אונאת דברים. האיסור לצער את חברו | הרב אמנון יצחק

 

- - - לא מוגה! - - - 

נחום רפואה שלמה לשפריר בן אורה.

מצוות לא תעשה שלא להונות חברו בדברים.

התורה אומרת ולא תונו איש את עמיתו

ויראת מאלוהיך כי אני אדוני אלוהיכם.

החינוך אומר

מדיני המצווה,

כמה אזהרות וכמה זרוזין שהזהירונו זיכרונם לברכה בעניין זה שלא להכאיב הבריות

בשום דבר ולא לביישם.

והפליגו בדבר

עד שאמרו שלא יתלה עיניו על המקח בשעה שאין לו דמים.

אתה הולך לקנות משהו,

אל תשאל שאלות ותיתן לו הרגשה שאתה הולך לקנות ואתה בעצם לא בא לקנות.

אתה נותן עיניך על המקח ואין לך בכלל כסף לקנות.

זה מצער אותו כי אתה נכנסת, עכשיו אתה יצאת.

בן אדם כבר תלה תקוות שהוא הולך למכור ואתה סתם מבלבל לו את המוח.

צריך להגיד, אם אין לך כסף אני בא לבדוק, לברר, לזה.

ראוי להיזהר שאפילו ברמז דבריו לא יהיה נשמע חירוף לבני אדם.

כי התורה הקפידה הרבה בהונאת דברים,

כפי שהוא דבר קשה מאוד ללב הבריות.

והרבה מבני האדם יקפידו עליהן יותר מן הממון.

כמו שאמרו זיכרונם לברכה, גדולה הונאת דברים מהונאת ממון.

שבהונאת דברים אומר הפסוק ויראת מאלוהיך.

ולא יהיה באפשר לכתוב פרט כל הדברים שיש בהם צער לבריות.

אבל כל אחד צריך להיזהר כפי מה שיראה.

כי השם ברוך הוא יודע כל פסיעותיו

וכל רמיזותיו.

כי האדם יראה לעיניים

והוא יראה ללבב.

וכמה מעשים כתבו לנו זיכרונם לברכה במדרשים ללמד על זה מוסר.

יכול להיות, לדוגמה, בן אדם

שהוא בתענית דיבור ופונים אליו, הוא מתעלם כאילו, לא עונה, לא מחשיב אף אחד.

אומרים לו, תשמע, יש לי משהו להגיד לך, אבא שלך דיבר, כתב, אמר, זה.

לא מסתובב והולך ולא עונה לבן אדם.

חוצפה שאין כדוגמתה, גורם צער לבן אדם, הוא בא לעזור לו,

הוא לא מתייחס.

כאילו חושב הוא גאון הגאונים ובתענית דיבור,

לא מתייחס.

ולבן שיניים מחלב,

גדול המלבין שיניו לחברו יותר ממי שמשקה הוא חלב.

אז הוא מצער אותו.

בא בן אדם לעזור לו והוא מצער אותו,

מבייש אותו.

אז מה כל התענית דיבור שלך וכל הפוזות?

על מי חל האיסור?

הגמרא אומרת, איש את עמיתו, לא תונו איש את עמיתו.

האיסור חל רק על שומרי מצוות.

אמר רב חנינא ברי דרב אידי,

מה זה שכתוב ולא תונו איש את עמיתו?

עמיתו זה עם שאיתך בתורה ובמצוות.

אל תונהו.

וכן פסק

רבי אליעזר ממיץ בעל ספר היראים, בנימוקי יוסף, וכן הרמב״ם.

אמנם הרמב״ם והשולחן הערוך לא פסקו זאת להלכה, והרידבה הסביר את דברי הגמרא כמתייחסים לאיסור מיוחד

לאדם לצער את אשתו.

כמו שאמר רב, לעולם יהיה אדם זהיר בעונאת אשתו שמתוך שדמעתה מצויה או נאתה קרובה.

הצער שלה הוא גדול, ואז אתה תיפגע.

בנוגע לגר, האיסור חמור יותר,

שכן התורה הזהירה על כך בשני מקומות נוספים,

עקב מעמדו הפגיע החברתית של הגר.

