חובת פרסום הנס | הרב אמנון יצחק

 

- - - לא מוגה! - - - 

אם על תודה יקריבנו

והקריב

על זבח התודה חלות מצות,

מפורש בזה עניין קורבן תודה על ידי מי שנעשה לו נס.

קורבן תודה על ידי מי שנעשה לו נס.

מצינו

שינוי משאר כל קורבנות השלמים

שהם נאכלים שני ימים ולילה אחד.

מה שאין כאן בתודה

נאכל יום ולילה בלבד.

כתב הגאון הנציב

בעמק דבר,

שמצד אחד צמצמה התורה את זמן האכילה של קורבן תודה ליום ולילה,

ומאידך הוסיפה עליו עוד ארבעים לחם.

כל זה כדי שבעל הקורבן

יזמין הרבה אנשים לסעודת ההודאה שלו,

ועל ידי כך יתפרסם ברבים הנס

שנעשה לו,

ובזה יפרסם חסדי השם בפני עם ועדה.

דרך ארץ קדמה לתורה,

ואם לא מאבדים את העולם, חיים.

בנוסף,

עליו להפריש ארבע חלות לכהנים שהם תלמידי חכמים,

שהרי עליהם נאמר, יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל.

ממילא השתתפו גם תלמידי חכמים בסעודתו,

וכן מצינו במסכת ברכות נד שברגת הגומל צריכה להיות בעשרה,

וצריך שיהיו שניים מהם תלמידי חכמים,

שנאמר, וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו.

בקהל עם

אין קהל אלא עשרה,

ומושקם זקנים, זקנים,

מיעוט רבים, זה תלמידי חכמים, שניים יהללו.

אז אנחנו רואים שבקורבן תודה הוא שונה מקורבן שלמים.

קורבן שלמים, אמרנו, זה שני ימים ולילה אחת, קורבן תודה זה יום ולילה בלבד,

וצריך להביא עם הקורבן עוד 40 לחם

כדי שיזמין לסעודה עוד אנשים,

ועוד צריך להפריש ארבע חלות לכהנים

כדי שיתקיים

יורו משפטיך ליעקב

ותורתך לישראל,

השתתפו תלמידי חכמים בסעודה,

והגומל זה בעשרה, כשמתוכם שני תלמידי חכמים.

יש להזכיר מה שנפסק בשולחן ערוך, אור החיים,

רש יט,

עם ברך

אחר

ואמר ברוך אתה השם אלוקינו מלך העולם אשר גמלך

כל טוב

וענה אמן יצא.

אחר מברך

ובעל הנס.

והוסיף על זה הרמה, ואין זה ברכה לבטלה מן המברך.

אין זה ברכה לבטלה מן המברך,

אף על פי שהוא לא נתחייב בברכה זו.

הואיל ואינו מברך

רק דרך שבח והודאה

על טובת חברו ששמח בה

הואיל ואינו מברך רק דרך שבח והודאה על טובת חברו ששמח בה,

כתב במשנה הברורה סימן קטן יח,

שזהו דווקא בקרובו או אוהבו שהוא באמת שמח ברפואתו,

או הצלתו.

ואם אינו שמח,

אין לו לברך בשם מלכות שתהיה ברכתו לבטלה.

מעיין בביאור הלכה

שיש חולקים בעיקר עדין וסוברים שאין לאחר לברך

אלא רק על הצלת אביו או ריבו.

ומביאים בשם מרן ריזה לוי, זכר צדיק לברכה,

לפרש את האמור בראש פרשת יתרו.

ויחד יתרו על כל הטובה אשר עשה אדוני לישראל,

אשר הצילו מיד מצרים.

ויאמר יתרו ברוך אדוני אשר הציל אתכם מיד מצרים.

מפני ויחד יתרו שהוא שמח בהצלתם.

שמחה וחדי.

ויחד זה שמחה,

שמחה התרגום שלה וחדי.

לשון שמחה, ויחד.

אז ויחד יתרו שמח בהצלתם.

לכן ויאמר יתרו ברוך אדוני אשר הציל אתכם מיד מצרים.

שרק מי ששמח באמת בטובת אחרים יכול לברך בשם המלכות.

כנען בברכות שם.

כשם שמברך על הטובה,

כך מברך על הרעה.

אומנם יש חילוק ביניהם,

שהודאה על הרעה מברך בינו לבין עצמו,

והודאה על הטובה צריכה להיות בפני עשרה ששניים מהם רבנן.

