הענוה ומעלתה - חלק א'

 

- - - לא מוגה! - - - 

נציב יום לזכות קבוצת שערי תשובה, נציב יום מספר שבעים ושמונה,

רפואה שלמה, רפואת הנפש והגוף,

לשניר בן זהבה,

חזרה בתשובה שלמה לאול משפחתו במהרה,

אמן.

אמן.

הענווה ומעלתה

בספר ויקרא

מתחיל פסוק, ויקרא

אל משה

וידבר אליו מאוהל מועד לאמור.

והאות א',

ראשונה,

שמופיעה במילה ויקרא,

כתובה כאות קטנה,

מדוע

בעל הטורים

אומר כי משה רבנו

בענווה מופלגת

לא חפץ לכתוב בלשון שממנה משמע שהקדוש ברוך הוא ייחס לו חשיבות רבה וקרא לו

על מנת לדבר עמו.

וביקש להמעיט בערכו ולכתוב וייקר

כדרך שנאמר בבלעם

מלשון של מקרה.

וערי קרה, קרה שהקדוש ברוך הוא קרא לו.

אלא שהקדוש ברוך הוא ציווה עליו להוסיף ולכתוב את האות א',

וכך כתב משה את האות א',

אבל בכתב קטן,

א' זעירה.

בעלי הגאווה מתועבים מאוד בעיני הקדוש ברוך הוא.

שלמה המלך במשלי אומר, תועבת אדוני כל גבה לב.

כל מי שהוא גבה לב הוא תועבה.

זאת אומרת,

הקדוש ברוך הוא מתעב גם מי שבלב

יש לו גבהות.

האורחות צדיקים מצא לנכון לפתוח את הספר בגנות מידת הגאווה,

והוא מבאר גם למה.

בשער הראשון

נדבר על מידת הגאווה,

ומה טוב שנזדמן תחילה לכל השערים,

מפני חיוב האדם להיבדל ממנה,

ממידת הגאווה,

כי היא פתח לרעות רבות,

ולא ראינו כזאת לרעה בכל המידות.

לכן צריך אדם להתחכם

להנהיגה אל מנהג הראוי,

זאת אומרת, פעמים אפשר להשתמש בה ולדחות אותה במקום שאינה ראויה בו.

לעומת הגאווה

המתועמת בעיני הקדוש ברוך הוא,

מוצאים את היפוכה של המידה הרעה הזאת במידת הענווה,

שהיא מידה שמשמשת סולם לעלות לבית השם.

בדרכה יודעים את דרכי השם וקונים יראה.

וכך אמר דוד מלכנו,

ידרך ענבים במשפט

וילמד ענבים דרכו.

זאת אומרת,

מישהו ענב הקדוש ברוך הוא מדריך אותו ללכת במשפטי התורה.

מישהו ענב הקדוש ברוך הוא מלמד אותם את דרכו.

הקדוש ברוך הוא ענוותן שאין כדוגמתו.

ושלמה המלך אומר, עקב ענבה יראת אדוני.

והילקוט שמעוני תטקס,

מביא את מאמר ריבותינו.

מה שעשתה

חוכמה עטרה לראשה,

עשתה ענווה סולייה לרגלה.

זאת אומרת, מה שמתהדרת החוכמה,

יש לה כתר.

הענווה עושה את זה סוליה לרגליה.

שנאמר,

ראשית חוכמה יראת אדוני.

ונאמר, עקב ענווה יראת השם.

והרמב״ן

נותן על זה פירוש נפלא למסכת אבות ד' ד'.

גם הרמב״ן באיגרת

מעלה את נס מידת הענווה ומכתיר אותה

בכתר המעולה,

והוא אומר שהיא מידה טובה מכל המידות הטובות.

עד כדי כך.

מנגד, בגנות מידת הגאווה, כותב הגאון, מבינה את הדברים הבאים.

כנגד כוח הקדושה

העניק הקדוש ברוך הוא כוח גם לטומאה.

וכנגד המרכבה הטהורה וארבעת רגליה ישנה מרכבה טמאה

עם ארבע רגליים,

בהם ארבעה רגלי המרכבה הטמאה.

ואלו ארבע כיתות שאינן מקבלות פני שכינה.

כת חנפים,

כת ליצנים,

כת מדברי לשון נורא וכת שקרנים.

