הרב יוסף הירש: סוכת דוד

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

איך שמחה? אליאור אליאור טוב אנחנו עומדים כעת לפני חג הסוכות סמוך ונראה לחג הסוכות בעזרת השם מחר בזמן הזה

אנחנו כבר נהיה באמצע הסעודה בעזרת השם.

אז הנה היא תאורה שאלה,

מעשה שהיה,

אמנם יש פה קצת שיפוצים אבל המעשה בעיקרו היה,

כמו שנראה בהמשך.

נקרא את סיפור המעשה,

ראובן כץ ודוד שמעוני הם שני שכנים המתגוררים בבניין זוגי בתל אביב זה שנים מספר.

ראובן כץ הוא אדם דתי המתנהג בעדינות ובנועם כראוי על פי תורתנו הקדושה.

דוד שמעוני שעוקב מקרוב אחר הליכותיו של ראובן ובני משפחתו הוקסם מכל מה שראה.

חודש אלול שעבר עליו זה עתה תרם גם הוא להלך מחשבותיו עד שהחליט לומר לתאוותיו די והתחיל להתקרב למורשת אבותיו להנהיג את חייו כדת וכדין.

כשהתקרבו ימי חג הסוכות פנה מר שמעוני לראובן כץ ואמר לו

שכני היקר

השנה גם אני מעוניין לאכול ולישון בסוכה כדין ומאחר שאין מקום בחניית הבית לבנות סוכה נפרדת עבורי

אבקש ממך

אם אוכל לקיים את מצוות ישיבת הסוכה עמך בסוכתך.

כמובן שראובן כץ נלל את פנייתו בחפץ לב ובמאור פנים.

מר שמעוני אמר לו מיד תראה מאחר שאני אשתתף עמך בקיום מצוות הסוכה ברצוני לתרום את חלקי בבנייתה של הסוכה.

ואכן כך סוכם שמר שמעוני הוא זה שיבנה את הסוכה.

בימים הסמוכים לחג הסוכות עמל מר שמעוני במרץ ובשמחה רבה בבנייתה של הסוכה.

הוא העמיד את הדפנות בצורה חזקה ויציבה.

הוא פרס את הסדינים על גביהם

ואף כשוטים לרוב תעלה בסוכתו.

על קרקעית הסוכה פרס שטיח גדול ונקי.

כשסיים בערב החג את כל זאת התבונן בסוכה הנפלאה שבנה

וחכך את ידיו בהנאה ובסיפוק רב.

לעת ערב,

בליל התקדש החג,

פנה מר שמעוני ללכת לבית הכנסת

לתפילת ערבית.

הוא ניגש להצצה האחרונה בסוכה שהקים ולפתע חשכו עיניו.

הוא גילה ששכח להניח את הסכך מעל גבי הסוכה.

הסוכה פסולה.

הוא מיהר בזריזות למחסן

והוציא את הסכך וסיכך את כל הסוכה.

כל זה היה מתי?

אחר כניסת החג.

לאחר שגמר מיהר לבית הכנסת

והספיק איכשהו להגיע לתפילת העמידה.

בסיום התפילה פנה לעבר שכנו מר ראובן כץ,

שהתפלל בבית הכנסת עם ילדיו,

כדי להתלוות עליהם לסעודת החג בסוכה.

הם ייחלו זה לזה ברכת חג שמח,

כשלפתע הבחין ראובן באבק על בגדיו של מר שימוני.

הוא הפנה את תשומת ליבו לכך,

ואז סיפר לו מר שימוני

איך הבחין בכניסת החג

שלא הניח סכך.

הוא מיהר להניח את הסכך כדי שיוכלו לקיים את מצוות הסוכה כדין.

ראובן כץ, ששמע זאת, נחרד

ואמר למר שימוני,

הלוא יום טוב אסור בעשיית מלאכה,

והנחת הסכך על גג הסוכה יש בזה משום מלאכת בונה.

ראובן פנה לילדיו ושאלה, מה אתם אומרים?

האם מותר לנו לאכול כעת בסוכה זו

או לא?

מיד החל ויכוח בין בני המשפחה.

איציק טען שאסור לשבת בסוכה,

כמו שתבשיל שהתבשל בשבת נאסר באכילה.

לעומתו טען מוטי,

שכיוון שהדבר נעשה בשוגג,

מר שימוני לא ידע שאסור להניח סכך על גבי הסוכה בחג,

יש להתיר את הישיבה בסוכה.

מוישי העלה טיעון נוסף,

שמאחר שהם בני משפחת כץ לא חיללו את החג,

רק מר שימוני הוא זה שהניח את הסכך על הסוכה,

יש להתיר להם, לבני משפחת כץ,

לאכול בסוכה.

יודלה הקטן הפתיע גמור בטיעונו,

והוא אומר, יודלה,

עסוקה פסולה.

מדוע עסוקה פסולה?

משום מצווה הבאה בעבירה.

למדן קטן זה.

הוויכוחים נמשכו,

זה אומר בקור, זה אומר בקור,

ומר שימוני עומד בתווך נבוך ומבולבל מרוב טיעונים.

ראובן כץ וילדיו ומר שימוני

צעדו אל עבר מקומו של רב בית הכנסת

בכדי שיורה להם איך לנהוג בסוכה למעשה.

ועלינו כעת לברר מה הורה הרב ומה הטעמים בדבר.

אז למעשה כך,

עומדים לפנינו שני סוגיות,

לברר שני סוגיות.

הסוגיה האחת

זה דין הנאה ממעשה הנעשה באיסור בשבת ובחג.

מותר ליהנות ממנו או אסור ליהנות ממנו.

מה הדין הדבר?

והסוגיה השנייה שעומדת בפנינו זה מה דין מצווה הבאה בעבירה.

האם הדבר פוסל את המצווה או לא?

ונלך לאט לאט.

אומנם הזמן קצר והמלאכה מרובה,

אבל אנחנו נצעד בעזרת השם בזריזות וביעילות לדון בסוגיות הללו.

ובכן, נפתחת הגמרא במסכת גיטין,

דף נג עמוד ב', עמוד מספר 1,

העמוד האחורי.

ואנחנו רואים פה בסוגיה באמצע עמוד תניא.

כתוב בברייתא,

המבשל בשבת בשוגג יאכל.

אדם שבישל בשבת בשוגג,

הוא לא ידע שאסור לבשל.

הוא חשב בישול לצורך שבת,

זה מצווה כפולה.

טרחה, בישול לצורך שבת,

והוא בישל.

אחר כך נודע לו שהדבר אסור, מה דינו?

אומרת הברייתא, אם זה נעשה בשוגג, יאכל.

מותר לו לאכול את הדבר. אפילו הוא עצמו, מותר לו לאכול.

אבל אם עשה זאת במזיד,

אם ידע שאסור אבל במזיד עשה זאת,

לא יאכל.

דברי רבי מאיר.

אז רבי מאיר סובר שאדם שבישל בשבת,

אם הדבר נעשה בשוגג,

הוא לא ידע שהמלאכה אסורה,

או שהוא לא ידע ששבת היום.

הוא חשב, עדיין לא נכנסה השבת.

אחר כך הוא מסתכל, הוא רואה, כבר החשיך,

נכנסה השבת.

מה הדין?

כיוון שזה בשוגג, מותר לו לאכול.

כך סובר רבי מאיר.

אבל אם עשה זאת במזיד, אסור לו לאכול.

רבי יהודה אומר,

בשוגג יאכל למוצאי שבת.

רבי יהודה מחמיר ואומר, אם נעשה דבר בשוגג,

אסור לאכול.

למרות שעשה את הדבר בשוגג, אסור לאכול.

מתי יהיה מותר לאכול את התבשיל?

למוצאי שבת.

אבל באותה שבת אסור לאכול את התבשיל, שיתבשל בשבת.

אבל אם עשה זאת במזיד,

אז לא רק אסור בשבת,

אלא גם במוצאי שבת וגם בשבת שלאחריה,

לא יהיה החל עולמית.

הרי לפנינו מחלוקת בין גדולי התנאים, רבי מאיר ורבי יהודה,

מה הדין?

תבשיל שיתבשל בשבת בשוגג.

לדעת רבי מאיר מותר לאכול אותו בשבת, באותה השבת.

לדעת רבי יהודה אסור לאכול את התבשיל בשבת.

רק במוצאי שבת.

וכיוון שכך,

אם נבוא לדמות את העניין למקרה שלנו,

מר שמעוני, מה עשה?

סיכך את הסוכה בחג בשוגג.

הוא חשב שהדבר מותר, לא ידע שמלאכה זו אסורה.

לא ידע שהנחת הסכך נחשבת מלאכה.

אז הוא סיכך, עשה מלאכה אסורה בחג בשוגג.

אז לפי רבי מאיר מה הדין, מותר.

יכולים להיכנס לסוכה,

לברך ברכת, לישב בסוכה ולאכול ולשתות ולישן הכל. אפילו למי שעשה. אפילו למי שעשה.

כך אומר רשי,

בשוגג יאכל, שים לב ברשי במסכת גיטין,

הוא עצמו,

אפילו הוא עצמו מותר לו לאכול.

אפילו הוא עצמו.

אבל לפי רבי יהודה, מה אמר רבי יהודה?

למרות שהדבר נעשה בשוגג,

אמר רבי יהודה לא יאכל, נכון או לא?

כיוון שאסור לאכול,

אז לחורה לפי רבי יהודה הם לא יוכלו להיכנס לסוכה הזו בחג,

רק בחול המועד.

אבל בחג אסור להיכנס ולאכול. מדוע?

כיוון שהכניסה והאכילה בסוכה היא הנאה מדבר הנעשה בחג באיסור.

אסור הדבר.

אז אנחנו צריכים ללכת ולבדוק איך נפסקה ההלכה.

האם נפסקה ההלכה כרבי מאיר,

או שמא נפסקה ההלכה

כרבי יהודה.

כן, מה אתה אומר? יש פה בעיה אחרת, אני חושב, שברגע שהוא עשה כבר דפנות,

הוא חייב לפרק את הדפנות, אסור לעשות לגבי גבי.

דקה קודם עושים, לא? לא, לא מוכרחים.

סוכה, סוכה אפשר לעשות את הדפנות קודם ואחר כך לסכר.

ממילא כך, ממילא כך.

אנחנו צריכים לבדוק האם ההלכה כמו רבי מאיר או רבי יהודה.

כיוון שהמקרה שלנו לכאורה דומה

למקרה של בישול בשבת בשוגג.

אז נבדוק.

ונפתח את השולחן ערוך להלכות שבת,

סימן שיוד חטא, עמוד מספר 2 אצלנו,

סימן שיוד חטא, דין המבשל בשבת.

אומר השולחן ערוך כך,

המבשל בשבת

או שעשה אחת משאר מלאכות במזיד אסור לו לעולם ולאחרים מותר.

פה כבר יש חילוק.

אסור לו לעולם, אבל זה לא נוגע לעניינות, זה במזיד.

מה שנוגע לעניינות זה המשך.

ובשוגג,

מה הדין המבשל בשבת בשוגג?

אסור בו ביום גם לאחרים.

אומר השולחן ערוך,

המבשל בשבת בשוגג אסור בו ביום גם לאחרים.

