איזה רשמים נקבעים ולא נשכחים? | הרב אמנון יצחק

נציב יום: רפואה שלמה לשפריר בן אורה - אמן!! 

"הַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה חָרוּת עַל הַלֻּחֹת" (שמות לב טז) 

"חָרוּת עַל הַלֻּחֹת, אילולא נשתברו הלוחות הראשונים לא נשתכחה תורה מישראל" (גמרא בעירובין נד). הרעיון הוא שאסון שבירת הלוחות גרם קיפוח גדול לישראל לכל הדורות הבאים, בגין זאת הוטלה בהם חולשה לשכחת התורה אפילו אחר לימודה. ולולא אותה השבירה הראשונה שנגרמה עקב עשיית העגל, לא היתה התורה משתכחת מישראל בשום זמן מן הזמנים ובשום סיבה מן הסיבות. זאת אומרת שבירת הלוחות שנגרמה בגלל עוון העגל שמשה שיבר אותם - זה גרם לשכחה שאפילו אדם לומד ואחרי כן הוא כבר שוכח. זאת אומרת צריך לשנן הרבה - הרבה מאוד פעמים בשביל שיזכר או תכף נלמד איך בעצם אמור להישמר כל מה שאתה לומד. 

אז הנה כידוע הוא, לא יודע כמה ידוע אבל עכשיו יהיה ידוע, כידוע הוא שעיקר ההרגשים שמתדבקים בנפש האדם בקשר בל יינתק הם הרגשים שאדם נאחז בהם, ומשכינם בתוך נפשו ללא כל שהיה, והוא מתחזק בהם ללא כל רפיון וללא הסח הדעת. מה שאין כן אם מצליח הוא להתרומם וטועם מהטעם העליון, וכעבור רגעים אחדים הוא מפסיק ומתנתק במחשבתו מן החידושים שנתחדשו לו. ההשגות האלה כבר אינם דבר של קיימא כל כך, ורק ההרגשים החרוטים על הלב והם מקשה אחת מן ההשפעה השמימית מעל יסוד נפש האדם מהווים חטיבה רוחנית קיימת ונצחית. 

אני לא ישאל: 'מי יכול לחזור על זה'? כי ברור לי שלא יכולים לחזור! למה? כי שכחה ישר אחר הלימוד. 

אני אסביר: הוא אומר פה, דבר ידוע, לחכמים זה ידוע. מה עיקר ההרגשים שמתדבקים בנפש האדם בקשר בל ינתק? איזה הרגש נשאר אצל האדם לעולם! ולעולם לא ניתק איזה הרגש? איזה, איזה רושם איזה לימוד? איזה חוויה איזה דבר? שהוא נדבק בנפש האדם "את זה לעולם אני לא אשכח!" אומר בן האדם לפעמים: "את זה לעולם אני לא אשכח!" מה קרה שאת זה הוא לא ישכח? למה השאר הוא כן שוכח? איך זה נדבק? זה תמיד הרגשים שאדם נאחז בהם, הוא לא רוצה לשכוח את ההרגש הזה, הוא לא רוצה את הלימוד הזה את החוויה הזאת לשכוח, ומשכין אותם בתוך נפשו ללא כל שהיה. 

זאת אומרת זה לא דברים שעוברים עליו ברפרוף, ואחר כך אם הוא ירצה לחזור אליהם הם כבר יהיו רפויים מ... לא, זה כל כך משפיע עליו עד שזה "בל יינתק". והוא משכין אותם בתוך נפשו ללא כל שהיה ומתחזק בהם ללא כל רפיון ולא מסיח הדעת מהן, זאת אומרת זה לנגד עיניו כמו שאנחנו אומרים "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד" (תהלים טז ח) אם בן אדם הוא באמת ברמה כזאת - אז ה' הולך נכחו כל הזמן, זאת אומרת הוא לא יכול לשכוח את ה' לרגע, אי אפשר לנתק אותו כמו שכתוב על האבות הקדושים: 'שגם במסחרם גם בעבודתם הם היו מחוברים לה' לכן, הם נקראים 'המרכבה', לא היה ניתוק בין הרוכב למרכבה כל הזמן הם בחיבור'. 