כל אלה הם

רגלי מרכבת הטומאה.

ומהי המרכבה עצמה?

זה רגלי.

ומה המרכבה עצמה?

אומר הגאון מווילנה, זה מידת הגאווה.

זה המרכבה הטמאה.

בעלינו לדעת שגאווה מסוגלת להפיל אדם עד שאול תחתיות,

והדוגמה לזה היא הרבעם בן נבט,

שחטא והחטיא את הרבים,

בעוון החמור ביותר, עבודה זרה.

מה הוביל אותו לכך?

במקום למסור נפש, כמו שכתוב, ששלוש

עבירות חמורות

יהרג ולא יעבור, וצריך למסור נפש,

ואחת מהן זו עבודה זרה,

במקום זה הוא לא רק חטא בזה,

אלא החטיא את כל ישראל.

הגמרא בסנהדרין קא מספרת שהוא הכין עגלים לעבודה זרה בבית אל ובדן,

וציווה על ישראל להמיר

את העלייה לרגל לבית המקדש

בהשתחוויה לעגלים הדוממים.

עבודה זרה ממש.

זאת למה?

משום שבעזרה שבבית המקדש

מותר רק למלכי יהודה לשבת ומלכי ישראל עומדים על רגליהם

כהמון העם.

הוא חשש שאם יראו אותו עומד על רגליו

ורחבעם מלך יהודה יושב על כיסא,

יאמרו רחבעם מלך, ירבעם עבד.

הגאווה שיבשה אותו לגמרי,

והובילה אותו למנוע את כולם לעלות לירושלים לבית המקדש,

והציב עגלים בדרכים העולות לשם

כדי שיסתפקו בזה.

הוא עשה את זה,

יש אומרים, עם מגנטים שדחפו את העגלים באוויר

וכתבו שם

משמות הקודש,

והעגלים אמרו את עשרת הדברות.

ואז הוא אמר להם, אתם משתחווים פה וחוזרים,

הכל בסדר, קיימתם את המצווה.

ועליו נאמר, הקנאה,

התאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם.

בהרצאות אחרות הרחבנו שקודם הוא הוכיח את שלמה ואחר כך הוא לא עמד בזה, אבל שם תמצאו.

טוב,

בכל אופן,

הגמרא מספרת

על הפסוק בסנהדרין קב,

על הפסוק במלכים א', י״ג ל״ג,

אחר הדבר הזה לא שב ירבעם מדרכו הרע.

מה זה אחר?

מה זה אחר הדבר הזה?

אמר רבי אבא,

אחר שתפסו הקדוש ברוך הוא לירבעם בבגדו,

ואמר לו,

עזור בך,

ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן.

אמר לו, מי בראש?

אמר לו, בן ישי בראש.

אמר לו, אם כך, אני לא רוצה.

מבהיל.

איזה עונש היה צריך לקבל אדם שעשה עבודה זרה?

אדם שחטא והחטיא את ישראל לא היה מחטיא רבים כמו ירבעם ועם ישראל בכל הדורות.

בא אליו הקדוש ברוך הוא ואומר לו,

עזור בך, תחזור בתשובה,

תתערט על מה שעשית,

ואני ואתה

ובן ישי נטייל בגן עדן.

אין גיהנום, אין כלום, שום דבר. ישר.

צריך להזכיר שהוא היה אחד מגדולי ישראל וכל חכמי ישראל בדורו היו נחשבים לידו כאזובי קיר,

שלא היה אדם פשוט.

מעניין שכתוב,

אמר לו מי בראש,

לא שאל,

אמר לו,

אמר לו מי בראש,

לא שאל,

אז אמר לו בן ישי בראש,

מבהיל,

הוא דחה בשתי ידיים.

למה?

הוא הבין שדוד, בן ישי,

יזכה לכבוד רם יותר ממנו,

ובגאוותו לא היה מסוגל לכך.

לא היה מסוגל.

הגאון רבי חיים שמואלביץ, זכר צדיק וברכה אחיהו.

אם נתבונן ונדקדק בלשון הגמרא, נגלה מלכתחילה הוא היה מיועד לכבוד הרם יותר משל דוד בן ישי.

כי השם אמר לו, אני ואתה,

אז אתה קודם, ובן ישי הוא אמר לו אחר כך.