זאת אומרת, כמו מי פסק השולחן ערוך?

רבי יהודה. כמו רבי יהודה.

רבי יהודה אמר, המבשל בשבת בשוגג לא יאכל. רק מתי?

למוצאי שבת.

אומר השולחן ערוך,

אדם בישל בשבת בשוגג אסור בו ביום גם לאחרים.

רק מתי מותר?

לערב, דהיינו מוצאי שבת, מותר מיד.

לא צריך לחכות שיעור בישול, מותר מיד.

אז הרי לפנינו של שולחן ערוך פסק כמו רבי יהודה,

ולפי זה המצב שלנו ביש.

מדוע?

כיוון שמר שמעוני ומר אובן כץ ומשפחתו לא יוכלו ליהנות מן הסוכה בחג ביום טוב.

כיוון שהסוכה הזאת נעשתה באיסור,

באיסור מלאכת בונה בהנחת הסככמה לגבי הסוכה בחג,

אסור ליהנות מן הסוכה ביום טוב.

אבל הדברים אינם פשוטים.

תסתכלו במשנה ברורה,

אתם רואים? משנה ברורה, יש ריבוע,

כתוב שתיים לידו.

גם לאחרים.

הנה בגמרא פליגה,

בעניין שוגג ומזיד, רבי רבי יהודה.

אנחנו זכינו כבר לראות את זה בגמרא עצמה.

המשנה ברורה מדבר כאלה שלא ראו בגמרא, מספר להם. אנחנו כבר ראינו את זה בגמרא.

הנה בגמרא פליגה,

בעניין זה רבי מאיר ורבי יהודה.

דעת השולחן ערוך הוא דעת רבי יהודה,

שכן הסכימו הריף והרמב״ם והגאונים.

השולחן ערוך פוסק, אומר המשנה ברורה, כדעת מי?

כדעת רבי יהודה,

שכן פסקו הרמב״ם והריף והגאונים.

אבל והגרא,

הגאון מווילנה,

הסכים בביאורו,

הוא הכריע להלכה כמו מי?

כשיטת התוספות וסייעתם. יש חבר ראשונים שחולקים על הריף והרמב״ם

וסוברים שהלכה כמו מי?

כמו רבי מאיר.

דה פסקו כרבי מאיר,

שמה סובר רבי מאיר בשוגג?

בשוגג מותר גם לא מייד.

ובמקום הצורך,

זה מחלוקת. שולחן ערוך פסק כמו רבי יהודה,

והגאון מווילנה מכריע כמו הראשונים שפסקו כמו רבי מאיר.

אז מה אנחנו נעשה?

אומר המשנה ברורה,

במקום הצורך,

מקום שיש צורך אז רק אם זה סתם, הוא יכול להשאיר את זה למוצאי שבת,

שלא יאכל את התבשיל בשבת.

אבל במקום הצורך,

אין לו תבשיל אחר.

אז מה יעשה?

יש לסמוך על זה, אפשר לסמוך על דברי הגאון מווילנה,

בבישול בשוגג.

אם אדם בישל בשוגג,

יש לסמוך במקום הצורך.

אז לפי הגאון מווילנה מה יוצא? לענייננו, אין לנו מקום הצורך גדול מזה.

משפחה וחצי תקועים בלי סוכה.

בליל החג, מה יעשו עכשיו?

ילכו לשכנים? אין שכנים בתל אביב? מצב גביש שמה.

כן? מה יעשו?

אז ממילא, לפי הגאון מווילנה מה הדין,

כיוון שזה מקום הצורך,

והלכה כמו מי? כמו רבי מאיר הם סוברים?

אז מותר להיכנס בסוכה ולשבת ולברך ולאכול ולקיים את המצוות דאורייתא של מצוות סוכה.

אם זה נשא דוחה, אני לא מכיר אותך, נשא דוחה. לאט לאט, עוד מעט נגיע.

אז בינתיים מה שיוצא לנו, יוצא לנו כך.

הדבר שנוי במחלוקת.

מחלוקת תנאים רבי מאיר ורבי יהודה.

לדעת רבי מאיר מותר להם לשבת בסוכה, בחג.

לדעת רבי יהודה אסור להם.

כמו מההלכה, שוב פעם שנוי במחלוקת.

דעת השולחן ערוך כרבי יהודה, ואז אסור להם.

דעת הגאון מווילנה כרבי מאיר, כמו התוספות, הגאון מווילנה לא חולק על שולחן ערוך, הוא לא יכול לחלוק על הריב והרמב״ם,

אבל הוא סובר,

כיוון שהתוספות והראשונים סוברים להלכה כמו רבי מאיר, הוא מכריע שכמו רבי מאיר.

אז לפי דעתו מותר להיבשל את.

אבל אנחנו היום בעזרת שם נראה,

נדון בחמישה טעמים להתיר להם להיכנס לסוכה גם לפי דעת השולחן ערוך.

אחר כך נגיע לסוגיה השנייה.

אבל אנחנו עכשיו בסוגיה מה דין הנאה ממעשה הנעשה בשבת באיסור.

אז ראינו את המקורות בינתיים מהגמרא.

בישול בשבת בשוגג נחלקו באיזה רב מאיר ורב יהודה.

להלכה נחלקו השולחן ערוך והגאון בווילנה.

ולמקרה שלנו אנחנו רוצים לומר חילוקים ולדון בהם

שיהיה מותר להיכנס לסוכה גם לדעת השולחן ערוך.

אולי גם לדעת רבי יהודה אולי?

כמובן, השולחן ערוך פה זה כמו רבי יהודה.

כן. שפה רבי יהודה יודה שמותר להם להיכנס לסוכה.

אבל שאכילה זה לא דבר של מצווה. כן.

אז זה נראה. לאט לאט לאט לאט לאט לאט לאט לאט.

אז טעם ראשון זה כמו שהוא הזכיר פה. מה שמך? שכרתי. אהרון.

כמו שאהרון הזכיר לנו זה אנחנו נתחיל לדון בזה.

הדין בישול בשבת

נאסר האכילה בשבת.

הוא לא יאכל בשבת את התבשיל שהוא בישל

אבל הוא ביטל בזה מצווה.

האכילה בשבת של התבשיל הזה יש בו איזה קיום מצוות עשה דאורייתא. כמובן להתענג בשבת

אבל יש לו מספיק דברים להתענג בשבת. השאלה היא התבשיל הזה שהוא בישל.

לא.

אצלנו,

אם אנחנו נאמר לו שלא ייכנס לסוכה בחג אז הוא לא יקיים מצוות עשה דאורייתא.

בסוכות ישבו שבעת ימים יהיה חסר לו יום אחד.

השאלה שעומדת כעת בפנינו

האם הדין הזה שרבי יהודה סובר שבישול בשבת אסור שאדם שבישל בשבת אסור לאכול את התבשיל

האם האיסור הזה עומד גם כנגד ביטול מצוות עשה או לא?

אז בגמרא שראינו קודם, בגמרא מסכת גיטין מבואר שם לאורך כל הסוגיה ונראה את זה בהמשך עוד פעם

שמאיפה נוצר, מאיפה נובע הדין הזה שאסור לאכול תבשיל שיתבשל בשבת?

מאיפה זה?

זה לא מן התורה.

מן התורה מותר, האיסור היה אסור לבשל,

אבל הדבר לא אסור, לא נאסר הדבר.

זה דין דה רבנן שקונסים,

את מי קונסים?

את מי מגיע לקנוס? את מי שבישל במזיד.

אותו קונסים, מה עשית?

אתה רוצה להיות רצחת וגם ירשת?

גם לעשות איסור דאורייתא וגם אחר כך לאכול ולהתענג על החמין הללו?

קונסים אותו לא לאכול.

עכשיו נחלקו רבי יהודה ורבי מאיר,

האם כמו שקנסו את המזיד,

קנסו את השוגג גם כן אטום מזיד או לא.

כיוון שסובר רבי יהודה,

רבי מאיר לפני זה, רבי מאיר סובר,

אחד שעשה במזיד, יש סיבה לקנוס אותו.

אחד שעשה במזיד שוגג, מה אתה רוצה ממנו? הוא חשב שיום שישי עכשיו,

הוא לא ידע שהגיעה שבת.

הוא חשב שמותר לעשות את זה בשבת, למה תקנוס אותו?

אז לא קונסים שוגג, מזיד קונסים, שוגג לא.

אבל רבי יהודה סובר,

אם לא תקנוס את השוגג,

אז גם המזיד לא ישמע לנו.

אז לכן אנחנו צריכים, כדי לחזק את הקנס של המזיד,

צריכים לקנוס את כולם.

קנסו שוגג אטום מזיד.

המילה הזאת, קנסו, מה זה?

המילה הזאת, קנסו, מה זה?

זה קנס דה רבנן.

אז אנחנו, מתחיל כבר קצת להתבהר לנו,

עומד לנו דין דה רבנן,

שאומר לנו אל תיכנס לסוכה,

אל תהנה ממעשה שנעשה בשבחג באיסור,

מול מה?

מול מצוות הסדורייתא.

המשקל מתחיל להתנוענע, לרדת.

מה הדין?

הרב אמר שאומרים לו אל תהנה מלצלות לך.

לאט לאט לאט לאט לאט, יש חמש טעמים, לאט לאט.

אנחנו נגיע כל חמש דקות טעם אחד בעזרת השם.

עכשיו ככה,

אז אנחנו כעת נלמד סוגיה נוספת במסכת סוכה,

ונבדוק לפי הסוגיה הזאת מה יהיה אצלנו.

ואנחנו נראה.

אומרת הגמרא, דף מספר 3, סוכה דף ג', עמוד א'.

יש פה באמצע עמוד,

אומרת הגמרא,

דילמה בסוכה גדולה פליגה,

שמא נחלקו בית שמאי ובית הילל בסוכה גדולה. סוכה שיש בה מספיק מקום.

אבל מה קרה בסוכה הזאת?

הוא כגון דייתיב.

הוא כגון דייתיב.

כגון שהוא יושב איפה?

הפומה דמטולתא.

הוא יושב על פתח הסוכה.

אדם יש לו סוכה גדולה, כמו כל החדר הזה,

אבל הוא לא יושב פה עם השולחן.

השולחן איפה נמצא?

מחוץ לסוכה, בבית.

והוא יושב בפתח הסוכה ליד השולחן.

אז הוא עצמו, ראשו ורובו איפה הוא נמצא?

בתוך הסוכה.

שולחנו איפה נמצא? בתוך הבית. מה, יש דין שהשולחן יהיה בסוכה? לא.

אלא אנחנו גוזרים גזירה, יש מחלוקת.

האם גוזרים גזירה שמא יימשך אחר שולחנו?

למה?

אדם,

מה אפשר לעשות זה הבן אדם?

הוא אוכל,

הוא מתקרב לאוכל.

לא ראיתם אדם יושב ככה ומקריב את האוכל אליו.

אדם מתקרב לאוכל, הוא מתקרב,

אז האוכל שלידו כבר אכל אותו, עכשיו הוא הולך לאוכל היותר רחוק, עוד יותר מתקרב.

וככה לאט לאט הוא עלול מה?

להימשך לתוך הבית ולאכול בתוך הבית.

אז לכן,

נחלקו בית שמאי ובית הלל.

