הלכות תשעה באב וימי אבלות: גדרי איסור לימוד תורה ורחיצה, ופטור מעוברות ומניקות מהתענית מטעמי בריאות

- - - לא מוגה! - - -

בואו נתחיל על משנה. לא מכיר, לא יודע. מונסי זה בארצות הברית. השאלה, איזה מין רבנות זה? אם זה רבנות של... כמו רבנות שיש פה, אז זה אפס. אז אסור לאכול גם בדיעבד. כתוב, גם ברבנות כותבים מהדרין. השאלה רק לא מה כתוב, אלא מה יש בתוך זה. לצערנו. ככה זה הפך ליותר. סימן תקנד, סעיף א'. הגמרא במסכת הענית, בדף למד, הגמרא אומרת שדין תשעה באב כדין אבד בתוך שבעה. ולכן, תשעה באב עשו ברחיצה וסיחה נעילת הסנדל תשמיש המיטה. עשו לקרות בתורה נביאים וכתובים, לשנות במשנה מדרש בגמרא הלכות והאגדות, משום שנאמר, פיקודי השם משרים משמחי לב. בתינוקות של בית רבן בטלים בו, אבל קוראו באיוב בדברים הרעים שבירמיה. ואם יש ביניהם פסוקי נחמה, צריך לדלגם. האבל אסור בשמחה. בתוך שבעה ימי אבלות, אפילו לקחת תינוק להשתעשע עמו, גם שמחה קלה, גם זה אסור לו. קל וחומר שאסור לו ללכת לחתונה, בר מצווה, בר גמילה וכיוצא בזה, דברים שמסמחים את ליבו של האדם. וכן, אסור לו לעסוק בתורה כשהוא לומד הלכות שבת, או הלכות מזוזה, הלכות מעקה, או כל דבר אחר. פיקודי השם משרים משמחי לב. ולכן אין לו יותר לעסוק בתורה, אלא רק בדברים הרעים, שהם ספר איכה, איוב, או הפרקים שיש בירמיהו. חלק מהפרקים שם עוסקים בנבואות הזעם של הנביא ירמיה, מה שאמר לפני חורבן בית המקדש, התנבא ואמר על מה שעתיד להיות. גם ספר איכה חיבר אותו ירמיה, והגיש אותו למלך יהויקים. היום מגישים ועדת חקירה אחרי, אחרי המוות, אחרי האסון, אחרי הפשלה. אבל שם הנביא הקדים, הקדים רפואה למכה, התרה בהם, הגיש להם את הכול. תראו מה עתיד להיות אם תמשיכו ולא תחזרו בתשובה. אבל לצערנו, המלך יהויקים, הייתה לפניו האח בוערת, התנור בוער, שרף את ספר איכה, ולא פחדו ולא קרעו את בגדיהם. עד שבסוף, לצערנו, קרה האסון, ובית המקדש נחרב. והרי כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו, כאילו נחרב בימיו. אז כך שאנחנו לא יכולים לומר, אבותינו חתום ואינם, ואנחנו עוונותיהם סבלנו. זה לא רק הם. גם אנחנו עדיין לא שלמים. ולכן אנחנו צריכים להצטער על חורבן בית המקדש, ובזכות זה, בעזרת השם, נראה בנחמת ציון וירושלים. לכן קוראים את הדברים האלה, כדי שוויחי ייתן אל ליבו. כך גם המדרש שלך, או הפירוש של איוב, לא רק לקרוא בצורה שטחית, אלא גם בצורה שיבין יותר, גם כן יהיה מותר. וכן, פרק אלו מגלחין, מדף יח' והלאה, עוסק שם בהלכות אבלות, דיני מנודה, מוחרם. כל הדברים האלה אינם משמחים את ליבו של האדם, ולכן מותר. כך גם מסכת גיטין בדפים נו נז, הגמרא שם מתארת בהרחבה איך התחיל החורבן של בית שני, מה קרה בזמן החורבן, איך היה החורבן של ביתר. כחמישים שנה לאחר מכן מרדו בר כוכבא וחיילותיו. בהתחלה המרד הצליח, רוב ארץ ישראל נכבשה על ידם, אבל בסוף גם ביתר נפלה. לפי מה שהגמרא מתארת שם, היו שם 64 מיליון שנהרגו בימים האלה, יום תשעתר, מגלגלים חובה ליום חייו. ולכן אנחנו מתאבלים, והאבילות מתבטאת גם בזה שאנחנו לא עוסקים בסתם דברי תורה שיכולים לשמח אותנו. ולגבי אדם שכל אלה שטעים ושלא צם, הם לא דיברו לרגיל? גם אדם חולה שלא יכול לצום, גם הוא חייב בהלכות האלה. תודה. זאת אומרת, דיני שמחה, רחיצה, הם לא קשורים לדין האכילה. אז הוא אנוס לגבי האכילה, הוא לא מסוגל לצום, אבל בדין שמחה גם הוא מצווה וגם הוא חייב ללמוד רק את הדברים האלה ולא בדברים אחרים. הראשונים עמדו בנושא הזה של הלכות תשעה באב או הלכות אבלות, האם הם בגדר רשות? או בגדר חובה. זאת אומרת, אתה אומר לו שאסור לו ללמוד תורה הלכות שבת. אז האדם הזה, בטלן גדול, אין לו חשק ללמוד. הוא אומר לך, אני לא רוצה ללמוד לא זה ולא זה. שום דבר. רוצה ללכת לישון כל היום כולו. האם עוון ביטול תורה, האם האיסור הזה קיים רק בכל ימות השנה ביום תשעה באב לא שייך, או שגם ביום תשעה באב שייך העוון הזה? יש בזה מחלוקת בפוסקים. ויש שהבינו שיש רשות לקרוא בדברים הרעים אבל לא בגדר חובה. כך אומר הרדב״ז, יש כוח לחכמים לעקור דבר מן התורה. זאת אומרת, אומנם יש בכל יום מצוות עשה של תלמוד תורה ומדאורייתא גם ביום תשעה באב. חכמים הפקיעו את הדבר הזה. לפי זה נוכל להבין טוב את מה שכתוב בתשובות הגאונים, שהאבל בשבעת ימי אבלותו, או ביום תשעה באב, בסוף ברכות השחר, לא מברכים את ברכות התורה. ככה היטי גם שיבולי הלקט. הוא שואל, מתי יהודה? איך האבל הזה ילמד את ההלכות האלה? הרי אסור ללמוד בלי ברכות התורה. אז הוא מסביר ואומר שהגאונים מבינים שאין הדבר בגדר חובה. לכן הוא לא יכול לומר, וציוונו על דברי תורה. הוא לא מצווה. אלא זה רשות. אם הוא רוצה ללמוד, יש לו את הדברים האלה שיכול ללמוד בהם. כך הסבירו גם ערך השולחן, מסגרת השולחן, שמחת יהודה ועוד. יש דוגמה מעין זה בהלכות אבלות, האבל ביום הראשון, אפילו אחרי הקבורה, אסור לו להניח תפילין. והראש אומר שאומנם מן התורה כן צריך להניח תפילין, אלא שחכמים הם יבקעו את המצווה הזו לשב ואל תעשה, בגלל שהאבל מעולל בעפר קרנו, ולא מתאים שיניח תפילין ביום הראשון. אתה רואה שיש כוח לחכמים והשתמשו בעניין הזה בנושא אבלות שם בתפילין, אז יכולים לומר, הוא הדין גם פה. אבל יש חולקים, רוב הפוסקים אומרים שצריך לברך ברכות התורה הן ביום תשעה באב והן בישבעה ימי אבלות. וכך ההלכה, רוב