הלכות חינוך ילדים במצוות, קטן המוציא ידי חובה, איסור חדש, וידוי וביעור מעשרות ודיני ספירת העומר – שיעור יסודי ומעשי

 - - - לא מוגה! - - - 

הבעיה היא הזוהר הקדוש סובר ואכלת ושבעת וברכת אכילה בכזית. אדם אוכל כזית חייב ברכת המזון מדאורייתא. כך דעת ספר החינוך ועוד. הרבה מגדולי הפוסקים סוברים שגם אכילת לחם כזית בלבד זה דאורייתא. יש מחלוקת אפילו בדעת מרן, מה מרן סובר. אז אם האבא חייב מדאורייתא, איך הילד שהוא דרבנן יוציא אותו ידי חובה? זאת ועוד. אמרתי את שיטת רש״י, הרמב״ם, הראש, הרמב״ן, שסוברים, שהילד לא חייב בכלל. החינוך זה על האבא שלו, הילד לא חייב כלום. זה כמו שותה שמברך. שותה, אפילו אם יאכל ויסבע, לא יכול להוציא אותנו ידי חובה. אותו דבר גם הילד. אם כן יש לך ספק, ספקה לחומרה למנוע בעד הילד הזה שלא יברך ברכת המזון לאבא שלו. אומנם האומרים שבדיעבד יצא ידי חובה מסבירים את הגמרא כך. מה זה תבוא מערה? למה חכמים בחרו קללה כזאת? יש הרבה קללות. למה דווקא בחרו שיהיה לאדם הזה רעבון, תהיה לו מערה בבטן וירגיש רעב? למה אמרו את הדבר הזה? אם האבא אכל וסבע, בוודאי שלא יוציאו אותו ידי חובה. זה דרבנן וזה דאורייתא. לכן מקללים אותו שיישאר רעב, יאכל רק הזית, יישאר רעב, ואז הילד שסבע יכול להוציא אותו. אתה דרבנן מוציא דרבנן. טוב, זו דרשה יפה, אנחנו לא בנים על זה את הפסק, כי זו מחלוקת גדולה בראשונים. והרי יש לך שני עמודי הוראה, הרמב״ן והראש. רוב בניין ורוב מניין של הפוסקים שסוברים שהילד לא חייב בכלל בחינוך, אלא כל החינוך זה החובה על אבא שלו. לכן אתה אומר, תינוקות של בית רבן, הוון שאין בו חטא. מה זה הוון שאין בו חטא? אם הם חייבים מדרבנן, אז אם הוא עושה עוון, אז מדרבנן יש לו בעיה. אתה רואה שאין לו שום בעיה, לא דאורייתא ולא דרבנן. החליפה שלו נקייה למהדרין. אלא כי החכמים לא יתעסקו עם ילדים. כל העניין של דרבנן לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל. מכוח המצווה הזו, ושמרת לעשות ככל אשר ירוך, מכוח זה אנחנו מצווים לעשות את דרבנן. הילד לא חייב גם בשמרת. אז על סמך מה אתה בונה שהוא ישמע לחכמים בעניין מצוות חינוך. אלא האבא הוא שמצומא ומוזהר להדריך את בניו. ולכן, אם הילד לא חייב בכלל, אפילו בחיי גוונה שהילד אכל ושבע, והאבא אכל רק הזית, אסור לו לברך ברכת המזון בשבילו. אפילו לאימא הוא לא יכול לעשות דבר כזה. אלא מה, אם האימא שלו עמדת הארץ ולא יודעת לברך ברכת המזון, יש עצה פשוטה. ייקח רשם כל טפ ויקליט. יקרא את כל ברכת המזון, והאימא שלו, כל פעם שאוכלת, תפתח את הטף, היא לא שומעת. מהשמיעה לבד היא לא יכולה לצאת ידי חובה, אלא היא אומרת. היא גם שומעת מהטף ואומרת מילה במילה יחד עם הטף, יוצאת ידי חובה במה שהיא אומרת. זה טוב, זה מצוין. יום שבת, כשאי-אפשר לפתוח את הטף, אז הילד שלה יהיה בשידור חי, הוא יגיד לה את ברכת המזון מילה במילה, אבל שתצא ממנו ידי חובה בשמיעה כל זמן שעוד לא הגיע לבר-מצווה, גם בברכת המזון שהנשים חייבות רק מספק דאורייתא, גם בזה לא יכולה לשמוע מבנה. בשביל עשר המקומות שאמרת, יש לי ספק. לא שמעתי. לא, לא, לא. כן. זימון זה משהו אחר. מעיקרה כשחכמים באו ותיקנו את מצוות הזימון, מעיקרה הקלו והסכימו לצרף ילד קטן לשלישי, בתנאי שהילד לא הוא שיזמן אלא אתה, הגדול, מזמן, אלא שהוא מצטרף לשלישי, זה משהו אחר. אנחנו כאן מדברים שהוא יוציא אחרים את החובה, זה בוודאי שאין לו את הכוח, ולכן גם לא יכול להיות חזן, הוא לא יכול להיות שליח ציבור, לא בשחרית, לא במנחה ואפילו לא בערבית. אומנם היו מקומות שהיו נוהגים להקל. ערבית של מוצאי שבת היו נותנים לנער יתום שהוא יהיה חזן, למרות שלא הגיע לגיל בר-מצווה, ממרם בבית אוסף בסיבא נג מסביר, בגלל שתפילת ערבית רשות, לכן הקלו בזה. אבל, ולכתחילה בוודאי אין להקל בדבר, עדיף יותר שיהיה גדול, הוא יאמר את הכול, הוא יהיה החזן, ייתנו לילד שיאמר את הקדישים. הילד יאמר את הקדיש שיש שלמה על ישראל, אבל את התפילה עצמה, היינו החזנות, עדיף יותר שיהיה אך ורק אדם גדול, אפילו בתפילת ערבית, קל וחומר בשחרית ומנחה. ולכן, תמיד טוב שהגבאים ישימו לב, לפעמים האנשים אין להם אזכרה. אף אחד לא צריך לומר קדיש. יש שם איזה נוער יתום, ילד בן עשר, שהוא אומר. ולא תמיד הוא אומר את זה טוב. אפילו אם הוא אומר את זה טוב, לך תדע אם גופו נקי או לא. עדיף יותר שתמיד אדם גדול יאמר יחד איתו. כשילד יתום אומר קדיש, תמיד אחד המבוגרים, אפילו אם אין לו חיוב, אין לו אזכרה, כדאי שהוא אומר יחד איתו, קל וחומר אם הילד הזה בן ארבע-חמש עדיין לא הגיע לחינוך. אם הוא לא הגיע לחינוך שם, זה לא חומרה, זה לא בלשון עצה, אלא בלשון דין. הרבה פעמים הילד הזה, ילד עם זיכרון נפלא, יש לו ראש טוב, הוא לומד בתלמוד תורה, ובתלמוד תורה שמו לב שהוא יתום, אז לימדו אותו. אתה רואה לפעמים ילדים, אפילו בני ארבע, בן פורת יוסף, בעלי כישרון, יודעים כבר לקרוא, נותנים לו את הסידור, והוא עומד ואומר קדיש לעילוי נשמת אבא שלו או אימא שלו. אבל סוף סוף הוא ילד קטן, הוא לא הגיע לחינוך, אז איך הוא יוכל להיות לבדו? לבדו זה לא טוב. אלא תמיד לעולם להתחבר עימו החזן או אדם גדול אחר, זה מה שרצוי וכדאי לעשות. גם ילד או ילדה בגיל שנתיים-שלוש, שבאים ללמד אותם ברכה או פסוק יאמר שם שמיים בצורה ברורה. אם תגיד לו במקום שם שמיים השם, אז גם הוא יתרגל לברך ברוך אתה השם, כך הוא תמיד אגיד. לא, לא, אם הוא לא מדבר אין טעם, אלא בעיקר כשהאדם הזה ברוך השם כבר מתחיל גם לומר, לדבר. היום בתלמודי תורה נעזרים הרבה בטפ. אחרי הכל, כל היום לצעוק ולומר, בפרט שיש רעש, יש לו בגנון, יש לו חמישים ילד, אין לו כוח מסכן, המורה הזה. היום הקליטו, יש קלטות של כל הברכות. מתחילים מהברכה הראשונה עד סוף ברכות השחר, ואני אברכם, קריאת שמוע, הכול יש. אז במקום שהמורה יצעק, יוציא את הגרון שלו, אז יש להם, ברוך השם, רשם קול עם הקלטת הזו, והמורה רק צריך להשגיח עליהם שישבו בשקט ויגידו יחד במקהלה, יחד עם הטפ, וזה הולך יפה. תעשה את ההקלטה הזו גם בבית אצלך, מחר בבוקר תתחיל ברכות השחר וכן הלאה. דבר טוב, זה חוסך לאדם הרבה מאמץ. אז אם הילדה הזאת ישמע או הילד הזה ישמעו דרך הטף, גם זה ירגיל אותם כדי לברך טוב, לברך כהוגן. הרב, אותו הבן שמגיע לך לברך דבר מצויין. אז תאמר לו, תאמר לו, כל דבר אתה מחנך אותו, נכון? אז תחנך אותו גם בזה, תאמר לו, בעזרת השם, כשתגדל ותהיה בן 13, אז תיזהר, לא תישא את שם השם אלוהיך לשווא, כמו שאתה עושה עם שתיית היין של הקידוש. אתה לא חושש דיל מעטה למזרח בעניין חינוך ומצווה, לא חוששים את זה. אתה אומר שאני אסביר לו את ההלכה, וכשהגיע לבר מצווה הוא לא ישתה יין קידוש בבית הכנסת. אותו דבר גם, לגבי זה לא חוששים. הרב, אם הוא גם בן אדם גדול, הוא יכול להגיד שם שמים? כן. גם לגבי שופר, לכתחילה חייבים לקחת תוקע שיהיה בן 30 וכו', את כל המעלות שלמדנו בסימן תקפ״א. אבל לפעמים לא מוציאים, ויש להם איזה נער שיודע לתקוע יפה. אם הוא אחרי בר-מצווה, נו, הוא יכול להוציא אותם. אבל אם הוא לפני בר-מצווה, לא יכול להוציאם ידי חובה. גם בדיעבד, כשתקע להם הילד הזה, לא יצאו ידי חובה. חייבים עוד הפעם לחזור ולהשמיע את קולות השופר בראש השנה. לא אומרים שזו חומרת דעתה לידי כולה, זה שבות. כי בוודאי הם לא יצאו ידי חובה, זה לא ספק, אלא כל זה מכוח ודאי. הבאנו בסימן רעיין א' עשרות דוגמאות בנושא הזה. אם תראה דרבנן מוציא אחד דרבנן, נפקא מינה גם ביחס לאחרים וגם ביחס לבעיה שלו. הבאנו את הדוגמה הזו של ספירת העומר וגם ברכת הלבנה. הילד הזה נולד בתאריך י' לחודש. מוצאי שבת חל בליל ט'. החזן אומר ברכת הלבנה במוצאי שבת. ואצלו, אם הוא יאמר, אז אצלו זה תרא דרבנן. עוד יומיים הוא יהיה בר מצווה, אז יהיה חד דרבנן. השאלה אם הוציא ידי חובה את עצמו או לא. לכן, יותר טוב שלא יברך עם הציבור. יחכה. אחרי שיהיה בר מצווה, ליל הבר מצווה ילך וירקוד, בסימן טוב תהיה לנו אוכל ישראל, יעשה ברכת הלבנה. זה טוב בקיץ. בקיץ אין לו מה לפחד. אבל אם זה בחורף, הוא פחד אולי ביומיים האחרונים, י״ד, ט״ו, אולי יהיה מעונן. הוא לא רוצה לקחת סיכון. מה הוא עושה? הוא אומר, אני אשמע מהחזן ויעשה תנאי. אם אני אראה את הלבנה זכה ובהירה בי״ד או ט״ו, אני מתכוון שלא לצאת בזה ידי חובה. אבל אם לא, הוא מתכוון לצאת בזה ידי חובה, לפחות שיהיה לו את ה'תרא דרבנן' אם לא יהיה לו את ה'חד דרבנן'. וכהנה רבות, מי שרוצה ישמע את הדברים, עיין קלטת, סימן רעאלף. אני עובר לסעיף ט׳. בליל