מה הדין בכזה דבר? נראה את זה עכשיו בגמרא.

כגון דה יתיב, כגון שישב אפומה דמטולטה על פתח הסוכה,

ושולחנו בתוך הבית.

ובית שמאי סברי גזרינן, שמא יימשך אחר שולחנו.

ובית הלל סברי,

בית הלל חולקים עליהם וסוברים, לא גזרינן.

לכן, בית שמאי אומרים שמה,

שזה לא בסדר מה שהוא עושה.

עוד מעט נראה את הלשון שהם אומרים עליו,

ובית הלל אומרים, לא נורא, לא צריך לחשוש לזה.

ודי כהנמי דקתני, כתוב בברייתא את הלשון הזה.

מי שהיה ראשו ורובו בסוכה,

ושולחנו בתוך הבית,

בית שמאי פוסלים,

ובית הלל מכשירים.

אז מה אומרים בית שמאי?

אתה יושב בתוך הסוכה,

אבל השולחן נמצא בבית.

אנחנו גוזרים שמה יימשך אחר שולחנו,

ואז תשב בבית.

לכן, מה אנחנו אומרים?

שישיבה כזאת היא כבר פסולה.

למרות שמה?

הוא אכל בסוכה.

אז הוא ישאל עכשיו רק רגע.

אני יושב בלילה הראשון

בתוך הסוכה, השולחן בתוך הבית,

ואני אוכל, מברך,

ליישב בסוכה, אוכל כזית שחובה לאכול בסוכה בלילה הראשון.

אחר כך אני שומע בן קורא מהגמרא,

בית שמאי פוסלים,

ואז אני אומר, רגע, רגע, אז אסור היה לעשות כמו שזה, נכון? היה אסור.

אבל רגע, מה שאכלתי, יצאת ידי חובה?

הרי הנה, אני מסתכל, אני רואה אני עוד מתחת הסוכה.

אני מתחת הסכר, אכלתי אותו בתוך הסוכה.

אז מן התורה מעדין, יצא ידי חובתו.

אבל מה בית שמאי אומרים לי על זה?

בית שמאי פוסלים.

אז יש פה חידוש גדול, ואת זה כבר נראה בתוספות.

יש פה חידוש גדול שבאים בית שמאי מכוח גזירה, השם יימשך,

ואומרים, אנחנו פוסלים, יש לנו כוח,

כוח של חכמים,

אנחנו פוסלים ישיבה כזו בסוכה.

אומר תוספות, תראו תוספות, יש פה תוספות ארוך, בסוף התוספות.

אומר תוספות,

כמה שורות לפני הסוף.

או לפני זה, נראה תוספות. באמצע התוספות מביא גמרא במסכת ברכות.

שם יש סיפור בגמרא.

מעשה ברבי יוחנן החורני,

שחלה,

היה חולה בסוכות,

והלכו זקני בית שמאי וזקני בית הלל לבקרו.

לבקר אותו בסוכה.

ומצאו, שהיה יושב ראשו ורובו בסוכה,

אבל שולחנו היכן היה?

שולחנו בתוך הבית.

אמרו לו זקני בית שמאי,

אם כך היית נוהג כל ימיך,

לא קיימת מצוות סוכה כל ימיך.

למה? הוא ישב בסוכה.

כי מה בית שמאי אמרו?

שכזה דבר פסול.

עכשיו אנחנו רוצים לעשות בסוף הדברים שלו.

אומר תוספות,

אם עשה כדברי בית שמאי לא יצא ידי חובתו,

אפילו דאורייתא.

כדי אשכחן, כמו שמצאינו לבית שמאי.

איך דייתיבה פתחי דמטולטה? ישב הפתח הסוכה.

לבית שמאי מעדין אמרו לו לא קיימת מצוות סוכה מימיך.

מה זה לא קיימת מצוות סוכה?

דאפילו מדאורייתא לא קיים.

אז אנחנו כעת רואים חידוש עצום.

חידוש גדול אנחנו רואים.

מה החידוש שאנחנו רואים?

אדם שעבר וקיים מצוות סוכה בצורה שחכמים פסלו אותה,

למרות שמן התורה זה לא פסול.

כיוון שחכמים פסלו אותה, מה הדין?

לא קיים את המצווה אפילו מדאורייתא.

אם ככה,

אז לכאורה מה שאמרנו נפל.

מה רצינו לומר?

הדין הזה שלא נאמין ממעשה.

זה נעשה באיסור בשבת ומדרבנן

מאיזה דין?

קנס

הדין הזה לשבת בסוכה זה דאורייתא

האם יעמדו דברי חכמים מול מצוות עשה דאורייתא? ביטול מצוות עשה? הנה אנחנו רואים

חכמים אומרים לא כי יהיה מצוות סוכה במקרה הזה, אז מה הדין?

פסול.

אי אפשר לחלק בין הדברים וראוי לחלק בין הדברים וברור שיש חילוק בין הדברים

יפה מאוד

והחילוק הוא ברור.

היכן שרבנן מדברים על מצוות סוכה עצמה והם אומרים לנו אל תשב כך בסוכה

אז רבנן אומרים אנחנו אומרים שכזה צורה לא מקיימים במצווה אבל במקום כזה שרבנן אמרו איזה דין לגבי משהו מסוים מבשל בשבת בשוגג לא יאכל את התבשיל בשבת

עכשיו יצא לנו מקרה שבמקרה הזה יצא שיש התנגשות

בין הדין הזה של איסור הנאה ממעשה שנעשה באיסור לדין של קיום מצוות סוכה

פה לא מצינו שהעמידו חכמים דבריהם כנגד דברי התורה הרי אפילו זה דוגמה שאהרון אמר

הרי אפילו במקום שהתורה מתנגשת עם עצמה יש לנו עשה מול לא תעשה עשה דוחה לא תעשה

יש התנגשויות לפעמים קורה מאיזה מקרים

אז קל וחומר על אחת כמה וכמה שאם מצוות עשה דאורייתא מתנגשת עם דין דה רבנן, איסור דה רבנן

אז יבוא עשה דאורייתא וידחה את איסור דה רבנן

הוא יכול ללכת לסוכה של מישהו אחר? אמרנו זה היה בתל אביב

תל אביב ילך לסוכה בסוף סוכות יגיע לסוכה של מישהו אחר

וחוץ מזה זה לא כל כך פשוט מה שאתה אומר כיוון שילך לסוכה שלו השני שם מלא יושב שם ולא נעים לא כתוב שהוא חייב לעשות כזה דבר

הוא יסמוך עליו על האוכל שלו, האוכל שלו כשר, לא כשר זה סיפור ייכנס לסוכה כמו עושה בדיקה שם, חצי שעה בדיקה עם הסוכה בנויה כדת וכדים אולי גם שם עשו את זה ככה אבל אי אפשר להעביר הים עשה דוחה לא תעשה כי אולי באיזה דוחה לא תעשה מדברים על המקום

שזה המצווה לא שזה כן אי אפשר להעביר הים עשה דינים אחרים שם זה דינים נאמרו אבל בדוגמא בתור דוגמא וגם פה יכול להיות שאפשר להגיד שעל זה לא גזרו אבל אי אפשר להגיד שילך למקום אחר בגלל

שהפוך אפשר להגיד שילך למקום אחר בגלל שזה רק החטי אמצע לעשות את המצווה הזו לא המצווה בעצמה אבל אין לו סוכה אחרת גם אם אין לו אז למעשה הוא יתבטל מבצע תעשה זה לא ביטול המצווה

למה לא? זה ביטול איך אתה מקיים את המצווה, זה לא ביטול המצווה עצמו. למעשה, אתה יכול לקיים מצווה או לא?

אתה יכול לקיים מצווה. אם אתה לא תאכל בסוכה, לא תקיים מצווה.

ובלילה הראשון אל תשכח, ככה יום רגיל יכול לא לישון ולא לאכול יצום יום שלם.

אבל בלילה הראשון יש חובה לאכול כזית.

חובה

לאכול כזית בסוכה. ואם יש לך מחסום עכשיו ואתה לא יכול לעבור... אנוס, אנוס, אנוס, נחמן פטריין.

אנוס, אנוס. אבל זה לא קשור למצווה. אנוס, שלג זאת. אז אנחנו מדברים. רבנן במקום ביטול מצוות עשה דאורייתא,

אמנם ראינו שבמקום שהם דיברו על זה מפורש,

גם על זה זה חידוש, לא כולם מסכימים לתוספות פה. יש לזה אריכות פה נפרדת.

אבל גם מתחדש, התחדש במקרה כזה.

במקרה שיש התנגשות מקרית,

פה לא אומרים שדברי חכמים עומדים כנגד, מבטלים מצוות עשה דאורייתא.

אז לכן, אם זה היה במזיל, אז גם לא ברור. שומע, אנחנו מדברים על שוגג. שומע, זה צריך לדון בפני עצמו.

אז אנחנו כעת חוזרים ואומרים,

למרות שממשל בשבת, בשוגג אומר רבי יהודה לא יאכל בשבת,

יודע רבי יהודה שאדם שסיכך את סוכתו בשוגג בחג,

ביום טוב,

יאכל בסוכה, ישתה בסוכה, ישן בסוכה.

מדוע?

כיוון שדין דה רבנן של איסור הנאה ממעשה נעשה באיסור,

אינו עומד במקום מצוות עשה דאורייתא.

זה טעם ראשון,

להכשיר את הסוכה של ראובן כץ ומר שימוני,

שיוכלו להיכנס ולחוג את חג הסוכות,

למישרין.

טעם נוסף נמשיך עכשיו הלאה.

טעם שני,

טעם שני,

אנחנו נחזור דף אחורה,

ונפתח, נראית המשנה ברורה.

סימן שיוד חטא,

מה ראינו?

השולחן ערוך פוסק,

כמו רבי יהודה, שהאוכל המבשל בשבת בשוגג לא יאכל

באותו שבת.

תראו ביאור הלכה.

אתם רואים ביאור הלכה?

ביאור הלכה כתוב ככה, כתב בחיי אדם,

כלל ט',

דווקא בדבר שנעשה מעשה בגוף הדבר,

שנשתנה מכמו שהיה, כמבשל וכיוצא בזה.

מתי רבי יהודה אוסר

דבר שאדם עשה בשוגג,

באיסור,

אם על ידי המעשה הזה הוא שינה את המציאות,

את העצם של הדבר?

היה מקודם אטריות, עשה אותן פשטידה.

היה תפוחי אדמה קשים,

עשה אותן מרק, עשה אותן פירה.

זה הבישול,

עשה פה שינוי מהותי בגוף הדבר.

כזה דבר אסרו חכמים לפי רבי יהודה, ואומרים דבר שנעשה בשבת בשוגג, אסור.

רק בשוגג, דבי. אסור.

אבל מה קורה אם אדם עשה איסור בלי לעשות שום שינוי בגוף הדבר?

כגון.

אבל המוציא מרשות לרשות.

אדם לא ידע שאסור להוציא מרשות לרשות,

והוא לקח חלה משכן שלו שגר בעבר הרחוב,

הוציא את זה לרשות הרבים,

הכניס את זה לרשות היחיד,

והנה יש לו חלה על השולחן.

והוא מגיע הביתה,

הוא אומר מאיפה החלה?