ככל הפוסקים אמרו שצריך לברך, כך הוא המנהג ובמקום מנהג לא אומרים ספק ברכות להגל. ואם תשאל בנושא שלנו, אז יכולים לומר שהוא חייב ללמוד תורה, אלא במקום ללמוד הלכות שבת, אז הוא לומד הלכות אבלות. במקום ללמוד גמרא מסכת שבת, אז הוא לומד פרק אלו מגלחים. אבל לעולם יש חובה. או שנאמר שלפי מה שכתוב בגמרא במנחות צדק ט', שם אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בר יוחאי. אדם שלומד קריאת שמע שחרית וערבית, גם בזה מקיים, והגית בו יומם ולילה. והרבה ראשונים הלכו לפי השיטה הזו. כך כותב הרמב״ן, כך מעתיק תלמיד את תלמידו, הריטב״א במועד קטן ט״ו, התוספות, הראש, המאירי, האורזרוע, הסמק ועשינות ב', הגאות מימוניות פרק א', רבי יהודה החסיד, הרשבר, הדבז בחלק ג' הרמה ביורד דעה, סימן רמ״ו, סעיף א', גם כן העתיק את הממרה הזו. הרי גם ביום תשעה בים אנחנו קוראים קריאת שמה. כאילו שאנחנו קוראים, אז אולי בזה אנחנו כן יוצאים ידי החובה. או שנאמר, כמו שאמרנו, שאין כאן הפקעה לגמרי. חכמינו לא הפקיעו לגמרי את המצווה, אלא השאירו לנו את הדברים הרעים, וכן אנחנו חייבים לומר בתפילה פסוקי דזמרה. אתה אומר, בתפילה מתחיל פרשת העקדה או פסוקי דזמרה, שכולם דברי תורה. התירוץ הקודם שאמרנו שיוצא ידי חובה בשחרית וערבית בקריאת שמה הוא לא דבר מוסכם. הרן בנדרים חט חולק. הוא אומר, יש מצווה כל יום, והגית בו יומם ולילה. ואז דחמד, כשהוא מביא את המחלוקת הזו במערכת ו' כלל טו', הוא אומר שמדברי מרן נראה שמרן לא פוסק להלכה כדברי הרמב״ן, אלא כדברי הרן. שיש חובה להגית בו יומם ולילה כפשוטו, ולא מספיק בקריאת שמה שחרית וערבית. ולכן על כורחנו כאן לומר שהוא לא יצא ידי חובה בשחרית וערבית, אלא יצטרך לפי זה להמשיך וללמוד לעסוק בתורה הלאה, כמו שאמרנו, יעסוק בדברים הרעים. לפי הגאונים שלא מברכים ברכות התורה, אבל תפילה כן מתפללים. אז איך הוא יאמר פסוקים? איך הוא יאמר פסוקי דזמרה בלי ברכות התורה? יכולים לתרץ לפי מה שאומר מארם. הוא אומר, כשאדם לומד תורה דרך לימוד, חיה בברכות התורה. אבל אדם שלומד דרך תחנונים, תפילה, דבר כזה לא מחייב ברכות התורה. כך כותב מארם, העתיק אותו במרן ובית יוסף, באורח חיים סימן מו. גם חקר הלב אומר כך בדעת מרן השולחן ערוך שם. אמר הנביא בלשון יש מי שאומר, וחקר הלב כך נוקט בדעת מרן. יש חולקים בדעת מרן, אבל לפי הגאונים יכולים להסביר שהם נוקטים את המהלך העבורו. הגאון מסיימת בתינוקות של בית רבן, בית לימבו. הגאון חידה בפרקי יוסף אומר שבזמן הזה שרוב התינוקות, כשהם לומדים והם מצטערים, יש מי שכתב שמותר ללמד אותם דברים ארעים. שאדרבה, תן להם חופש, הם מתענגים בזה. צריך ללמד אותם. אבל הרב לא נוקט כך. הגאון חידה מסכם, אין דבריהם נראים, אלא צריך לבטל אותם, ולא ללמד אותם את ההלכות הרגילות שהם, שהם עוסקים בו. אלא ילמדו איתם דברים הרעים שבירמיה, את הדברים שלנו מותר. גם הם יכולים לעסוק בו. את אותם הדברים ילמדו עימהם. כך הסביר הבית חדש. כך הוא מסביר את הלשון, שבטלים בו הכוונה, בטלים מהלכות שבת, ממסכת במקמה, מזה בטלים. אבל בדברים ארעים ודאי שאפשר ללמד את הקטנים. אבל איך שאמרו לו, הילדים שמחים, העיקר שהוא יודע, קיבל ציון 100%, קיבל פרס, הוא בא הביתה, היום הצלחתי. מה זה מעניין אותו? הלכות שעה באב, הלכות מזוזה. אצל הילדים אין הבדל בדברים האלה. ועיקר שמחתם, מה שהם יודעים לקרוא טוב. אם הוא הבין את זה טוב, ממילא, יכול להיות שבחיי גוונה יהיה אסור. כך משמעות המגן אברהם. אבל רוב הפוסקים לוקטים שאם הוא רוצה ללמוד עם הבן שלו דברים רעים, כן רשאי, למרות שהילד מבין טוב, אפילו אחי, כמו שאמרנו, סוף סוף הנושא, התוכן, הוא משבר את ליבו של האדם, ואין בדבר הזה הרבה שמחה. יש מי שאוסר ללמוד על ידי הרהור. בכל התורה כולה אנחנו פוסקים הרהור, לאו כדיבור דמה. הגמרא במסכת ברכות כ', שבת קנ' ועוד, מביאה מחלוקת, ורוב הפוסקים נקטו שהרהור אליו כדיבור דמה. הרמב״ם והסמ״ג חלקו שהרהור כדיבור דמה, אבל מרן בכמה מקומות, מרן נקט שההלכה היא שהרהור אליו כדיבור דמה, וכך המסקנה, כך ההלכה למעשה. ולכן, גם פה אצלנו, יהיה מותר לך הוראה לקרוא בדברי תורה, אבל לא יוציא בפה אלא יהרהר. וכך כותב באמת בספר המאורות, הוא מביא פסוק שמחה לאיש במענה פיו. משמע, דווקא כשהוא אומר בפה, אז הוא שמח, הלא וכי לא. אבל המהריל ומרן בשולחן ערוך חלקו על זה ואמרו שגם בהרהור אסור. והמשמעות תהיה, שמחה לאיש במענה פיו, כשהוא לומד בפה, יש לו שמחה גדולה. אם הוא מהרהר, השמחה יותר קטנה, אבל עדיין נהיה שמחה. ולכן, את אותם הדברים שאסור ללמוד, מסכת ברכות או מסכת חגיגה, גם בהרהור, גם כן אדמה אסור. אמנם מרן כתב את זה בלשון יש מי שאומר, אבל גם מרן סובר כדברי היש מי שאוסר, אלא שלא כתוב הדבר הזה בגמרא או בעריפי הרמב״ם, לכן מרן נקט את זה בלשון יש מי שאוסר. אבל לעולם ודאי שגם מרן נוקט כן להלכה למעשה, שבאותם הדברים שאנחנו אוסרים, אוסרים גם במחשבה, גם בהרהור. אדם שרוצה ללמוד ולהעמיק בלימודו, הדבר אסור. זאת אומרת, אדם יכול ללמוד, לומד את מסכת מועד קטן, לומד את הדברים שאמרנו, דברים ארעים, אבל לא מתוך מטרה להעמיק ולחדש חידושים. כך אומר הגאון חידה, כשהוא הלך פעם לנחם אחד הגדולים, הוא ראה אותו שיושב ולומד בעיון נמרץ. הוא כותב את זה ביורא דעה, סימן שפ״ד. והרב העיר לו, אמר לו, נכון שהותר ללמוד בדברים