מוצאי שבת קודם כול גומרים את התפילה, סופרים ספירת העומר ואחר כך מבדילים. בסוף אומרים את ההבדלה. למרות שהסדר צריך להיות הפוך, הרי הבדלה דאורייתא, הרי ההבדלה היא דבר תדיר. יש לך 60 פעם בשנה שאתה אומר הבדלה בשבת ויומתו. למה אתה מקדים כאן את ספירת העומר? כדי לאחר את יציאת השבת כמה שאפשר יותר. אם תאמר מייד את ההבדלה, אתה מפקיע מעל עצמם את השבת מייד. ככה עוד שתי דקות ימשיכו במצוות ספירת העומר, ובינתיים יהיה להם המשך של מצוות תוספת מחול על הקודש. היו מקומות שהיו רגילים לקדש בבית הכנסת בליל שבת, ולכן מרן התייחס מה קודם, הקידוש או ספירת העומר, מרן כותב, מברכים וסופרים אחר קידוש בבית הכנסת, שמה ההפוך. אבל אצלנו אין את הדוגמה האמורה, אצלנו אנחנו לא נוהגים לקדש בבית הכנסת, כמו שכתב מרן בסימן רסט. אני עובר לסעיף י' אסור לאכול חדש אף בזמן הזה, בין לחם, בין כלי, בין כרמל, עד תחילת ליל יח' בניסן, ובארץ ישראל עד תחילת ליל יז' בניסן. התורה אמרה ולחם וכלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה, עד אביאכם את קורבן אלוהיכם, עד שיביאו את קורבן מנחת העומר, עד לאותו רגע אסור לאכול חדש. מה פירוש חדש? תבואה חדשה שהושרשה אחרי טז' בניסן, מה שנקרא בלשון, בסלנג שלנו, תבואות קיץ. ברוסיה רוב התבואות שהולכים לזרוע מתחילים רק כעת לחרוש ולזרוע, כי בחורף האדמה שמה קפואה. תכניס חיטה, אז החיטה תישאר לך בהקפאה עמוקה, לא תשריש ולא יצא ממנה שום דבר, אלא רק כעת הם מתחילים. ועל זה התורה מדברת שאם עשית דבר כזה, החיטה הזאת תהיה אסורה באכילה עד שנה הבאה, עד ז' בניסן בשנה הבאה. אליבא דקולה עלמא, גם בזמן הזה אסור מן התורה לאכול חדש בארץ ישראל. בארץ ישראל, פה, בוודאי שאסור מן התורה. אם זרעת דבר כזה עכשיו, אסור לאכול דבר כזה עד שנה הבאה. לא רק החיטה עצמה, אלא כל מה שתעשה מהחיטה, הכול אסור. הלחם, סוגי הלחמים למיניהם, אטריות, קוואקר וכיוצא בהם. הקוואקר זה לא חיטה, זה אסור משבולת שועת, אבל גם זה מיני דגן, שגם עליהם התורה התכוונה ואסרה. כולם אסורים מן התורה עד שנה הבאה. אלא המזל שלנו כאן בארץ ישראל. ברוך השם, מזג האוויר הוא טוב בחורף, יחסית, ואפשר לזרוע, וכל החיטים שזרועים בארץ, כולם מושרשים לפני טז בניסן. עוד לפני טז בניסן זה כבר השרש. אפילו מה שקוראים לזה תבואות קיץ, זה לא קיץ ממש, עכשיו תשים באדמה, אדמה יבשה. אלא במקום חשוון, אלה שזורעים באדר, קוראים להם תבואות קיץ. כי העיקר גדל בימים האלה. ולכן הם מכנים את זה בשם זה, אבל למעשה הושרש הכול לפני כן, ולכן, לפני שאתה קוצר הכול מותר באכילה. אבל אם איזה אדם בטעות או בגלל סיבה אחרת זרע מאוחר, אז צריך להיזהר לא לאכול מכל זה. חדש אסור מן התורה, זה נקרא חדש תבואה חדשה. יש מחלוקת תנאים, רבי אליעזר, ותנקמה בקידושין נ״ז. האם גם בחוץ-לארץ יש את הבעיה האמורה או לא? הרי מצוות שבגוף האדם, להניח תפילין, חייבים גם בחוץ-לארץ. אין הבדל בין ארץ-ישראל לחוץ-לארץ. אבל כל דבר שקשור עם הקרקע, מצוות התלויות בארץ, תרומות, מעשרות, הדברים האלה, יש הבדל בין ארץ-ישראל לחוץ-לארץ. באמריקה אתה לא מפריש לא תרומות ולא מעשרות. האם גם בחדש יש הבדל או לא? מחלוקת תנאים, ויש לנו סתם משנה במסכת עורלה כדעת רבי אליעזר. רבי אליעזר אומר שגם החדש נוהג בחוץ-לארץ, אין הבדל בדבר הזה בין ארץ-ישראל לחוץ-לארץ. כך דעת מרן, שההלכה היא כדעת רבי אליעזר ולא כתנקמה. מרן כתב את ההלכה הזו בשני מקומות, כאן בסימן תפטט סעיף י, וגם ביורא דעה סימן רצד ג. בשני המקומות מרן פסק את ההלכה עבורה, וכך המסקנה למעשה שאסור לאכול חדש. כמו שאמרתי, פה בארץ כמעט ולא מצויים. היה פעם מקרה שהביאו איזו אונייה שהיו בה חיטים חדשים שנזרעו באותה השנה, ובטעות המשלוח הקמח הזה הגיע לירושלים. ואז הרבנים, ברגע שידעו מה העניין הזה, דאגו להחזיר את כל המלאי למחסן עד פסח, כדי שלא תהיה שום בעיה. אז כאן, בארץ, ברוך השם, העניין מאורגן טוב כמעט, ואין לנו בעיות כאלה. הבעיה היא בחוץ-לארץ, צפון אירופה או צפון אמריקה, או הייבוא שבא משם. יש היום ייבוא של ממתקים וכיוצא בהם ששולחים משם לכאן, ויכול להיות שיש בהם תערובת מסוימת של אותם הדברים שהם בגדר איסור חדש, ועל זה צריך בוודאי להקפיד. לדוגמה, סוכריות שחורות, יש בהן 10% תערובת של שעורה. אם נאמר השעורה היא חדשה, יש בזה איסור מן התורה. ולכן, מן הראוי שאדם ייזהר מאוד. הזהרנו פעמים רבות בבעיה הכללית של ההכשר בכלל, או בבעיה של החדש בפרט, ולכן אדם לא יאכל סוכריות וממתקים כאלה שיש בהם בעיות מסוג זה. חגיגה. והיום המנהג שלכבוד היום-הולדת מדליקים נרות, אבל נר ביום זה לא שווה כלום. שרגה בטהרה, מה המענה? כולם מחמירים בדבר הזה. הסיבה היא כי שם זה נקרא שעת הדחק הגדול. זה לא דבר שתלוי בידי היהודים. הגויים הם שמארגנים את הכול, ואם היהודי הזה ירצה להיזהר בדבר הזה, הוא צריך קודם כול מחסן ענק, שיהיה לו מחסן ענק לשמר את החיטים. מי אומר שזה לא יתקלקל לו בקיץ שיטליע חלק גדול מזה? וכן על זה הדרך. זה כאב ראש גדול. וזו הבעיה לא רק לגבי האדם עצמו, אלא גם כלפי האחרים. נניח הוא יחמיר, הוא ייזהר, הוא הולך להתארח אצל אחרים, הוא לא יכול לאכול כלום. באותו הכלא בישלו אטריות, נכון? האטריות שם, זה נקרא חדש, זה כמו חזיר. כמו שעשו מן התורה לאכול חזיר, אסור לאכול את האטריות האלה. אם באותו סיר אפילו התרחץ אותו יפה ותבשל לאחר מכן, תבשל אורז או תבשל דבר אחר, עדיין האוכל הזה יהיה אסור. וכן כיוצא בזה. באמת השאגת הראש, שהחמיר אפילו לגבי הכלים, תמיד כשהיה נוסע ממקום למקום, היה לוקח עמו גם את החיטים וגם את הסירים בגלל זה, עד כדי כך. וזה בעיה, אדם לא יכול לזוז למקום אחר וכן הלאה. שם זה באמת היה להם פעם דוגמה של שעת הדחק. ולכן הם דנו בנושא הזה, הרבה מגדולי האחרונים, אולי להתיר בדבר. הראש כתב איזו דוגמה של ספק ספקה, והעתיק אותו הרמה שם ויורד עיאן סימן רסטא דגימל. אבל נוסף לספק ספקה, רצו לומר, סוף סוף תנא כמה מתיר. והרי בשעת הדחק אפשר לסמוך על דברי יחיד, כמו שמשמע מדברי המשנה בעדויות פרק א', שם המשנה אומרת למה מזכירים דברי היחיד. הרי תמיד הכלל, יחיד ורבים, הלכה כרבים. למה רבנו הקדוש מזכיר דברי רבי מאיר, מזכיר גם דברי היחיד? המשנה עונה, כדי שאם יראה בדין את דבריו, יסמוך עליו. מה זה יסמוך עליו? הרמב״ם מפרש שבשעת הדחק אולי ניתן לסמוך גם על דברי היחיד. כך משמע גם בגמרא במסכת נידה ט', שם כתוב בגמרא, שרבנו הקדוש שמע, כדאי הוא רבי אליעזר לסמוך עליו בשעת הדחק. אתה רואה שגם עם ההלכה כחכמים, אבל בשעת הדחק ניתן לסמוך על מאן דאמר. ולכן הם אמרו, גם שם זה שעת הדחק, אולי ההלכה כתה נקמה שחדש לא נוהג בחוץ-לארץ. זו הייתה הסיבה להקל. הגאון רבי יחזקאל כצנאל בוגן, הוא היה הדוד של השעת אריה. הוא כתב בספרו הכנסת יחזקאל, הוא כתב תשובה ארוכה והקל בדבר. ועוד הרבה מגדולי האחרונים פסקו כן, חלק מתוך כוונה בוודאי, וחלק מתוך מוטב שיהיו שוגגים ולא יהיו מזידים, היו שותקים, מעלימים עין. כך עשו עד לפני זמן לא רע. אלא שבשנים האחרונות, ברוך השם, המצב השתפר. היום הכול מאורגן בצורה טובה, ואתה יכול ללכת למשרד המסחר בתעשייה האמריקנית ולקנות חיטה ישנה. אדרבה, אצלם הם ישמחו לתת את הישן במקום לתת לך מהחדש. אז אפשר לארגן את הדברים האלה בצורה טובה. ובאמת, בשנים האחרונות יש בלונדון, פריז, ארצות-הברית, יש הרבה מקומות שיש לחם מיוחד עם הכשר שבוודאי אינו חדש. המאפיות האלה מביאים קמח, מביאים רק מן הישן, ושם יש להם אפשרות. בברוקלין, מקומות כאלה, שיש קהילה גדולה של יהודים מרעי שמים, אז זה מאורגן בקלות רבה. ואם לא, אז תיקח איתך מצות. אתה הולך לכל מקום, תיקח איתך חבילת מצות, ביסקוויט, וזהו, עד שתגיע למקום שיש הכשר. אבל העניין הזה של ההכשר הולך ומתפשט, ברוך השם, משנה לשנה. יש רבים ורבים שמבינים את חומר העניין ונזהרים בדבר הזה. ולמה באמת לא סומכים על דברי היחיד? הסיבה היא בגלל שכאן זה לא בעיה דרבנן. התשבץ מפרש את המשנה רק בדבר דרבנן, סומכים על היחיד. אבל מה שאין כאן בדבר דאורייתא לא, וכאן הבעיה היא איסור חדש, זה דאורייתא. ולכן הבעיה העיקרית היא לנו, לספרדים, שקיבלנו הוראות מרן. מרן פסק אסור מן התורה גם בחוץ-לארץ, ולכן לא יכולים לסמוך, אפילו בשעת הדחק, על דברי המתיר בעניין זה. אמנם הבח נטה לומר שגם בדאורייתא סומכים, אבל רוב הפוסקים הלכו בזה כשיטת התשבץ, אורייתא לא סומכים על דברי המקל בעניין זה. אומנם בעניין עגונה סומכים, אבל יש להבדיל בין רוב לרוב. רוב הפוסקים שלא נשאו