אלא הוא, בגאוותו, במו ידיו, גרם לעצמו להפסיד את הכבוד הזה.

הקדוש ברוך הוא אמר לו, חזור בך, ואני ואתה ובן ישיין תל וגן עדן.

הקדים אותו לדוד.

זאת אומרת, ירבעם, הוא יצעד בראש.

אבל לא, לא, הוא לא הסתפק בכך.

הוא רצה להיות בטוח

ולא אחר

שהוא זוכה לכבוד הגדול.

ולכן שאל מי בראש.

וכיוון שהוא ביקש גדולה לעצמו,

נענה ממרומים, בן ישי בראש,

באמת הכול.

אני אגיד גם כן איזה רעיון,

למה הוא שאל מי בראש?

לשמוע את זה עוד פעם.

השם אמר לו,

אני ואתה, מי מי? מי בראש?

אני רוצה לשמוע עוד פעם.

איי איי בעלי הגאווה,

כשאומרים להם איזה דבר של כבוד, מה מה? לא, לא שמעתי טוב, מה מה?

אני רוצה לשמוע עוד פעם.

טוב, אבל כיוון שהוא ביקש גדולה לעצמו,

ענו לו, לא אתה בראש,

דוד בראש.

קודם היית אתה, עכשיו לא.

מדוע גרמה השאלה להפסד?

למה הוא הפסיד?

משום שהרודף אחר הכבוד, הכבוד בורח ממנו.

וכיוון שהוא דרש לשמוע במו אוזניו כי הוא יקדם לדוד,

חמק הכבוד מבין צבעותיו ונתבשר שדוד יקדימנו.

ומסיים הרב שמולביץ,

מתוך כך הגיע לידי טירוף הדעת ואמר,

אמר יאחל לו בעינה,

אם כך אני לא מעוניין.

אז לאן אתה הולך?

הוא אחד מהמלכים שאין להם חלק לעולם הבא.

גיהנה גיהנום,

מה?

אז תלך

צעד אחד אחריהם, דוד המלך, מה הבעיה?

אבל אתה תהיה בגן עדן.

אתה תהיה בגן עדן.

כל הצדיקים למעלה, אחד נחבא מחופתו של חברו.

שמענו שמישהו אמר, מה, אם אי האחל לא בעינה?

מה, אם אני זה, ואם זה, מה, מה?

מי יכול לסרב למה שמציע לו הקדוש ברוך הוא?

תהיה האחרון בגן עדן אפילו, אבל תהיה בגן עדן.

החוטא ומחטיא נקרא לשוב בתשובה, והגאווה,

גאווה,

גאווה,

הפילה אותו בתהומות.

גאווה זה מחלה.

צריך להירפא ממנה. אם לא נרפאים, היא מובילה ישר לגנו.

השם מתאחה, ואפילו מי שיש לו גבהות בלב,

בחוץ לא רואים כלום.

בחוץ לא רואים כלום.

כלום.

זה איום ונורא.

טוב,

יש קשר הדוק בין התורה לבין ענווה.

איפה התורה ניתנה?

על הר סיני.

איזה הר זה? הכי נמוך שיש.

בדרך כלל,

כל האנשים שמחשיבים את עצמם עושים במה, ובמה יותר גבוהה, ככל שהיא יותר גבוהה זה מחשיב אותם יותר.

נגיד,

הבמה שעושים לנשיאי ארצות הברית, כשמכתירים אותם והם נשבעים על איזה ספר וזה,

אז הם נמצאים שם ברום,

וכל המיליון אנשים שנמצאים למטה למטה מסתכלים כלפי מעלה.

הפעם השפילו קצת את טראמפ, לא...

היה גשם חזק ורוחות,

וכל המיליון התבטלו,

והיה איזה 600 עד 800 באיזה

בניין והוא היה בגובה סביר.

הוא אוהב כבוד, הוא אוהב, חולה על...

חולה על...

אם מעליבים אותו, פוגעים בו, וואי, וואי, וואי.

כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונותן כאן נחש.

הוא מקיים את זה חמרה הזמן.

טוב,

אז הקדוש ברוך הוא הביא לנו את התורה בהר הנמוך.

וריבותינו אמרו שאין התורה מתקיימת אלא במי שדעתו שפלה.

והגמרא בתענית זן מסתייעת במשל.