הרעים, אבל אתה לומד בעמקות, אתה מחדש חידושים, ואין לך שמחה גדולה מזו. ואותו הגדול נענע בראשו. זאת אומרת, הסכים עמו בדבר הזה. ולכן, גם למרן שכתב שמותר ללמוד פירוש איכה, פירוש איוב, כל זה כשהוא לומד בצורה שטחית. לומד את הבית יוסף בצורה שטחית. אפילו אם יש לו חברותה, הם מנסים ללמוד ולהבין רק בצורה שטחית, רק זה מה שמותר. אבל כשהאדם הזה, בן פורת יוסף, מלא וקדוש בתורה, זה מקשה וחברו מתרץ, מחדשים חידושים, בין אם יכתוב את החידושים, בין אם לא יכתוב. בכל מקרה, דבר כזה אסור לעשותו הן בתשעה באב והן בשבעה ימי אבות. סעיף ד' מותר לקרוא את כל סדר-היום, פרשת הקורבנות, משנת איזה ומקומן, מדרש רבי ישמעאל, הגהה, ומותר לחזור הפרשה בתשעה באב. אמרנו שאסור לאדם לעסוק בתורה, כי התורה משמחת, אבל תפילה לא. התפילה יוצאת מן הכלל, ואדם צריך להתפלל את כל התפילה. גם באבל בתוך שבעה וגם בתשעה באב שייך את הכלל, את הדין הזה. מרן כתב את ההלכה הזו גם פה, וגם ביראי דעה סימן שפד, כי אנחנו רגילים בדבר הזה, וזאת ועוד. הרי האבל חייב בכל המצוות, כמו שלמדנו, וסוכה כה. אפילו במצוות דה רבונן, אז הוא חייב להתפלל. כל הדברים האלה הם דברים שבחובה, ולכן חייב להתחיל מברכות השחר עד הסוף, כדי לקיים את מצוות התפילה. אנחנו רגילים בדבר הזה יום-יום, זה כמעט לא משפיע עלינו, זה לא מעורר את האדם. הגאון הוא באלישע דנגור בספרו הגדולות אלישע אומר, שלא נאמר ביום תשעה באב את פרשת קדש והיה כביאך, או האבל בתוך שבעה ימי עבדותו אחרי הנחת תפילין, לא יאמר קדש והיה כביאך. הוא מסביר ואומר שכל מה שמותר לקרוא עד סדר היום, הכוונה היא דברים שאנחנו חייבים בהם. אתה חייב להתפלל, לומר, ברוך שאמר, אשר יושבי ביתך, אבל קדישי כל בכור לא כתוב בגמרא לאומרו. אלא, מזמנו של הרמב״ן התחילו לנהוג לומר את קדישי כל בכור. הלשון של הרמב״ן, אין איסור בסדר היום, שהרי קוראים קריאת שמם, מברכים לפניה או לאחריה, וכן קוראים בתורה, מפטירים בנביא, פרשת הקורבנות, איזה ומקומן, כנגד התמיד תיכנו ואומרים כדרכו ואינו חושש. שמע, רק הדברים האלה. אבל את אמירת קדישי כל בכור, הרמב״ן לא אומר, משמר שאת זה לא צריך לומר ביום תשעבר. הבן אישחי, חברו של גדולות אלישע, הוא דן גם בנושא הזה, אבל הוא אומר שכל אחד יעשה כפי המנהג. הוא לא חתך את הדין. לא פסק שאסור, אלא הוא השאיר את הדבר פתוח במקומות שנהגו לומר שכן יגידו. גם הרב קפא חיים כאן בסעיף קטן זין הוא אומר, כיוון שבזמן הזה כולנו אומרים קדישני כל בכור, גם זה חלק מסדר היום, ממילא הוא לא קורא את זה דרך לימוד תלמוד תורה, אלא כיוון שכתוב בהם את מצוות התפילין, והיה לך לאות על ידיך, ולכן דעת הרב דעתיר, וככה מסקנה למעשה. יש להביא כעין ראייה מדברי הרב לקט יושר. בלקט יושר מובא שהוא היה קורא תהילים בשבעה ימי אבלותו, רבי תשעה באר. ולמה? הרי אין חובה ללמוד כל יום תהילים. תפילה כן, תהילים לא. למה כן היה לומד? כי הוא לא לומד את זה דרך לימוד, הוא לא יושב ולומד את התהילים עם רשי או עם מצודה דוד, אלא הוא גורס את זה לשון תחינה, ולכן הרב התהיל, אז גם פה, גם קדישי כל בכור, אדם לא יושב לקרוא את זה עם רשי בעמקות, בהבנה, אלא אדם גורס את זה, ולכן דבר כזה כמעט ולא מביא את האדם לידי שמחה. בנושא של התהילים, גם שם זה לא מוסכם, גם שם יש מחלוקת. אבל רוב הפוסקים לקטו להלכה כדברי לקט יושר. כך כותב אשל אברהם בסעיף קטן א', ספר דברי מלכיאל חלק ו' סימן כו', וכך כותב גם הרב אירבך בקובץ מבקשי תורה, שני התשס״ב, חודש תמוז. אמנם מגן אברהם אסר בבוקר את עיר רק אחרי חצות, כך הוא כותב כאן בסעיף קטן ו', ומספר שכך הוא מן הגם. אבל אם היו רואים האחרונים את דברי לקט יושר, מן הסתם שהיו חוזרים בהם. ולכן המסקנה היא מעיקר הדין, הן לאבלים בתוך שבעה ימי אבלות, והן לנו ביום תשעבעה, מעיקר הדין מותר ללמוד תהילים. אדם שקשה לו ללמוד דבר אחר, לפעמים אדם נמצא באוטובוס או מקום אחר, וקשה מאוד ללמוד שם להתרכז בדברים אחרים, יכול לקרוא, יכול לומר, תהילים. בשבילך הכול כמה פסוקים, איפה בתהילים יש מילים הנצרות שהוא עשמו על הבעיות שם והרם... לאו דווקא לקט יושר כשהתיר לקרוא, לאו דווקא כשאדם יש לו את הצרות והוא קורא לזה דרך תחינה ובחייה. אלא כל אדם, בלי יוצא מן הכלל. גם אדם שברוך השם לפני שבוע הוא התחתן, זה ברוך השם אבסוד מהחיים, יש לו הכול, לא חסר לו כלום. גם לאחד כזה לקט יושר התיר לקרוא תהילים. הוא לא חילק בין צורת תהילים שאדם קורא אותם בבחייה, בדמעות, לבין אדם שגורס תהילים סתם. העיקר הוא שזה לא מביא שמחה. אתה הולך לקצה האחרון שהוא גם בוכה עם התהילים. אני לא רוצה להגיע רק לזה, לא רק בזה מותר, אלא העיקר שונה עבוד ידי שמחה. וכשאדם גורס תהילים בדרך כלל אין בזה הרבה שמחה, לכן גם בגרסת זוהר, גם בזה יהיה הדבר המותאם בלכתחילה. אלא שיש הבדל בין אדם שמבין לאדם שלא מבין. גם בזוהר יש אנשים שמבינים. פעם הזדמן לי להיות בברית יצחק. היה יום קר, סוער, גשום. אנשים לא באו. היו שם רק שלושה תלמידי חכמים. כיוון שלא היו עמי ארצות, היו רק החכמים. הם למדו את הברית עולם, את התיקון של הברית יצחק. לקח להם ארבע שעות. ישבו ללמוד את הזוהר, אנחנו גורסים את זה. יש כאלה, גם בגרסה אין להם זמן. רוצים לאכול מהר? מחלקים את זה. כל אחד, שני עמודים, גומרים מהר, יכולים להתחיל לשיר ולאכול. אבל אותם החכמים ישבו ולמדו