ונתנו פנים אל פנים, אלא כל אחד אמר את דעתו, יכול להיות שאם היה רואה את דברי חברו אולי היה חוזר בו. אבל כאן זה מחלוקת תנאים, ותנק אמה ורבי אליעזר, הם דיברו, נשאו ונתנו פנים אל פנים, ולכן כאן הבעיה עוד יותר חמורה ויותר מסובכת מאשר בדברים אחרים. ולכן ההנחיה לומר לאותם האנשים שייזהרו, כל יהודי יר השמים משתדל להקפיד שיקנה אך ורק בהכשר. הייתה להם עוד בעיה לגבי חלב שחלבו גוי ואין ישראל רעהו, כמו שנראה לקמן ביורי דעה, סימן קטו. מרן פוסק להחמיר לאסור בדבר הזה, ייקח דעת רוב הפוסקים. גם בזה אין להם מקרה של שעת הדחק, חיפשו כל מיני היתרים. עכשיו, ברוך השם, גם בזה התארגנו טוב, ויש להם חלב של ישראל, חלב שישראל רועהו. בכל המקומות, בכל הקהילות הגדולות, בארגנטינה, בונוס-ארץ, או ברוקלין, או כל מקום כזה, אתה יכול למצוא בשפע גם חלב של ישראל. פה בארץ כמעט כל החלב של ישראל. אנחנו כמעט לא מכירים את הבעיה, לא מכירים את הבעיה של חדש. שם זו בעיה קשה. אדם שנוסע לטיול בין תקופת חג הסוכות לפסח, זו התקופה שמצוי שם הרבה מהחדש, צריך להנחותו הדרך, לומר לו, אדוני, אתה הולך לשם, אבל תיזהר. אם הוא נוסע במטוס שלאוכל אין הכשר, חוץ מכל המראים, בישין והחששות, הכלים טרף כולם. יש שם גם חשש של חדש שבנוע באותם הכלים. ולכן, בכל הדברים האלה, אדם שנוסע עלול, חלילה, לאכול אותו בגדול, מה שנקרא. לכן, או שלא ייסע, או שידע מראש, הוא יודע בוודאי שיש לו הכול בהכשר מעולה. מהרגע שהוא ממריא, יש לו במטוס אוכל כשר למהדרין. גם במקום שהוא יתארח, יש לו שם אוכל כשר למהדרין, בכל המובנים. אז זה בסדר, בבקשה, שייסע, יעשה חיל, יצניח בביזנס ויחזור בידיים מלאות. אבל הלאה וכי, אם האדם הזה אדיוט מעם-ארץ ולא בקיא, מי יודע בכמה לוין האדם הזה ייכשל בדרך או שם, כשיתארח לשם. ולכן, צריך להזהיר אותו מראש, להקדים רפואה למכה, כדי שלא יבוא לידי איסור זה. חלב של הקיבוצים, יש בזה בעיה, האם חלב שישראל יהודי מחלל שבת בפרהסיה שדינו כגוי, האם רק לגבי היין, יין שלו יין נסך, או גם לגבי החלב, דינו כגוי. הנפקא מינה בין שני הטעמים, האם שמא יאכילנו דבר טמא, או הטעם השני, שמא יישא את ביתו. מהטעם השני, שייקח את ביתו, אם היא תחזור בתשובה, היא מותרת, כמו שכתב תפארת למשה. ולכן, זה דווקא מינה בין שני הטעמים. אבל בקיבוץ שיש שם חזירות שיכולות לחלוב מהחזירה ולערב בחלב, יהיה כדאי להחמיר. בקיבוץ שאין שם בכלל בהמת מאה, נו, אפשר להעלם עין ולקחת, כמו שכתבו הגאון רבי סוזלמן מלצר ועוד. אבל אם יש שם באותו קיבוץ, כמו יוטבתה, יש שם גם חזירות, אז לא כדאי לקנות תוצרת חלב מאותם הקיבוצים, אלא צריך להעדיף דווקא מקומות אחרים. נחזור לעניין. דיברנו בנושא הזה אם סומכים על יחיד במקום רבים בנושא של היתר המכירה בשמיטה, אם יכולים לסמוך על המתירים בזה או לא, כי גם שם רוב הפוסקים דעתם שיש שמיטה בזמן הזה. אלה שאומרים שאין שמיטה הם רק מיעוט של הפוסקים, שלושה-ארבעה ראשונים רק, האם סומכים או לא, גם שם הסברנו בהרחבה את הבעיה. איך נפרש את דברי המשנה במסכת עדויות? האם ניתן לסמוך על יחיד בשעת הדחק היינו גם בדבר דאורייתא או רק בדברים דרבנן? שם המסקנה, דעת מרן בהפקת רוכב, ששמעית בזמן הזה דרבנן, לכן היה לנו שם קל יותר. אבל פה אצלנו, בעניין הזה של חדש, דעת מרן שאיסור חדש מן התורה גם מחוץ-לארץ, לכן כאן הדבר הזה הרבה יותר חמור. יהודי ראשי שמים ששוען, לא יכולים להקל בשבילו גם אם הוא גר שם, אלא חייב להתארגן ולהשיג הכול בהכשר מעולה. ברוך ה' לעולם. אם שונים דנו על המגפה של תלמידי רבי עקיבא, מתי זה היה בדיוק. הנפקא מינה אם יש היתר בראש חודש אייר להתחתן או להסתפר. מרן מביא את המחלוקת הזו, ומרן מסכם להחמיר. מרן אומר, אלה שמסתפרים או מתגלחים או עושים חתונה בראש חודש אייר, טעות היא בידם. הכלל הוא תמיד, אנחנו קיבלנו הוראות מרן, ולכן אין מקום להתיר, לא להסתפר, לא להתגלח. קל וחומר שאסור לשאת אישה, אסור להתחתן בראש חודש אייר. אבל יש כלל ויש יוצא מן הכלל. ייתכן אולי דוגמה, לפעמים, דבר יוצא מן הכלל, שיהיה לנו צד היתר בדבר. הכיצד? לפעמים באים לרב מייד אחרי פסח ומספרים לו, הזוג פלוני, התארסו, הכול בסדר, אבל יש מישהו שמסכסך ביניהם, ויש פחד, אם יחכו עד ל' ד' לעומר, הכול ילך לאיבוד, הכול יתפרק. יעשה שמח, יסכסך בין החתן לבין חמתו, וחמתו בערבו עם הבעירה, אלא הכול יישרף והכול יתפרק. אבל אם נעשה עכשיו מייד את החתונה, נארגן את הכול מהר, בראש חודש אייר נעשה, ואז לא יספיקו לסכסך ביניהם, הכול ייגמר בכי טוב. הרב לא צריך תמיד להאמין לאנשים בסיפורים. לפעמים אנשים מגזימים. יש אנשים שמנמלה עושים פיל. יודעים להגזים, יש להם פנטזיות, יודעים לחלום, לא רק בלילה כשיושנים, חולמים גם בהקיץ. אז מאנשים כאלה לא צריך לקבל את האמת. הרב חייב לקרוא את הזוג, לחקור ולדרוש. אז במקרה יוצא מן הכלל דוגמה מעין זו, כשהרווק הזה אומר לך או-או אם יהיה באייר הוא יכול להתחתן, ואם לא, חלילה אף פעם לא תהיה חתונה. בזה בחיי גווני יש צד באמת להקל לעשות את החתונה בראש חודש אייר. כי כל מה שמרן אמר, שלא נושאים אישה, מרן לא כתב בפירוש האם המדובר הוא באלמן גרוש, אדם שכבר קיים פריאה ורבייה או ברווק שלא קיים פריאה ורבייה. שהרי גם לגבי אבל יש לנו הבדל בדבר הזה. מרן ביורה דעה בהלכות אבלות בסימן שצ״ב מרן כתב, אסור לאבל להתחתן וכולי, אבל יש הבדל אם האדם הזה, אם האבל הזה, קיים פריאה ורבייה או לא. אותו הרעיון שייך לא רק לגבי אבלות חדשה, קל וחומר אבלות כזו שהיא אבלות ישנה. תודה. ולכן בחיי גוונה אתה יכול אולי לעשות ספק ספקה בדי רבנן כדי להקל בדבר. אולי באדם שעדיין לא קיים פריאה ורבייה, מעיקרה אין את האיסור בכל הימים מותם. אפילו אם תאמר גם במי שלא קיים פריאה ורבייה, גם ברווק הנהיגו את המנהג לא להתחתן בימים האלה, אולי יכול להיות שבראש חודש אייר אולי לא מתו תלמידי רבי העקיבה. זהו הסניף, זה הספק ספקה כדי להקל בדבר הזה. בסתם מקרה, כמו שאמרתי, סוף-סוף יש לנו קבלת הוראות מרן ויש מנהג. ולכן אתה לא יכול לפרוץ גדר בסתם מקרה לכל זוג, להתיר להם ראש חודש אייר. במקרה הזה, שזה לא רק ידחה, זה עלול לבטל לגמרי, לכן במקרה הזה הרב יכול להתחשב בדבר ולהקל להם בעניין. דנו בזה גם עשרות מגדולי האחרונים, השבות יעקב ועוד, והם מעלים עוד בעיה בעניין. חוץ מהנקודה של האיסור, אם נהגו להחמיר ואתה בא ופורץ גדר ועובר על האיסור, חוץ מזה יש בעיה נוספת. הם מספרים שהיו איזה רבנים שבאמת הקלו בדבר בגלל שהיה שעת הדחק. אבל לך ותבדוק, תראה מה היה בסוף. אותם הזוגות שהתחתנו בראש חודש אייר לא הצליחו. תמיד היו להם בעיות מסוימות, ולכן טוענים הרבה מהפוסקים, אפילו אם נאמר, לו יהי כדבריך שמותר, אבל כיוון שזה לא טוב, לא מסמנה מילתא, לכן לא נוכל להתיר להם להתחתן. הנה דוגמה לדבר. ראש חודש אב, לא כתוב בגמרא שאסור להתחתן מראש חודש עד תשעביה. אדם שעדיין לא קיים פרייה ברבייה, רווק, מותר לו. אפילו אחי, זה לא סימן טוב. עד שאדם פעם בחיים בא להתחתן, רוצה להתחיל את החיים שלו, מה יתחיל? יתחיל בתשעביה, ויתחיל לעשה חתונה בתשעביה. זה חסכוני מאוד, שלא ישלם לאנשים אוכל. אבל זה תשעביה על החיים שלו יהיה אחר כך. אז כהן זה גם, לגבי הדוגמה הזו, ראש חודש אייר. אולי, אפילו אם נתיר מעיקר הדין, אבל איך תתיר לאדם הזה להתחיל את החיים ברגל שמאל? מי יודע אם לא יקרה לו מה שקרה לאותם האנשים. זו הבעיה שהרבה פחדו מהדבר הזה, ומספרים לך סיפורים. הנה פילוניה עשה כך וכך, ותראה איך שנכשל, איך שהשידוך שם לא הלך טוב, התקלקל, קרה כך, והתגרשו. אבל עדיין זה לא מפחיד אותנו מעיקר הדין. הכלל הוא כך, גם בדברים שיש בהם חשש כל דהוא שאולי יהיה איזה קלקול, כשיש לך ספק אחד אנחנו חייבים להחמיר, והכלל הוא חמירה סכנתה מייסורה. ספק דהורתא לחומרה, קל וחומר אם זה ספק סכנה. אבל כשיש לך ספק ספקה, וזו לא סכנה טבעית, אלא זו סכנה סגולית, בזה הדבר קל יותר, יכולים לסמוך להקל בדבר. אילו היה לנו רק ספק אחד, היה באמת מקום לחשוש ולפחד ולהחמיר בדבר. אבל היות ויש לנו כאן בעניין הזה ספק ספקה, לכן המסקנה היא, מעיקר הדין, אין מקום לאסור על האדם הזה, אלא בחיי גוונה יש לנו צדדים להקל. לפעמים הרב יכול לעשות פתרון אחר. לפעמים יכולים לנתק מגע, מה שנקרא, כדי שלא יהיו מחלוקות. תשלח את החתן לאיזו ישיבה, תגיד לו, תעזוב כאן את ירושלים, תלך לבני-ברק. תמצא לו איזו ישיבה בבני-ברק, חודש אחד לא יהיה כאן, אז לא יאמין להתקוטט. כשהוא נמצא פה, כל יום בא, כל יום מתחילים סכסוכים, ואז הוא