווייל בלבד, שנאמר לא מספיק?

מה?

למה מצד האם שהוא מוגץ בשווייל,

לא מספיק למה הוא קמץ חטוף? גם טוב, אבל בכל אופן, השני קמצים תמיד, שיבואו אפילו בציור שלא יהיה חלף ככה,

תמיד השני יהיה קמץ חטוף.

אז זה סימן חשמננר.

חשמננר זה חזק,

שבע, מקף, נחים כפולים.

אז עכשיו יודעים מתי זה הופך להיות קמץ חטוף.

עכשיו יש כללים של שבע נע.

איך יודעים מתי שבע נע? מתי נע?

יש חמישה

מהם סימנים אבת ג'דה.

א', ב', ג', ד', ה',

לפי הסדר הזה זה הסימן.

שבע בראש מילה תמיד זה שבע נע.

לכל מאודיך.

בני ישראל.

השבע הראשון,

לא בני ישראל.

לא בני ישראל.

בני.

לא מאודיך.

לכל מאודיך.

מאודיך.

כי זה שבע נע.

וזה הרבה אנשים לא יודעים בכלל.

האשכנזים בכלל אין להם את זה. הם אומרים הכל, הכל, הכל, הכל.

הם קוראים את זה גם.

שבע השני

מבין שני שבעים רצופים,

גם כן השני הופך להיות שבע נע.

יעלזו

חסידים בכבוד.

יעלזו.

יע.

הראשון נח. יע.

ועיינים שבע.

יעלזו.

שבע הנע הופך להיות השבע השני.

עוד דוגמה.

תשמעו.

תשמעו.

לא תשמעו.

תשמעו.

תשמעו.

עוד שבע אחרי תנועה גדולה.

אחרי שלמדנו שיש תנועות גדולות.

בסימן סוד הוא ליראה.

אז השבע שיבוא אחרי תנועה, לכן חשוב לדענו מה זה תנועה גדולה.

שבע שיבוא אחרי תנועה גדולה.

תנועה גדולה לדוגמה זה קמץ.

אז אחרי זה יבוא לבבך.

אז השבע יהיה לבבך, לא לבבך.

לבבך.

לבבך.

לבבך, תנועה גדולה עוצרת קצת לבבך והשמע שבא בבית השנייה הוא נע

וזה אנשים לא יודעים בקריאת שמע מתבלבלים לבבך, לבבך מחר בשם מה שהם רוצים

אז לבבך או

תירושך

לא תירושך, תירושך

תירושך, למה?

כי לפני השין שהיא שבאית

יש לנו חולם,

וחולם אמרנו חולם מלא וחסר הוא תנועה גדולה

וכל שבא שיבוא אחרי תנועה גדולה הוא שבא נע

אז תירושך,

לבבך,

לא לבבך ולא תירושך

בגלל שזה אחרי תנועה גדולה

שבא משה שבא אחרי אות גושה

שבא שבא אחרי אות גושה

כגון דברו

לא דברו

דברו

דברו הדברים

לא הדברים

הדברים

למה?

כיוון

שהאות

השבאית דגושה

אות שבאית דגושה היא שבא נע

שבא מופיע באות הראשונה מאותיות הדומות

אם יש לנו שתי אותיות דומות

ויש לנו שבא באות הראשונה

זה גם הופך את השבא

לשבא נע

כגון הללויה

לא הללויה

הללויה

הללויה

לֶּ לא הללויה

לֶּ לֶּ זה שבא נע

הלֶּ הלֶּלוּ

אל בקדשו

הָלֶנו

לא הלֶנו

הלֶנו לא הלֶנו

הללו.

למה?

כיוון שיש שתי אותיות שוות

שהן אותיות הדומות יחדיו, והאות הראשונה היא שוואית,

היא הופכת להיות שווא נע.

אז זה הכללים של שווא נע.

אם זה בראש מילה זה תמיד שווא נע.

אם זה מתוך שני שוואים רצופים אז השני

תמיד יהיה שווא נע. הראשון ינח והשני ינח.

אם זה אחרי תנועה גדולה

מסוד הוא ליראיו שלמדנו אז תמיד זה יהיה שווא נע,

כגון לבביך, תירוש.

אם זה יהיה שווא שהוא תחת אות דגושה

כמו דברו הדברים.