את הזוהר בדיוק כמו שאתה לומד את הגמרא. שורה-שורה בהבנה, ולאחד יש קושייה, השני יש לו תירוץ, וכן הלאה. למדו את זה בהבנה. אז אם אדם ירצה ללמוד זוהר בצורה כזו ביום תשעביה, אם אעלה על הדעת שיהיה מותר, חס ושלום. בוודאי שהדבר אסור, והסיבה היא, כמו שאמרתי, גם זה משמח את ליבו של האדם. אדם שמבין זוהר, זה משמח מאוד. אנשים שלומדים זוהר נמשכים אחרי זה ונהנים מאוד מאוד מאוד. סיפר לי הרב ויסגן על הסבא שלו, שהיה לומד קבלה. הוא אומר, היינו מגיעים לקידוש, הוא אומר, עד הקטע האחרון, הוא היה מציץ בספר. הוא אומר, בין הקידוש לנטילת ידיים, היה מסתכל עוד כמה שורות. שאל אותו הנכד, סבא, מייקולי היין? אומר לו, הספר מושיך מאוד מאוד מאוד. זה דבר מרתק, מעניין. לאנשים שמבינים, אז בוודאי שהדבר אסור. אבל מה שאין כן לנו, אנחנו לא מבינים כלום. גורסים גרסה בעלמא, אז כמו תהילים, גרסה בעלמא אין בזה שום בעיה, לא משמח. גם שמה, שיגרוס כמה שעות. גם בזה אין שום בעיה, יהיה הדבר מותר בלכתחילה. יש מחלוקת לגבי אבל, אם הוא אומר בשבעה ימי אבלות, את הקטע בתוך פרק איזה הוא מקומן. האם יאמר את הקטע הזה או לא? הרי האבל לא משלח קורבנותיו. האם נאמר כיוון שהוא לא שלח את הקורבנות לבית המקדש, אז ממילה גם לא יאמר, ונשלמה פעמים שפתנו, לא יאמר איזה הוא מקומן. אבל הרטבע מחלק בין קורבנות שאינו מחוסר כפרה בהן, כגון שלמים, לבין קורבנות אחרות. שלמים אסור לו להביא, אבל חטאת ושאר הקורבנות, גם בתוך שבעה ימי אבלות צריך להביא, כדי שלא יהיה מחוסר כפרה. לפי זה גם פה יכול לומר פרק איזה הוא מקומן, הוא הדין גם לנו. יום תשעה באב, גם כן אנחנו כן אומרים את פרק איזה הוא מקומן. אבל לפי זה יוצא שלאחינו האשכנזים, שאחרי כל קטע באזהו מקומן, הם אומרים, יהי רצון כאילו הקרבתי עולה. כשאגיע לקטע השלמים, לא יאמר כאילו הקרבתי שלמים, כמו שאמרנו, באוון שלא מביא שלמים הוא הדין גם פה בתשעה באב. אבל לקרוא, קורא את כל הפרק, כיוון שרגילים בזה בכל יום, אין שום בעיה איך לקרוא את כל איזוהו מקומן. כך גם ממשיך על הסדר את פסוקי דזמרה אומרת הכל, גם את פרשת אז ישיר משה ובני ישראל. אומנם הדבר לא מוסכם בפוסקים, שיבולי הלקט מביא שיש נוהגים, במקום שירת ויושע השם, אומרים האזינו השמיים ואדברה. כי שירת הים משמחת את ליבו של האדם, אבל יש חולקים. והכנסת הגדולה אומרת שהמנהג הוא שאנחנו אומרים את שירת הים כרגיל, וכך דעת המקובלים לפי הקבלה, צריך לומר גם ביום תשעבעב את שירת הים, ולא לשנות. כך אומר חסד לאלפים, אומר שעל פי דעת רבנו הארי צריך לעומרו גם בתשעה באב, וכן האבינים בתוך שבעה ימי אבינות, כך הייתי כף החיים וכך ההלכה. יש סידורים ישנים, סידורי ספרדים בהוצאת סיני. שמה כתבו גם את שירת האזינו. הם כתבו גם את זה וגם את זה, והבוחר יבחר. אז אנחנו בוחרים כדברי הקבלה בענייני התפילה, כולנו הולכים בעקבות המקובלים, ולכן נגיד אז ישיר משה. גם בתפילה יש משנים, באותו סידור כתוב, במקום נקדישך ונעריצך, נקדש את שמך. או ברכת שים שלום, במקום שאחזה נגיד שים שלום תומרה וברכה, אז הם אומרים שלום רב על עמך ישראל תשים לעולם. אנחנו לא משנים. את הקוד אומרים כרגיל, כך דעת המקובלים וכך ההלכה. יש ברכת כהנים ביום תשעה באב, כך גם בבית האבלים אומרים ברכת כהנים, מברכים הכהנים. רק אם האבל עצמו הוא כהן, הוא יוצא החוצה ולא מברך, כי הוא לא שרוי בשמחה. אבל אנחנו, אנחנו אנשים רגילים שבאים להתפלל שם, אם יש שם כהנים, גם בבית האבלים מברכים ברכת כהנים, כך הוא הדין גם לגבי יום תשעה באב. הכהנים עולים לדוכן ומברכים ברכת כהנים. הוא הדין לכל אלו שנוהגים להניח תפילין דה רבנותם, מנחים תפילין דה רבנותם גם בתוך שבעה ימי אבלות, וגם ביום תשעה באב. לפי הפשט זה פשוט. לפי הפשט, למה אתה מניח רבנותם? אולי חלילה ראשית טעות והלכה אולי כרבנותם. אם הוא לא יניח רבנותם, יהיה ככפתא דה לא מנח תפילין. אז עתו אם הוא בתוך שבעה ימי אבלות, הוא יכול להיות ככפתא דה לא מנח תפילין? עתו ביום תשעה באב אנחנו לא צריכים לחשוש לרבנותם? ודאי שצריך. לכן, לפי הפשט אין שאלה, בוודאי, שצריך להניח תפילין דרבנותם. אבל גם לפי הקבלה אנחנו נוקטים להלכה כדעת הגאון חידה שצריך להניח תפילין דרבנותם ואומרים גם ערכת כהנים. בדבר הזה בהלכה הזו נחלקו הגאון חידה והרשש. כמו שאמרתי אנחנו נוהגים להניח תפילין דרבנותם והכהנים עולים לדוכן ומברכים הן בבוקר בשחרית והן במנחה אם מתפללים את תפילת המנחה מאוחר מפלג המנחה והלאה. כך גם לגבי אמירת פיתום הקטורת אחרי כווה. הרמל כמובן סימן תקנט כתב שהם לא אמורים. האשכנזים לא נוהגים לאומות, אנחנו כן אומרים. כנראה שאצל האשכנזים לא כולם היו אומרים, כנראה שחלק היו מגיעים לקווי אל השם, ממהרים לעבודה, אומרים ואנחנו משתחררים ובורחים. אבל אנחנו כן אומרים, מקפידים מאוד לומר מדי יום ביומו את פיצום הקטורת, ולכן מן הראוי גם ביום תשעה באב להוסיף ולומרו. לפי הקבלה יש חובה מינימום לומר בשלושה פעמים ביום את פיצום הקטורת. פעמיים בשחרית, פעם אחת בבוקר לפני הבאיה, ומסדר סדר המערכה, פעם שנייה לפני אשרי בתחילת המנחה. ופעם השלישית, בשחרית, אנחנו אומרים את זה אחרי כזה. אחד מהמקובלים אמר שאם היו אחינו אשכנזים מקפידים מאוד בדבר הזה, אולי פתאום הקטורת שעוצר את המגפה, אהרן הכהן עצר את המגפה על ידי הקטורת, אולי אמירת פתאום הקטורת הייתה