אמר רבי חנינא בר עידי,

למה נמשלו דברי תורה למים?

הוי, כל צמא לכולם מים.

לומר לך,

מה המים מניחים מקום גבוה והולכים למקום נמוך?

אף דברי תורה אין מתקיימים אלא במי שדעתו שפלה,

מישהו בעל גאווה.

לא מתקיימים בו הדברי תורה,

רק מי שדעתו שפלה.

בהגמרא בנדרים נה

עומדת על הנקודה הזו,

על הפסוק, באר

חפרו השרים,

קרוה נדיבי העם,

במחוקק במשענותם וממדבר מתנה.

אומרת הגמרא, כיוון שעושה אדם עצמו כמדבר, שהוא מופקר לכל,

כל הרוצה דורס במדבר,

אז מי שמשים עצמו כמדבר, שהוא מופקר לכל,

תורה ניתנת לו במתנה.

אפילו שהוא לא בעל השגות גדולות וכולי,

השם נותן לו במתנה בגלל שהוא שפל דוח.

אור החיים הקדוש מציין את מעלת הענבל כדי לקנות תורה,

והוא לומד את זה מה כתוב במעמד הר סיני.

ויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני ויחנו במדבר.

ויחן שם ישראל נגד ההר.

ואומר אור החיים הקדוש, מה זה ויחנו במדבר?

למה צריך להגיד את זה?

בואו נגיד את הפסוק בלי זה. ויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני

ויחן שם ישראל נגד ההר.

למה צריך את התוספת ויחנו במדבר?

אלא המילים האלה, אומר אור החיים הקדוש,

מסמלות את עניין הענבה והשפלות.

והכתוב מלמד כי מי שאינו משים עצמו כמדבר

שהוא הפקר

ומדרך כף רגל לקול, לא יוכל לקבל את התורה.

ולמדנו שהמרור שאנחנו מברכים עליו,

על אכילת מרור,

מה אנחנו מברכים על מרור?

מה אנחנו צריכים לזכור את כל הצרות?

יצאנו לחירות, בואו נזכור את החירות, את המצע, למה אני צריך מרור? למה לכרוך מרור במצע?

המרור הגורם לחירות,

חירות רוחנית.

זה שדיכאו אותם במצרים והשפילו אותם עד עפר,

זיככו אותם, ניקו אותם, לא היה להם גב...

צבועות

הלב בכלל,

עבדים, שפלים.

זה המצב בשביל לקבל תורה, בלי מצב כזה אתה לא יכול.

וגם,

כולם היו שווים,

כולם קיבלו מכות,

כולם שעבדו,

אין אחד מעל לשני,

כולם הגיעו באותו מצב.

אז יכולים להגיד, נעשה ונשמע.

בדרך כלל כל אחד שמחשיב את עצמו, אז הוא לא, הוא שוקל אחרת, יש לו שיקולים אחרים, וזה פה, כולם אותו דמבר, שווים, אין מעמדות.

ויחנו במדבר, אומר אור החיים הקדוש,

כולם היו במצב של מדבר.

כמו הפקר לקות.

או, זה המצב שאפשר להנחיל להם תורה.

למה?

אני כלי לקבל.

אם אתה היית במצרים,

וכל מה שאמרו המצרים היית צריך לעשות, ואם לא קיבלת מכות ולא יכולת להתנגד,

עכשיו כשאתה הולך לקבל את התורה, שזה הכלי הכי מפואר שיש בעולם,

ודאי שאתה פנוי לקבל.

אין לך שום דחייה.

אז התורה מציינת שהם היו במעמד הר סיני כמדבר מופקרים לקול.

ואנחנו מתפללים על זה כל יום.

ונפשי כעפר לכול תהיה. ממש ככה.

בשביל

לזכות לתורה,

ונפשי כעפר לכול תהיה. פיתח ליבי בתורתך.

אם אתה במצב כזה, אז הלב שלך פתוח לקבל דברי תורה.

אבל אם אתה בעל גאווה,

התורה לא יכולה לשרות בך.

אם היא תהיה בך, היא רק תהיה לצנינים, היא רק תעשה

תעשה דקירות וקוצים כלפי אחרים,

ואתה תזלזל באנשים, תסתכל עליהם מרום מעמדך, וכולי וכולי.

אפילו שזה לא ייראה בחוץ.

השם שונא, מתעב, גבה לב.