הוא אומר משכן פלוני. אוי, מה עשית עכשיו?

עקירה מרשות היחיד,

הנחה ברשות הרבים, עקירה מרשות הרבים, הנחה ברשות הריחיד.

מה הדין?

מותר לאכול את החלה או אסור?

אומר החיי אדם, מותר לאכול את החלה.

גם לפי רבי יהודה.

מדוע?

כיוון שבחלה לא נעשה שום שינוי.

האדם עשה איסור,

אבל לא נאמר שאדם שעשה עבירה בשבת, אסור לו לאכול באותה שבת.

אז אם העבירה נעשתה בצורה שהביאה את הבישול לעולם, את התבשיל, הכשירה אותו לאכילה,

אז אתה אומר, התבשיל הזה, איך הוא נעשה?

הוא נעשה באיסור, אל תהנה, אל תאכל.

אבל איך הוא הגיע לכאן?

הגיע באיסור זה שתי דברים נפרדים.

כך אומר חיי אדם.

אבל המוציא מרשות לרשות שלו נשתנה הדבר מכמו שהיה,

אם בשוגג מותר, אפילו לו ואפילו בו ביום.

כך אומר חיי אדם. לפי חיי אדם, אם הוא מרתיח מים,

זה לא ראוי לשתות אותו, זה גם לזכה וגם מחר.

שומע, זכור לי שיש בזה נידון.

לרתיח מים, הוא עשה בהם שינוי,

אבל שינוי שאנחנו לא רואים אותו,

וזה שינוי גם לא לפי לרתיח מים. יש פירות שרואים להאכיל עליהם גם מבושלים וגם לא מבושלים. תפוח עץ עשה אותו בישול, אז השאלה היא מה עד אם כזה מקרה?

תפוח עץ, כבר רואים, היא מבושלת. רואים, שומע.

היה צריך לדון, ואנחנו כעת נדון לעניינינו.

האדם הזה שם סכך.

איפה הסכך היה קודם?

במחסן.

היה מחצלת,

היום כבר לא רואים ענפי דקל כל כך,

אבל אפילו נגיד ענפי דקל, קצץ אותם לפני החג, היה במחסן.

הוא העביר אותם מהמחסן לתקרה,

לגג הסוכה.

מצד אחד יש מקום לומר שזה כמו מוציאים מרשות לרשות,

כיוון שמקודם הם היו ענפים,

וכעת הם ענפים. לא נעשה שינוי בגוף הענפים.

אחרי סוכות יוריד את זה, יחזיר למחסן.

עכשיו, רק רגע.

אבל זה צד אחד, אבל יש גם צד שני למטבע.

יש מקום לומר שיש כן הבדל מהותי.

אולי זה דומה להרתחת מים שדיברתם.

מקודם כשזה היה במחסן הם היו ענפים,

או זה היה מחצלת.

כעת זה תקרה.

יש לזה שם של מה?

של תקרת הסוכה.

השאלה היא דבר כזה.

מצד אחד העצם עצמו לא ישתנה.

מצד שני השם שלו ישתנה.

הגמרא אומרת, למשל,

על אדם שאגד לולב.

התחלה היה נקרא הגמרא דנה.

האם זה נחשב שינוי או לא?

מצד אחד מקודם קראו לזה עוצי לולב. עכשיו קוראים לזה עוצי.

מצד שני מקודם קראו לזה עוצי.

עוצי זה הלולב או הדסין. עכשיו קוראים לזה הושנה.

הושנה זה החבילה כולה.

האם זה קיבל שם חדש או לא?

אותו דבר שם המקום לדון כאן. יש מקום לומר,

נראה קול תם. אחרי זה נראה.

יש מקום לומר שהשינוי הזה שנעשה פה הוא לא שינוי משמעותי, הוא כמו מוציא מרשות לרשות.

ואז נתיר לפי דברי החיי אדם.

יש מקום לומר שזה כן עכשיו שינוי.

כיוון שזה כעת נקרא תקרה,

זה כעת חלק מהבית.

זה יש מקום לעבור. היה סוכר,

זה לא שהשינוי בעצם, יש עכשיו שינוי, זה מצד בונה. ועכשיו נהיה בניין.

זה עוד צד,

שזה יהיה אסור, אבל השלך הדבר עצמו לא השתנה, ועכשיו יש בניין. נראה עוד מעט סבר עוד מעט.

אז זה טעם שני שאנחנו מסתפקים בו.

האם זה דומה למקרה של החיי אדם שמוצאים מרשות לרשות או דומה למבשל?

יש מקום לדון כך,

יש מקום לדון כך.

ואנחנו נמשיך כעת, טעם שלישי.

טעם שלישי,

אנחנו נראה עכשיו את ה...

קודם כל נגיד את הסברה ואחרי זה נבדוק סיוע לסברה הזאת.

יש מקום לומר, זו הסברה שאתה הזכרת לפני רגע,

אדם שבישל בשבת,

מה הוא רוצה כעת?

הוא רוצה לאכול את התבשיל.

הוא רוצה לאכול אותו.

הוא רוצה ליהנות מגוף התבשיל.

אבל מה קורה אם, נאמר כזה דוגמה,

אדם בישל תפוח בשבת,

הוא רוצה לשים אותו על השולחן שיהיה יפה.

מותר או לא?

זה הנאה, הוא נהנה, יש על השולחן,

תפוחים אפויים, משהו.

מצד שני, אבל זה לא הנאה מגוף הדבר.

מותר הדבר או אסור?

אנחנו לא אוכלים את הסכר בסוכות.

אם היינו אוכלים את הסכר בסוכות,

היה מקום לדמות את זה למבשל.

מה אנחנו משתמשים?

יושבים בתוך חלל הסוכה.

הסכך סך הכל הכשיר.

מקודם החלל הזה היה חלל שלא היה כשר לאכול בו,

לא היה כשר לישון בו.

עכשיו על ידי הסכך שעומד למעלה, הוכשר החלל.

אבל אני לא נהנה משימוש בגוף הסכך.

מה הדין בכזה מקרה?

סברה הזו מחדש אותה רבי שלמה זלמן אויירבך,

זיכרונו לברכה,

והוא רוצה להביא לזה ראייה,

ראייה יפה מאוד.

מה ההבדל עם החיים?

בואו נראה, בואו נראה את הראייה. נראה קול תם לעניינו.

אומר השולחן ערוך, אנחנו עוד פותחים דף חמש,

שולחן ערוך, הלכות שבת, סימן שסג',

סעיף ח',

אומר השולחן ערוך, לכי

שהשאו מעצה השאירה כשר.

נסביר את הדברים.

יש דין בשבת, כמו שהזכרנו קודם,

אסור להעביר 400 ברשות הרבים,

ואסור להכניס מרשות הרבים לרשות היחיד.

או להוציא מרשות היחיד רשות הרבים.

אבל רשות הרבים, מה היא?

רשות שיש בה 16 אמה,

מהלכים בה הרבה אנשים, יש לזה הלכות

שלא כאן המקום לפרט.

עכשיו, יש רחובות.

רחובות נקראים בלשון הגמרא המבואות.

זה לא רחוב מרכזי.

זה שדרה,

סימטה,

מבוי.

מצד אחד,

אז ככה.

מיקר דין דאורייתא מבוי דינו רשות היחיד.

ממילא אפשר להוציא מהרחוב לבית,

מהבית לרחוב,

לרחוב שהוא מבוי, או לחצר.

מצד שני, אנשים, איך זה נראה להם?

זה נראה לרשות הרבים. למה?

כל הרחוב מסתובב שם.

אז לאנשים זה נראה רשות הרבים.

אז יש מקום לחשוש.

אם אתה תתיר שם לטלטל,

יבואו להתיר גם כן איפה?

ברשות הרבים.

וגם כן? אפילו אם המבוי הזה מפולש?

זה גם אם מפולש, אפילו אם הוא לא מפולש.

בטח לא מפולש. אם הוא מפולש, יש לפעמים שזה נקרא אחורי רשות הרבים, ואז זה, אם עיקר הדין אסור.

אבל נגיד אם זה במבוי שאינו מפולש.

לא ניכנס לזה עכשיו. זה מסכת עירובים, זה בהזדמנות.

כן? עכשיו ככה.

אמרו חכמים,

כיוון שיש חשש

שאם תתיר לטלטל במבוי הזה,

אז אנשים לא יבדילו בין מבוי לרחוב שהוא רשות הרבים.

לכן אמרו חכמים, אסור לטלטל במבואות.

אבל אם אתה תעשה היכר,

שזה יהיה ניכר לאנשים שפה זה משהו אחר,

אז בטל הטעם של האיסור, ואנחנו מתירים

איזה היכר.

אומרים לך, יש לך שתי אפשרויות.

או שתעשה קורה בפתח המבוי.

המבוי מתחיל פה, תעשה קורה למעלה.

יש לה הלכות, כמה היא צריכה להיות עבה, איזה גובה.

או תעשה לחי, עשרה טפחים על ארבע טפחים, לחי.

לחי זה נקרא בצד, להעמיד בצד של כניסת המבוי.

זה הדין.

עכשיו, מה קורה אדם חיפש עץ להעמיד לחי,

מצא עץ, שם אותו, העמיד אותו,

והנה הוא עשה לחי.

עשה לחי.

עכשיו התברר לו שהלכי הזה, רחמנא יצלן, ממה זה עשוי?

זה מעץ של אשרה.

מה הדין של אשרה?

עבודה זרה, אסור. עבודה זרה, צריך לשרוף אותו.

וגם אסור בה הנאה.

אז הוא הולך לרב, שואל את הרב, מה הדין? מותר לי לטלטל או לא?

מותר לי לטלטל או לא?

כך הוא שואל.

אומר לו הרב, בוא נפתח שולחן ערוך.

לחי שעשאו מעצה אשרה, כשר.

אומר השלחנוך, למרות

שהלכי הזה אסור בהנאה,

כשר אפשר לטלטל במבוי, מכוח מה?

מכוח ההיכר שנעשה על ידי הלכי הזה.

שואל המשנה ברורה, מה זה?

אסור בהנאה. אתה נהנה כעת מעבודה זרה.

אתה מטלטל? מבסוט?

תפצח גרעינים ברחוב?

אסור.

אתה נהנה כעת ממה?

מלכי של השאירה.

אומר המשנה ברורה,

ואין להקשות.

ואין להקשות.

מכל מקום הוא אסור בהנאה.

אין להקשות את השאלה הזאת.

שהרי זה אסור בהנאה.

למה?

זו שאלה טובה, למה אין להקשות אותה?

אומר המשנה ברורה, שורה אחרונה במרובה, יש לומר.

זה כבר נהיה לא כזה אין להקשות, זה כבר נהיה יש לומר.

צריך תשובה על כזה שאלה.

יש לומר, כיוון דהלכי

אינו אלא לצורך מחיצה,

ובה גופה לא משתמש.

מה, הוא מלקק את הלכי הזה?

אוכל אותו?

נשען עליו? לא.

אלא שהלכי הזה, מה הוא עושה?

הוא מכשיר לו את הטלטול בגוף המבוי.

כיוון שבה גופה לא משתמש במידי,

לא חשיב הנאה מה שנהנה על ידה היתר טלטול.

