דין ורחמים יחד | הרב אמנון יצחק

- - - לא מוגה! - - - 

תודה יקריבנו והקריב על זבח התודה חלות מצות.

חמץ ומצה הם שני דברים הפוכים ומנוגדים זה לזה.

חמץ מורה על דין

ומצה על רחמים.

להורות לנו כי כל ענייני העולם ומאורעותיו,

תלאותיו וכל הצרות הבאות לו לאדם,

הם בגדר חמץ ודין,

אך באותו זמן הם גם רחמים.

מצה וחמץ כרוכים יחדיו.

לעיני האדם הם ניגודים והפכים,

אבל תאומים נוצרו מיד השם

להביא אור ורחמים עבור האדם.

התודה, קורבן תודה,

מעורב חמץ ומצה.

דין ורחמים.

הלוא זה בא על הנס

שנעשה לו לאדם אחר שהיה בצרה, קורבן תודה.

היה חבוש בבית האסורים, או חולה ונפל למשכם,

או היה בדרכים מסוכנות במדבר ובים.

אלו הם ניסיונות וצרות שהביאו לנס,

לרחמים ולגילוי שכינה.

מכל הניסיונות הללו,

שהיה חולה

וכו' או חבוש,

נולדה הכרה חדשה.

על ידי הניגודים הללו צריך האדם להודות לשם,

כי על ידי הדין נולדו ובאו הרחמים.

אז הדין והרחמים שלובים איפה זה בזה.

כתוב,

כל המשמח חתן וכלה,

כאילו הקריב תודה,

שנאמר, מביאים תודה בית אדוני.

החתן והכלה, כשמתקשרים לבנות את ביתם,

נראה הכל מסודר וטוב, המראה נהדר, השולחנות ערוכים, עליהם כל טוב,

דירתם מוכנה, מקושטת ברהיטים חדשים, מרהיבי עין,

כל הבאים להשתתף בשמחתם,

אוכלים ושותים ושמחים בשמחת חתן וכלה,

מענגים את גופם ואת רוחם,

אבל בכל זאת, אצל החתן והכלה מתגנבים הרהורי פחד ודאגה לגבי העתיד,

מקנן בליבם חשש שמעציב את רוחם.

בתת-הכרה מכרסמת הדאגה על העתיד.

מי יודע איך יסתדרו חיי המשפחה,

איך יעלה זיווגם, איך ישתוו בדעות,

האם ישרי השלום ביניהם, האם ייהנו משלווה

או שמא יבואו עליהם ניסיונות בחיים,

האם יצליחו להגדיל משפחתם או יישארו גלמודים.

כל הפחדים הללו מתרוצצים וסוערים בקרבם,

מעכירים במקצת את רוחם וטורדים את השמחה.

רואים אותם מתוחים בתוך החופה, מאוד מתוחים,

ומתפללים, מתפללים, מתפללים.

בכל הבא הוא מפר מהם את המחשבות הללו

על ידי שמשמח אותם, כל המשמח, חתן וכלה אמרנו,

הרי זה כאילו הקריב תודה,

איך הוא מפר את המחשבות הללו.

על ידי שהוא משמח אותם, במה?

לא בריקודים, לא עושה להם עם ה...

לא.

על ידי שהוא אומר להם דברי ביטחון ואמונה בשם יתברך.

שמסביר להם

שדווקא על ידי ההתנגדות של איש ואישה,

על ידי שאיש ואישה הם שני הפכים,

דווקא מתוך הניגוד הזה,

כפי שברא אותם הקדוש ברוך הוא בכוונה תחילה מראש,

הרי הם,

דווקא מתוך זה הרי הם בונים את בניין ביתם ועוזרים זה לזה,

כמו ברזל בברזל יחד.

איך מחדדים ברזל ועוד ברזל?

ככה מחדדים אותם.

וטובים השניים מן האחד.

הבינה היא תירש לאישה,

מוסיפה חוכמה ועזר לאיש.

כל אחד ממלא את חסרון חברו,

ונשלם בבניין

באופן יפה ונהדר, לא כמו היום.

היום אומרים שוויון

שהאישה והגבר יהיו שווים.

אומרים שהם שווים, פלורליזם.

שהגברים והנשים יהיו שווים.

להשוות אותם בכול.

אז השמאלנים התקדמו עוד יותר.

אמרו, למה צריך להשוות איש ואישה? ניקח שווים הם שווים.

אז עכשיו מתחתנים, זכרים הם זכרים,

ונקבות עם נקבות.

כולם שווים.

לא צריך עכשיו לעשות את המין מודל מעושה.

עושים אותו כמו שהוא,

זכר עם זכר,

ונקבה עם נקבה,

ואז הכול בדיוק ההפך מהתורה, שצריך ניגוד

ברזל בברזל יחד.

בדיוק הפוך.