וריבותינו הפליגו במעלת הענווה,

עד אין קץ.

במדרש אותיות רבי עקיבא מוצאים התבטאות נדירה.

כתוב, אין לך מידה טובה בעולם כענבה.

והרמב״ם,

כשהוא מדבר על מידות הנפש,

הוא מפריד בין מידת הגאווה לשאר המידות.

בכל המידות הוא אומר שהדרך האמצעי

זה הדרך השלם.

להלך

בדרך הממוצעת, לא להפריז ולא להקצין, לא לכאן ולא לכאן.

אבל במידת הגאווה כותב הרמב״ם שהיא יוצאת מן הכלל.

עלינו לברוח ממנה כבורח מפני אש בתכלית הריחוק האפשרית

ולהתדבק בכל כוחו במידת הענבה.

וזה לשונו

בהלקות דעות ב' ג'.

ויש דעות שאסור לאדם לנהוג בהן בבינונית,

אלא להתרחק עד הקצה האחר,

והוא גובה הלב.

שאין הדרך הטובה שיהיה האדם ענב בלבד,

אלא שיהיה שפל רוח ותהיה רוחו נמוכה למאוד.

ולפיכך נאמר במשה רבנו ענב מאוד,

לא ענב בלבד.

לפיכך ציוו חכמים מאוד מאוד הביא שפל רוח.

ואמרו שכל המגביה ליבו כפר בעיקר,

שנאמר, ורם לבבך ושכחת את אדוני אלוהיך.

והרשש הקדוש בספרו נהר שלום, כג א',

מייחס חשיבות רבה למידת הענבה,

ומונה אותה בראש ארבעת שורשי המידות הטובות כולן.

הוא כותב,

כל המידות הטובות

הן נכללות בארבעה שורשים.

אחד זה הענבה,

ממנה יוצאות המידות הטובות.

שתיים זה השתיקה.

שלוש זה מיאוס בתענוגי הגוף.

וארבע,

השמחה בחלקה.

אז מתברר שעלינו להחזיק בכל הכוח במידת הענווה,

להשתלם בה עד קצה גבול היכולת,

כאשר לצד הטוב הוא מושפע ממנה לכל מידות הנפש.

הרי שהיא המפתח היחידי לזכות בו לקבלת התורה.

עכשיו אני רוצה לספר לכם סיפור.

שיסביר לנו את הדברים.

מעשה

שמבדיל בין

הענווה

של גדולי ישראל לאלה שרחוקים ממצוות.

המחבר מספר

בצהרי יום בהיר

הטלפון בביתי צלצל,

בצד השני אחד מראשי מוסדות

בעלות תשובה,

בהול במיוחד וסיפור מוזר.

אחת הבנות

עומדת לבוא בשעה טובה ומוצלחת בברית אירוסין עם בן תהורי רשמיים.

הערב צריכה להיערך סעודת אירוסין.

אלא מאי?

על החתן לפתע נחה רוח טהרה וישרות לב,

והחליט ליידע את זוגתו לעתיד

כי בעבר

סבל ממחלת לב,

ובמשך חודשים פרפר בין חיים למוות.

לבסוף, הוא מספר שהוא הבריא לחלוטין והוא לא סובל ממאומה כעת.

ויש לו מסמך רפואי, מאשש את העובדה הזו.

מתחילה לא רצה לדבר על כך עם המשודכת,

אבל לאחר שהבין שהרבנים שיבואו

למסיבת האירוסין יספרו את הנס שהיה לו.

לכן הוא החליט להקדים את זה,

שתדע ממנו.

משפחת הכלה נלחצו מאוד,

מיד יצרו קשר עם מנהל המוסד

שהיא לומדת,

מה עושים?

מנהל המוסד לא יודע לקרוא מסמך רפואי,

ולכן הוא פנה אליי שאני אעזור לו.

זה נגע לליבי, אומר המחבר.

מיהרתי להתקשר לאחד מעסקני הרפואה הידועים בירושלים,

ונתן לי שם פרופסור מהולל,

ראש אחת המחלקות החשובות

בבית חולים גדול בירושלים.

בהצצה במסמך הוא יוכל להגיד לך מה מצבו של הבחור.