אומר רבשלומי זלמן או ירבך, זה גורם לו להנאה. אנחנו רואים שכזה דבר, הנאה לא ישירה נקרא לזה,

הנאה של גרמה מותרת בדבר האסור בהנאה.

השאירה האסורה בהנאה,

מותר לי לטלטל במבוי שהוכשר על ידי לחי של השאירה.

איך ייתכן כדבר הזה?

הרי זה אסור בהנאה.

התשובה היא, מה אומר המשנה ברורה?

אני לא נהנה בהשתמשות בגוף הלחי,

אני נהנה בגרמה.

נחזור לענייננו.

אסור ליהנות מדבר הנעשה בשבת באיסור.

אסור ליהנות.

אבל איזה הנאה אתה נהנה? אתה אוכל את הסכך?

אתה נשען על הסכך? לא.

אתה יושב בסוכל,

קרקעית הסוכה.

והסכך הזה, מה הואיל לך?

שהמקום שאתה יושב בו כשר.

מה ההבדל בין שאני מטלטל במבוי שהוכשר על ידי הלחי,

לאכול בסוכה שהוכשרה על ידי הסכך?

אומר רבי שמזלן רובך, הפוך זה עוד קל וחומר.

ומה במקום שאיסור הנאה הוא דאורייתא?

אף על פי כן מותר כזאת הנאה.

איסור הנאה מדבר שנעשה באיסור זה דרבנן.

ודאי שיהיה מותר ליהנות.

אז הנה לנו טעם נוסף.

איפה אנחנו עוזרים? טעם רביעי כבר.

טעם נוסף להתיר את ההשתמשות בסוכה,

כיוון שאני לא נהנה מהסכך שנעשה באיסור על ידי שימוש בגוף הסכך,

אלא רק על ידי הכשר שמגיע מחמתו.

מה אתה טוען? יכול להיות שאני צריך לחשוב על זה, אבל יכול להיות שאפשר לחלק ששם רק צריך סימן.

לא צריך סוכה, אני צריך גם, אני צריך סימן. שומע. יכול להיות, שומע. אז יש סימן של המפת לסימן ממה יהיה מהצד השני. יפה מאוד, שומע.

אתה אומר, שמה זה לא הכשר ישיר. העניין בסוכה, יש לי עניין. שומע? הוא בעצמו מביא שהפנים מהירות חולק עליו בזה.

אבל אפשר לוקח עליהם. וזה לא פשוט.

אולי זה היה... כן? כן? כן?

מצוות, טעם לא היה נותנת. או הלדלדלד. עכשיו טעם חמישי.

אחי לא, במרבוי הזה אמרנו שלכתחילה מותר. רק חכמים גזרו שלא יוציא,

תגיד, כמו שבתוך המרבוי מותר גם בחוץ.

כן.

מצד הדין זה כבר מותר, אבל פה סוכה,

בלי סכך.

סוכה בלי סכך, אי אפשר לאכול שמה. מבוי בלי לחי, אי אפשר לטלטל בו. אי אפשר לאכול בו. גרעיני, מה יש? מכתחילה היה מותר. רק חכמים גזרו פה, אבל סוכה... שומע, שומע, שומע. גם חילוב, נכון?

אומר שם, אז רק מה מסלק דין דה רבנן.

פה זה בא להכשיר דין דהורייתא, אולי נחלק. זה סברה לאסור.

לחלק לאסור. שומע?

עכשיו אנחנו נמשיך הלאה. טעם נוסף.

טעם נוסף להתיר.

הטעם הזה, על פי דברי הגמרא במסכת גיטין,

דף נד עמוד א'.

נד עמוד א' זה המשך הסוגיה שראינו בתחילה של הדין שאסור ליהנות ממעשה הנעשה באיסור בשבת.

מאיזה דין זה אסור?

קנס חכמים.

אומרת לנו הגמרא תשמע,

דם שנטמא וזרקו בשוגג. אתם רואים את זה למטה.

דם שנטמא,

דם של קורבן,

שנטמא, אבל האדם הזה, הכהן הזה, לא ידע שזה נטמא.

זרק אותו על גבי המזבח, בשוגג.

מה הדין? הוא רוצה.

כשר.

אומרת הגמרא, איך כשר?

איך כשר?

הרי מה רב מאיר סובר?

שכונסים,

זה רב מאיר, זה חשבון בסוגיה, לא ניכנסת פה עכשיו.

רב מאיר, משמע דנה,

שיש מקומות שרב מאיר כן כונס,

ואז יוצא שהרבה מקומות הוא כונס, יש מקומות שהוא לא כונס. פה יוצא שהוא צריך לקנוס.

אמרת הגמרא, אחי אשתא.

אסם גברא לחיפורי קומך ואין, ענן ניקום ונקנסי.

זו דוגמה אחת.

דוגמה הבאה, נגיד שלושה דוגמאות ואחרי זה נסביר את כולם.

דוגמה הבאה, תושמע המאסר בשבת. אסור חכמים לאסר בשבת.

המאסר בשבת, בשוגג, יאכל.

אתה אומר, למה יאכל? מה עם הקנס?

הרי יש דעות שכנסו,

שוגג.

למה פה לא נקנוס אותו לא לאכול את האוכל הזה?

עונה הגמרא,

האוסו מהו גברא לתיקון איקום מכוון.

הוא בא לתקן.

לעשות מה? לעשות מצווה של מעשרות. הוא לא יודע שזה אסור.

עכשיו הוא מותר בשבת.

אז הוא התכוון לעשות מעשה טוב.

תקנוס אותו.

עוד מקרה,

המטביל כלים בשבת,

בשוגג.

המטביל כלים בשבת, בשוגג.

אסור לטבול בשבת. למה? מדרבנן זה כמו מה?

זה כמו מתקן מנה, מתקן כלי.

מקודם הכלי היה אסור להשתמש איתו,

עכשיו על ידי שהוא טבל אותו מותר להשתמש איתו.

אז אסור להטביל כלים בשבת. אדם יטביל כלים בשוגג, מה הדין?

יכול לשים שם את החמין ולאכול אותו בעונג שבת.

למה?

תקנוס.

למה לא כנסת?

אוסום גברא לתיאור אמון כמיכם. כנסו דבר טוב, יש לנו פה כלל.

המבשל בשבת, בסדר, רצה לאכול איזה תפוח אדמה.

אז בזה הדין הוא מה? קונסין,

לפי רבי יהודה, בשוגג גם כן.

אבל במקומות כאלו,

שאדם מתכוון לעשות מעשה טוב, רש״״ אומר, אדם כשר הוא,

הוא מתעסק בטובה,

הוא רוצה לעשות מצוות מעשר,

הוא רוצה לעשות מצוות זריקת אדם,

הוא רוצה לעשות מצוות טבילת כלים,

הוא שגג, הוא לא ידע שאסור.

אם הוא רצה לעשות מצווה, אל תקנוס אותו.

כזה אחד שהתכוון לטובה ונתקע ככה, שבסוף יצא לו רעה תחת טובה,

לא קונסים אותו.

יש רחמים בדין,

לא קונסים אותו.

אם ככה, נחזור לעניינינו.

מר שימוני הזה חזר בתשובה,

הוא לא ידע עוד את ההלכות,

הוא חשב שהוא מקיים מצווה.

הוא אמר לשם יחודקות, שבריחו לפני שהוא שם את הסכך.

הוא לא ידע שאסור לשים.

הוא חשב אדרבה, שכר שהונח בסוכות זה משהו מיוחד.

אז אנחנו נקנוס אותו?

אז כיוון שאיסור ענא מעשה שבת זה קנס,

ואומרת לנו הגמרא בגיטין דף נד עמוד א',

שמקום שקונסים, אם הוא התכוון לטובה, לעשות מצווה,

לא קונסים אותו,

אז מר שימוני שהתכוון להכשיר סוכה לשם מצווה,

לחורה הדין נותן שלא נקנוס אותו.

זה תם רביעי.

עכשיו נגיע לתם החמישי ונמשיך על הסוגיה השנייה.

ונסיים.

מה הטעם החמישי?

העירו פה כמה.

יש לנו כלל שמצוות לאו ולנות ניתנו.

ואנחנו נראה את המקור בפנים.

אומרת הגמרא בנדרים, דף טז עמוד ב', עמוד מספר שבע אצלנו.

דף טז עמוד ב', נדרים.

אומרת הגמרא ככה

אמר רב גיד לאמר שמואל,

מניין שאין נשבעים לעבור על המצוות?

אדם לא יכול להישבע שהוא לא יאכל מצה בפסח.

או להישבע שלא יישב בסוכה.

לא יכול.

לא חלה שבועה.

תלמוד לומר לא יאחל דברו.

למה חלה שבועה על בן אדם? כתוב לא יאחל דברו.

דברו לא יאחל,

אבל מחלל הוא דברו לצורך מה?

לצורך חפצי שמיים.

כך אומרת הגמרא.

אבל זה הכל מה אדם שנשבע?

אני לא אשב בסוכה.

אני לא יאכל מצה.

וכדומה. אני לא אניח תפילין.

אומרים לו, תניח תפילין, השבועה שלך בתהילה ומבוטלת.

לא יאחל דברו, נאמר.

דברו אינו מחל, אבל מחל חפצי שמיים. לחפצי שמיים יכול לחלל את דברו.

אבל מה הדין אדם נודר.

ואדם אומר, מה?

נדר זה שונה משבועה. שבועה הוא נשבע על עצמו. אני לא אעשה ככה, או אני כן אעשה ככה.

נדר הוא אומר, הדבר הזה אסור עליי בנדר.

אז אסור לו להשתמש עם הדבר.

הדבר נאסר.

אומרת המשנה, זה בעת עבדת זין, עמוד א' נמצא,

שחומר בנדרים היא בשבועות.

שבועות לבטל מצווה לא חלים,

אבל נדרים לבטל מצווה חלים.

שואלת הגמרא, מדוע?

זאת אומרת, למה הוא אומר, הסוכה אסורה עליי?

הבניין הזה אסור עליי, וזה הסוכה שלו.

אסור לו להיכנס ולשבת בסוכה הזאת.

למה? מה ההבדל?

כך שואלת הגמרא.

מה ישנן נדר דכתיב איש כעידו נדר להשם לא יאחל דברו.

אה, כתוב נדר להשם?

גם נדר כזה שמה הוא עושה?

הוא נודר לא לקיים מצווה של השם.

גם לא יאחל דברו. אם ככה גם שבועה?

כתוב או יישבע שבועה להשם לא יאחל דברו.

אם אתה לומד מלהשם שאפילו נדר כזה שהוא עשה נגד מצווה חל,

אז גם שבועה שעשה נגד מצווה צריך לחול.

אז מה אתה מחלק?

עומר אביי

תלוי איך הוא אמר את זה.

או דאמר הנאת סוכה עליי,

או דאמר שבועה שלא אהנה מן הסוכה.

אדם אומר שבועה שאני לא אהנה, הוא אומר אתה חייב ליהנות,

לך לסוכה לאכול, התורה חייבה אותך, מה אתה אומר שאתה לא תעשה מה שהתורה אומרת?

ואדם שאומר הנאת סוכה עליי, הוא לא אומר אני לא אענה מן הסוכה,

הוא אומר הסוכה הזאת אסורה עליי בהנאה.