אומר לך, או שיהיה בראש חודש, שיהיה חתונה, או שיהיה חלילה פירוד. אבל אם אתה אומר לו עצה, לפעמים, כשמתרחקים קצת, אז הוא יתגעגע קצת, והיא תתגעגע והכול יהיה בסדר, יעשו את החתונה בל״ד לעומר, הכול נהיה 100%. לפעמים אם הרב יכול למצוא תחבולה, אז כדאי באמת לדחות את זה. אבל לפעמים, אם הרב יודע, אין שום תחבולה, שום עצה. או שבאמת ייפרדו בסופו של דבר, או שיתחתנו בראש חודש. אז כאן לא שייך לחשוש מצד הכלל לחמיר על סכנתה מייסורה, כמו שהסברנו, כיוון שיש לנו כאן ספק ספקה. בסכנה שאינה לפי הטבע, אלא לפי, כמו שאמרנו, סגולה בעלמא, בזה יכולים לצמוח להקל. ולכן בזה אין את הגזירה, בזה מותר. וידוי מעשר, נכון. יש לנו פעניים בשבע שנים מצוות ביעור מעשר, ואחריה מצוות וידוי מעשר. מי שקיים כדת וכדין את מצוות ביעור מעשר, צריך לשמוע ביום שבת זו מתוך ספר תורה בלכתחילה, את פרשת כי תבוא, שם בהתחלה כתוב, כי תכלל העשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישית, שנת המעשר, ונתת ללוי לגר ליתום ולאלמנה, ואכילו בשעריך ושבעו, ואמרת לפני השם, ואמרת, זו מצוות האמירה. אמנם המצווה של וידוי מעשר כל יום השבת, כל יום שביעי של פסע, אבל בלכתחילה רגילים לעשות את זה במנחה. בבוקר התפילה בלאו הכי ארוכה, במנחה זה יותר נוח, ולכן מוצאים את הספר תורה וקוראים בקטע הזה שאמרנו, זה נקרא פרשת וידוי מעשר, קורא את כל הקטע עד סוף הפסוק, כאשר נשבעת לאבותינו ארץ זבת חלב ודבש. בלי ברכה, נכון. כן, לא ברכה ראשונה ולא ברכה אחרונה, אלא החזל לבדו הוא שקורא את כל זה. ליל שבת, אין צורך לומר את ההלל. אמרנו הלל בליל הסדר, רק. יש רק לילה אחת בשנה שאומרים בה הלל, ליל הסדר. שביעי של פסח לא אומרים הלל. יש כאלה שיש להם תיקון במקריאי מועד של חג השבועות, יש בתחילתו גם את התיקון של ליל שביעי של פסח. אבל אין חובה לומר את הכול מההתחלה עד הסוף, אלא יכולים לחלק את זה. כל אחד מהמתפללים, כל אחד יקרא שני דפים, בתוך עשר דקות גומרים את הכול, גם בזה יוצאים לידי חובה. ליל שבע לא אומר, ליל שבע. ליל שבע, כן, ואין שבע אומרים, אבל חותמים שם רק מקדש השבת בלבד. לא אומרים ישראל והזמנים, אלא מעין שבע רק מקדש שבת, כי המעין שבע בא בשביל השבת ולא בא בשביל יום טוב. כן. אתה יודע שבגלל ההסברה הזאת צריך להסתכל על השבת בבוקר ואין לך ציבור מסתכל. במנחה, לא רק הציבור מסתכל, זה לא מסתכל. תודה. אינך הלומה, אם האדם יודע שאצלו בבית הכנסת הציבור באים בעיקר בבוקר, במנחה אין אנשים, אינך הלומה, שיקדים יעשה בבוקר. אני לא מתנגד. כאן, בבית הכנסת שלנו, זה הפוך. תבוא בבוקר, תראה בקושי 30 איש, תבוא במנחה, תראה 230 איש. אז אין לך לבד. כן, אם יש יותר אנשים, מתי שיהיה יותר. העיקר הוא שעשו את המצווה ברוב העם. כן. למה? כי לפי הקבלה צריך לומר קדיש. אנחנו חוששים לדברי המקובלים, ולכן אומרים שם את הקדיש. אדם שקיים מצוות ביאור מעשר, יש לו וידוי מעשר. מי שלא קיים, לא. ולכן, אדם שבמשך השנים, אולי הוא הפריש תרומות ומעשרות. לקרוא בפה את הנוסח של תרומות ומעשרות הוא קרא. תשאל אותו, האם נתת מימיך פעם אחת מעשר ראשון ללוי? אמרתי לך, לא, מימיו הוא לא נתן. נתת פעם מעשר עני לעניים? לא, מימיו הוא לא נתן. אז איך הוא יבוא וישקר ויאמר, וגם נתתיו ללוי? האדם הזה, גנב בן גנב, אף פעם לא נתן ללוי. איך הוא יבוא ויקרא מתוך ספר תורה? ולכן אדם כזה לא ראוי לקרוא באותה הפרשה מצוות וידוי מעשר. אלא בימים האלה, עד יום שישי, שביעי של פסח, יש לו זמן ללכת ולשלם את מה שהוא חייב. ולמה? יש לנו סדרה של שנות מעשר. אנחנו יודעים ששש שנים של חיוב שנות מעשר מתחלקים כך. שנה ראשונה ושנייה של שנות השמיטה הם מעשר ראשון ומעשר שני. שנה השלישית, מעשר עני. יש לך תאריך האחרון לפירעון, עד שביעי של פסח בשנה הרביעית. עוד פעם אתה מתחיל סיבוב חדש, רביעית וחמישית של השמיטה זה מעשר ראשון ומעשר שני. שנה השישית, שנה שעברה, התשס' היה השנה השישית, היה עוד פעם מעשר ראשון ומעשר עני. סיימנו עוד סיבוב, יש לך עוד ארכה של שישה חודשים כדי שיהיה לו זמן לשלם ללוי ולעני. התורה לא דוחקת, לא מאיצה בנו. יש לך זמן, תאריך האחרון לפירעון, כ' בניסן תשס״א, עד יום שישי זה. ואז אתה משלם גם לשבט הלוי את כל מעשר ראשון שאתה חייב, וגם לעניים, לתת להם את המעשר עני. מעשר ראשון ללוי נוהג בכל השנים, מהשנה הראשונה עד השישית. כל השנים בלאי הפסקה יש מעשר ראשון ללוי. מעשר עני יש רק שנתיים מתוך השש, שלישית ושישית. ולכן, מה שהצטבר נכון במשך השלוש שנים האלה, יעשה חשבון בינינו לבין עצמו, ישלם ללוי ולעני, ואז הוא קיים מצוות ביאור מעשר, אז הוא יוכל לבוא ולקיים את מצוות בידוי מעשר ביום שבת שביעי של פסח. מה שהמינוי בקרן מעשרות נותן, שאתה יכול לחלל מעשר שני על הפרוטר שלהם, זה הכול. אבל הם לא משלמים בשבילך מעשר ראשון ללוי, הם לא משלמים בשבילך מעשר עני לעני, ולכן זה לא פותר אותך, זה לא מועיל כלום. אדם שהפריש מעשר שני באותם השנים וחינן את זה כל הזמן על שווה פרוטה, צריך כעת, ביום שישי זה, לקחת מטבע של חמישה אגורות ולומר, כל כסף מעשר שני שיש לי בכל מקום שהוא, הוא בחומשו מחולל על שווה פרוטה זה. הוא יחלל את הכול על חמישה אגורות, ייקח את החמישה אגורות ויקפל אותן בפלייר, צבת, או שישחק את זה, כמו שהמטבע הזה שחוק, או שישחק שזה לא יהיה שווה, או שיקפל את זה, אם יש לו ידיים חזקות, בכמה לחיצות הוא יכול למעוך או יכול לקרוע את החמישה אגורות. יש אנשים שאין להם כוח, מסכנים, הם עובדים קשה מאוד, הם בקושי מרימים את העט, הפקידים האלה. אז אתה אומר לו שירים את הפלייר וימעח, אין לו כוח. שייתן לחבר שלו, מועיל, גם על ידי שליח, יש לו חבר נגר וכיוצא בו, הם יכולים למעוף לו את המטבע כדי שיקיים את ביערתי הקודש מן הבית. הקודש כולל תרומה גדולה, תרומת מעשר, וגם לגבי מצוות מעשר שני, בזמנם הייתה להם אפשרות לאכול. אנחנו היום טמאים מתים, לנו אין אפשרות לאכול, הכול בטומאה לצערנו, ולכן אנחנו לא יכולים לאכול אלא מחללים את זה על שווה פרוטה, ואת הפרוטה הזו אתה יכול, כמו שאמרתי, להשהות עד שנת המעשר, עד שביעי של פסח. ביום שישי זה אתה צריך לאבד, להשמיד את אותה הפרוטה. אני מצטר שהוא סיים את הסיפור עם מעשר ראשון, מעשר שני, מעשר עני, קיים את מצוות ביעור מעשר, ואחר כך הוא יכול לבוא ולקיים ביום שבת את מצוות וידוי מעשר. אדם שכל השנים קנה מהחנות של הבדץ, אף פעם לא היה לו לא הפרשת תרומה ולא מעשר, לא שום דבר, אין לכן המה, הוא לא חייב לשלם ללוי כלום, אין עליו את החיוב של ביעור מעשר. אבל לרוב האנשים יש להם מדי פעם חיוב הפרשת תרומות ומעשרות על תבל ודאי. כגון, יש לך חבר חקלאי, מושבניק, הוא בא לבקר אותך, החקלאים לא באים בידיים ריקות. תמיד הם באים, יש להם סל ביד, הוא מביא לך מעט שקדים או מעט ענבים, הוא אומר לך, זה כתבנו היום, הוא מדגיש לך, לא הפרשתי תרומות ומעשרות, אני רציתי לזכות אותך במצווה. ואז לקחת את הענבים, ברכת וציווה לנו להפריש תרומות ומעשרות, ואמרת את כל הנוסח, יותר מאחד ממאה שיש בידי וכולי, קראת את הכל, נכון? קיימת את המצווה כהלכתה, וגם צריך לתת. לא היה לפניך הלוי, היה מותר לך לאכול את המעשר ראשון. רק התרומה, יש בה קדושה, ואסור גם לכהן בזמן הזה לאכול מזה, כיוון שהכוהנים טמאים מתים. מה אנחנו עושים? או נותנים את זה לבהמת כהן, או משמידים את זה. אבל מה שאין כן, המעשר ראשון אין בו קדושה. התורה אמרה, ואכלתם אותו בכל מקום. מה זה בכל מקום? אומר השיעי, אפילו בבית הקברות. אין בזה שום קדושה. ולכן, אם הלוי לא נמצא, אני אאכול בעצמי לאכול את הענביים, בתנאי. אחר כך אני רואה את הלוי, אני משלם לו. כמה היה המעשר הראשון הזה? עשרה שקלים? תיתן ללוי עשרה שקלים. אתה לא יכול לומר, הוא וחומשם יחולל על שווה פרוטה, תיתן ללוי חמישה אגורות. אל תעשה צחוק. אתה חייב לתת לו את הענבים ממש. אם אכלת, שיהיה לך לבריאות, אבל צריך לשלם לו מחיר אמיתי. כך גם במעשר עני, שניהם שווים לעניין זה. נכון, מה שאמרת נכון. כך גם אדם שיש לו בגינה עץ שקדים, אפרסקים, שזפים. יש לו עץ בגינה והוא כתב. במשך השנים הוא כתב את זה. שוב, מה שהוא כתב הוא התחייב בתרומות ומעשרות, וברוך השם הוא קיים את חובתו קיים את מצוות התרשה, תרומות ומעשרות. צריך, אם כך, גם לשלם. תעשה חשבון, כמה העץ הזה נתן בשלוש שנים? שלוש שנים הוא נתן 100 קילו. היה חיוב המעשה הראשון, היה שווי של, איך? שלושה ללוי. כן, נכון. ללוי שלוש שנים, 30 קילו, זה 27 למעשה, כי את התרומה, תרומת מעשר ומשמין, זה 