משה ועכשיו מה שנוגע אליך ביותר

יש שני סוגי דגש, יש דגש קל ויש דגש חזק.

הכלל הוא

דגש קל יבוא רק באותיות בגד כפת.

בית, גימל, דלת,

כף,

פית, זה נקרא אותיות בגד כפת. תמיד יבוא בהן

דגש קל באותיות אלה,

אבל בתנאי,

בתנאי, אחרי שווה נח

אם הדגש יבוא באותיות בגד כפל

אחרי שווה נח

אז זה יהיה דגש חזק, זה יהיה דגש קל.

כמו שכתוב בשבתך

בשבתך

ומלכתך

אז אמרנו דגש קל אחרי שווה נח

אז אמרנו בשבתך

ובלכתך אחרי שווה אשר בשיף בשיף זה נקרא נח בשיף

או בלך, בלך, נשמע נח

אז מיד אחרי זה יבוא דגש אבל הדגש יהיה קל

אז לא אומרים בשיף תך

אומרים בשבתך ובלעצתך רגיל.

עוד כשזה בא בראש מילה,

כמו כמוך,

בטיל את החלק.

זה נקרא דגש קל.

למה?

מדגישים אותו בקלות ללא מאמץ.

אז כשבא בראש מילה

זה דגש קל,

כשבא אחרי שווה נח זה דגש קל.

דגש חזק זה מה שחסר לנו, משה.

דגש חזק מתי?

הוא בא בכל האותיות דגש חזק,

חוץ מהגרוניות. גרוניות זה א',

ה',

ח', ע',

אותיות אחת.

אלה אותיות שלא מקבלות דגש.

יש כמה יוצאי דופן

שאומרים גם כן דגש בתורה,

אבל ככלל,

חוץ מהגרוניות.

כל האותיות,

הדגש החזק בא בכולם.

ובדרך כלל רק אחרי תמוהה קטנה.

תמוהה קטנה זה ניחם כל מוכה.

זה נקרא דגש חזק משום שמשמיעים אותו בחוזקה.

כאילו יש פה שתי אותיות,

דגש חזק זה שתי אותיות כפולות.

אז במקום להגיד

שתיים נגיד

חוננו.

אז תראו בסידורים לפעמים כתוב חונננו חונננו שלוש נו. למה?

הורידו את הדגש אז צריכים לשים שתי אותיות, כי במקום שתי אותיות בדגש.

אז במקום להגיד חונננו אומרים חוננו.

אז הרווחנו עוד אחת שהכנסנו אותה בדגש.

אני מחליט אם לעשות שלושה נונים או שתי נונים עם דגש.

לא יודע.

זה בתפילה.

זה אין לנו.

בתנ״ך אין לנו.

עכשיו,

כאילו היו כאן שתי אותיות והן נבלעות אחת בשנייה, כמו לא אומרים השבת.

השבת.

השבת.

מקדש.

כוננו ידיך.

מקדש.

למה אומרים את זה?

אמרנו בכל האותיות הגרוניות, חוץ מה... סליחה, בכל האותיות חוץ מהגרוניות,

אחרי תמוהה קטנה.

השבת.

לפני הבית הדגושה החזק, יש לנו תמוהה קטנה פתח.

השבת.

מקדש.

כי חיריג חסר.

זו תמוהה קטנה. אז אומרים, מקדש.

עולים לספר תורה.

אומרים,

ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר בחר בנו וכל העמים

ונתן לנו

את תורתו ברוך אתה.

לא ברוך אתה.

ברוך אתה. למה לא ברוך אתה?

כי לפני כן יש פתח. זו תנועה קטנה.

וכשבאה תנועה קטנה לפני יבוא דגש חזק אחרי זה.

אז לכן צריך להגיד ברוך אתה נותן

התורה.

התו. התו.

לא התורה.

ברוך אתה נותן את חורם.

לא.

ברוך אתה, כי יש תנועה קטנה פתח.

התורה, כי יש פתח. התורה.

אז לכן צריך להגיד את זה באופן הזה.

בינתיים מספיק לכם להיום.

אחר כך יש פתח כנועה ואחר כך יש עוד כמה דברים ויש מנהל ומלירה.

ומי שיקראו באמת,

תתקבל תפילתו.