מכפרת, ואולי חלק מהנספים בשואה אולי היו ניצולים בזכות זה. הוא אמר, תראה, רוב הספרדים, ברוך השם, לא פגעה בהם השואה. היו מעטים בצרפת, ביוון, היו מעטים שלצערנו נספו. אבל הרוב הגדול בספרדים לא נפגעו בשואה, והוא תלה את זה בדבר הזה. אומר, ספרדים כן הקפידו תמיד לומר את כתוב הכתובת, ולכן גם ביום תשעה באב אנחנו נזהרים לומר על פי הקבלה, אומרים את הכול, לא משנים. עד סוף עלינו לשבח סדר התפילה הרגיל. כך גם לגבי אבלים בתוך שבעה ימי אבינות, גם הם, מן הראוי שלא ישנו, יגידו את כל סדר התפילה מההתחלה עד הסוף. יניח או לא? יניח, כן. יש פרדים שכשעולים ליום תהיה, כנסת נתניהו וזה, הם ישנים את התפילה הזאת. לא טוב, לא טוב. גם שמה. צריך להעיר להם בנחת, אם הם יקבלו מאיתנו, שלא ישנו. סעיף ה' מעוברות ומניקות מטענות בתשעה באב כדרך שמטענות ומשלימות ביום הכיפורים, אבל בשלושה צומות אחרים פטורות מנטענות. אף על פי כן ראוי שלא תוכלנה להתענג, ומאכל ומשתה, אלא כדי קיום הוולד. עיין, סימן תקנ, סעיף א'. הגמרא במסכת פסחים נד אומרת שגם נשים בהיריון, גם הן חייבות לצום, למרות שבתעניות אחרות הקלנו, פה תשעבעיו הוכפלו הצרות, לכן חייבים לצום. כך העתיקו כל הפוסקים להלכה, הרמב״ם ראינו שולחן ערוך, וכך כתבו כמעט כל האחרונים. הראשון שדן בנושא הזה, שאולי לא, היה הגאון רביצת קחוסן. הוא היה אב בית הדין בבגדד לפני 350 שנה. הייתה מגפה בבבל, כמעט כל החכמים נספו. ושלחו לארם צובה, שישלחו להם חכם. ביקשו מהגאון רבי שלמה לניאדו, בעל בית דינו של שלמה, והוא שלח להם את הגאון רביצת קחוסן, שיהיה אצלהם אב בית הדין. הוא כתב עליו בלשון הלצה את הפסוק הפסוק אומר, אני מדבר בצדקה רב להושיע. זאת אומרת, אני מדבר בצדקה רב להושיע, שיהיה לו כוח להושיע. ובאמת, בני בבל, מאז עלו דרגה בלימוד התורה, הוא העלה אותם הרבה הרבה. ושם הוא כותב בהקדמה, יש לו ספר צדקה ומשפט. זאת אומרת, ראיתי את החום הכבד שיש בתשעה באב בבבל, והנשים המעוברות סובלות מאוד מאוד. אצלנו כאן, חם לנו, 30 מעלות זה הרבה. 31 זה שרב. שמה, בימים האלה, החום הוא בצל, 42, 44. אם אתה בשמש, אתה יכול לטגן בצד, אתה יכול להצלות שם. החום כבד, אנחנו גברים בקושי מחזיקים מעמד. מה יעשו הנשים? איך אישה בהיריון תאכל, עושה מה שהוא מעיר שם, אבל הוא לא חותך את הדברים בלשון נחרצת לומר שיאכלו. ואחריו, עוד מאחרונים ציינו, רמזו למה שהרב כותב. אבל למעשה כן צמו. כולן, כל הנשים בהיריון, בדורות הקודמים, כולם צמו. היום אין אף אחד שם ששואל את שאלה כזו, כי בכל בגדד אין יהודייה בהיריון. ברוך השם, גולת בבל חוסלה. אין אף אחד היום שם. אנשים צעירים כמעט ואין. יש אולי שלושה-ארבעה זקנים שעדיין נשארו שם, עדיין לא באו. אבל השאלה היא היום לנו פה. נשים בהיריון ששואלות אם הן יכולות לצום או שיכולות לאכול ולשתות. גם בזה יש ויכוח בין הרופאים כאן בזמננו. וחלק מהרופאים אומרים שהצום יכול לגרום הפלה לאותם אנשים. הראשון שהעיר בדבר הזה היה דוקטור ויינטרופ. הוא היה מנהל מחלקת יולדות בבית חולים שערי צדק. מה שהעיר את תשומת ליבו, הוא שם לב וראה במוצאי תשעבעה, במוצאי כיפור, מחלקה מלאה עד אפס מקום. יש הרבה מאוד לידות, חלקן לידות מוקדמות, מחלקת נשים מלאה עד אפס מקום, החדרים מלאים, הפרוזדור מלא. פעם אחת תגיד מקרה, אבל זה חוזר על עצמו. תמיד מוצאי כיפור, מוצאי תשעבי אב והמכנה המשותף של כל אלה שהעפילו, כולן צמו. שאלה למה? אז הוא התחיל לחקור מבחינה רפואית והתברר לו שחוסר מזלין, חוסר ויטמינים מסוימים שהיא מאבדת בצום קלוריות וכו' יכול לגרום התכווצויות והעפלה. עם זה הוא פנה לרבנים. הוא ידע שאם הוא ידבר אף אחד לא ישמע לו שם. הרי נשים דתיות לא שואלות את הרופא, שואלות את הרב. לכן הוא הלך ישר לרבנים, לחכמי הבדץ. הפיקוח על בית החולים שערי צדק הוא בידי הבדץ, העדה החרדית. הוא פנה לבדץ ושאל אותם האם יש ממש בדברים האלה או לא. באמת הדברים שכנעו את רוב ככל חכמי הבדץ. בזמנו היה אב בית הדין, היה הרב וייס, והרב פישר עליו השלום. ועוד כמה מחכמי הבדץ שהשתכנעו והיו חוששים לדבר שמא יהיה חלילה הפלה. לכן פסקו לנשים בהיריון שיאכלו וישתו. הדברים שלו אמורים לא רק בתשעה באב. אם אתה אומר שזו סכנת נפשות, פיקוח נפש דוחה שבת. פיקוח נפש דוחה יום הכיפורים. אז גם בכיפור יהיה מותר לאותן אנשים לאכול ולשתות. כך באמת היה פוסק הרב פישר ושאר חכמי הבדץ נשאל את הרב הלברשטיין או הרבנים האחרים, כולם יגידו לך כן להלכה ולמעשה. לפי זה גם יהיו חייבות. היא לא יכולה להחמיר, זו חומרה דעתה לידי כולה, אם חלילה היא תפיל, מה יהיה? לעומת זה, ספר ציטי לעזר מתייחס לשאלה הזו. הוא מביא את המהלך שאמרנו וטוען. רבי עקיבאיגר מגדיר מה זה סכנה? סכנה קרובה. אחד מ-10, אחד מ-5, אבל אם זה אחד מאלף, דבר כזה לא חוששים. אז הרב טוען, ציטי לעזר טוען, שהסכנה להפלה זה דבר שהוא לא מצוי, זה כעין אחד מאלף או פחות. ולכן דעת הרב שאנשים בהיריון חייבות לצום ביום הכיפורים. אינני יודע אם הסכנה היא אחד מאלף או פחות. היא ירדה חולשה לעולם, ובשנים האחרונות הנשים בהיריון הן במצב לא קל. ולכן קשה לנו להגדיר את העניין ב-100% ולומר שזה אחד מאלף, פחות, יותר. תלוי גם במזג האוויר. מזג האוויר הוא שרבי, חם מאוד, האישה מאבדת הרבה נוזלים, ודאי שהסכנה מתגברת. תלוי גם אם האישה הזו כל היום שוכבת, או שהיא הולכת ובאה, או