27 קילו. כך גם לגבי העני, ישלם להם את השווי של המחיר הזה. ואם הוא לא מכיר עני, הוא לא יודע מי שאין לו 200 זוז, שיעביר את הכסף לגבי צדקה או לחכם. זה הפתרון מבחינה טכנית שיעשה. כך למדנו במשנה בסוף מסכת מעשר שני. מעשר ברבן גמליאל וזקנים שהיו באים בספינה. מי אלה הזקנים שהיו איתו? קראנו את שמותיהם בליל הסדר. רבי אליעזר, רבי יהושע, רבי עקיבא, רבי טרפון, רבן גמליאל, אלה שהיו מסוגים בבני ברק הם הם שנסעו גם יחד איתו בספינה. הגיע הזמן באור המעשר ושם באונייה היה להם לוי. מי הלוי? רבי יהושע. נתן לו רבן גמליאל מעשר ראשון. היה להם כהן, כי אז היו אוכלים תרומה בטהרה. הכהן היה רבי אלעזר בן עזריה, שהיה עשירי לעזרא הסופר. נתן לו תרומה. אחר כך נתן לרבי עקיבא מעשר עני. רבי עקיבא היה עשיר גדול, אבל הוא היה גבאי צדקה, וברגע שרבי עקיבא קיבל לתוך ידו את הכסף מעשר עני, זכו בו באופן אוטומטי העניים, ולכן כשאדם לא מכיר עניים, לא יודע מי אדם שאין לו 200 זוז שראוי לקבל את המעשר עני, שיעביר את זה לגבאי צדקה לחכם, כדי שיעביר את זה, יחלק את זה לעניים עוד לפני יום שבת. ראוי לכתחילה שיחלק את הכול עד יום שישי, כדי שיקיים את המצוות, מצוות וידוי מעשר, כהלכתה, כדת וכדין. איך נכים לחשבון אלה? של 200 זוז? או חשבון של... תראה, יש לך עצה פשוטה. הנה, נמצא כאן לידינו שמואל לוי. יש לנו עוד לוי, אבינועם לוי אחריו. תיגש אליו אחריו, שהוא תגיד לו, תראה, אני הפרשתי, במשך שלוש שנים הפרשתי תרומות ומעשרות, תיקח 100 שקל, והיה, אם יש כאן יותר מדי, אני מוחה לך. לא מכיר עני, הוא לא יודע מי שאין לו 200 זוז, שיעביר את הכסף לגבאי צדקה או לחכם, זה הפתרון מבחינה טכנית שיעשה. כך למדנו במשנה בסוף מסכת מעשר שני. מעשר ברבן גמליאל וזקנים שהיו באים בספינה. מי אלה הזקנים שהיו איתו? קראנו את שמותיהם בליל הסדר. רבי אליעזר, רבי יהושע, רבי עקיבא, רבי טרפון, רבן גמליאל, אלה שהיו מסובים בבני ברק, הם הם שנסעו גם יחד איתו בספינה. הגיע הזמן באור המעשר, ושם באונייה היה להם לוי. מי הלוי? רבי יהושע. נתן לרבן גמליאל מעשר ראשון. היה להם כהן, כי אז היו אוכלים תרומה בטהרה. הכהן היה רבי אליעזר בן עזריה, שהיה עשירי לעזרא הסופר. נתן לו תרומה. אחר כך נתן לרבי עקיבא מעשר עני. רבי עקיבא היה עשיר גדול, אבל הוא היה גבי צדקה, וברגע שרבי עקיבא קיבל לתוך ידו את הכסף מעשר עני, זכו בו באופן אוטומטי העניים, ולכן כשאדם לא מכיר עניים, לא יודע מי אדם שאין לו מאתיים זוז שראוי לקבל את המעשר עני, שיעביר את זה לגבי צדקה לחכם, כדי שיעביר את זה, יחלק את זה לעניים עוד לפני יום שבת. ראוי לכתחילה שיחלק את הכול עד יום שישי כדי שיקיים את המצווה, מצוות וידוי מעשר, כהלכתה, כדת וכדין. איך? של מאתיים זוז? או חשבון של... תראה, יש לך עצה פשוטה, הנה נמצא כאן לידינו שמונה לוי, יש לנו עוד לוי, אבינועם לוי אחריו, תיגש אליו אחריה, שהוא תגיד לו, תראה, אני הפרשתי במשך שלוש שנים, הפרשתי תרומות ומעשרות, תיקח 100 שקל, והיה, אם יש כאן יותר מדי, אני מוחה לך, ואם זה פחות מדי, הוא ימחה לנו, נכון? אפשר לעשות הסכם כזה עם הלוי, הלוי מוכן לקבל את ה-100 שקל, תאריך בערך כמה התחייבת במשך השנים, כמה היה לך הפרשת תרומות ומעשרות מפירות שהן תבל ודאי. תעשה את החשבון בערך ותשלם לו, וכמו שאמרתי, אם זה קצת פחות, קצת יותר, אתה מתפשר עם הלוי, אחרי השיעור בשעה תשע, יש לפניך, ברוך השם, כאן את שבט הלוי, זכינו, אתה יכול. אם אתה קונה רק מחנות של בדק, זהו, זו הבעיה. הבעיה היא, לפעמים הירקנים יש להם אהבה, יש להם כיף לעקוף את תנובה. לפעמים, במקום להעביר את האבטחים, להעביר את זה דרך שוק הסיטונאי בגבעת שאול, לפעמים מביאים את המשאית ישר מהשדה לחנות. המשאית, הוא מודיע לו בטלפון, תביא את זה ישר לחנות, אנשים מחכים ורוצים סחורה. אם הוא מביא את זה ישר לחנות, לא יפרישו תרומות ומעשרות. ואז אתה קונה את האבטיח, הוא אומר לך, עדיין המשגיח לא בא, תפריש בעצמך. קורה לפעמים דבר כזה. בעל החנות הירקן הוא ירא שמים, הוא אומר לך. הגעת לבית, חככת את האבטיח, רחצת אותו קודם, וברכת להפריש תרומות ומעשרות, והפרשת. שוב, זה נקרא תבל ודאי. קורה לפעמים שיש לנו פירות תבל ודאי. במשך שלוש שנים יכול לקרות דבר כזה. ולכן, תישאר כמה פעמים קרה לך הדבר הזה, ואז לפי זה תחליט ותעשה את הדברים בצורה מושלמת. מה יעשה עם העניים? שוב אותו דבר, יוציא 100 שקל וייתן לעני, ויאמר לו, אם אני חייב פחות, העודף יהיה בשבילך מתנה, בקשיש. ואם יותר, אתה נוחה לי. הוא נותן גם כן לעני בערך את מה שהוא חייב, וגם שם יעשה איתו את ההסכם הזה. צריך להיות עני שאין לו 200 זוז. אמרנו שזה בערך 3,000 דולר. 12,500 שקל לכל נפש. אם אין לו, זה נקרא בגדר עני, אתה יכול להעביר לאחד כזה. אם יש לו עשרה נפשות ואין לו 30,000 דולר, הוא עדיין נקרא עני, נכון? יש לו דירה, יש לו דירה. לא, הדירה אני לא אביא אותה בחשבון. מה אתה רוצה, שהוא יגור באוהל? אתה רוצה שהוא יהיה הומלס? יהיה בלי בית? עד כדי כך התורה לא חייבה אותו, אלא 200 זוז נוסף לדירה. את הדירה אתה לא מחייב אותו למכור, אלא דירה שהוא גר בה, שימשיך לגור בה. לא, גבי צדקה אין לו סמכות. העני, עם העני אתה יכול לעשות את העסקה הזו, אבל לא עם הגבי צדקה. כל הבד״צים, כל הרבנויות, הרבנות שמפרישה תרומות ומעשרות בבורסה בגבעת שאול, אין שם לא מעשר ראשון ולא מעשר עני. הם גונבים. שמעת מימיך שבאו ונתנו לשמואל לוי, יש כל יום בשוק הסיטונאי כמה עשרות טונות של פירות וירקות. באו, הביאו לו איזה חצי טון אבטיחים, והגידו לו, זה מעשר ראשון. הם גונבים את הכול, לצערנו. טוב, אבל אנחנו, איך אומרים, זו לא בעיה שלנו. אנחנו באים לחנות של הבד״צ, מה שהם גנבו, לא גנבו, זו בעיה שלהם. אנחנו לוקחים, קונים בהיתר, יכולים לאכול מזה. החובה שלנו לשלם על מה שאנחנו הפרשנו מפירות או ירקות של תבל ודאי. מי? הבד״צ. אומרים בפה את הכול. יותר מאחד ממאה מתחילים. אומרים מעשר שני, אומרים מעשר עני בצד דרומו, הכול הם אומרים. לשלם בפועל, אף אחד לא משלם, לצערנו. אנחנו לא צריכים לשלם בשבילם. הם גנבו, זו בעיה שלהם. מה שאתה קנית מהחנות של הבד״צ, לך זה בסדר. נכון, אפילו הסכם עדיין אין. אפילו הסכם פורמלי עם הלוי, אפילו זה עדיין הם לא עשו. פשוט הם גונבים. גונבים את שבט הלוי, זה מה יש, זה מה שעושים בארץ ישראל. נכון, הטענה היא לא על הבד״צ. לא הבד״צ גנב חלילה. הבד״צ הם בסך הכול שליחים של הירקן. הירקן הסיטונאי, הוא היה צריך לשלם מעשר ראשון ומעשר עני. אם הוא מפריש את התרומות ומעשרות בשדה אצל החקלאי, החקלאי צריך לשלם את הכול. אבל כמו שאמרתי, אין שיתוף פעולה מהצד השני, ולכן במציאות הם גונבים, אבל זו בעיה שלהם. מה שאני חייב לשלם בפועל, אך ורק כשאני הוא בעל הפירות או הירקות, אני הוא שמפריש בפועל מעשר ראשון ומעשר עני, ואז אני חייב גם לשלם. נכון, הלוי לא צריך לשלם, כי הלוי זוכה לעצמו את המעשר הראשון, הוא הדין גם לגבי עני ומעשר עני. אדם שלא היה לו, במשך כל השלוש שנים הוא אומר לך מאה אחוז, אף פעם לא היה לי תבל ודאי, תמיד קניתי מהחנות של הבדט, הוא לא חייב ללכת מחר לחפש פירות או ירקות של תבל כדי לזכות במצוות ביעור מעשר. אין חובה, זה רק חסידות בעלמאים. אדם שנמצא רחוק מהפירות והירקות שלו, יעשה כמו שעשו רבן גמליאל וזקנים, שיפריש ויזכה להם על ידי אדם אחר. אבל הוא לא יכול להשאיר את הפירות והירקות בתבל. המשמעות של ביעור מעשר, עד יום שישי זה יש לך זמן להפריש תרומות ומעשרות. אם יש לך פירות או ירקות שהם תבל, ודאי אתה חייב להפריש. אסור לך להשהות אותם יותר. בכלל זה גם, יש לי קופסאות שימורים, ואני יודע בוודאי שהם חייבים בתרומות ומעשרות. אני יודע בוודאי שלא יופרש מהם תרומות ומעשרות. יכולת להשאיר את זה עוד יום, עוד יומיים, עוד שבוע. התאריך האחרון להפרשה עד יום שישי זה, ואז הוא יקיים את מצוות ביעור מעשר. לא יפריש, יש מחלוקת אם זה נאסר באכילה או לא. הדעה הראשונה בספר אחרית השנים, הוא אומר שזה נאסר גם בדיעבד, החזון איש חולק עליו. כדי שלא ייאסר ולכתחילה צריך לשים לב לדבר הזה, ובכלל זה גם אותם אחינו בני ישראל שעושים יין ביתי. מאיפה הם קונים את הענבים? מאותו ערבי שבא ליד מוסיוף בחודש אלול הוא בא. הערבים האלה קוטפים בשביל לעשות יין. גמר מלאכה היה אצלי כשעשיתי את היין, והפרשתי, סיננתי, בין החרצנים והזגים לבין היין. זהו הגמר מלאכה, ואני מתחייב להפריש תרומות ומעשרות. אם עד היום לא הזדמנו, לא הפריש, הלילה ייקח ויפריש