עכשיו הוא מסתכל, הוא לא יכול להיכנס, למה?

כי הסוכה הזאת יש לה איסור דאורייתא.

אז יש פה איסור דורייתא מול ביטול יוסף,

לא יכול להיכנס לסוכה.

הוא אמר רובה.

פשוט מאוד. אומר הדגמר ככה, להגיד אני לא אשב בסוכה,

נשבח,

אתה כן חייב לשבת בסוכה, אתה לא יכול להחיל על עצמך,

על האדם חוב לא לשבת בסוכה, כי הוא חייב לשבת בסוכה.

הוא כבר מושבע ועומד מהר סיני לשבת בסוכה בסוכות.

כן.

אבל אם הוא אומר הבית הזה אסור עליי,

הבית הזה לא מתנגש מסוכה, אחר כך זה יהיה תוצאה.

הבית הזה אסור עליו, והבית הזה אסור עליו.

עכשיו הוא הולך לסוכות, הוא לא יכול להיכנס, יש מחסום.

מה איזה מחסום יש?

מחסום הלכתי, נדר.

אז הוא לא נכנס.

אומר רובה, זה לא סיבה לא להיכנס, זה לא מחסום.

אומר רובה וכי מצוות ליהנות ניתנו,

אומר רובה תיכנס.

זה לא נקרא הנאה.

המצוות שהקדוש ברוך הוא נתן לנו זה לא בשביל שאנחנו נהנה.

אנחנו נהנים כי אנחנו מקיימים מצווה,

אבל המצווה עצמה זה עול שהקדוש ברוך הוא הטיל עלינו העבדים שלו

לקיים מצווה זו ומציווי פקודה.

ממילא קיום מצווה שאני עושה זה לא כל כך שאני אאנה,

אני בא ליהנות מהסוכה.

מצוות לאו ליהנות ניתנו.

ממילא הישיבה בסוכה אינה נחשבת הנאה.

בסוף אתה צריך ללכת שתי קילומטרים.

אז תלך. בסוכה אחרת?

נו, בסדר, גם אם עכשיו יש לך שמש ובפנים יהיה לך זה משהו אחר.

אבל הם מדברים על עצם מצוות הישיבה בסוכה. על הישיבה בסוכה מדברים.

אם יש הנאה תרגוף גם כן, זו שאלה, זו מחלוקת ראשונית.

אבל לעצם הישיבה בסוכה, מה למדנו כעת?

מצוות לאו ליהנות ניתנו.

ממילא, אז אתם אומרים שמה?

יש לנו טעם חמישי להתיר את הכניסה לסוכה למשפחה הזאת. למה?

מה אנחנו אומרים?

יש איסור הנאה מדבר הנעשה באיסור שבת.

באיסור בשבת.

אבל זה לא נקרא הנאה.

אני בא לקיים מצווה.

מצוות לאו ניתנו.

כך לכאורה.

אבל האמת היא, ובזה נסיים את החלק הזה,

האמת היא זה לא פשוט.

הטעם הזה, והטעם שהזכרנו מקודם, בשלום זמן הבא, זה תלוי בדבר.

השאלה היא איך מוגדר האיסור שאסור לאכול את התבשיל.

יש שתי אפשרויות איך להגדיר אותו.

יש אפשרות לומר איסור הנאה.

חכמים קנסו שמי שעשה דבר באיסור לא ייהנה ממנו,

ואז הדברים צודקים.

זה לא הנאה, מצוות לאבנות ניתנו.

זה לא הנאה ישירה, כמו לחי,

איסור הנאה, אבל זה לא הנאה ישירה.

אבל יש מקום לומר הגדרה אחרת לגמרי.

חכמים מסרו לך להשתמש עם דבר שעשית אותו בשבת באיסור.

לא הנאה,

השתמשות.

אסור לך להשתמש.

ממילא אם אסור לך להשתמש. כך אומר,

אמר שם מברזן, מצאתי אחר כך,

בספר דעת תורה, כך מביא מפוסקים קדמונים יותר.

שהם אומרים, האיסור הזה של איסור הנאה מעשי שבת זה לא איסור הנאה,

זה איסור השתמשות.

ממילא,

זה מבואר גם בהמשך הגמרא בבנדרים.

רובן גם אומר שיש אפשרות שאסור.

כשהוא אומר, לא אני לא אהנה מהסוכה,

אלא אומר אני לא אשב בסוכה.

אז גם רובן מסכים שאסור לא להיכנס. למה?

נכון, זה לא נקרא הנאה. אבל אתה יושב בסוכה,

אתה משתמש עם הסוכה או לא משתמש? משתמש.

אם האיסור הוא איסור הנאה,

אתה אומר, אני משתמש,

אבל זה לא הנאה.

אבל אם האיסור הוא איסור שימוש,

אז שתי הטעמים האלה נפלו לנו.

כיוון שזה לא נוגע לאיסורי הנאה, זה איסור שימוש בדבר שנעשה באיסור. זה נקרא שימוש? זה נקרא שימוש, זה מבואר בהמשך הגמרא בבנדרים. זה לא בגוף ה... או מהרובן. תראה, שורה הבאה.

עוד אמר ישיבת סוכה עליי,

זה אסור לו להיכנס ולשבת בסוכה.

למה? אתה אמרת לפני רגע המצוות האלוהים, נו, נכון, אתה לא נהנה, אבל אתה יושב בסוכה.

עשה אותה להצמחת הישיבה. אז על מה הם דיברו במקום שהוא לא נהנה רק הוא משתמש?

מי זה אין?

חכמים.

הם לא היה חכמים דיברו במקום שהוא לא נהנה.

השתמשות, השתמשות בתבשיל.

השתמשות בתבשיל שהוא לא נהנה? לא, גם אם הוא נהנה זה לא, אבל השלב, מה האיסור? מה שם האיסור?

האם אסור לך ליהנות או אסור לך להשתמש? הנה, הדוגמה אצלנו.

נכון, הדוגמה. כשמצוות כנותן תנור, הזנה אין והשתמשות יש. אבל אצלנו הם לא גזרו.

כאילו, יש דוגמה שהם... בסדר, זה טעם אחר, אבל הטעם הזה... יש דוגמה שהם גזרו של רק להשתמשות?

יכול להיות, צריך להסתכל בדוגמה שהוא מדבר עליה.

יכול להיות שהוא מביא דוגמאות נוספות.

הוא לא מדבר על דוגמה שלנו.

יכול להיות שהוא מביא דוגמאות נוספות, אבל נפקימינה אצלנו למשל.

אז אנחנו סיימנו את החלק הראשון בהצלחה בעזרת השם,

אם אתם מסכימים עם הדברים שנאמרו.

אומנם למדנו שיש איסור להשתמש,

ליהנות מדבר שנעשה בשבת באיסור לדעת רב יהודה,

ואומנם השולחן ערוך פוסק כמו רב יהודה,

אבל יש לנו חמישה תמים שיש לנו לדון בהם,

שעל ידיהם יש להתיר את השימוש בסוכה שנעשתה בחג בשוגג.

גם אם תם מן התמים לא קיים,

יש לנו תמים נוספים.

חמישה תמים,

אז לכאורה מן התם הזה,

ואנחנו כעת ניגש לחלק השני.

מה הסברה שהם יאמרו השתמשויות ולא נעה אנשים? השאלה מה הם הגדירו? מה הסברה הנעה ולא השתמשויות?

השאלה מה?

בן אדם ש... השאלה מה ההגדרה? השאלה מה ההגדרה, אהרון? השאלה מה ההגדרה של האיסור? למה אבל השתמשות? בן אדם שקונסים אותו, קונסים אותו שלא ייהנה. לא, קונסים אותך, אל תשתמש במה שעשית.

סתם אל תשתמש כאילו? השאלה מה השם של האיסור שאמרו? נכון, אבל במסברה זה יהיה אל תהנה. אין לנו סלרה לכמה ולכמה. אין לנו, אל תשתמש, מי אמר? אל תשתמש.

למה אנחנו רוצים להכריח שזה שימוש? אבל על צד שזה שימוש.

על צד שזה שימוש, בדיוק. איך אנחנו קוראים לדבר כזה? ועד עכשיו אמרנו שימוש שהוא משתמש בגוף המעשה, ואתה מלמד צד. הנה, זה נקרא ישיבה בסוכה, הוא יושב בסוכה. זה לא שימוש.

זה נקרא שום דבר בגוף הסוכה הזאת. אז זה הטעם ההוא.

יכול להיות, אתה אמרו, הוא יכול להיות שיהיה קריאה. גם לצד שאומר של איסור שימון, אנחנו יכולים לדחות... יכול להיות, יכול להיות, יכול להיות.

אנחנו כעת ניגש לחלק השני.

מה החלק השני שדיברנו?

זה הטענה של י'-ל'. אתם זוכרים את י'-ל'?

י'-ל' טען טענה.

מה י'-ל' טען?

מהי מצווה הבאה בעבירה?

הסוכה הזאת הרי זה מצווה הבאה בעבירה.

אז אנחנו נראה מה הדין, מצווה הבאה בעבירה? דבר חדש, מה זה?

אומרת הגמרא, מסכת סוכה, דף ל', עמוד א',

אצלנו זה מספר 8, עמוד מספר 8. איתמרנמי באמצע הגמרא.

איתמרנמי, אמר רבי עמי,

לולב היבש פסול מפני שאינו הדר.

לולב הגזול פסול משום דאבל מצווה הבאה באווירה.

הנה אנחנו רואים את החידוש של י'דלה.

כתוב בגמרא, לולב הגזול פסול. מדוע?

מצווה הבאה באווירה.

אבל, זה לא דעת כולם.

ופליגה דרבי יצחק.

דאמר רבי יצחק בר נחמני, אמר שמואל,

לא שנו שלולב הגזול פסול,

אלא ביום טוב ראשון, כיוון ששם צריך שיהיה ולקחתם לכם ביום הראשון. גזול זה לא שלך,

אבל מה קורה שער הימים? שער הימים לא צריך לכם.

ולקחתם לכאן כתוב רק ביום הראשון.

שער הימים לא צריך לכם.

אז שער הימים הוא מתוך אב על יום טוב שני.

זה היה בחוץ לארץ, היה יום טוב שני.

אצלנו זה ישר חול המועד,

מתוך שיוצא בשאול, למה יוצא בשאול? כי לא צריך לכם.

יוצא נמי בגזול.

הרי לפנינו מחלוקת בין האמוראים, בין רבי יוחנן לבין רבי עמי לשמואל.

רבי עמי אומר, לולב הגזול פסול כל החג מדין מצווה הבאה באווירה.

שמואל אומר, לולב הגזול כשר,

זאת אומרת מצווה הבאה באווירה לא פוסלת את הלולב.

כיוון שכך, לכאורה,

אם נדון על הסוכה שלפנינו כמצווה הבאה באווירה,

אז זה תלוי במחלוקת אמוראים.

לדעת רבי עמי הסוכה פסולה.

מדוע?

כיוון שהיא המצווה הבאה באווירה, היא נעשתה באיסור מלאכת בונה בחג.

לדעת שמואל הסוכה תהיה כשרה,

כיוון שהוא סובר שמצווה הבאה באווירה זה חמור מאוד,

אבל זה לא פוסל את הדבר.

