ההפסד הגדול | הרב אמנון יצחק

 

- - - לא מוגה! - - - 

תודה רבה.

נציב יום רפואה שלמה לשפריר בן אורה בכלל חולה עמו ישראל.

בימים ההם כשבת המלך אחשוורוש על כיסא מלכותו אשר בשושן הבירה.

זה אחד מן המקומות שמלאכי השרת מדדים, פתקים וזורקים צרורות לפני הקדוש ברוך הוא.

אומרים לפניו, ריבונו של עולם,

בית המקדש חרב,

ברשע זה יושב עושה מרזיחין?

איך יכול להיות שרוק אנבי, רוק אנבי?

כל שבת מביא הרבה אנשים לטבריה ועושים שם חפלות על חשבון השבת.

איך יכול להיות שאחשוורוש,

בשעה שבית המקדש חרב,

הרשע הזה יושב

ועושה מרזיחין, בית מרזיח,

משתאות, שותים כולם וכולי.

מה הולך פה?

אמר להם הקדוש ברוך הוא,

תנו ימים כנגד ימים.

כתוב בפסוק בימים ההם, בנחמיה יג,

בימים ההם ראיתי ויהודה דורכים גיטות בשבת,

ומביאים הערימות

ועומסים על החמורים

ואף יין ענבים מוטענים בכל מסע,

ומביאים ירושלים ביום השבת,

ואעיד ביום מכרם ציד.

אז אומר הקדוש ברוך הוא,

תיקחו ימים כנגד ימים, הם חיללו את השבתות, יום המנוחה,

אז האויבים לוקחים את המנוחה והם יהיו במנוחה ואתם תסבלו, תהיו בגלות.

זאת אומרת, בגלל חילול שבת,

שמחללים שבת,

אז המנוחה עוברת לרשעים, לגויים ולאחרים.

מלאכי השרת

היו תמהים.

מאין נמצא מנוחה בעולם?

איך יושב רשע הזה ועושה מרזיחין?

לאחר ששבת משוש כל הארץ, בית המקדש חרב.

התשובה של הקדוש ברוך הוא הייתה כי שבת היא מנוחה.

כאשר פגעו ישראל במנוחה,

באו הרשעים ונטלוה לעצמם.

לכן אמר הקדוש ברוך הוא, תנו ימים כנגד ימים.

כאשר נתחייבו ישראל כליה בימי המן,

היו אויביהם שמחים להם.

ומצד היעדר השמחה והחיות בעבודת השם,

נטלו אומות העולם את השמחה.

מה רואים?

כל פעם שאנחנו מפספסים משהו שהיינו צריכים לעשות,

לוקחים את זה הגויים.

לוקחים מרשעים.

ויתרנו על השבת,

על המנוחה, לקחו את האחרים,

ואנחנו סובלים.

ויתרנו על השמחה בעבודת השם.

למה?

אין חיות, אין שמחה בעבודת השם, אז נטלו אומות העולם את השמחה.

לכן כשנתחייבו ישראל כליה בימי המן,

האויבים היו שמחים להם.

במקום שישראל יהיו שמחים בעבודת השם, הם שמחים שהולכים לכלות את היהודים.

ואחר כך,

ונהפוכו,

אשר ישלטו היהודים,

המה בשונאיהם.

כשאנחנו שמחנו וקיבלנו,

קיימו וקיבלו היהודים עליהם ועל זרעם,

אז ונהפכו.

חזר בחזרה,

אנחנו היינו בשמחה, ששון ושמחה,

והם היו להריגה.

בבית המן ניתן לאסתר, המלכה ולמרדכי יהודים,

ואז שבה שמחה לישראל.

ועכשיו, תשמעו דבר מדהים.

הרי המדע ניתן לעם ישראל.

עם ישראל זה העם הכי חכם בעולם,

והמדע ניתן לו.

אבל פספסנו.

כתוב בזוהר הכתוב שבשנת 600 לאלף השישי,

לפני 180 שנה בערך, ירדה החוכמה לעולם, תרד החוכמה לעולם,

במקום שישראל יקחו אותה, לקחו אותה מהמדענים.

בכל ההתפתחות,

מאז ועד עתה, שאתם רואים התפתחות

מדהימה מטאורית,

שהמדע משיג הישגים עצומים,

כל זה חוכמה שהיינו צריכים לקבל בשביל עמקות התורה.

ופספסנו את זה והם לקחו את זה.

והיינו מגיעים לעמקות החוכמה,

אבל כיוון שהזניחו את אור החוכמה שקבעו מן השמיים לעולם על ידי ישראל,

החמיצו את ההזדמנות ואת השעה הרצויה,

וכיוון שהזניחו ולא השתמשו,

הרדימו את עצמם ועברה החוכמה לגויים.