לא בזבזתי זמן,

פניתי להתקשר לאותו פרופסור,

לא השגתי אותו,

כל פעם ענתה לי מזכירה אחרת,

ופעם אחת נאמר לי שהוא בביקור במחלקה,

פעם אמרו לי שהוא בהתייעצות בחדר ניתוח,

פעם שלישית, סתם כך,

טלפון תפוס.

חצי שעה,

הטלפונים לא נסו פרי, החלטתי לקום,

לקחתי מונית,

נסעתי במהירות לבית חולים,

בתקווה שאצליח לאתר אותו.

פגישה של רגע,

שיגיד לי רק,

מה המצב של החתן, מה המסמך.

הגעתי,

מולי חלף רופא שנראה

פרופסור מדופלם,

הצצתי בתק זיהוי על החלוק,

בדיוק זה הרופא שאני מחפש.

ראיתי השגחה עליונה,

ניגשתי אליו ביראת כבוד,

וסיפרתי לו שאני זקוק מאוד

לעצתו.

הוא שאל מדוע,

סיפרתי לו את פרטי המקרה על החתן והכלה וכו',

ושהכלה והבני משפחה לא יודעים איך להתייחס.

כל הזמן אנחנו צועדים,

אני והפרופסור הנכבד, לכיוון המחלקה,

ואני המשכתי ואמרתי שבני המשפחה מוכנים לשלם כל שיידרש לקבל חוות דעת מלומדת,

אלא שהעניין דחוף ביותר.

ומה אתה רוצה? חקר הפרופסור בשלישית.

אמרתי, בכיס שלי מצוי המסמך הרפואי,

והנה אוכל להראותו לכבוד ה...

פרופסור,

שלבתי מהכיס את המסמך,

פרסתי את הדף המקופל,

ביקשתי בעדינות שיעיף מבט.

לתגובה שלו לא פיללתי בחלומות הגרועים.

הוא נעמד,

הלום רעם,

כאילו מישהו היכה על ראשו בפטיש והתפרץ כחיה פצועה.

חצוף מחוצף שכמוך,

אדם,

השר תרבות,

שהוא אדום.

כל חלל,

הפרוזדור הרחב,

עצרו כל העוברים בשבים בתדהמה, והוא לא נרגע.

אבל אתה בעז לפנות אליי כך במסדרון.

אתה לא מתבייש!

ניסיתי להסביר לו שכבר שעות אני מנסה לקבוע פגישה עם השלוש מזכירות.

הוא לא נרגע.

הבנתי שאין סיכוי להרגיע את הגאווה שלו שנפגעה.

הסתלקתי

כלעומת שבאתי.

חזרתי בחזרה.

עמדתי כבר לעזוב את המקום, פתאום אני שומע אותו.

בואי נרגע!

נעצרתי. חשבתי, אולי הפרופסור שכיז את חמתו יתרכך ומתרצה ויואיל לענות לשאלתי.

חזרתי מאושש אליו,

ניסיתי להגיש לפניו את הדף,

והוא, כאחוז טירוף,

ראה עוד פעם את הדף ביד,

כמעט לקה בשבץ מוחי,

וצבח כמטורף.

אל תאז לענות לי את המסמך, עצוף מחוצף.

רציתי רק לשאול אותך שאלה.

ואז הוא שאל.

אם אני הייתי בא לישיבה שלך,

והייתי שואל את ראש הישיבה שלך שאלה בתלמוד,

כשהוא הולך בפרוזדור ויורד במדרגות,

הוא היה מסתכל עליי בכלל?

הלב התמלא רחמים על הפרופסור הגאה.

לא יכולתי שלא להטיח זאת בפניו,

ואמרתי לו,

פרופסור נכבד,

אני ממש מרחם עליך שלא זכית להכיר את גדולי ישראל.

הם היו קשובים וערניים לכל שאלה של ילד קטן שתפס אותם ברחוב.

הדברים לא התקבלו על ליבו הנפוח של הפרופסור,

שהסתלק מהמקום מנפנף בידיו,

כאחרון התגרנים בשוק.

עצוף! עצוף!

יצאתי מבית החולים כלעומת שבאתי,

ומחשבות געגוע הציפו את מוחי

על הרגעים שבצעירותי חבשתי את ספסלי הישיבה הקדושה כל תורה,

שהרביץ בתורה הגאון האדיר,

רבי שלמה זלמן אוי רבח, זכר צדיקה זוכר.