אז כמו שזה לא פוסל את הלולב,

כך זה לא פוסל את הסוכה.

אבל הדברים אינם פשוטים.

למה?

כיוון שנראית תוספות למטה, אתם רואים שורה אחרונה למטה.

מתוך שיוצא בשאול,

יוצא בגזול.

אתם רואים תוספות?

מתוך שיוצא בשאול,

יוצא בגזול.

אומר תוספות אוכל דווקא, שהוא מדה רבנן.

לא חי שהמצווה הבאה באווירה.

תוספות הרסת לנו את מה שאמרנו.

אומר תוספות, אתה יודע למה שמואל סובר שמצווה הבאה באווירה לא פוסלת?

כי אילולב

מיום טוב שני והלאה זה רק מצווה דה רבנן.

דאורייתא מה כתוב ולקחתם לכם?

ביום הראשון.

במקדש היה דין שבעה כל, דאורייתא כל שבעת הימים.

רבי יוחנן בן זכאי בדף מא' בסוכה תיקן זכר למקדש,

שאיתלו לולב בכל המקומות כל שבעה ימים.

אבל יום הראשון בכל המקומות, מה זה? זה דאורייתא.

שער הימים זה דה רבנן.

אומר תוספות שמואל סובר שבמצווה דה רבנן לא נפסלת מכוח מצווה הבאה באווירה.

אבל אצלנו, על מה אנחנו מדברים?

על סוכה שהיא מצווה דאורייתא.

אנחנו מדברים על סוכה שהיא מצווה דאורייתא.

אז לכאורה, לפי דברי התוספות,

במקרה שלנו לפי כולם הסוכה תהיה פסולה מדין מצווה הבאה בעבירה.

ונחזור שוב.

אנחנו דנו האם הסוכה נפסלת מצד טעם של מצווה הבאה בעבירה.

אז אמרנו בואו נבדוק ונראה מה הדין של מצווה הבאה בעבירה, כאשר או פסול.

מה גילינו?

מחלוקת בגמרא.

מחלוקת אמורה אם האם מצווה הבאה בעבירה פוסלת לולב או לא.

אמרנו אם ככה יוצא שהנידון שלנו תלוי במחלוקת.

ואנחנו מגלים בתוספות למטה שאומר שמי שמכשיר לולב הגזול זה לא בגלל שהוא סובר שמצווה באה בעבירה בכלל לא פוסלת.

גם הוא מודה שזה פוסל,

אבל הוא אומר זה לא פוסל מצווה דה רבנן.

לולב בכל ימי החג חוץ מהעם הראשון זה מצווה דה רבנן.

ממילא בענייננו,

הרי זה סוכה,

זה מצווה דהורייתא.

אז תמיד סוכה, סוכה תמיד מצווה דהורייתא, כל השבע ימים.

מצוות סוכה היא מצווה דהורייתא. כן, אבל האכילה והישוב... אם הוא אוכל, כן, חובה.

אבל אם הוא אוכל, חייב לאכול בסוכה.

ממילא פה זה מצווה דהורייתא. לפי כולם, מצווה באה פוסלת.

כך לכאורה.

אבל גם זה לא פשוט כי רש״י חולק על תוספות.

לא נאריך בזה. עכשיו,

רש״י חולק על תוספות.

לא חולק פה? שוגג ומזיד? לא התפחדו? לאט לאט לאט לאט.

עכשיו נראה מה נפסקה ההלכה.

אומר השולחן ערוך, הלכות לולב, סימן תרמ״ט.

אתם רואים עמוד 9. כל אלו שאמרנו שהם פסולים

מפני מומים שביארנו

או מפני גזל וגניבה ביום טוב הראשון בלבד,

אבל בשאר הימים הכל כשר.

מה כתוב פה? מה פוסק השולחן ערוך? כמו מי?

כמו שמואל,

שסובר שגזול מצווה בעבירה לא פוסלת

את הלולב.

אבל אומר הרמה, אתם רואים את הרמור?

ויש פוסלים בגזול כל שבעה ימים.

כמו מי זה?

כמו רבי עמי, הוא פוסק שסובר שמצווה בעבירה פוסלת,

והכי נהוג.

ככה נוהגים שלולב הגזול פסול כל שבעת הימים.

פה מצוות הרבה לנו והזה דוראי כבר. נכון, נכון.

אז לכאורה הדין שלנו תלוי במחלוקת

השולחן ערוך והרמה והרמור.

השולחן ערוך פוסק כדעת רבי גלעד שמואל,

שסובר שמצווה בעבירה לא פוסלת,

ואילו הרמור סובר כדעת רבי עמי, שמצווה בעבירה פוסלת.

אז מה אנחנו עושים?

אז לפי דברי השולחן ערוך,

היה מותר להיכנס לסוכה לכאורה,

ולפי דברי הרמור, אסור.

אז אנחנו נבדוק עכשיו.

להכשיר,

גם לפי דברי הרמור אנחנו רוצים להכשיר.

ונמנה ארבעה טעמים.

הטעם הראשון,

אנחנו כעת נבדוק מצווה הבאה בעבירה מדוע פסל.

האם פוסל מדאורייתא או פוסל מדרבנן.

ואנחנו נראה.

אתם רואים את התוספות?

תסוכה דף ל', עמוד מספר 8. לא צריך לדפדף.

העמוד הקודם שאחזנו קודם.

תוספות שואל, תוספות הראשון בעמוד שואל שאלה.

אתה אומר שלולב הגזול פסול מצעד מצווה הבאה בעבירה.

ככה אתה אומר.

אני אשאל אותך שאלה.

כתוב בגמרא, בדף מ״ג עמוד א',

ולקחתם לכם משלכם.

דורשים חכמים משלכם.

אומרת הברייתא מה זה בא להוציא? להוציא את השאול.

דהיינו, לולב של אחר, למרות שנותן לך רשות,

אתה לא יוצא ידי חובה ואת הגזול.

מה צריך פסוק נוסף להוציא את הגזול?

הרי הגזול כבר פסול מצעד מה?

מצעד מצווה הבא בעבירה.

שאל תוספות תפוק ליה מצד מצווה בבא בעבירה.

אומר תוספות נכון.

באמת, גזול פסול מצעד מצווה הבא בעבירה.

הפסוק צריך רק בשביל שאול.

הגמרא מזכירה את זה, בדרך אגב, שאול וגזול.

אבל הפסוק למה צריכים?

רק בשביל שאול, כי גזול כבר נפסל עם איזה דין?

מצווה הבאה בעבירה. מה מבואר בדברי תוספות?

שהדין הזה של מצווה הבאה בעבירה פוסלת,

זה דין דאורייתא, כי אם לא מה קשה להם.

איזה קושייה, זה דרבנן,

פסוק בא להגיד שזה פסול מדאורייתא.

אם תוספות שואלים מה צריך פסוק להוציא גזול, הרי זה פסול כבר מצד מצווה בעבירה,

מוכרח שמה הם סוברים?

שמצווה הבאה בעבירה זה דין דאורייתא שפסול.

זה תוספות דף ל',

אבל רק רגע נפתח תוספות דף ט',

עמוד מספר 11,

תוספות דף ט'.

יש ניזון בסוכה, זה אולי מופיע פה?

זה מופיע בגמרא.

עד שאנחנו מדברים על... לא, שם זה בגלל שקרקע אינה נגזרת, שם זה לא מגלה עלינו.

אבל כן, יש הרבה מה לדון שם.

אנחנו נראה כאלה תוספות. תראו תוספות, שואל שאלה.

הוא אומר תוספות בדף ט', תוספות למטה.

הגמרא אומרת, כתוב, חג הסוכות תעשה לך,

הנה סוכה גזולה.

חג הסוכות תעשה לך,

אומרת הגמרא, מה זה לך?

לאפוקי למיעוטי גזולה.

תעשה לך, מה זה לך?

משלך.

אבל אם אתה גוזל סוכה ועושה סוכה גזולה, פסול.

שואל תוספות ט'ימה, אתם רואים תוספות למטה?

ט'ימה.

מה? ההוא מבעלה, תוספות למטה.

יש קו.

ט'ימה.

ט'יפוק ליה משום דעה ולמצווה הבאה באווירה.

מה אנחנו צריכים פסוק מיוחד?

חג הסוכות תעשה לך,

לומר לי. שצריך שהסוכה תהיה משלך,

ברור למיעוטי גזולה.

ברור שגזולה פסול. מצווה הבאה באווירה.

עונה תוספות ויש לומר, אתם רואים ארבע שורות מתחת לזה.

ויש לומר,

דתעמה דמצווה הבאה באווירה,

לאו דאורייתא, אלא מדרבנן.

התוספות פה אומר מפורש, למה?

שמצווה הבאה באווירה פוסלת רק מה מדרבנן.

אז המחלוקת. לגבי סוכה הוא מתכוון. בסדר. לא. אני שומע, זה כבר ביורים. יש כאלה שרוצים לומר לך. לא, כי אם קחתם לכם, עונה לך סוכה. נכון.

חג הסוכות תעשה לך,

זה אין סוכה. כן, אבל אם קחתם לכם מישהו אחר, זה בלולב. זה בלולב. בסוכה. חג הסוכות תעשה לך, אז זה בסוכה.

אז יש לנו מחלוקת.

אבל אין לנו מצווה לשבת בסוכה דווקא שהיא שיכה. אתה יכול לשבת גם בסוכה של השכן.

כן, אבל השכן עשה אותה כדין. השכן עשה אותה משלו, אבל...

עשה אותה ממה?

השכן עשה אותה משלו.

עשה אותה משלו, אבל אתה יכול לצאת במצווה... זה מחלוקת. זה יש דעות בזה. זה לא תנאים. מחלוקת תנאים, כן.

מה, שאול?

אז זו שאלה עצומה. לכרוא תוספות חלוקים באותה מסכת. מסכת למסכת,

אומר החידה הרבה פעמים תוספות חלוקים.

אותו מסכת זה נדיר.

אנחנו יש לפנינו, לכאורה, יש כאלה שרוצים ליישב,

אבל לכאורה אצלנו מבואר מחלוקת בין תוספות לתוספות באותו מסכת. דף ט' צוברים תוספות שמצווה בעבירה פוסלת רק מדרבנן.

בדף ל' צוברים תוספות שמצווה בעבירה פוסלת מדאורייתא.

זה פלא. שאולי אם למד שמצווה בעבירה בעבירה, נכון, בסדר, אבל אנחנו רואים מה התוספות אומר. אתה מציע הצעות טובות, אבל מה התוספות אומר? שומע, אבל התוספות אומר ככה.

אז על כל פנים יש לפנינו מחלוקת ראשונים, וזו מחלוקת גדולה בראשונים.

יש דעות שסוברים שמצווה בעבירה פוסלת מדאורייתא,

ויש שסוברים שהיא פוסלת רק מדרבנן.

ממילא,

אם מצווה בעבירה פוסלת מדרבנן,

יש לפנינו טעם להתיר את הישיבה בסוכה למשפחת כץ ודוד שמעוני. למה?

מאותו טעם שאמרנו מקודם,

שמתנגש לך דין דה רבנן עם ביטול מצוות עשה דאורייתא?