חלק החוכמה שהיה מיועד לעם ישראל עבר לאומות העולם.

בגלל שהחמיצו את ההזדמנות,

החוכמה יורדת לעולם התחתון.

מי שהיה ער לאותה שעה, זוכה להיות מן הראשונים לקבל.

ואם מתרשנים לקבל ומאחרים את הזמן, עוברת המתנה הזו לאחרים.

ולמדנו, וגמירא דמייו יהוה משקל לא שקלה. לתת נותנים ולקבל בחזרה לא מקבלים.

אם השם נותן מתנה,

הוא כבר לא ייקח אותה מן המקבל.

בלתי רצון המקבל. אם המקבל יסכים להחזיר בחזרה,

אז השם מקבל. אבל אם לא, לא. ככה אומר אספורנו פרשת טיסה, למד גימל ה.

מכיוון שירדה החוכמה מן העולם העליון,

ולא קיבלו המקבלים

שהיא נועדה עבורם,

אינה חוזרת למעלה,

אלא עוברת לאומות אחרות.

כבר למדנו את זה בכמה דברים, שאם בן אדם מפספס את המעלה שלו, היא לא חוזרת,

היא הולכת לאחרים.

בכמה דווי הלב,

שחוכמה שהייתה מיועדת לנו, גזלו גויים. תראו לאיזה הישגים הם הגיעו.

ותבינו מה היינו יכולים לחדש בעומק התורה הקדושה.

כתוב גוי ששבת חייב מיתה,

שנאמר יום ולילה לא ישבותו ממלאכה.

אז זה מדובר, אומר רש״י, גם בבני אדם.

וכן מובא גם, ואמר רבי יוחנן, גוי שעוסק בתורה חייב מיתה.

שנאמר תורה ציווה לנו, משה.

לנו היא מורשה ולא להם.

יש בזה גזל.

אם הם עוסקים בתורה, הם גזלנים.

ובהגהות יעבץ, מביא

יש לדקדק מה עניין גזל.

הלוא אין גזל, אלא כמו ויגזול את החנית מיד המצרי.

לחסרי מית דשם, חסר משהו מתוך ידו.

זה גזל. היה לו חנית ביד למצרי,

ובניהו בן יהוודע לקח את החרב והרג את המצרי בחרב שלו.

להבדיל השם מרחם, כמו שעשו אתמול המחבלים,

שתקפו את החייל,

לקחו את הנשק שלו וירו בחיילים וכו'.

השם יעזור וירחם, הכל הפוך.

בדיוק כמו שאנחנו לומדים.

אנחנו לא עושים מה שצריך, אז האחרים עושים.

אז מה כתוב?

גזל זה כשלוקחים דבר חפץ.

אז איך יש גזל בתורה? אז הוא לומד תורה. מה הוא גזל? מה, לקח את האותיות מהספר? מה הוא עשה?

אבל הוא מתרץ ככה יעבץ.

שעוסק בתורה, פירושו יושב ודורש בה ומפרש סתומות.

זאת אומרת, הוא מצליח לפרש דברים שהם סתומים.

ומה שהיה ראוי לישראל לאומרו,

והוא קדם

וזכה,

זה כי אין גזלה.

זאת אומרת, אם הגוי ישב ולמד.

ותוך כדי כך חידש חידוש.

ופרש דבר סתום.

שעדיין ישראל לא פרש דבר זה,

אז הוא גזל ממנו את החידוש הזה שהיה צריך הוא לפרש.

זה גזלה.

כמה צער יש לעם ישראל

כאשר איבדנו את זכות החוכמה ואת מתנת האלוהים ששלח לנו.

כמה הייתה מתרבה החוכמה בתורה.

כמה גאונים וגדולים היו נוספים ומעשירים את עם ישראל,

העם הנבון והחכם.

בכל מה שאתם רואים חוכמה בעולם,

היא גזולה מאיתנו.

כשעובר

חכם ובעל מתנע בעולם מבין הגויים,

יש לנו לצעוק על האוצר שנשדד מאיתנו ובאשמתנו.

לא רק חוכמה הפסדנו,

אלא גם שמחה שיכלה להיות על ידי חוכמת התורה.

גם זה נגזל מאיתנו ועבר לאומות העולם.

והאשמה היא שלנו שלא ניצלנו את ההזדמנות ועת הרצון

לייקר את הזמן שיורד מן השמיים אור החוכמה בשבילנו,

והחמצנו את השעה.

לכן כל בן אדם צריך להיות חר,

לתפוס את הרגע.