ספר החינוך אומר שאסור להונות אפילו ילדים,

לצער אותם,

ונוהגת מצווה זו בכל מקום

ובכל זמן,

בזכרים ונקבות,

ואפילו בקטנים ראוי להיזהר שלא להכאיבן מדברים יותר מדי.

זולתי במה שצריכים הרבה כדי שיקחו מוסר.

ואפילו בבניו ובנותיו ובני ביתו של אדם,

המקל בהם שלא לצערן בעניינים אלה,

ימצא חיים ברכה וכבוד.

זאת אומרת מקל מכבודו.

עכשיו,

מתייחס בעל ספר החינוך

מה קורה

אם בן אדם מצער אותך,

אז מותר לך להחזיר לו

או לא?

אומר החינוך, ואולם לפי הדומה,

אין במשמע שאם בא ישראל אחד והתחיל

והרשיע לצער חברו בדברים הרעים,

שלא יענהו השומע.

שאי אפשר להיות האדם כאבן שאין לה הופכים.

ועוד,

שיהיה בשתיקתו כמודה על החירופין.

ובוודאי, ובאמת לא תצווה התורה להיות האדם כאבן שותק

למחרפיו כמו למברכיו.

אבל תצווה אותנו שנתרחק מן המידה הזו ושלא נתחיל להתקוטט ולחרב בני אדם.

ובכן, ינצל אדם מכל זה,

כי מי שאינו בעל קטטה לא יחרפו בני אדם.

זולתי השוטים הגמורים משס,

ואין לתת לב על השוטים.

ואם אולי יכריחנו מחרף מבני האדם להשיב על דבריו,

ראוי לחכם שישיב לו דרך סלסול ונעימות ולא יכעס הרבה.

דודי, רובי, בדרך של סלסול ונעימות, לא יכעס הרבה.

כי כעס בחיק כסילים ינוח.

וינצל עצמו אל השומעים מחירופיו, וישליך המסע על המחרף.

זוהי הדרך של הטובים שבבני אדם.

ויש לנו ללמוד דבר זה, שמותר לנו לענות כסיל,

לפי הדומה,

מאשר התירה התורה הבאה במחתרת

להקדים ולהורגו.

שאין ספק שלא נתחייב האדם לסבול על נזיקין מיד חברו,

כי יש לו רשות להינצל מידו.

וכמו כן, מדברי פי הוא אשר מלא מרמות בתוך

בכל דבר שהוא יכול להינצל ממנו.

אז מותר להחזיר לו.

אם מותר להרוג את מי שבא במחתרת,

נכנס אליך הביתה ואתה חושש שהוא יכול להרוג אותך אם אתה

תעמוד מולו,

אז כל שכן לענותו,

ענק שיא.

ואולם יש כת מבני אדם שעולה חסידותם כל כך,

שלא ירצו להכניס עצמם בהוראה זו להשיב חורפיהם דבר, פן יגבר עליהם הכעס והתפשטו בעניין יותר מדי.

ועליהם אמרו זיכרונם ברכה, נעלבים ואינם עולבים,

שומחים חרפתן ואינם משיבים.

עליהם הכתוב אומר, ואוהביו כצאת השמש בגבורתו,

משנתיים להמתין עד שאתה עונה,

זה בכלל החסידים האלה אף יותר.

כן, אז זו הונאת דברים.

מה השכר?

כמה גדולה מעלת האדם שמשמח את חברו שעל ידי זה זוכה לעולם הבא.

מי שמשמח את הבריות

זוכה לעולם הבא,

כמו שמובא במסכת קלה רבתי,

שציוו שם להיות תואר טוב ומקשה מן יכול אשפור ראה פה,

מי יכול ליפות פניו?

כי עתר רב דימי אמר טוב המלבין שיניו לחברו יותר ממשקהו חלב.

מצווה להראות פנים סוחקות לחברו.

מי נפקא מינה?

מה יוצא לו מזה שהוא מראה לו פנים סוחקות?

נכי דרבי ברוקה,

כמו המעשה שמובא במסכת תענית,

כב,

רבי ברוקה היה מצוי אצלו, אליהו הנביא, זכור לטוב.

פעם פגש אותו בשוק,

שאל אותו,

יש בשוק הזה מישהו שהוא בן העולם הבא?

ואמר לו, לא.

ותוך כדי כך הגיעו שם שני אנשים,

ואמר לו שהם בני העולם הבא.