כדת וכדין, אבל בזה לא צריך לשלם בפועל ללוי ולעני, בזה הוא רק מוציא את התרומה הגדולה מתרומת מעשר ושופך, בזה אין חובת נתינה. שלמה, למה לא? למה לה אין חובת נתינה? רוצים לדבר על זה. זה הערה לך על השקפה האלה שהיא כבר הייתה להתרומת על השקפה האלה. אתנה מכוח הגברה דלא מציתי שתעויה דינה בהדק. כך כתב מרן ביורי דעה, סימן ש״א, סעיף ד'. כיוון שלקחתי את זה מהגוי, הגוי היה נותן לך מעשר ראשון? אז מלאכה, גם אני פטור מלתת מאותו יין מעשר ראשון ומעשר עני, בזה אין חובת. אדם רוצה להחמיר על עצמו לתת, למה לא? תבוא על הברכה. אני מתאר לי שהלוי יסכים לקבל. אבל עקרונית, בדוגמה הזו לא חייב. מתי אני חייב? אם היה לי פירות, היה לי ענבים, תבל ודאי של יהודים, מהם עשיתי את היין, מהם אני צריך גם לשלם בפועל מעשר ראשון ללוי, מעשר עני לעני. ואם אני ראיתי שהיין טוב מאוד, אני לא רוצה לתת את היין בעצמו ללוי. אין בעיה, אתה לא חייב לתת. כמה כל בקבוק שווה, בקבוק כזה יין משובח? כל בקבוק 50 שקל? אתה חייב עשרה בקבוקים ללוי, תן לו 500 שקל, אין בעיה. הלוי מוכן לקבל במקום עשרה בקבוקים, תביא לו במקום זה 500 שקל. יש הסכמה, אין בעיה, הלוי מוכן. כך גם לגבי מעשר עני. הרוב, נכון, הרוב הגדול. ולכן לנו בזמן האחרון פחות מצוי הפרשה של תרומות ומעשרות. נכון. אבל בכל אופן יש, מדי פעם עדיין יש. נכון. ולכן זה פחות מצוי, אני מסכים איתך. אבל קורה לפעמים שאדם הזדמן לו, על מה שהזדמן הוא צריך להפריש. הוא הדין גם אדם שהפריש תרומות ומעשרות על האתרוג. אנשים רבים רוצים להיעדר באתרוג, שיהיה לו אתרוג יפה ומהודר. הוא הולך בעצמו, נוסע למושב, הולך לאשתאול, טרום, בישעי, הולך לאותם המושבים, מחפש ומצא אתרוג יפה, מהודר מאוד, כתף אותו. אחרי שכתף, הפרדסן נותן לו עוד איזה אתרוג קטן, פסול, בשביל להפריש מזה תרומה גדולה ותרומת מעשר. הלך והפריש, כדת וכדין, הכל בסדר. עכשיו הוא אומר לך, לא שילמתי ללוי ולעני. תאמרנו שבזה הוא לא חייב להפריש לשלם בפועל ללוי ולעני. ולמה? הרי זה תבל ודאי, אני בעצמי הלכתי לאותה הגינה, לאותו הפרדס, למה אני לא חייב לשלם? התירוץ הוא, מר אשדם חי לפני כ-400 שנה מגדולי הפוסקים, מדגיש ואומר, מתי יש חובה לבוא ולהפריש תרומת ומעשרות מפרדס שמיועד לאכילה? אותם שנטעו פרדסים לאתרוגים, הם לא נטעו את זה בשביל אכילה. אם היו זרעים זה בשביל אכילה, כמה היו מקבלים על זה? כמה אתה משלם קילו לימון? זה הרבה גם. כן. אף אחד לא היה משלם להם את המחיר. ולכן כל הייעוד שלהם, הם מייעדים את זה בשביל מצווה. שם על כל אתרוג הוא מקבל 100 שקל. ולכן, כיוון שזה לא מיועד לאכילה, לפי דברי מהרשדם, פטור מתרומות ומעשרות. יש הרבה חולקים על זה. ולכן, מה אנחנו עושים? לא להיכנס לספק ברכה לבטלה. אנחנו כן מפרישים בלי ברכה, מפרישים תרומות ומעשרות. אבל לגבי מתינה ללוי, אתה אומר, אני מוציא מחברו עליו הראייה, ולכן אין צורך לשלם ללוי על אותו האתרוג. אין צורך לשלם מעשר עני מאותו אתרוג שהפרשת תרומות ומעשרות. ממה כן? מפירות או ירקות שהיו תבל ודאי, מהם אנחנו חייבים גם לשלם בפועל ללוי ולעניים. אפילו שאכלתי את האתרוג הזה, בישלתי את זה טוב עם סוכר ונהיה טעים וכו', אף על פי כן אין מקום לחייב מעיקר הדין. למה? כי אנחנו מסתכלים על המחשבה. כשהלך החקלאי לנטוע, נטע את זה על מנת שתקיים בו את המצווה. דרך אגב, אתה גם אוכל את זה אחר כך. מסתכלים על העיקר, והעיקר זה מצווה, ולכן לפי מהר אשדן פתור. נכון שיש חוקים, אבל לגבי נתינה, שם אתה מצליח לומר את הטענה כאילוי המוציא מחברו עליו הראייה, לכן על זה לא צריך לשלם, אלא משנה צריך לשלם על פירות או ירקות שהן תבל ודאי. קנית שקדים, הלכת לחנות וקנית שקדים, ובעל החנות אומר לך, שקדים האלה לא הפרשנו תרומות או מעשרות. אומר לך, המשגיח עדיין לא בא. כנראה המשגיח מתפלל בשק מר, עדיין לא הגיע לחנות, ובינתיים הוא אומר לך, אתה תפריש. אתה הפרשת, זכית במצווה, צריך גם לזכות לשלם ללוי ולעניים. נכון. נכון. בסדר. בסדר. טוב, על זה אין לי בעיה. אמרנו שבזה לא צריך לשלם. אלא רק שאתה יודע בוודאי במאה אחוז שזה פירות או ירקות של תבל ודאי. תלוי אם הפרשת לפני שקנית או לא. אם לפני, אז זה בעיה של בעל החנות, הוא צריך לשלם. אבל אם קודם הוא שקע לך, שילמת, הרמת את זה ליד, לקחת את זה כבר, שמת את זה בתוך הסל ואחר כך הוא אומר לך, לא תשכח להפריש תרומות ומעשרות. הגעת לבית ויפרשת תרומות ומעשרות, אז אתה חייב לשלם. זכית אתה במצווה ואתה חייב לשלם את המעשר הראשון ללוי ומעשר עני לעניים. מאותו פרדס, כולם אותו זן, אותו דבר, זה נקרא מין על מינו, זה בסדר. בזה אין בעיה. אמרנו יפריש אבל לא יברך. נכון, כן. אמרנו שכן, אמרנו שאותו שלוקח אם הגוי הזה כתף את הענבים לאכילה ואתה עשית יין, לא צריך להפריש בכלל תרומות ומעשרות, כי גמר מלאכה היה אצל הגוי. בדרך כלל, ענבים שאין בהם חרצנים, אין בהם גרעין, בדרך כלל הם מיועדים לאכילה. אז אם קנית ממנו ענבים כאלה, זה לא עניבי יין, ולכן בזה אין חובה בכלל להפריש תרומות ומעשרות. אתה יכול לאכול מהענבים האלה בלי תרומות ומעשרות, כך גם אם עשית מהם יין, אתה יכול לשתות את היין ואין עליך בכלל חובה להפריש תרומות ומעשרות. אם האדם הזה אומנם הפריש, אבל הפריש בטומאה, ממילא אין לו אפשרות לבוא ולהתוודות. ולא ביערתי ממנו בטמא. מכיוון שהאדם הזה הפריש בטומאה, ממילא הוא הפסיד והוא לא יכול לבוא ולקיים את מצוות וידוי מעשיה. מחלוקת בראשונים בין הרמב״ן והראב״ד. איך להסביר את הפסוק ואמרת לפני השם? מה זה לפני השם? הראב״ד מסביר לפני השם בתוך בית המקדש. היום אין בית המקדש, אין את המצווה של וידוי מעשר כלל. זאת ועוד, מוסיף החזון איש ואומר, היום רוב ככל הפירות והירקות שלנו הם טמאים, אם כי אני הפריש בטומאה. אולי יכול לומר ולא ביערתי ממנו בטמא, ממילא בגלל שתי הסיבות האלה אין אפשרות לקיים מצוות וידוי מעשר, כך כותב בעל החיי אדם בספרו שערי צדק. אבל כל זה נגד הרמב״ם ומרן. הרמב״ם ומרן בהיראות דעה, סימן שמ״א בסעיף ק״מ, פסקו שגם בזמן הזה יש לנו מצוות וידוי מעשר, וכך המסקנה למעשה. מי שחידש את הנוהג הזה כאן בארץ ישראל היה האדרת, הגאון רבי אליהו דוד רבינוביץ שלומים, חמיף של הרב קוק, הוא שהנהיג את זה לפני כמאה שנה, וברוך השם כל שלוש-ארבע שנים אנחנו מקיימים את מצוות וידוי מעשר, אנחנו קיבלנו הוראות מרן, וכך אנחנו נוהגים למעשה. בחוץ לארץ אין להם לא תרומה ולא מעשר, בטמא אף פעם לא עברו וידוי מעשר, גם לא במרוקו, בפרס או בג'רבה, שמה לא היה, כאן בארץ ישראל. יש ברוך השם מדי פעם את המצווה הזו, ולכן כאן אנחנו זוכים גם לביעור מעשר וגם למצוות וידוי מעשר ביום שאחריו, ביום שביעי של פסח. אדם ששומע מהחזן והוא לא יודע מה היה בכל השלוש שנים, הוא לא זוכר אם הוא קיים את הכול מאה אחוז או לא. אומר הגאון האדרת, יש לו העצה. הוא יכול לומר תנאי. אם הכול היה בסדר, קיימתי את הכול כדת וכדין, אני מתכוון לשם מצוות וידוי מעשר. ואם לא, יש שומע פסוקים בעלמא כקורא בתורה. כי הגמרא דורשת את הפסוק שאם האדם הזה הפריש תרומות ומעשרות, אבל לא לפי הסדר, לא יכול להתוודות. הגמרא דורשת את זה מהפסוק, לא עברתי ממצוותיך וכן לא שכחתי. היינו, שלא הפריש ממין על שאין או מינו. לא מן התלוש על המחובר, לא מהמחובר על התלוש, לא מהחדש על הישן ולא מהישן על החדש. לא שכחתי שלא שכח מלברך ולהזכיר שמו של הקדוש ברוך הוא. וכן הלאה. כל הדרשות האלה, כל הדברים האלה נאמרו במשנה בהרחבה, והרמב״ם כתב בהלכות תרומות, מעשרות, כתב בהרחבה את כל אותם הדינים. אדם שלא למד טוב את אותם הדברים, יכול להיות שנכשל בחלק מהם. גם מרן בעירועי דעה, בסימן ש״א, כתב חלק מאותן ההלכות. האדם הזה מסופק. הוא פוחד להיות שקרן, אז יכול לעשות את התנאי הזה. כך שממה נפשך? אם הוא היה בסדר, הכול היה מאה אחוז, אז הוא מקיים מצוות וידוי מעשן, ואם היה לו איזו פשלה, אז הוא לא שקרן. הוא עשה תנאי, שאם לא, הרי הוא כקורא בתורה. אמרנו את העצה של תנאי במצווה לפני יומיים. מישהו זוכר באיזה דוגמה זה היה? תנאי במצווה? עומר קריאת שמא. עומר, קריאת שמא, כן. אמרנו כמה דוגמאות, הבדלה. אותו דבר גם כאן. אז יש לנו, אם כן, אפשרות לחמוק שלא יהיה האדם הזה, חלילה, דובר שקרים, אבל עקרונית כדאי להדר, ויש הרבה בתי כנסת שמארגנים עניין מיוחד למצווה זו. בבית הכנסת ישועה ורחמים יש שם מניין מיוחד בשעה שתיים וחצי תפילת מנחה. את המצווה הזו. בסדר, השאלה אם יש להם חזן שיודע לקרוא את הקטע הזה, שהוא בעצמו קיים ביעור מעשר, שיהיה בו