והאיש הבא לשמח ולעודד את החתן והכלב,

מטיף להם ומעורר את רוחם,

ומחיה אותם,

מדריך אותם לגבי הניסיונות של החיים,

ומחכים אותם, שמבהיר להם שהניסיונות והניגודים הם ממיעים אושר בחיים.

הם נותנים טעם ושלווה אושר וכבוד.

אם המשמח משתמש בנימוקים אלה, של ההפכים,

כאשר הוא משמח את החתן והכלה,

אז הוא מעורר ומרומם את נפשם ומעודד את רוח החתן והכלה.

אז מה אם יהיה ניגודים?

אדרבה,

ככה בונים.

מה, כשאדם נותן מכה במסמר,

אז יש לו התנגדות,

אבל ככה זה נדחף לבפנים,

וככה נהיה חיבור בין שני קרשים.

אבל אם לא, איך זה יתחבר?

צריך שיהיה ניגודים.

אדם שמחוסק ככה עם החתן והכלה,

מעורר ומרומם את נפשו ומעודד את החתן והכלה,

נחשב כמי שמביא תודה.

למה?

כי תודה באה מחמץ ומצא מדין ורחמים.

על ידי הדין באים הרחמים,

ומתוך הצרות נוצר נס,

מתוך זה בא אדם,

לגילוי שכינה,

והוא מודה עבור זה לקדוש ברוך הוא.

הרי אמרנו, איש ואישה,

שכינה שרויה ביניהם.

וכן המשמח, חתן וחלם, מביא אותם לידי שמחה והודאה לקדוש ברוך הוא, ומשליכים

את יהבם על הבורא יתברך,

בהרי האיש הזה שעשה זאת,

כמקריב תודה.

זה הרעיון שגלום בקורבן התודה.

חמץ ומצא,

דין ורחמים,

וזה צריך ללכת ביחד, הם תאומים שהולכים ביחד,

כי מתוך הדין באים לידי רחמים,

ומתוך הצרות באים לתוך נס,

ומתוך זה מתגלה השכינה שהיא משגיחה,

ועל ידי זה מודים לקדוש ברוך הוא, וזהו קורבן התודה.

כן.

אין שמחה שאין בה עצב, זה גם הוא תכונין,

בכל שמחה יש דאגה.

כמו שאתה אומר, יש לו שמחה של מפני את העבד שלו או חולף,

תמיד יש לו את הדאגה,

הוא הכי לא ידבר.

ודאי, יש לו חובות, ויש לו זה, מי יבוא?

יש לו את העצב שלו, אין שמחה שלמה,

והקדוש ברוך הוא מתחשבל ואומר,

אתם כל הצרות באות, יאן כי לא עבדתם את השם ושמחה.

איזה שמחה? יש שמחה, אבל אין שמחה שלמה.

העניין הוא, עכשיו אומרים, נכנס אדם ומוביל לשמחה.

ואדם ומוביל לשמחה, וכל השנה זה שמחה.

למה שלא יהיה שמחה?

אבל כשאדם תורד חתם בקלה, הוא נכנס,

והעניין הזה, הוא נכנס לדעתי להגידה,

מה יהיה?

הוא לא שמח באמת.

אבל אם יסבירו לו את זה עכשיו, שבכל עצב יהיה מותר,

כמו שאמר שלמה המלך,

שבכל עצב יש יתרון,

אז אדרבא, אם מתוך העצב אני אכיר את הקדוש ברוך הוא,

הרי אם יהיה לי הכול בשלמות,

אני לא אצטרך את הקדוש ברוך הוא,

אז לא יתגלה לי הקדוש ברוך הוא,

אז אני אתגלה לעצמי כאילו,

אבל אם יהיה לי איזה עצב ואני אצטרך את הקדוש ברוך הוא,

והוא ירעיף עליי מטובו ורחמים,

הרווחתי מהעצב את הקדוש ברוך הוא,

אז לא שווה, זה השמחה הכי גדולה.

אמר אחד יוצא לבנות בן אדם בתוך העניין,

‫שתהיה לך שמחה מתוך שמחה.

‫לא רוצים להגיד על השמחה.

‫כלומר, שמחה צריכה להיות מתוך שמחה. ‫אבל אין לה אותה שמחה, ‫עלה לי עכשיו נורא.

‫כלומר, חתן, נושאות חטא מותר, ‫זה פחד, חתן, חתן.

‫אבל אם אתה הופך לזה, ‫זה נותן לנו נחל. איך הולך הבחד?

‫כאילו, זה היה חתן.

‫עכשיו, כלה, כלה הולך בסוף.

‫היא, היא בפחד, והוא הולך לסוף.

‫כאלה.

‫אבל היא, חפוף את האוציות הייתה, ‫היא קלחת ספר יוצר מהלך,

‫הלך הפחד הזה בנחל.

‫או הקול.

‫או הקול.

‫או הקול.

‫או טחן.

‫אם אתה טוחן את הקול,

‫אתה מבין, אז הכול ימצא.

‫אבל ביחד אני אומר לך שאומר.