הלך אליהם ושאל אותם, מה מעשיכם?

אמרו לו, בדיחי ענן

מבטחינן עציבי.

רש״י מפרט שמחים ומשמחים בני אדם.

יש קטטה בין אנשים,

יושבים ביניהם את הסכסוך,

משמחים אותם, רואים אדם בדיכאון, מיואש וזה,

משמחים אותו וזה.

אלה בני העולם הבא. שוק שלם.

אומר לו אליהו, אין אף אחד פה בין העולם הבא. יא ביי ביי.

פתאום הגיעו השניים האלה, הוא אומר, אלה כן. מה כן? הולך לברר.

ובספר החינוך כתב ששורש מצווה זו כדי שיהיה שלום בין הבריות.

מעשה בירושלמי דמאי, פרק א', הלכה ג'.

רבי פניחס בן יאיר

היה הולך לבית הוועד

והיה נהר גינאי מתגבר והולך

כמו שיש עכשיו שיטפונות בצפון

מתגבר והולך.

אמר לו רבי פנחס בן יאיר

מה אתה מונע אותי מבית הוועד?

נחלק לפניו ועבר.

נהר גינאי לא רוצה להסתבך עם רבי פנחס כמה מעשים יש.

אמרו לו תלמידיו

האם יכולים אנו לעבור?

אמר להם מי שיודע בעצמו

שלא ביזה לבן אדם מישראל מימיו יעבור ולא ינזק.

יפה ביי,

איזה מעלה.

מה העונש?

כמה חמור ונורא עונש על אונאת דברים.

הגמרא מסכת באבא מציעא

אמר רב חיסדא

כל השערים ננעלים

חוץ משערי הונאה.

כל שערי התפילה ננעלים חוץ משערי הונאה.

פרש רשי

הצועק על הונאה דברים,

אין השער ננעל בפניו.

מי שצועק על מה שציערו אותו, פתוח השער.

ישר שומעים בשמיים.

ועוד מובא שם,

אמר רבי אלעזר, הכל נפרע על ידי שליח חוץ מהונאה.

רשי מסביר,

בכל העבירות נפרעים על ידי שליח חוץ מהונאה.

והחידה מפרש בספר לב דוד שידוע שנפרע שלא על ידי שליח זה משפט חזק.

על ידי שליח זה יותר קל.

כמו שהשם אמר למשה, שמלאך ילך איתכם מעכשיו.

אז יהיה עונש פחות.

אמר לו, לא, אנחנו לא רוצים, אנחנו רוצים רק איתך.

אבל משם יודעים שאם זה על ידי שליח זה יותר קל.

ועוד שם כתוב, אמר רבי יבוש שלושה,

הנה פרגון ננעל בפניהם ואחד מהם זה הונאה.

רשי אומר, פרגוד זה מחיצה בין השכינה לצבא מרום,

והוא אינו ננעל.

פירושו,

לא מפסיק הפרגוד, ראייתם מן המקום, מהקדוש ברוך הוא, אלא תמיד רואה אותם

עד שייפרע.

כל אלה שמצערים,

הקדוש ברוך הוא כל הזמן מסתכל עליהם עד שייפרע מהם.

ועוד אמרו חכמים, גדול הונאת דברים הוא הונאת ממון,

שהונאת דברים זה בגופו.

הונאת ממון בממונו.

הונאת דברים, אתה פוגע בבן אדם, אתה פוגע בגופו.

הבן אדם נהיה אדום,

נהיה לבן.

הונאת ממון זה בממונו.

בממון ניתן להישבון.

אתה יכול להשיב את הממון אם מונת אותו,

אבל בהונאת דברים לא ניתן להישבון.

הפגיעה היא פגיעה.

אי אפשר להחזיר את זה בחזרה.

במדרש תנחום המובא,

בואו ראה, כל מי שיונה לחברו הוא נענש תחילה.

וביותר צריך אדם להיזהר מהונאת אשתו,

כמו שמביאה הגמרא, אמר רב, לעולם יהיה אדם זהיר בהונאת אשתו.

שמתוך שדמעתה מצויה,

הונאתה מצויה.

אז רשי מפרש שפורענות הונאתה ממהר לבוא.

מי שציער אותה יענש במהרה.