תופח על מנת להטפיח. אם יש להם זה טוב. אני מקודם אבל לא שחקתי, זה לא מעשה. זה לא מעשה. שער בת רבין אומר את המעשה המפורסם של הירושלמי, בגלל שלא הפרישו תרומות ומעשרות היו באים העכברים ואוכלים. ואז הם הבטיחו לו שיותר הם לא יחזרו לפשע ההוא אלא יפרישו, ואז העכברים עזבו אותם והלכו. הגמרא אומרת, אדם שאוכל שאריות של עכבר, שוכח. כאן לא עברתי ממצוותיך אלא נתתי הכל, שילמתי כדת וכדין, וממילא לא שכחתי את התורה, כאדם שאוכל משאריות עכבר, השוכח כאן, ברוך השם. טוב, זו דרשי הפעם שכותב בספר שער בת רבים. אבל אנחנו הסברנו את הפשט של הפסוק. הפשט של הפסוק, אני חוזר ואומר, צריך תמיד לעולם להקפיד להפריש תרומות ומעשרות לפי הסדר. יש לך סידור, תיקח ותקרא יותר מאחד ממאה שיש בידי וכולי. למה? כי אם לא אמר את זה כסדר, לא יוכל להתוודות שנאמר, לא עברתי ממצוותיך. שלא הפריש ממין על שאינו מינו, ולא מנתנו של המחובר, ולא מעכבר על התלוש, ולא מהחדש על הישר, ולא מהישר על החדש, ולא שכחתי שלא שכח מי לברכו ולהזכיר שמו עליו. זה הפשט של הפסוק. אתה גם אומר דרשה יפה עם סיפור יפה, יש גם דרש. אבל קודם כול צריך להדגיש את הפשט. כשאתה שומע ביום שבת את פרשת בידוי מעשר, אז קודם כול תזכור את הפשט, מה שקראנו עתה. שעת חירום, זה פתרון לשעת חירום. אדם עם הארץ, מסכן, השם ירחם עליו. אבל מלכתחילה אנחנו לא סומכים על זה. יש בזה מחלוקת עצומה בפוסקים אם הדבר הזה מועיל או לא מועיל. אם הוא בעצמו לא עשה את הכול, אז איך הוא יכול להוציא אחרים ידי חובה, זה לא טוב, זה לא מהודר. נכון שגברה בר חיובה, היה ראוי להיות, אבל יותר מהודר שימצאו אחד שעשה את הכול במאה אחוז, ימצאו חזן טוב שקיים את ביעור מעשר ששילם ללוי ולעני, ובעצמו הנהג שינהג אותנו, הוא יהיה עם רישיון נהיגה, ובעצמו קיים את המצוות, ואז יוציא גם אותנו. אתה לוקח אחד שהוא עצמו ערבייך ערבה צריך, זה לא טוב, זה לא מהודר. מי שיש לו זאת ריבונות שלהם עשה לי קריאת חמש ועכשיו זה דעת רבים על מעטר. הוא מכר את האחרים. אין כאן בעיה, כי זה לא שלו. אם זה תבל, אבל התבל הזה נמכר לגוי, זה לא שלי כעת, ברגעים האלה זה של הגוי. כל מה שאני חייב להפריש תרומות ומעשרות על דבר שהוא שייך לי, אבל הדבר הזה לא שלי, ולכן זה עדיין לא מעכב. מצוות וידוי מעשר לנו, לגברים, לנשים אין את החובה הזו. והסיבה היא, יש לנו כאן ספק ספקה לפתור אותם. א', אולי ההלכה כהראב״ד שלפני השם דווקא בבית המקדש. אפילו אם תאמר שההלכה כהרמב״ם, שבבית המקדש זה לכתחילה, אבל זה לא לעיכובה, בדיעבד גם בכל מקום, אולי נשים פטורות בגלל שזו מצווה שהזמן גרמה, ובא פעם בשלוש-ארבע שנים. זאת ועוד, היום אנחנו מפרישים בטומאה, אתה מוסיף את הסברות האלה, ולכן הנשים פטורות ממצוות וידוי מעשר, אינן חייבות לבוא ביום שבת ולשמוע את קריאת ספר תורה, כך כותב ספר החינוך במצווה תר״ז, וכך ההלכה. אבל, ביעור מעשר גם הנשים חייבות. אם האישה האלמנה הזו, יש לה נחלת שדה וכרם, יש לה פרדס, שברוך השם היה שפע עצום. היא כתבה שנה שעברה 10 מיליון טון אפרסקים, מכרה, קיבלה כסף, הפרישו תרומות ומעשרות, אבל עדיין לא שילמה. תאמר לגברת הנכבדה שתחלק מעשר ראשון ללווים, מעשר עני לעניים. היא לא חייבת לתת את הכול ללווי אחד. אם יש לה הרבה קרובי משפחה, הרבה לוויים או לוויות, היא יכולה לתת גם לאישה לוויה, לאו דווקא ללווי, גם בעלה של הלוויה, אפילו שהבעל הוא ישראלי, יכול מלכתחילה לקבל עבור אשתו, לקבל את המעשה הראשון. אין בעיה בכל זה. אבל יש הבדל בין ביעור מעשר, שבזה אנחנו מחייבים, לבין וידוי מעשר, שהוא דרך קריאה ולימוד תורה. הנשים פטורות מתלמוד תורה, ולכן בזה אנחנו פוטרים אותה, הן לא צריכות להגיע לכאן ביום שבת. אבל ביעור מעשר, גם הנשים חייבות בדבר. היה לכם דור אחד שקיבלתם, זה היה לפני 2,400 שנה, עזרא סופר כנס את שבט לוי, שלא עלו אז לבית ה... לפי הרמב״ן? לא, לא. לפי הרמב״ן, רק אותו הדור. אחרי זה חזרה העטרה ליושנה. לכם יש 24 מתנות כהונה. פדיון הבן, זרוע על החיים וקיבה וכו', לכם יש דברים אחרים. וללוי יש דבר אחר. מחר יבוא המשיח, כולכם מקבלים צו 8, כולכם ישר לבית המקדש, צריכים להתחיל לעבוד עבודה, ואין משכורת שם בבית המקדש, לא מקבלים משכורת, אלא יש 24 מתנות כהונה, זה מה שאמרנו. שכר הוא לכם חלף עבודתכם. בעזרת השם. כל העוסקים במצוות פותחים פיהם בתפילה לפני המקום, שנאמר, ותגזר אומר ויקום לך, ואומר ויסב חזקיהו פניו אל הקיר ויתפלל אל השם. מה התפילה שאנחנו מתפללים בסוף וידוי מעשר? אנחנו רוצים לא רק, הקרן קיימת לא לעולם הבא, אלא אנחנו רוצים גם אוכל מפירותיהם בעולם הזה. ולכן אנחנו מסיימים בפסוק, השקיפה ממעון קדשך מן השמיים. זו מקום השקפה שנאמר, אמת מארץ תצמח, וצדק משמיים נשקף, גם אדוני ייתנה טוב וארצנו תיתן נבולה. מן השמיים, מעוצר טוב שבשמיים, שנאמר, יפתח השם לך את עוצרי הטוב מן השמיים. וברך את עמך, הכל בכלל הברכה, ברוך אתה בעיר. וברך את עמך את ישראל, הכל בזכות ישראל, שנאמר, וישכון ישראל בטח בדד עין יעקב. ואת האדמה, בזכות המזבח, שנאמר, מזבח האדמה תעשה לי. אשר נתת לנו הכל לפי מתנות, שנאמר, ובתים מלאים קולטו, ואשר לא מילאת. כאשר נשבעת, זו שבועה של אברהם אבינו, שנאמר בפרשת העקדה, בי נשבעתי, נאום השם, יען השם. לאבותינו הכל בזכות השבטים, שנאמר, שבועות מטות אומר סלע. ארץ מארץ עצמה. זבת חלב ודבש מלמד שהמעשרות נותנים טעם וריח ושומן הדגם בפירות. לא רק שזו סגולה, שלא ישכח את הלימוד, שלא יבואו עכברים, אלא יהיה לאותם הפירות, השמונים אחוז הנותרים, יהיה בהם שפע טובה וברכה. השם יזכנו שנזכה לקיים מצוות הפרשת תרומות ומעשרות מדאורייתא, ונזכה גם למצוות ביעור מעשרות מדאורייתא. מחר בבוקר אנחנו אומרים את ברכות השחר. כשנגיע לקטע ובן שאינו בן ברית, כדאי שאדם יאמר לפני זה משפט. לפני שיתחיל את ברכות התורה יאמר כך, אני מתכוון לפתור בברכות התורה את היום והלילה עד עמוד השחר, שתהיה לו כוונה נגדית שברכות התורה לא יפטרו אחרי ברכות השחר, ואז, אליבא דקולעלמא, יוכל האדם הזה ביום חג השבועות, ב-4 ו-6 דקות, יוכל לברך את ברכות התורה אליבא דקולעלמא. זו העצה, מה שכדאי לכל אחד לעשות. שכח ולא אמר את העצה הזו, שכח, לא זכר, בדיעבד צריך לברך את ברכות התורה בליל חג השבועות. יש אומנם מחלוקת, אבל אנחנו פוסקים כדעת מרן בסימן מ״ז שאדם שלא ישן כל הלילה חייב לברך את ברכות התורה בעמוד השחר. אלא אנחנו אמרנו העצה כדי שאדם יימלט מסלע המחלוקת, לכן אמרנו עצה פשוטה. העצה היא לומר, לפני שיתחיל את ברכות התורה, הגעת ובן שאין לו בן ברי, תאמר כך, אני מתכוון לפתור בברכות התורה את היום והלילה עד עמוד השחר. יש לי כוונה נגדית שלא לפתור אחרי עמוד השחר. ואז עליבא דקולעלמא תוכל לברך את ברכות התורה ב-4 ו-6 דקות. זו העצה לכתחילה. מחר בערב, לפני שקיעת החמה, כל אישה חייבת להדליק נרות בברכה. צריכה לברך, להדליק נר של יום טוב. כמו שבערב שבת היא מדליקה מבעוד יום, כדאי להחמיר לכתחילה ולהדליק גם את נרות יום טוב מבעוד יום, כמו שמוכיח רבי יצחק אלחנן מהסוגיה. שכחה ולא הדליקה מבעוד יום, בדיעבד, גם בליל החג יכולה להעביר מאש מצויה, יכולה לכתחילה להדליק, אין שום בעיה. אחרי מנחה, אנחנו מסיימים תפילת מנחה, מתחילים את המזמור של חג השבועות, ואחרי זה תפילת ערבית. מן הראוי לא להקדים את תפילת ערבית. יש אנשים שמתפללים תמיד, בכל השנה, ובפרט בימי שישי, מניין ראשון של מוסאיוף, מתפללים בשעה 17. מחר לפחות תגיד להם להמתין. לא לפני השקיעה בשום אופן לא יתחילו לאשר בדברו מעריב ערבים לפני רבע ושמונה. זה מה שמן הראוי להודיע לאותו הגדוד, לאותו המניין הראשון, לפחות מחר. הסיבה היא, אם אתה מתחיל מוקדם, עדיין לא סיימת את ימי העומר. כשאתה מתחיל כבר ערבית אתה עושה כאילו קדושה של החג, ולכן כדאי להיזהר בדבר, להמתין. לגבי הקידוש, שם אנחנו נזהרים שהקידוש של החג יהיה לא לפני צאת הכוכבים, רק אחרי צאת הכוכבים, רק אז אנחנו יכולים לקדש. אם התחלת את התפילה אחרי השקיעה, עד שאגיע לבית זה בוודאי יהיה שמונה, יהיה אחרי צאת הכוכבים, ואז הליבדיקו לעלמא יכול לקדש. הקידוש הוא שלושה ברכות, הגפן, מקדש ישראל והזמנים, ובסוף ברכת שהחיינו. אם שכח ולא אמר בקידוש, יכול לומר גם אחר כך. אגב, אנחנו הלילה סופרים ספירת העומר, הלילה האחרון של המצווה. כולנו נוהגים לומר לשם ייחוד קדשה ברכו, ושם אנחנו אומרים, מספרת לך, יש לך את הפסוק ששם כלול את המספר המדויק של הלילה הזה. ולכן הלילה הזה אנחנו משמיטים את הפסוק הזה. אנחנו אומרים