פעמים רבות נזכרתי,

היו מטרידים את ראש הישיבה בשאלות של נערים צעירים,

שאלות שבקושי ובדוחק

ניתן להדביק עליהן תמיד שאלה.

מעולם

לא ראינו אצל ראש הישיבה קוצר רוח או חוסר סבלנות.

תמיד ממתין במאור פנים עד שנסיים להרצות את השאלות.

בחר

היה משיב עליהן בטוב טעם ודעת,

עד שהיה בטוח שהעומד הבין וקיבל את דבריו.

מאות פעמים עצרו אותו אנשים, בחורים בחדר המדרגות,

בצאתו על המכונית ועל מפתן הישיבה.

מימיו לא הראה אותות מהירות וחיפזון,

ותמיד עיתותיו בידו עבור הכלל והפרט.

רוב השאלות שתופסים אותן זה רק במדרגות או בדרך לבית כנסת או בחזור,

זה תמיד.

אחר כך המחשבות נדדו לישיבת פוניביש,

שגם שם הסתופבתי,

ודמותו של ראש הישיבה הגאון האדיר ביר עזר מנחמן שך,

צריך לצייג ברכה, צפה ועלתה מיד לנגד עיניי.

זכור נזכרתי איך היה קשוב לשאלותינו,

משיב במאור פנים, באורך רוח,

הגם שהשואלים היו בחורים צעירים או ילדים ממש.

נזכרתי

בימי זקנותו,

שבחורי שבע המבוגרים כבר לא הניחו

לבחורים צעירים לגשת אליו.

מטריד אותו בשאלות שונות ומשונות.

וכשהגיע להיכל הישיבה, הקיפו אותו מכל עבר.

ואנחנו, צעירי הישיבה, ידענו.

זה הזמן היחיד שניתן לתפוס את ראש הישיבה ולהתבשם מגדולתו וקומתו הענקית.

כשהוא יורד במדרגות או הולך במסדרון.

רבי שלמה זלמן אויר, בחגאון האדיר,

ידע והכיר בגדלות עצמו.

הוא ידע שעשרות אלפי בתיה בישראל

מנהלים אורח חיים לפי מוצא פיו.

בכל זאת,

לא גבה ליבו,

לא רמו עיניו ולא הילך בגדולות ובנפלאות ממנו.

הרב שך

לא היה נחות בעיני עצמו, הכיר וידע שהוא מנהיג גדול.

במקרים רבים התערב ופסק גם כשלא נדרש,

כשידע כי משמיים חפצים בכך,

אבל זה לא עורר בו ולו מעט גאווה.

שפל רוח היה להחזיק טובה לעצמו עם כל המעלות,

והיה סבלני וחנבתן כלפי הכל.

שני גדולי הדור האלה,

רבי שלמה זלמן אויר, בחגאון הרב שך,

אי אפשר לומר שהענווה שלהם הייתה נחיתות עצמית.

הכירו בגדולתם עד הקצה,

אבל מימיהם לא החזיקו טובה לעצמם משום כך.

הייתה להם סבלנות אדירה כלפי ילדים רכים

ובחורים צעירים ביותר.

אם אתם חושבים שבזה הסתיים המחסה,

אתם טועים.

שבתי הביתה,

ויצרתי קשר שוב עם העסקן הרפואי,

ואמרתי לו שלא הצלחתי להיעזר בפרופסור הנכבד.

נכבד ממש.

ביקשתי ממנו פרופסור אחר.

הפנה אותי לפרופסור חשוב ונכבד לא פחות,

ואמר לי להתקשר למרפאה בבית החולים.

הפעם, עם לב מלא חששות,

התקשרתי,

ענתה מזכירה,

והתפלאתי.

העבירה אותי ללא המתנה ישר לפרופסור.

שאל לרצוני בקול אדיב וחביב במיוחד.

האזין בקשב לדברים,

ואמר

אני יוצא לביתי ממש ברגעים אלו, שלחתי.

את המסמך לביתי בפקס,

כשאגיע בעוד שעה אעיין בו ואשיב לך מיד.

עשיתי כדבריו והתקשרתי.

הייתה לו הרצאה שלמה מוכנה ומדויקת על המחלה,

על הפרטים שלה באופן הריפוי.

בסבלנות החל להסביר לי שלב אחר שלב את המידע שברשותו.