פה זה כבר חידוש.

פה צריך לדון אולי לא העמידו חכמים דבריהם במקום ביטול מצוות עשה.

זה טעם ראשון.

עכשיו נמשיך טעם שני.

טעם שני נחזור אחורה לתוספות סופה, סוכה דף ל'.

סוכה דף ל' היום יככב עכשיו.

אנחנו נמשיך תוספות סוכה דף ל',

תוספות

בדיבור מתחיל אוקניי.

אני לא יודע איפה הקווים נעלמו פה,

אבל אנחנו נראה את זה בלי קווים.

תוספות במתחיל אוקניי.

אתם רואים תוספות למטה, תוספות גדול?

אוקניי וניהוי. כן. תוספות פה אומר, נקרא פה שורה אחת.

אומר תוספות,

אומר תוספות,

אם איתא,

אם ההלכה

שייאוש לבד קונה,

שאדם שגזל מחברו והנגזל התייאש מן הדבר,

אז הגזלן קנה אותו,

תו לא יחושיב מצווה בא ואוירא.

אם ככה, זה כבר לא נקרא מצווה בא ואוירא.

זו שורה קראתי, גם מי שלא מצא, קראתי את השורה הזאת בתוספות.

מה אומר תוספות?

הרוב אומר תוספות חידוש.

אתה יודע למה לולב הגזול פסול מצד מצווה בא ואוירא?

כי כל רגע ורגע זה עדיין מה?

לולב הגזול.

מה הדין שלך?

תחזיר אותו.

כל רגע ורגע זה גזול אצלך.

אבל מה הדין אם אדם עשה בו שינוי?

מה הדין גזלן שגזלן דבר ועשה שינוי?

אז הדין הוא שאת החפץ הוא קנה לגמרי,

רק ניהל עליו חיוב ממון.

אומר תוספות, מה הדין אם קנה בשינוי או בייאוש?

אומר תוספות, אז הלולב הזה כבר לא גזול.

אתמול הוא היה גזול.

היום של מי הלולב?

שלי. של הגזלן. של הגזלן.

אני חייב לו 50 שקל.

אז מה שאני חייב לו זה דבר נפרד מהלולב.

אומר תוספות יסוד.

אם האיסור כבר עבר,

לא ממשיך כל רגע ורגע,

אין בזה מצווה באבה עבירה.

אם ככה, הדרך סלולה לפנינו.

פה מר שמעוני נכנס בתחילת החג, בנה את הסוכה, בנה את הסכך.

עבר איסור, מלאכת בונה בשבת, בחג.

אבל זהו, האיסור כבר עבר.

אין פה כל רגע ורגע איסור שמתמשך.

הוא עבר איסור,

חייב קורבן חטאת.

אבל זהו, נגמר האיסור.

ממילא,

אומרת תוספות, בזה אין דין מצווה באה בעבירה. אז נתיר גם בישול. אז נתיר.

בישול זה לא מצד מצווה באה בעבירה.

אם מצד זה באה בעבירה, אתה צודק.

אבל בישול זה מצד איסור כנס, שכנסו חכמים לא להשתמש או לא ליהנות ממה שעשית באיסור.

אז זה נפרד.

עכשיו נדבר על מצווה באה בעבירה.

אז תם שני עלה בידינו.

כיוון שהאיסור כבר עבר,

אין כאן פסול של מצווה הבאה בעבירה.

נשארנו עוד שתי טעמים.

נאמר את הטעמים הבאים.

טעם נוסף יש לנו.

נפתח שולחן ערוך, תרמ״ט, עמוד מספר 13 אצלנו.

שולחן ערוך, תרמ״ט.

כל ארבעה מינים פסולים,

פסולים, בגזול ובגנוב.

עכשיו נראה שלושה שורות בהמשך.

ויש מי שאומר, אתם רואים? זה מתחת לקו פה.

ויש מי שאומר,

דלא נפסל גזול וגנוב,

אלא לגנב ולגזלן עצמו,

אבל לאחרים כשר.

מצווה הבאה בעבירה.

אומר השולחן ערוך, יש מי שאומר,

שנפסל רק למי? לחוטא עצמו.

אבל מה עם האחרים? מותר.

אז זו הטענה שטען אחד מהילדים.

מה הוא אמר?

אנחנו לא עשינו את השכר, זה מר שימוני עשה.

אז למר שימוני באמת יהיה אסור להיכנס לבסוכה לפי הטעם הזה.

אבל למשפחת כץ, זה בעיה, להשאיר אותו בחוץ זה קצת בעיה.

אבל אנחנו אומרים, מעיקר הדין.

יש מי שאומר,

זה לא נפסל גזול וגנוב, אלא לחוטא עצמו,

אבל לאחרים כשר.

אז לבני משפחת כץ יהיה מותר,

ולדוד שמעון יהיה אסור.

אבל, אבל זה עדיין לא שמחה שלמה.

לא רק בגלל שדוד שמעון בחוץ,

אלא בגלל שכתוב במשנה ברורה שמכל מקום לא יברך על זה.

למה?

כיוון שאין זה מברך אלא מנעץ.

בוצע ברך, נעץ השם.

אין זה מברך. אתה מברך על סוכה שנעשית באיסור? זה מה שאתה מביא?

אז אם היינו נסמכים רק על הטעם הזה,

המצב היה קשה.

שמעון היה נשאר בחוץ,

וראובן כץ בפנים זמירות לא יכול לשיר כששמעון בחוץ,

אבל גם ברכה לא יכול לברך.

הוא יקיים מצוות עשה דאורייתא, אבל בלי ברכה.

לכן אנחנו מעדיפים את מה? את הטעמים הראשונים שאמרנו.

יש מנהל גם ליהודה שנייה.

כך כתוב במשנה ברורה.

משנה ברורה כך אומר, מכל מקום לא יברך. יכול להיות ש... אבל לאחרים כשר זה, גם אם זה תם מדאורייתא,

זה יכול להיות בגלל שינוי רשות.

אה? אתה יכול להיות באיזה מדאורייתא העבירה שלך, אני לא יודע... שומע.

שם מה שנשאר לנו לדון זה מה שאמר פה מקודם.

מה אם מצווה באה בעבירה בשוגג?

יש לנו מקור, גנב וגזלן.

לולב הגזול פסול.

אולי דווקא כשהוא גזל את זה במזיד.

עבירה רצינית עשה במזיד, אולי רק זה פוסל.

מה אם מצווה באה בעבירה בשוגג?

פוסל או לא?

מה אתם אומרים?

צריך לבדוק.

בואו נבדוק.

שוב פעם, סוכה דף ל',

וזה הטעם האחרון שאנחנו מורידים אותו,

לא מתירים על פיו, רק נביא את הראיה לזה.

אומר תוספות הראשון בסוכה דף ל', עמוד א',

תימה, אתם רואים? יש בסוף התוספות הראשון ריבוע,

תימה,

תוספות שואל שאלה.

אתה אומר שמולב הגזול פסול מצעד, מצווה באה בעבירה.

תימה.

בפרק כל שעה,

בפרק שני של מסורת פסחים למדנו ברייתא,

תניא.

אין יוצא ידי מצה בתבל.

אדם שאוכל מצה,

שלשו אותה מאיסה, שלא עשו מעשרות.

תבל, תבל אסור באכילה, איסור חמור, איסור מיתה.

אז כתוב בגמרא שלא יוצא ידי חובת מצווה בתבל.

ודריש לי מקרא.

דרשו את זה מפסוק.

פסוק.

פסוק. דרשו את פסוק.

שואלת אותה זאת, מה צריך פסוק?

תיפוק ליה משום מצווה הבא בעבירה.

דקא אכיל איסור.

ונפיק ידי מצה

כך של תוספות ונשאר פה בשאלה

אבל אנחנו לענייננו לומדים את דברי התוספות הללו בצורה ברורה

ואת הראייה הזו כבר הביא המערית אלגזי

מבואר בדברי התוספות הללו

שמצווה הבאה בעבירה בשוגג גם כן פוסלת

כיוון שאם מצווה הבאה בעבירה בשוגג אינה פוסלת מה שואלים תוספות?

שואלים תוספות למה צריך פסוק לומר לי שמצא תבל

לא יוצאים בידי חובה תיפוק ליה מצד מה תלמד אותו מצווה בעבירה מה הקושייה?

נפקא מינה בשוגג מה הדין אדם לא ידע שזה תבל אכל בירך על אכילת מצה ואכל את זה בדחילו ורחימו

אחר כך נודע לו זה היה תבל מה הדין אם מצעד מצווה בא בעבירה

אתם רוצים לומר בשוגג יוצא אז היה יוצא ידי חובה

לכן צריך פסוק לומר לי שמצה כזו היא מצה פסולה

אז מה תוספות שואל אם תוספות שואלים

שעל ידי הדין של מצווה בא בעבירה מיותר לי הדרשה ללמד שמצה כזו היא פסולה

מוכרח מדברי תוספות שמצווה בא בעבירה בין במזיד ובין בשוגג פוסלת את הדבר

לכן אם נרצה להכשיר תעסוקה מצד מצווה בא בעבירה בשוגג לא נוכל להכשיר כי מוכרח מדברי תוספות שגם כזה דבר פוסל

אז מה נשאר לנו?

להכשיר רק משתי הטעמים הראשונים.

כי הטעם הראשון מה היה?

הטעם הראשון היה שהדבר הזה,

אם זה מצווה בבא ועם דרבנן זה הפוסל,

אז דרבנן במקום דאורייתא לא עומד.

הטעם השני הטעם מרווח יותר,

שכיוון שהאיסור כבר עבר,

אין כבר פסול של מצווה בבא ורה. שהוא לא נעשה קורר. הטעם השלישי שאמרנו הוא טעם שגרוע,

כי את שמעוני משאירים בחוץ,

וגם משפחת כץ לא מברכים ברכה.

והטעם הרביעי שאמרנו כעת,

אנחנו מורידים אותו לגמרי,

כי מורח מדברי התוספות שמצווה בבבא ובשוגג גם כן אסורה. אבל לפי התוספות של שם, מה שאומרים לבננה,

אז בשוגג זה לא יקנסו.

זה לגבי קנס, זה לא קשור. שתי סוגיות נפרדות. חילקנו.

פה הם דיברו אבל לפי מי שאמר שזה מדאורייתא,

לא שייך לקנות אחרי שוכבים וסטטה. בסדר. פה זה לא קנס. פה זה לא קנס. פה זה דין.

זה לא מדין קנס.

לכן מסקנת הדברים, ברשותכם,

מסקנת הדברים,

מר שימוני ומשפחת ראובן כץ ייכנסו כולם, ייכנסו כולם

לסוכה וישמחו את שמחת החג, ויברכו, ויאכלו כזית ויותר,

מכמה טעמים.

הסוכה מותרת, אין בה ייצור ענן ממעשה שבת,

מהטעמים שהזכרנו,

אין בה פסול מצד נצבא ובעבירה,

מהטעמים שהזכרנו.

גם אם חלק מהטעמים אנחנו אמרנו צדדים לפרוך אותם, עדיין נשארים בידינו מספיק טעמים בשביל להכשיר את זה.

שיהיה לכולנו, בעזרת השם, חג סוכות שמח.