וידוע המעשה שרבן גמליאל וחכמים נידוד רבי אליעזר

על שהחזיק במחלוקת יחיד כנגד רבים.

הגמרא מביאה את זה בבבא מציעה נט,

עמוד ב',

בתנורו של עכנאי,

שרבי אליעזר מטהר,

חכמים לא,

והוא הביא להם כל מיני אותות ומופתים.

חרוב יוכיח, חמת המים תוכיח, כותלי הבית

וכולי וכולי.

ואפילו יצא בת קול, ורבי יהושע עמד על רגליו ואמר,

לא בשמיימי.

אז מה קרה?

החליטו החכמים לנדות אותו.

את רבי אליעזר.

לא ידעו מי ילך להגיד לו כזה דבר.

אז רבי עקיבא אמר שהוא ילך,

עמד במרחק מנו ארבע אמות למשחורים והכול,

לשון צער ואבן.

ישב שם, אמר לו, מה קרה?

אמר לו, כמדומני שחברים בדלים ממך.

ואז הוא בעצמו חל עצמן עליו וכולי וישב לרצפה,

כי גם המנודה חייב בזה.

והיה נחשול בים,

מרגע הוא צטער, היה לו צער גדול מזה.

היה נחשול בים, ורבי אליעזר כמעט טבע.

אז הוא אמר לכם, ריבונו של עולם,

כמדומני שזה בגלל רבי אליעזר בן אורקינוס.

אתה יודע שאני עשיתי את זה לשום שמיים, שלא ירבו מחלוקות בישראל,

שלא יבוא היחיד ויחלוק על הרבים.

לא עשיתי את זה חס ושלום בשביל כבוד או משהו.

טוב,

מכל מקום, אשתו של רבי אליעזר

היא הייתה אחותו של רבן גמליאל.

רבי אליעזר,

שנידו אותו החכמים,

אשתו הייתה אחות של רבן גמליאל, מי שגרם לנידוי.

מאותו מעשה ואילך לא נתנה לריבי אליעזר ליפול על פניו.

למה? בנפילת אפיים השמר האחים, הוא יכול לחסל אותו.

יום אחד היה ראש חודש,

וטעתה בן מלא לחסר,

ולא מנעה אותו מליפול על פניו,

ומצאה אותו שנופל על פניו.

היה מישהו עני בדלת,

היא לא שמה לב,

ואז בדיוק הוא נפל על אפיו,

באה אליו ואמרה לו, קום,

הרגת את אחי.

תוך כדי יצא שופר מבית רבן גמליאל שנפטר.

אמר לה רבי אליעזר, מהיכן את יודעת?

אמרה לו, כך מקובלני מבית אבי הבא.

היא הייתה מבית הנשיאים,

מזרע דוד.

מה היא יודעת?

שכל השערים ננחלים חוץ משערי הונאה.

אז היא ידעה שהוא בצער גדול,

על מה שנידעו אותו החכמים,

והיא פחדה על החייה,

וכל הזמן שמרה,

אבל היה לה פקשוש,

ורבן גמליאל נפטר.

מאיפה את יודעת?

היא אמרה לו, ככה אני מקובלת,

קיבלתי את הדברים מבית אבי הבא.

כל השערים ננעלים, חוץ משערי עונאה.

אז כמה חמור לצער יהודי.

ואתם זוכרים ודאי שלמדנו על פנינה שציערה את חנה לטובה, לשם שמיים.

אמרו, חכמים, שם שמיים.

אבל מה לעשות, הצער הזה עלה לה ביוקר,

שעל כל ילד שילדה חנה, היא קברה שניים.

מי שאומרים שהיא קברה שמונה,

מי שאומרים שהיא קברה את כל העשרה.

והתכוונה לשם שמיים,

כי המצער לחדרו לא יוצא נקי.

אז יזהרו,

למעט מי שהם לא שומרי תורה ומצוות,

ומי שמחרף ומגדף אתכם,

מותר לכם להגיב לפי העניין כמו שלמדנו.

רבי חנניהו בן הגשיאו אומר,

ראשו הקודש ברוך הוא זכות את ישראל,

לפי כוח ארבו לנו תורה ומצוות שנה אמר אדונו עפש למען שדגו יגדיל תורה ויאדיר.