כל דבר שמעוררים אותו ויש הארה מן השמיים,

או יש הזדמנות או משהו, צריך לנצל את זה.

לא להיות טיפש

ולהיות שאנן,

כי מישהו אחר יזכה.

זה לא רק העברה שלקחו הגויים

את החוכמה שהייתה אמורה להיות לישראל,

אלא זה גם העברת חוכמה מאדם אחד לחברו.

וזה יכול להיות גם בין יהודי ליהודי.

זה יכול להיות בין תלמיד חכם לתלמיד חכם.

אחד שלא משקיע, השני ייקח את זה.

וכן הלאה.

הראובן,

הבן של יעקב,

איבד את הבכורה וקיבל אותה יוסף.

יתר שאת ויתר עז.

הבכורה הייתה שלך, המלכות הייתה שלך, הכהונה הייתה שלך, של ראובן.

עכשיו שחטאת ניתנה הבכורה ליוסף,

והכהונה ניתנה ללוי,

והמלכות ניתנה ליהודה.

הפסיד את זה לאחרים.

זאת אומרת,

אדם יכול להפסיד, וזה לא חוזר.

וכן אמר שמואל הנביא לשאול המלך,

קרא אדוני את ממלכות ישראל מעליך היום,

ונתנה לרעך טוב ממך.

מה היה הצורך לשמואל להזכיר

שאת המלוכה מעבירים לרע הטוב ממנו?

מה זה מוסיף?

למה לצער את שאול יותר?

לא מספיק שלקחו לו את המלכות,

עוד אומרים לו, למי נותנים?

אלא הייתה כוונה מיוחדת לשמואל לומר לו את הדבר הזה,

ולהודיע לו שהמלכות לא נתבטלה. אם לוקחים ממנו את המלכות, היא לא תתבטל,

היא תמשיך,

והיא גם לא תחזור אליו,

אלא היא תתקיים על ידי מישהו אחר.

אז מצד אחד זה צער

שהמלכות עברה לרעו,

מצד אחר זה נחמה שהמלכות לא נשבתת אלא נמשכת.

אבל הצער גדל

כשהוא רואה את האיש שאליו עברה המלוכה,

בכל רגע שהוא רואה את דוד,

הוא רואה גם את החלק והזכות שהיו לו נמצאים עכשיו בידיו של דוד.

אמרו חכמים זיכרונם לרוכה על נבוכדנצר הרשע,

בשעה שהוא הפיל את חנניה,

מישאל ועזריה לכבשן האש,

באותה שעה

אמר הקדוש ברוך הוא ליחזקאל,

לך ואחיה את המתים בבקעת דורה.

פתח הרשע נבוכדנצר להלל ולקלס לקדוש ברוך הוא.

התוהי כמה רב רבין

ותמהוהי כמה תקיפין,

מלכותי מלכות עלם ושולטני לדר דר.

אמר יצחק,

רבי יצחק אמר,

יוצק זהב רותח לתוך פיו של אותו רשע,

שחיק תמיה, שחיק עצמות,

שאלמלא לא בא מלאך

וסתרו על פיו,

ביקש לגנות כל שירות ותשבחות שאמר דוד בספר תהילים.

הוא היה משבח שבחים לבורא יתברך,

יותר נאים מדוד המלך.

ואילו היה אומר אותם,

הקדוש ברוך הוא היה נוטה אחריהם יותר משירות שעשה דוד.

אז בא מלאך

ומנה אותו.

למה?

השירה

זוהי הופעה והשראה עליונה.

היא ניתנה לעם ישראל ולאוהבי ה' המתחסדים לפניו

בחסד עליון,

כמו אבן גבירול,

כמו כל גדולי ישראל שהיו משוררים ששוררו בחיל וברעדה,

ברטט ובזיעל לפני הקדוש ברוך הוא שירי קודש.

לא כמו אלה הליצנים של הדור הזה ששרים שירות של הבל.

והשירה ניתנה

לעם ישראל אוהבי ה' המתחסדים לפניו,

וזוהי הופעה והשראה עליונה במידות טובות

ובכוונה טהורה בלב טהור ונקי.

ואם יבוא אחת מן האומות

ורוצה להשאיר ולהלל לקדוש ברוך הוא,

הרי הוא גוזל את ישראל,

כי הוא גוזל חוכמה והשראה שמופיעה וניתנת אך ורק לישראל.

ולכן נבוכנצר,

שבא לקלל,

לקלס ולהלל

לקדוש ברוך הוא,

כשראה את אנשי המופת,

חנניה, מישאל ועזריה וחבריהם,

בא מלאך וסתר את פיו וסתם לו אותו.