שיש לה עבודה, או שהיא עומדת בבית עם הילדים. יש לה 8-10 ילדים שיחיו. גם זה אולי יכול להשפיע לרעה או לטובה אם שכבה כל היום. אין לנו מחקר רפואי מדויק שיאמר לנו שהסכנה היא כך וכך. ברור שגם לנשים עצמן לא כולן אותו דבר. יש נשים שהן בריאות וחזקות. יש נשים שברוך השם, ספורטיביות. אתה רואה, בלילה היא הולכת, עושה או ריצה או הולכים יחד עם הבעל, עושים טיול 5 קילומטר כל יום כדי להיות בריאים. יש נשים ספורטיביות שיש להן בלי עין הרע גוף חזק מאוד. יכול להיות, אישה כזו אולי יכולה לצום. אבל 96% מהנשים מקויים בהן הרבה הרבה עצבונך והריונך, ואנחנו רואים שהן חלשות מאוד. גם בלי עצום הן חלשות, קל וחומר. השאלה האם בחיי גוונה, הרי תשעה באב אינה דאורייתא אלא דרבנן. ואפילו חולה שאין בו סכנה, מרן כותב בסוף סעיף ו', שבמקום חולי לא גזרו, ולכן לא צריך אפילו לשאול רופא, לא צריך עומד. אותו דבר, גם פה נגדיר את העניין כאן אצלנו לגבי תשעה באב. אפילו אם תאמר אין סכנה ממש להפלה, אבל זה מחליש אותה מאוד, ולפחות היא או עובר או שניהם ביחד, יהיו בגדר חולה שאין בו סכנה. ולכן המסקנה כאן, להקל בדבר, יכולים להתיר לה מלכתחילה, ללא שאלת רופא, יכולה לאכול ולשתה. אני שאלתי חלק מהרופאים, שאלנו בעקיפין, לא אני הלכתי לשאול. שלחתי את החבר שלנו, דוקטור ניסים כהן, רופא ירוש שמיים, לרופא הם עונים בצורה יותר מדויקת. הוא הלך לשאול את כל הרופאים, הלך לבית חולים הרמב״ם בחיפה, סירוקה בבאר שבע, הדסה, בנינסון, כמעט כל הבתי חולים בארץ. הוא הלך למנהלי המחלקה, ושאל את כולם. וחלק אמרו לו שהסכנה בהתחלה, חלק אמרו לו שהסכנה היא לקראת הסוף. כל אחד הגדיר את זה בצורה אחרת. המכנה המשותף, שיש סכנה בהיריון, רק לא כולם הסכימו על חודש מסוים או על שבוע מסוים. גם בביקור חולים כאן הוא שאל את דוקטור יופה, אומנם הוא רופא לא דתי, אבל יש לו רגישות לנושא, הוא בעצמו יהודי חסוך בנים. והוא ענה לו גם, אמר לו שעד השבוע השלוש עשרה כך, אחרי השבוע השלוש עשרה אחרת, הוא הגדיר לו את זה גם כן בצורה מסוימת. כאן בעניין תשעבע אב, שהוא דה רבנן, כמו שאמרתי, ספק דה רבנן לכולם. לכן אנחנו ניקח את הספק של כולם ונסכם. מהחודש הראשון של ההיריון עד היום האחרון של ההיריון, המעוברת צריכה לאכול ולשתות. לא רק לשתות, אלא גם היעדר מאכל, חסר לה את הוויטמינים, חסר לה את הקלוריות, גם זה יכול לסבך אותה לגרור תוצאה של הפלה. ולכן עדיף יותר שינהגו ויעשו כן, ולא תעשה חומרה, דעתה לידי כולה, שתגרום לעצמה חלילה הפלה. בוודאי שלא כדאי, לא טוב לנהוג ולעשות כן. לגבי כיפור, שם אנחנו חוששים יותר. כיוון שהוויכוח שם הוא בדאורייתא, ולכן אנחנו מצריכים שם שאלת רופא, כדי להיות בטוחים יותר. כמו שאמרתי, לא כל הנשים שוות. אז איך אני יכול לדעת אם האישה הזו היא בריאה, חזקה, ספורטיבית, או שהאישה הזו חלשה מאוד? אני אשלח אותה לרופא. שבועיים קודם היא הולכת, ואם הרופא עצמו מסופק, אני שולח אותה לבדיקות. הוא בודק לחת דם, בודק סוכרת, בודק את כל התפקודים שיש לאישה הזו, בדיקות דם, שתן, או אם צריך סקירת מערכות, וכן הלאה, וזו הדרך. אז אחרי שהרופא עונה, אז אנחנו יותר חכמים ויותר קל לנו לפסוק ולהחליט אם כן אם לא. אבל שם, כמו שאמרתי, זה ספק דאורייתא, ולכן כשאפשר לברר, אנחנו מטריחים אותה שתלך ותשאל. אבל כאן דרבנן, כאן תשעה בים הוא דרבנן, ולכן הדבר קל יותר, ולכן כאן אין מקום לחשוש ולהחמיר. אמנם הגמרא במסכת ברכות סג, הגמרא אומרת, חכם שטימא, אין חברו רשאי לטהר. הפסיקה של החכם הראשון היא תופסת. כאן בענייננו, אפילו אם האישה הזו הלכה ושאלה חכם, והחכם הזה, במחילה מכבודו, אמר לה, כתוב בגברה, כתוב על שולחן ערוך, שנשים בעיריות צריכות לטום. בסדר אחי, זה לא מחייב שהיא צריכה לשמוע לדברי אותו החכם, אלא אם מותר לחכם אחר לעקור את הפסיקה של החכם הראשון, כאן זה דיני נפשות. יותר מזה, בספר מעדני ארץ של הגאון הרב אוירבך על מסכת שביעית, הוא אומר שם חידוש גדול בכלל התלמודי, מה שכתוב בעבודה זרה זין. שם הגמרא אומרת, ספק דאורייתא לחומרא, ספק דרבנן לכולא. זה מסביר איך ידמה. הוא אומר, אם אני פוסק בעניין זה וזה שאסור מדאורייתא, הוא פוסק מותן לכתחילה. כל אחד חזק בדעתו. פעמים שואלים אותו. נכון שהוא סובר שמותן לכתחילה, אבל הוא יודע שיש מישהו אחר שהגיע להוראה שחולק עליו, אם אלא זה הפך להיות ספק דאורייתא, מי שיבוא לשאול, גם הוא חייב לענות לו, אסור. ממשיך, זה דבר שהוא לא דאורייתא אלא דרבנן. אני סובר שההלכה היא שזה אסור מדרבנן. הוא פוסק מותן לכתחילה. עכשיו באים לשאול אותי. אני בטוח בעצמי שהדבר הזה אסור, אבל אתה יודע שיש חכם אחר שאומר מותר? הוא הגיע להוראה. אז גם כשבאים לשאול אותי ספק דא רבנן נקולא, גם אני חייב לפסוק לו מותר. הוא אומר את זה בהקשר לנושא של היתר המכירה בשביעית שם. ממשלה, אצלנו כאן ספק נפשות להקל. אז גם אם החכם הראשון יש לו דעה נחרצת, הוא בטוח כמו הרב סיסי לעזר, אבל הוא יודע שיש חולקים. ממנו היה צריך לפסוק שכן תאכל. אם הוא טעה ולא פסק כך, אני יכול לחלוק עליו ולומר ספק נפשות להקל, שכן תאכל. זה המהלך שיכולים לומר שאפילו אם היא כבר שאלה, עדיין יכולים אנחנו לשנות את הפסיקה. ולכן המסקנה כאן בתשעה באב, מן הראוי שהאישה לא תעשה קונצים, לא תחמיר על עצמה, אחרת זה יכול להיות חומרה דעתן לידי כולם. לגבי אישה אחרי לידה, מרן