את כל הפסוקים חוץ מאותו פסוק. אם האדם הזה יתעד ויאמר את הפסוק, יהיה לו ספק אם הוא יוכל אחר כך לברך. לכן גם החזם וגם כולנו צריכים להיזהר לומר נכון את הנוסח לשם ייחוד, לדעת לעשות צנזורה נכונה. סועדים סעודת יום טוב. אחרי הסעודה מברכים ברכת המזון עם אזכרת מעין המאורע יעלה ויבוא. אם שכח ולא אמר יעלה ויבוא ואמר ברוך אתה ה' לא יחתום בני ירושלים אלא יאמר למדני חוקיך כדי לחזור ולומר יעלה ויבוא. טעה וענה בני ירושלים יוסיף ברכה בשם שנתן ימים טובים כמו שיש בשבת הוא הדין גם ביום טוב כמו שכתב מרן בסימן קפח סעיף ו'. אבל אם המשיך לעדה אל אבינו ושם נזכר שלא אמר יעלה ויבוא יש מחלוקת בפוסקים אנחנו פוסקים בזה כמו התוספות שלא חוזר. אומנם מרן פסק שחוזר אבל ספק ברכות להקל אפילו נגד מרן הן לגבי ליל החג והן לגבי יום החג. אבל כל אדם כדאי שישים את לבו, ישים לב, שלא ישכח יעלה ויבוא כדי שלא יסתבך במחלוקת האמורה. אבל בדיעבד, אם קרה מה שקרה, בדיעבד אינו חוזר. אחרי ברכת המזון כולנו חוזרים חזרה לבית-הכנסת. בליל שבועות לא ישנים. לילה כיום יאיר כחשיכה כאורה. עם ישראל בשעת מתן תורה לא היו מוכנים כהוגן. היו צריכים לעמוד בעמדת כוננות, לחכות בשניות מתי יקבלו את התורה, אבל השטן הצליח להרדים אותם, והיה צורך בקולות וברקים כדי לעורר אותם. ולכן אנחנו מכפרים על אותו העוון. אנחנו באים ונשארים ערים כל אותו ערב, כל אותו הלילה. אנחנו נשארים ולומדים, עוסקים בתורה. זה טעם רמז על-פי הפשט. עיקר הדבר זה על-פי הקבלה. המקובלים נתנו טעמים אחרים, ולכן כל אדם בריא ישתדל להתאמץ לשבת ולעסוק בתורה כל הלילה. יש אנשים רבים שברוך השם ערים, אבל אין להם סבלנות לשבת, מטיילים, הולכים, באים, מפטפטים, מאבדים את הזמן בשהי פה. מה התועלת בזה? יושב, בטל, כישן דמה, ילך ישן יותר טוב. אלא אם הוא מנצל את הזמן, יושב ולומד, זה הדבר הטוב ביותר. סדר הלימוד, הספרדים נוהגים לקרוא את הסדר שכתוב בספר קריאי מועד. כך גם הרבה מאחינו בני ישראל, האשכנזים, בעיקר החסידים. אבל הליטאים לומדים גמרא. אנחנו ממשיכים במסורת, כמו שאומר הגאון חידה, על-פי הקבלה צריך לקרוא דווקא את סדר קריאי מועד. הוא טוען על אותם שמשנים, הוא אומר, לו חכמו ישכילו זאת. כל מה שאנחנו לומדים באותו לילה, זה כל זה על-פי הקבלה, ועל-פי הקבלה צריך להיות קריאי מועד. אז למה לך לשנות? אם זה לימוד גמרא, גמרא אתה יכול ללמוד גם ביום, זה אותו דבר. בשביל מה צריך להישאר ער בלילה? ולכן אנחנו שולחים בעקבות המקובלים, מן הראוי לדייק ולקרוא את הסדר של קריאי מועד. אם אפשר, לשבת עם החכם כדי שיסביר להם את כל התרי״ג מצוות והמדרש והגמרא בשבת פז, שיש את זה בתוך קריאי המועד, רצוי מאוד וטוב מאוד. כי אנשים רבים קוראים את התרי״ג מצוות, גורסים את זה ולא מבינים כלום. אם יש להם חכם, כדאי שישבו מסביב לחכם וישתדלו להבין. הרב יפרש להם כל מצווה ומצווה, מה היא, מה טעמה. אנחנו קוראים הרבה פסוקים ולא מקשרים בין הפסוק למצווה, אתה לא תופס בדיוק מה זה, מה ההגדרה של המצווה וכו'. יש שם תל אביב חכם שבקיא ושס יכול לפרש להם את הכול, ובוודאי שמן הראוי לתחילה לעשות כן. יש הרבה בתי-כנסת, בפרט בשכונות האלה, שמבצעים את זה להלכה ולמעשה. מי שיכול להישאר עד הבוקר, עד הנץ החמה, זה מצוין. יש אנשים שאין להם כוח, מסכנים מהם עייפים, לכן האנשים האלה מתחילים את התפילה מוקדם, כבר ב-0330 מתחילים את התפילה. טוב, בשעת הדחק, שאנה. אבל אדם בריא ישתדל לכתחילה לאחר קצת, עוד שעה זה יגיע לזמן תפילת הנץ, ייראוך עם שמש. יש אנשים שלא מסוגלים להתפלל טוב. הוא מתחיל להתפלל, והעיניים שלו נעצומות. עד כדי כך, אפילו באמצע העמידה, אתה שומע, הסידור נפל. למה נפל? למה עכשיו הוא לא נופל? כנראה הוא נרדם בעמידה. עד כדי כך הוא אויב, והסידור נפל מידו. ואז הוא לא יודע איפה הוא היה. אתה קדוש? אתה בחרתנו? מודים? הוא לא יודע. ולכן, מן הראוי שאדם כזה לא יתפלל אז, אלא שילך בשעה 1600 לבית, ילך לישון. יישן שלוש שעות, יחליף כוח, אחר כך יבוא למניין שני במוסייף. מוסייף לא סגור ביום החג. גם בשעה 1700, אפילו בשעה ורבע, תבוא, יש לך מניין שני ומניין שלישי. ברוך השם, בית-החרושת שם עובד גם בחג. אין בעיה. זה הרבה יותר טוב. הוא יישן קצת, יתאושש, יבוא בשבע, יתפלל תפילה נורמלית, תפילה טובה. ולכן לא כדאי להתאמץ יותר מדי, וזה יהיה על חשבון הכוונה. אלא רק אדם שהוא בריא. יש אדם שאצלו הבעיה של השינה לא כל כך מסובכת. יש אנשים זקנים שלא צריכים הרבה שינה, אז גם אם הוא לא ישן זה לא מפריע לו כלום, כי הוא זה. אז אדם כזה ישתדל להתפלל עם הנץ החמה. אנחנו יכולים להמשיך וללמוד עד ארבע ושש דקות. ארבע ושש דקות אנחנו חייבים להפסיק לקום, ליטול את הידיים, נטילה שלושה פעמים בסירוגין, ללא ברכה. לא מברכים על נטילת ידיים, אלא מייד אחרי הנטילה, נוטל, מנגב, לא מברך, וממשיך את ברכות השחר. אם הוא יצא באותה שעה לנקביו, מתחיל אשר יצר, וימלא, ויתחיל אלוקי נשמה, ויאמר את כל ברכות השחר, לרבות הברכה המעביר חבלי שינה מעיני, למרות שהוא לא ישן, הוא מברך את הברכות האלה על מנהגו של עולם. ולכן, למרות שהוא לא ישן, אין בזה חשש. כך ינהג כל אדם, כשיש לו משמרת, הוא צריך לעבוד במשמרת, או כשהוא שמר ולא ישן כל הלילה, אותם הדינים, אומר את הכול כרגיל, חוץ מברכת על נטילת ידיים. אי-אפשר לברך על נטילת ידיים, אלא אם כן יוציא את הנעליים, יחלוץ את הנעליים ויישן שנתקב על מיטתו לפחות שעתיים. אין הבדל בזה בין הספרדים לאשכנזים. אחרי התפילה יש לנו הלל, מייד אחרי החזרה, ואחרי זה קריאת ספר תורה בפרשת יתרו בחודש השלישי וכו'. יש מקומות שנהגו לעמוד כשהחזן מתחיל את עשרת הדיברות, אנוכי השם אלוהיך. והרמב״ם בתשולה שולל את המנהג הזה לגמרי מכול וכול, וכך המסקנה למעשה, גם כשיש חולקים בדבר, אם היו האחרונים האלה רואים את הרמב״ם בתשובה, מסתמא היו חוזרים בהם. כי על-פי הגמרא בברכות יב חכמינו נמנעו מלתקן לומר בכל יום את עשרת הדיברות מפני תרעומת המינים, שלא יגידו שהתורה שלנו זה רק זה. ממילא גם פה מן הראוי להיזהר ולהחמיר בדבר שלא לעמוד. ממשיך הרמב״ם, אפילו אם האדם הזה נמצא בבית-כנסת שהם לא שומעים לו, כולם עומדים. לא יאמר עמוד בין העומדים וגם הוא יעמוד, אלא הוא יושב. הרמב״ם מביא משל אם יש לך אנשים רבים חולים. רק אני שם בריא. אז תגיד, אל תפרוש מן הציבור, זה לא יפה, הם חולים ואתה בריא. אז ניתן לו זריקה שגם הוא יהיה חולה? חס ושלום. אלא צריך להבריא את החולים ולא להחלות את הבריא. כך גם פה. אלה שעומדים, הרמב״ם מכנה אותם בשם חולים. אלא מן הראוי לשבת, הן כשקוראים בפרשת יתרו, פרשת בית-חנם או בחג השבועות, בכל שלוש הקריאות הללו צריך לשבת. אלא אם כן, אם זה שקנה את העלייה זה אבא שלי או הרב שלי, אז זה משהו אחר, אתה עומד בפני כבוד הרב. למעשה, מה שנהגו בכמה מקומות לעמוד, זו הסיבה הייתה. שם היו נותנים לחכם. בגלל כבוד החכם היו עומדים. יש אנשים שלא תפסו את העניין, לא הבינו. הם חשבו את זה בגלל עשרת הדברות. וגם כשאין חכם, גם כן היו עומדים. מכאן התחילה הטעות. אבל אדם שיודע הלכה, כמו שאמרנו, עדיף יותר שישב. אדם שאומר, אני נרדם, אם אני יושב אני לא יכול להחזיק מעמד. אני נרדם. אז הוא רוצה לעמוד, אין בעיה. מהרגע הראשון שעולה הכהן, מהכהן עד המפטיר הוא כל הזמן עומד. אז הוא כבר לא עשה אפליה בין עשרת הדיברות לשאר הפרשה. אצלו הכול אותו דבר, הוא עמד כל הזמן. לאדם כזה שרוצה שלא להירדם, אז בוודאי מותר לעמוד. כל מה ששללנו באדם שכל הזמן ישב. רק כשמתחילים, אנוכי השם אלוהיך, הוא עומד. בזה הדבר לא טוב, כמו שאומר הרמב״ם. אחרי זה אנחנו מסיימים את התפילה והולכים לבית, טועמים סעודת יום טוב והולכים לישון. עייפים, לא ישנו כל הלילה, מגיע לנו לישון. אבל לא יגזים יותר מדי בשינה. יש אנשים שהולכים לישון משבע עד שבע. יקום בשבע בערב, יחפש מניע למנחה, אז מה הרווחנו? לילה-יום, יום-לילה, איזה רווח יש בזה? אלא מן הראוי לכתחילה שיקום בשעות הצהריים אחת או שתיים ויעסוק בתורה. אם הוא רוצה, ילמד תהילים. זה יום פטירה של דוד המלך, יום ההולדת שלו גם. אם הוא רוצה, ילמד גמרא, משניות, הלכה. העיקר שינצל את הזמן. אנחנו נוהגים בלילה לקרוא את סדר המצוות על-פי הרמב״ם. ביום אנחנו קוראים את האזהרות של רבי שלמה בן גבירון, שם האזהרות על-פי שיטת בהג. כדאי שישים לב לומר את כל החרוזים האלה לאט-לאט, כדי שיבין טוב מה הוא קורא. ויקפיד גם לקרוא את מגילת רות. תזכו לשנים רבות, נעימות וטובות. ברוך ה' לעולם, אמן ואמן.