למה שלא יגזול את חלק ההשראה מישראל,

מהנביאים ומהמלכים?

ביום

עושים אירו ביזיון,

ומביאים את כל הגויים לפה, ובשבת

עושים אירו ביזיון,

וכולם ישירו וכולי וכולי, ויבחרו איזה שיר

חרית וברית.

כן?

ליצנות.

ליצנות.

עולם השירה הוא עולם גבוה בעולמות העניוניים.

מלאכי השרת אומרים שירה לפני הקדוש ברוך הוא, בכל יום.

שירה זה דבר גבוה מאוד.

שירה זה ליד עולם התשובה למעלה.

אבל לקחו את זה להבלים, לשטויות,

הופעות עם אורות, עם חשמל, עם פרחים, עם ניירות,

מחיפים, עושים קשקושים, אורות מתחלפים,

כמו הגויים, בדיוק אותו דבר.

מה לזה ולשירה? מה זה?

מה זה השטויות האלה?

אבל זהו.

ישראל לא ניצלו,

אז לוקחים את זה לאומות העולם ורשעה ישראל. ככה זה עובד.

חכמים, זיכרונם רכה, אמרו, שלוש שבועות השביע הקדוש ברוך הוא את ישראל,

אחד מהם

שלא יגלו מסתורין שלהם לאומות העולם.

סודות החוכמה שקבעו וגילו מן השמיים

הם דווקא לעם ישראל מחכמיו,

שרק אליהם הם מכוונים.

ואם עם ישראל

לא ינצל את החוכמה לכבוד שמיים

ולכבוד התורה,

הרי הוא כאילו מגלה אותם לאומות העולם

שישתמשו בזה לענייניהם.

כי אם אתה מפסיד ולא משתמש,

הם ייקחו את זה.

וזה נחשב גזלה להם

באשמת יפול על חכמי ישראל שלא ישתמשו בזכות הזאת לנצל את החוכמה ולהבין את המסתורין של התורה.

יוצא שיש הפסד גדול מאוד שאם בן אדם,

מה שמוטל עליו ומה שניתן לו

ומה שזכותו

ומה שמורשה לו

הוא לא מנצל

והוא חושב תמיד זה יהיה מצוי לו,

הוא טועה טעות גמורה ומעבירים את כל הזכויות, החוכמה והסיוע מן השמיים שהיה צריך לקבל

לרשעי אומות העולם ורשעי ישראל.

והוא לא יחזור לו והוא ייתבע על זה.

וגם הגזלה שתהיה בידם הוא ייתבע על זה.

ואפילו חכמי ישראל

שלא מנצלים את החוכמה

לכבוד השם יתברך,

משתמשים בה לצרכים אחרים,

הם ייענשו על זה,

ומה עוד שהיא תעבור לאחרים.

אז צריך לראות

שכל בן אדם

יעשה את כל החיובים

ולא יתרשל,

ישים לב

מה הוא יכול לזכות ולקנות בעולם.

אתם רואים היום

שבן אדם יכול להספיק לעשות בעולם הזה מהפכות.

בן אדם פשוט לא צריך להיות מיוחד,

לא עם משפחה מיוחדת, לא עם ממון רב,

לא עם כלום.

סתם יהודי שרוצה לעשות את רצון הבורא,

אבל בגדול.

לא להסתפק בלהניח תפילין, ללכת לבית כנסת ולקרוא בספר וללכת לישון.

לא, להפוך את העולם.

לכבוד השם יתברך,

לרומם את קרן התורה.

כל אחד יכול לעשות את זה, אבל מי יש שאיפות כאלה?

אין לך?

תפסיד.

תישאר אדם פשוט,

אחרים יקבלו את זה.

מה כתוב אצל אברהם?

שהוא נטל שכר כולם, של כל הדורות.

עשרים דורות היו לפניו, והוא נטל את השכר של כולם.

למה הוא נטל את השכר של כולם?

כי כולם ויתרו על זה, כל אחד הסתפק בעניינים שלו.

מה שמתאים לו להנאות שלו, לתאוות שלו, וזהו.

והיו לו שאיפות גדולות.

אז הוא קיבל את כל מה שאחרים היו צריכים לקבל.

כמו משפך ענק של סייעתא דשמיא, שהכול התנקז לבן אדם אחד.

אז אתה רוצה או לא רוצה?

זה תלוי בך.

תחשבו על זה.

כדאי.

רבי חנניה בן אשי אומר,

רסוה גדל שבו ארכו לזכות ישרויהם.

ויכוח רבו לעולם בתאורו ובמשוות.

שנאמר אוהדנו וסלמתו סדגו יחדיל תאורו יאדיר.