כותב חיה כל שלושים יום, פטורה מהצום, כך גם כל חולה שאין בו סכנה. לא צריך כאן להגיע למצב שהרופא אומר שיש סכנה לחיים ככוח נפש, אלא גם אם אין סכנה לחיים, חולה שאין בו סכנה, גם בזה לא גזרו חכמים, שרא תשעביה ולא דאורייתא, אלא הוא רק מי דרבנן. חכמים תקנו לאדם בריא, חכמינו לא תקנו לאדם חולה, לאדם חלש, ולכן לכל חולה, אפילו חולה שאין בו סכנה, יש היתר. כך הוא הגיל אישה בתוך שלושים יום ללידה, גם היא בחזקת חולה שאין בה סכנה. זה לא מוסכם, יש מחלוקת בזה, אבל המסקנה היא כמו שכתב כאן מרן. גם למעלה, באור החיים, סימן ש״ל, מרן כתב שעד שלושה ימים היא בוודאי חזקת חולה שיש בה סכנה. משלוש עד שבע, עד שבעה ימים, שואלים אותה. אם היא אומרת שהיא בסכנה, כן מחללים עליה שבת. אבל משבעה עד שלושים היא בחזקת חולה שאין בה סכנה, לנו אסור לחלל עליה שבת, אבל מותר לומר לכותי שיחלל עליה שבת. אתה רואה גם שם, מרן נחשיב עד חודש, נחשיב את היולדת כחולה שאין בה סכנה. הדרשנים נתנו על זה רמז יפה אל תראי כי גם זה לך בן, גם ראשי תיבות ג' מחללים זה ז' עד שבעה ימים האומרת, אם היא אומרת שיש לה סכנה לך למד עד שלושים כותים על ידי כותים יהיה מותר כמו שהיה מועדין גם פה ולכן אין ספק שהיא יכולה לאכול בין אם היא מניקה או לא כך גם לגבי הפלה גם אחרי הפלה היא חלשה מאוד, גם היא עז בחזקת חולה שאין בה סכנה ולכן היא יכולה לאכול ולשתות הדגישו הפוסקים פראי האדמה ועוד שההגדרה שלושים יום זה לא בדיוק שלושים מעת לעת אלא תלוי מה האישה, לפעמים הלידה הייתה קלה, הכל היה בסדר, אחרי חודש היא מרגישה טוב אבל לפעמים היא עברה ניתוח קיסרי או שההתאוששות אחרי הלידה היא מרגישה מאוד גרוע שטפי דם וכיוצא בזה היא מרגישה זיפת אז אפילו אם עברו שלושים ושניים יום, עדיין היא בחזקת חולה ולכן עדיין יכולים להתיר לה ואכול ולשתות ביום תשעה באב לגבי אחרי חודש האישה הזו ברוך השם שלושה ארבעה חודשים אחרי הלידה יחסית הכל בסדר, אבל היא מניקה בגמרא מה כתוב? מעוברות ומניקות צריכות לצום אבל גם בזה דנו גדולי האחרונים שלפעמים צריכים לדון, צריכים להביא בחשבון מה קורה לתינוק אנחנו לא יכולים להחליט מיד שהיא חייבת לצום לפי מה שהיא מרגישה אלא צריך לבדוק אם לתינוק יש אוכל טוב, הוא אוכל מטרנה, סמילק, אלדון, אורסטאחון או דייסה, אוכל מצוין והוא לא צריך את האימה או שהוא זקוק לאימה רבי יוסף כותב, מנקת שהתינוק חולה והרופא אומר שמזיק לו תענית מנקתו ומזיק לו שינוי החלב, שרה לה לאכול היא בסדר, היא מרגישה טוב, אבל אנחנו נותנים לה לאכול כדי שהתינוק יהיה בריא כן זה גם כותב, דבר שמואל הגאון רבי שמואל אבואבי, העתיקו אותו שערי תשובה וכף החיים בסעיף קטן ל״ב. זאת ועוד, אם עדיין התינוק הזה יונק מלא, כותב הרב אוירבך, האימא לא צריכה להתחיל לנסות ביום תשעה בים לתת לו מאכל אחר, לגמול אותו בבת אחת, אלא אפשר בלכתחילה לתת לה לאכול כדי שיהיה לה כוח להניק אותו. הוא מתבסס, הוא רומז למה שאומר החזניש באורח החיים סימן נט. החזניש אומר, כשילד קטן, תינוק, אתה מחליף לו את האוכל, יכול לקבל שלשול, שלשולים והקאות, עיבוד נוזמים. יכול חלילה ללכת מן העולם. נניח אם דישלתי לו אוכל בשבת ביום שישי, הכל היה בסדר? בליל שבת משפחה אוכל. כאן בירושלים אתה יכול להשיג אוכל אחר. בן פרת יוסף יש הרבה תינוקות והרבה נשים מבשלות בערב שבת בשפר. תלך לבית חולים ביקור חולים, ייתנו לך מה שאתה רוצה, מוצא שבת תשלם להם. וכן, זה הדרך. כאן בירושלים זה לא בעיה. אבל לפעמים האדם הזה נמצא באיזה מושב, באיזה התנחלות. התינוק היחיד זה שלו. והוא בישל לו, אבל הכל נשפך. אומר החזון איש, תדליק אש בשבת, תבשל, תכינו את הדייסה שהוא רגיל בה. למה? אם תשננו את האוכל, אולי חלילה יהיה לו קלקול מעיים, הוא יכול לבוא לידי סכנה. אני מצטט את הלשון שלו. כל שיש ספק שיגרום לו כאב מעיים לעצירתו, או לשלשול, הוא בכלל ספק סכנה. ולכן, גם פה אצלנו, הרב אוירבך טוען, שאם האישה הזו עד עכשיו הניקה אותו, הוא ינק מלא. היא רוצה להגיד, לא צריך, יום אחד הוא לא ינק, ניתן לו סמילק. מי אומר שהסמילק יתאים לו? אולי לא. אתה מתחיל לשחק עם החיים שלו. ולכן, הרב אומר, יכולה לכתחילה לאכול ולשתות, כדי שיהיה לתינוק מה לאכול. אמנם, מה שהחזוניש הגדיר אמר שזה בגדר ספק סכנה, אנחנו לא נוקטים כך למעשה. תראו, בספר ציטי לעזר, הוא מספר, הוא אומר, יש לי שיעור קבוע עם הרופאים. היה לו פעם בשבוע שיעור עם רופאים מרעי שמיים. היה בא בזמנו, מנהל בית חולים שערי צדק, היה דוקטור פרנק שלזינגר. ועוד, כל הצוות הרפואי שם היו אנשים חרדים לדבר השם. הוא היה לומד איתם הלכות הלכה למעשה. באותו השיעור, הוא הביא איתו את ספר החזוניש. אמר להם, תראו, אני רוצה לקרוא לכם שלוש שורות. אני לא אגיד כלום, אתם תגידו לי. קרא להם, אמר, החזוניש אומר, ספק סכנה אם נשנה לו את האוכל. תגידו לי, האם באמת זה כך? נשפך לו הדייסה, אין לו סמילק. במקום זה אני רוצה לרסק לו בננה, לתת לו בננה יום אחד. או תפוח עץ. הוא ימות? בסכנה? הוא אומר שכל הרופאים, פה אחד שהיו שם, כולם אמרו, אין שום סכנה בדרך. הם התפלאו מאוד על דברי החזוניש. יכול להיות אולי שהחזוניש דיבר בזמנו לפני 70 שנה, אז היו הרבה מגפות עם התינוקות, הרפואה הייתה פרימיטיבית מאוד, לא ידעו איך להתגבר על מחלות זיהומיות, האנטיביוטיקה עדיין לא הייתה קיימת בעולם. היו באמת