ולומדים את זה מן הכתוב,

וירוממוהו ובקלעם ובמושב זקנים יהללוהו.

ובחידושי מרן ריז הלוי על התורה, פרשת יתרו,

באר על פי זה את הנאמר בהפטרת בשלח,

בפרוע פרעות בישראל,

בהתנדב עם,

ברכו אדוני.

כלומר,

שבין בזמן צרה ומצוקה,

דהיינו בפרוע פרעות בישראל,

ובין כשזוכים לתשועת השם,

דהיינו בהתנדב עם,

תמיד

ברכו אדוני.

חייבים להודות לאדוני,

אך יש הבדל בין זה לזה.

כאשר זוכים לישועת השם, חייבים להודות על כך דווקא בעשרה,

ושיהיו שניים מהם תלמידי חכמים.

דהיינו, מה שנאמר שם בהמשך, לבי לחוקקי ישראל המתנדבים בעם,

ברכו אדוני.

כשיהיו ביניהם תלמידי חכמים שהם מחוקקי ישראל,

אז תהיה הברכה כתיקונה.

מה שאין כן, כשמברכים על הרעה, חס ושלום, אין צריך את כל זה, ויכול לברך בינו לבין עצמו.

בתום הדבר ייתכן לפרש, על-פי דברי הרמב״ן,

בפירושו לתורה,

סוף פרשת בוא,

וזה לשונו.

בכוונת כל המצוות

שנאמין באלוהינו

ונודה אליו שהוא ברענו,

והיא כוונת היצירה,

שאין לנו טעם אחר ביצירה הראשונה,

ואין לעליון בתחתונים חפץ

מלבד זה שידע האדם מי יודה לאלוהיו שברעו.

בכוונת רוממות הכול, מה שלא שומעים בבתי-כנסת,

לצערנו הרב,

כולם נרדמים בתפילות ובחזרה של השליח ציבור,

בכוונת רוממות הכול בתפילות,

בכוונת בתי-כנסיות וזכות הרבים,

זה שיהיו לבני-האדם מקום,

יתקבצו ויודו לאל שבראם וימציאם,

לא שיבואו לחלום בבית-כנסת חלומות ולא עונים או עונים בשקט, כאילו עושים טובה,

כאילו משבחים, חס ושלום,

איזה אדם סתם ככה שאין בזה עניין.

כל העניין בכלל,

כל העניין בכלל,

כל כוונת רוממות הכול בתפילות וכוונת בתי-כנסיות,

בזכות הרבים,

זה שיהיה לבני-אדם מקום

יתקבצו ויודו לאל שבראם ומציאם, יש לך הזדמנות.

אתה בא לבית-כנסת, תודה ותשבח לקדוש-ברוך-הוא שברא אותך,

שהמציא אותך,

ויפרסמו זה ויאמרו לפניו, בריאותיך אנחנו.

מן הניסים הגדולים המפורסמים,

אדם מודה בניסים הנסתרים שהם יסוד התורה כולה.

זאת אומרת,

כשרואים ניסים גדולים ומפורסמים,

אז ודאי שהאדם מודה בניסים נסתרים שהם-הם יסוד כל התורה כולה, שאין לאדם

חלק בתורת משה רבנו,

עד שנאמין בכל דברינו ומקרנו שהם ניסים.

אם אדם לא מאמין שאפילו העבודה שהוא עושה ומשלח ידו והפעולה שהוא עושה,

אם הוא לא מאמין שזה נס,

אז אין לו חלק בתורת אלוקינו.

אין בהם טבע ומנהגו של עולם, בין ברבים, בין ביחיד.

אלא אם יעשה המצווה יצליחנו שכרו,

ואם יעבור עליהם

יכריתנו עונשו,

הכול בגזירת עליון.

יש חיבור, אתם רואים, בין ההצלחות למצוות

ובין העונשים לעבירות,

הכול בגזירת עליון.

אתה עושה מצווה,

יצליח אותך שכרה, אתה עושה עבירה,

יבוא עליך עונשי אוטומט, זה אתה לוחץ על כפתורים.

זה לא צריך שזה יתחשבנו אתך, זה עובד אוטומט.

אוטומט.

זה כמו בן-אדם

מכניס כסף לבנק, יש לו זכות, מוציא כסף,

לא צריך, הכול זה מתנהל אוטומט.

כל פעולה שלך נרשמת, הכול בסדר.

הפעולה שעשית היא קובעת.

נמצא שבעצם ההודעה שבעל הנס מכיר בניסו

ומודה עליו לה' יתברך,

עדיין לא נשלמה כל הודעתו ומצוותו.