אבל אני ידעתי כמה נפשם של בני משפחת הכלה ממתינה לתשובה סופית.

זה אירוסין,

שוברים או ממשיכים?

לא הייתי מסוגל להאזין לכל הדרשה הזאת.

מה לי ולכל הדרשה הזאת?

אני צריך בסוף מסקנה.

בעדינות קטעתי אותו.

אמרתי לו, אני לא זקוק להסברים המפורטים.

זה מרתק.

אבל אני צריך תשובה קצרה,

חד משמעית.

האם הבחור בריא כיום?

והאם יש לחשוש בעתיד?

משפחת הכלה ממתינים.

זה יקבע את גורל ביתם.

והוא כעס עליי.

האם אתה לא חושב שלכלה מגיע לדעת את כל פרטי מחלת החתן?

הלוא היא מענה לך כלאחר יד.

עלולה הכלה לחיות כל חיה בתחושה שהיא נישאה בגלל תשובה לא מדויקת

של פרופסור עסוק אחד.

גם אם מענה לה שהחתן בריא,

ואתה תלך ותאמר זאת לבני המשפחה,

הכלה עלולה להיכנס לדמיונות

ולקום כל בוקר בבהלה, אם בעלה עוד נושם.

בכל זאת,

התחננתי לפרופסור,

תואיל בטובך לענות לי רק בקצרה, מה התשובה?

אני מוכן,

בתנאי,

שתבטיח לי שלא תתרוג את השפופרת ותרוץ לספר זאת למשפחת הכלה.

נתתי הבטחה,

ואז נשמעה תשובה,

הבחור בריא לחלוטין,

אין כל סיבה לחשוש למוח.

הודיתי לו בכל פה,

ולאחר שסיים להרצות לי על כל פרטי המחלה,

לפני שהנחתי את השפופרת על כניסו.

אמרתי לו, דע לך,

אדוני הפרופסטור,

אני ממש מעריץ אותך

ואת היחס שלך.

אין לך מושג מדוע ולמה, אבל דע לך, כי כך הוא.

שתיקה קצרה מעבר לקו,

ואחרי זה נשמע קולו של הפרופסור.

אני מבין היטב למה אתה מתכוון,

ואני רוצה לומר לך,

יש סיבה למה אני מתנהג בשונה מהתנהגותם של רופאים אחרים.

בצעירותי למדתי בישיבה.

כשעזבתי את הישיבה לטובת לימודי רפואה,

הבטחתי לעצמי

שלא יעבור יום עליי בלי לימוד דף גמרא,

וזה מה ששומר עליי.

יהיה שלום.

הנחתי את השפופרת.

ליבי נפעם,

דמעות של התרגשות בעיניי.

בדברי ריבותינו ריחפו מולי.

רבי מאיר אומר,

כל הלומד תורה נשמע זוכה לדברים הרבה, ומלבשתו ענווה ויראה.

אין לנו יותר מזה, לא?

התורה מעדנת.

התורה הופכת בין אדם לאדם.

בלי זה,

ככל שאתה מקבל את הארים יותר, הגאווה מתפוצצת לך בפנים.

אתה הופך להיות בהמה.

אתה בלתי נשלט. אתה לא יכול לשלוט במידות שלך, לצעוק באמצע המסדרון.

איך מסתכלים עליך אנשים?

אני בעצמי נתקלתי

במקרים שפנית לרופא ואמרת לו, סליחה, אפשר לזה?

יאללה, מזכירה.

הוא לא עונה.

מי אתה בכלל שאתה תדבר איתו?

היו מנקי ספה.

כמה האוניברסיטה מקלקלת.

הייתה לי דודה שקראה לזה אוניברסיטה.

כן?

הרי אני מכבד. נקיים מצוות חכמים. דאורייתא בשמחה. דאורייתא גובל נפשו. השחסת דאורייתא כבד את אביך ואת אימך. דאורייתא לעשות נחתרו על הקדוש ברוך הוא.

ולעשות נחתרו על התנא הקדוש יהיו שפתותיו דובבות בקבר. ורבי חנין יום הראשי אומר.

עשו הקדוש ברוך הוא זקות את ישראל לפי כוח.

ארבונן תורן מצוות שנה אמור אדוני יוחס למעשה וזה יגדיל תורו ויעדיך.