בעיות קשות מאוד, ולכן אולי בדורו עדיין היה הווה מנה להבין את המילים שלו. אבל היום בדור שלנו זה דבר שהוא נדיר מאוד ורחוק מאוד. אז אם משפחה דייסה, תן לו באותו היום, תיקח לחם, תערב עם קצת תה, תן לו עם הרבה סוכר, הוא יאכל את הלחם הרטוב הזה, זה יהיה מתוק מאוד, תיקח ביסקווית, תרסק את הביסקווית עם בננה, והוא ינקק את הלשון אם זה טעים, ואם זה קיץ, קצת אבטיח על זה לא יזיק, גם האבטיח מתוק, תראה שהוא אוכל בסדר, הכול בסדר, מה אתה צריך לחלל שבת, להדליק אש ביום שבת? אולי זה בוזמה בזמננו, מה שאמר החזון יש. אבל, כל זה לגבי חילול שבת, אנחנו דנים, כן סכנה, לא סכנה. אבל כאן, לענייננו, בנושא תשעבי אב, הרי אמרנו, אפילו חולה שאין בו סכנה, צריך לחלל עליו את יום תשעדאה ולתת לו לאכול. אז כאן שינוי המאכל, בלי ספק שזה גורם לילד כאבי בטן עזים, וזה יהיה בגדר חולה שאין בו סכנה, בוודאי, בלי כל ספק. ולכן, כאן הפסק של הרב אויירבך בוודאי הוא אמת ויציב ונכון, שהאימא צריכה לאכול ולשתות, לא בשבילה, אלא בשביל הילד. הפסיקה של הרב אויירבך הובאה בספר הלכות בין המצרים, בפרק ז' בעמוד בעערה 10. שם הוא מביא את הדבר הזה, אני מצטט אם לתינוק יהיה צער שאין לו מה לאכול על ידי שינוי טעם החלב, פטורה מלהתרנות בתשעה באב, אינה צריכה מחמת כן להפסיק להעניק אבדת בערב תשעה באב ולתת לו את החליפי החלב, אלא מניקתו כהרגלה. יש גם בספר עליהו לא ייבול בחלק א', גם כן פסיקה מעין זו, וככה הלכה במעשה. ולכן, כשיש לאישה ספק, שנשאל חכם, עשה לך רע והסתלק מן הספק. מתי אם כן נוכל לקיים את דברי הגמרא שאישה מניקה כן תצום, אם היא כבר ניסתה את זה לפני חודש? נתנה לו בהתחלה ארוחה אחת ביום, 20 גרם, הוא אכל בסדר, המעיים, הקיבה הייתה בסדר. אחרי יומיים הוסיפה לו עוד, וכן הלאה. מגיעה לתשעה באב, הוא כמעט ואוכל אוכל מלא מהסימילק, אולי פעם אחת ביום יש לו את ההנקה. אז תיתן לו את הפעם האחת ביום, סעודה מפסקת, ואחר כך במוצאי הצום עוד פעם. זה לא בעיה לתמרן עם זה פעם אחת ביום, אבל כשעדיין הילד יונק מלא בחיי גוונה, אנחנו יכולים להתיר לה לאכול ולשתות בשביל התינוק. לגבי כיפור, הדבר החמור יותר, שם כבר צריך לשאול את רופא הילדים, שיבדוק לנו אם יהיה סכנה, אין סכנה, שם כבר הגדרות הן שונות, וכמו שאמרתי, הרופאים חלקו על דברי החזון איש. אנחנו פוסקים תמיד כחזון איש, כשחזון איש אומר הלכה למעשה בגמרא, אבל כאן נניח שהחזון איש היה גם הוא דוקטור, גם הוא היה רופא, אבל כל הרופאים שהיו אצל הרב ולנדימר, כולם חלקו הלאה, ואחיל ורבים הלכה כרבים. ולכן לגבי שבת, לגבי כיפור, לא נוכל לפסוק מלכתחילה, כדברי החזון איש. ולכן אמרתי, אם השאלה שם, אישה שמניקה מלא, מה תעשה לפני כיפור, תשאל את הרופא, רופא הילדים, יכול להיות שגם שם יהיה מותר. אבל כאן אצלנו אין צורך בשאלת רופא, אלא יכולה לאכול ולשתות כרגיל, כדי שיהיה לה כוח להאכיל את הילד. אבל, מרן מסיים, ראוי שלא תוכלנה להתענג במאכל ובמשתה, אלא כדי קיום הוולד. תשאיר את הגלידה, האבטיח, הטילון והדברים האחרים. תשאיר את הממתקים לימים אחרים, זה לא מתאים ליום תשעה באב. היא חייבת לשתף את עצמה בצער הציבור. כל אדם שהוא בגדר חולה שאין בו סכנה, לא חייב לאכול פחות פחות מקשהו. רק לגבי כיפור יש את ההגבלה הזו, שם זה דחויה. אבל פה אצלנו מעיקר לא גזרו חכמים, ולכן אם מותר, אז מותר לגמרי, ולא צריכה לאכול מעט. רוצה להחמיר על עצמה לאכול כל עשר דקות? בסדר, שתעשה כך. אבל מצד הדין יכולה לאכול כרגע. רחיצה אסורה בתשעה באב, בין בחמין ובין בצונן, ואפילו לרשית אצבעו במים אסור. כמו שהאבל אסור בכל שבעה ימי אבילות, אסור ברחיצה, כך גם אנחנו אסורים ברחיצה ביום תשעה באב. זאת אומרת, נוסף במס שלא אוכלים ושותים, אנחנו אסורים גם ברחיצה, כך הגמרא אומרת בפסחים נד, וכך ההלכה למעשה. וכאן האיסור עוד יותר חמור מדיני אביל. האבל בשבעה ימי אבילות מותר לו לרחוץ פנה וידה ורגלה במים קרים. פה גם זה אסור. אפילו להושיט את צבעו במים קרים אסור. ולמה החמירו יותר? משום ששם שבעה ימים להיזהר, לא לרחוץ פנים, זה כמעט בלתי אפשרי. אבל כאן יום אחד אדם כן יכול, ולכן מן הראוי שייזהר לא לרחוץ לא את גופו במים קרים ולא את גופו במים חמים. כל זה אסור לגמרי מכל רחון. תבילה של מצווה בזמנה מותרת. זאת אומרת, בזמנן כן היו יכולות הנשים או הגברים לטבול, היה להם מושגים של טומאה וטהרה. נוגע בלחם, הלחם נעשה טמא וכן הלאה. ולכן בזמנם כן היו מתירים, אבל בזמן הזה אין טבילה בזמן ההיל, כך לא תטבול בו וכן נהגו. בראשונים יש מחלוקת אם בזמן הזה יש דין, טבילה בזמנה מצווה או לא, והמסקנה, כמו שמרן אומר שאני אצטט, חלק מהראשונים אביאו את דברי הגאונים, שגם בזמן הזה יכולה לטבול, זה הם האור זרוע, הרשב״א, תוספות לשנים ביומה פחט, רבנו חננאל, השאילתות, הרזה, הרמב״ן, רבנו אליהו הזקן ועוד. אבל, לפי דעת התוספות ביומה ח' בשם רבנותם אסור לטבול, כך כותב המזרוע עצמו, המאירי, וגם התוספות בצי יח' הדגישו, הרי בזמן הזה, אפילו רואה טיפת דם כחרדל, החמירו ויושבות עליה שבעה נקיים. ממילא תפילה בזמנה אינה מצווה, כך כותב גם הראב״ד בבעלי הנפש, וזה מה שכותב לנו גם מרן כאן, ולכן כל המקוואות בכל העולם סגורות בתשעה באב וכיפור, גברים, נשים, לכולם הדבר הזה. יש דעה יחידה של האדמו״ר מקומרנא, הוא אומר שהאדם הזה לא מתכוון לשם הנאה ותענוג.