תודה רבה לך שאתה מודה, אבל עדיין,

זה שאתה מודה על הנס ומכיר בנס זה עדיין לא

אומר שנשלמה כל ההודאה והמצווה,

אלא המטרה היא

שמתוך הנס הגלוי

יתבונן האדם בנסים הנסתרים

ויפקח על זה את עיניו לראות

איך יד ההשגחה העליונה פועלת בנסים הנסתרים גם כן.

כל מה שמתרחש בעולם

זה אך ורק בגזירת עליון.

מעתה אפשר לומר

שכדי לבאר ולפרש כראוי את הנס,

להבין

מזה שכל ההנהגה היא בדרך נס נסתר,

צריך שיהיו שני תלמידי חכמים לפחות,

מפני שרק הם מסוגלים ויכולים לפרש ולבער את זה לכלל הציבור.

לכן אדם

כשאומר ברכת הגומל,

צריך להגיד, בתוך עשרה ומתוכם שניים שהם תלמידי חכמים,

וכשהוא מקריב קורבן תודה צריך שיעשה עוד תוספות,

40 לחמים

וארבע חלות,

כדי לתת לעוד אנשים שישתתפו בסעודה,

יפרסם את הנס שהיה לו,

יהיו חכמים שם שיסבירו גם מה גודל הנס וכו'.

אז רואים מפה

שכל המטרה בעצם

בקורבן התודה זה לפרסם את הנס,

אבל פרסום הנס הוא לא מספיק.

מהנס הגלוי שאתה מכיר כבר ויודע,

זה לא מספיק.

מזה אתה צריך להשליך ולהבין

שכל המעשים וכל המקרים שקורים עמנו, כולם נסים.

אומנם הם נסתרים, כי הם מקופלים בתוך הטבע,

אבל כולם בגזירת עליון.

לפי מה שאתה עושה, ככה אתה זוכה.

וזו חייב להיות התבוננות. ואם לא תהיה לאדם התבוננות בזה,

וחלילה הוא ישייך את הדבר לעצמו על כוחו ועוצם ידו,

הרי זה כופר,

כופר בטובתו של מקום,

לא מכיר בניסיו, על ניסיך ונפלאותיך שבכל עת,

והאדם הזה לא מכיר בתורת ישראל כלל.

כופר בתורת השם.

כופר

בתורת השם.

מי אומר את זה?

אומר את זה הרמב״ן בפירוש.

הוא אומר, אדם זה אין לו חלק בתורת משה רבנו,

עד שיאמין בכל הדברים והמקרים שהם ניסים,

ואין בהם טבע ומנהגו של עולם,

בין ברבים בין ביחיד.

פעם סיפרתי מעשה, שלא אחזור עליו,

איך נדלק

וידאו

GBC שלא עבד

בגזירת עליון כשהייתי בחוץ-לארץ,

וצעק מי שהיה אתי, חנינה בן דוסה,

חנינה בן דוסה.

זאת אומרת,

הכול

זה גזירת עליון.

אז לכן, יהודים יקרים,

כשמודים לשם צריך להודות

בפרהסיה.

אתמול בנסיעה שנסענו,

אז הייתי בהרצאה, בהרצאה

היה שם מישהו שסיפר שהוא ביקש ברכה לפני כך וכך,

שנים,

וחמותו נרפאה, ברוך השם המחלה וכו' וכו', ועכשיו חז״ל, אחרי שש שנים,

הוא מבקש עוד פעם.

ותוך כדי הוא מספר לי שהוא בעצמו

לא היה לו שבע שנים ילדים, אחר כך, אחרי שנגמרה ההרצאה,

והוא ביקש ברכה, אמרתי לו שילמד שלושה חודשים, ואז

ברוך השם, אשתו נפקדה שבועיים לפני שהוא סיים את השלושה חודשים.

יש לו כבר את הבן החמישי עכשיו בדרך.

שאל אותי אחד שנסע איתי באוטו, יניב,

אמר לי, למה האנשים האלה לא באים לפרסם את זה בהרצאות שיהיה קידוש השם?

למה הם לא באים?

נו, מה אתם אומרים? למה הם לא באים?

אין הכרת הטוב

בכאפיות טובה.

וגם יש כאלה כאילו פוחדים מעין רעה,

ויש כאלה שמתביישים כאילו להגיד ברבים.

מתביישים להגיד ברבים.

התירוצים האלה דחוקים ביותר,

משום שאם מפרסמים את הנס,

אז פירושו של דבר זה החיוב שכתוב פה, מה שלמדנו.

להביא קורבן תודה, וקורבן תודה בפרהסיה,

ולהביא גם תלמידי חכמים

שישמע העם ויתחזק. הרי כל המטרה פה, כתוב,

שזה להביא קורבן תודה, לעשות אותו בטררם גדול.

למה? לפרסם את הנסים הגלויים שהקדוש-ברוך-הוא עושה.

למה לא לעשות את זה?

הייתה אישה ממושב אחיעזר.

בגיל חמישים, היא עוד לא ילדה,

נתתי לה ברכה, ילדה.

בגיל חמישים.

אמרתי לה אם היא מוכנה לספר את זה בהרצאה או משהו. אמרה, כן, נשאל בעלה.

בעלה לא מסכים.

פוחד מעין הרע.

שמעתם דבר כזה?

תכיר תודה לקדוש-ברוך-הוא.

איפה נשמע דבר כזה? אישה לא ילדה עד גיל חמישים,

ובגיל חמישים ילדה.

אותו סיפור היה בלונדון.

אישה בגיל ארבעים ושבע, שאף פעם לא ילדה.

מפחדת היא ובעלה מעין הרע.

לא יאומן כי יסופר.

אני לא רוצה להגיד שמות, אבל אתם מכירים כמה נסים שהתפרסמו,

וברוך השם, אלה שפרסמו לא ניזוקו. מאריכים ימים, וברוך השם,

חיים עד היום, מאז ועד עכשיו, ועברו

15 שנה, וכו' וכו'.

מה אתה מונע טוב מהקדוש-ברוך-הוא?

זה נס שהקדוש-ברוך-הוא עשה לך. ביקשת? ביקשת? קיבלת?

למה אתה לא מודה ברבים?

אה?

הוא ביקש ברבים.

כן.

להודיע לו.

להודיע לו.

אתה מבין?

שם הוא לא פחד מעין רעה.

אבל זו כ' טובה, והיא הכרת הטוב,

והאדם מפספס דבר גדול

שהיה יכול לזכות.

אבל זה מה שכתוב כאן,

שאם על תודה יקריבנו,

והקריב על זה וחד תודה חלות מצות.

אומרים לו, לא, לא, קורבן תודה לא הולך רק הקורבן.

אתה צריך להביא גם 40 לחמים,

שיהיה לך לאסוף הרבה חברים שישמעו את הנס,

וגם ארבע חלות לכהנים,

בשביל שיהיה תלמידי החכמים שם,

שיבואו ויסבירו את הנס ואת ערכו וכו' וכו' וכו'.

נו, אולי השיעור הזה כבר יוסיף לכמה אנשים הבנה,

בשביל שידעו כמה זה מצווה לפרסם

על ניסיך, הרי אנחנו אומרים על זה מודים,

מודים דרבנן.

מה אנחנו אומרים?

שאנחנו מודים לשם שאנחנו יכולים להודות.

נותנים לך אפשרות להודות?

ואתה אומר שאתה שמח, שאתה יכול להודות,

ואתה לא מודה.

ברוך אלה ההודות.

איפה ההודות?

איפה אתה מודה?

איפה הלכת להודות?

נו, השם יעזור לעמו ישראל שישכילו ויבינו לעשות קידוש השם,

שהשם

זיכה אותם,

שבהם יהיה קידוש השם, שבהם יהיה,

בעצמם, בגופם, בנפשם.

אז שיודו להשם יתברך על זה.

והקדוש ברוך הוא גם מחזיר.

מחזיר עוד,

נותן עוד.

עוד.

אתם רואים שאפילו יתרו בירך את עם ישראל על זה שהקדוש ברוך הוא הושיע אותם.

הוא היה הראשון שאמר ברוך השם,

הראשון שאמר ברוך השם, ברוך השם, ברוך השם.

הראשון היה גוי.

גוי, ברוך השם, ברוך השם. איי, איי, איי. גם אצלנו אומרים ברוך השם. הרבה, כולם, אפילו ביבי וזה, כולם אומרים ברוך השם.

כן.

אבל צריך להודות בפרהסיה על ניסיך ונפלאותיך שבכל עת, ערב, בבוקר, בצהריים.

רבי חנניהו ברגע שהוא אומר.

עושה הקדוש ברוך הוא זוהר כל ישראל לביא גדוש ברוך הוא זוהר שנה אמור אדונא עשו עשו יום יתרום.