אבל מה שאמרנו עד עתה, לא יתכן אם נגיד הצלחת להתרומם וטעמת טעם עליון לא משנה ממה, אם זה מחוויה מלימוד או... אבל כעבור אתה מפסיק ומתנתק מן המחשבה ומן החידושים שנתחדשו לך, אז ההשגות האלה הן כבר אינם דבר של קיימא גמרנו, זה בר חלוף זה לא ישאר, זה לא יהיה מחובר זה כבר מנותק, רק ההרגשים החרוטים על הלב! מה שחרוט אי אפשר למחוק, והם מקשה אחת מההשפעה השמימית ועד יסוד הנפש זה מהווים חטיבה רוחנית קיימת ונצחית בלי הפסק. עכשיו זה רמוז פה בלשון "חָרוּת עַל הַלֻּחֹת" לפני שנשתברו היה מצב של חריטה, כל מה שאדם לומד חרוט, ברגע שנשתברו - גמרנו נהיה אסון וזה גרם קיפוח גדול לישראל לכל הדורות הבאים, הוטלה בהם חולשה לשכחת התורה אפילו אחרי הלימוד ישר. 

ולולא אותה השבירה - לא היתה התורה משתכחת מישראל בשום זמן מן הזמנים ולא בשום סיבה מן הסיבות. נפתח את זה עוד טיפה: אם אדם אינו ממהר להגשים את רגשות נפשו הטובים, והוא מזניחם ומנתקם - אפילו שלאחר כך הוא מתאמץ לחברם ולאחדם, הרי הם מאותו חבר שנפסק באמצע ואחר כך נתחבר על ידי קשרים, הרי הוא כאותו חבל שנפסק באמצע ואחר כך נתחבר על ידי קשרים. זאת אומרת אדם צריך את הלימודים ואת החוויות ואת מה שהוא עובר להגשים אותם. זאת אומרת שזה יהיה כמו גשם מוצב לפניו, לא דברים פורחים ברוח, זה צריך לעמוד נגד עיניו כמו גשם, כמו דבר מגושם, חושי שנתפש לפניו, תמונה מצוירת בלתי נשכחת. 

אבל לא להזניח ולנתק, אם אתה מזניח ומנתק את זה גמרנו, אז אחר כך זה כמו חבל קרוע שצריך קשרים. לכן אמרתי לכם מספר פעמים, למה הצלחתי לעשות הרבה דברים לעשות בחיים? בגלל שברגע שעלה לי רעיון, ורעיון כידוע זה לא שאתה ממציא רעיונות זה מן השמים משגרים לך רעיונות. 

יש אדם אומר: "זה רעיון טוב!" 

ומניח אותו ואחר כך הוא לא חוזר אליו יותר והרעיון הלך נגנז, אבל אם בא הרעיון 

ואתה מתחייב! שאתה עושה אותו ישר, אומר ברבים: "אני עושה ככה וככה...!" 

אז זה המחייב הכי גדול שהדבר הזה יצא לפועל - זו החכמה. היתה לך התעוררות: "ללמוד עכשיו ככה וככה וככה...!" - תקיים מיד, אבל אם אתה דוחה אתה לא תקיים. "וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל" (דברים ח יח). התרגום אומר: "וְתִדְכַר יָת ה' אֱלָהָךְ אֲרֵי הוּא יָהֵיב לָךְ עֵיצָא לְמִקְנֵי נִכְסִין" מי נותן עצות? הקב"ה. אז אתה צריך לתפוס את העצה, הוא נותן לך עצה, 

קיבלת טלפון מה'! אומר לך: "תשמע! יש לי עצה בשבילך איך תרוויח, יש לי עצה איך תהיה חכם, יש לי עצה,...!" 

- "תודה הרב, תודה הקב"ה, תודה...!" 

סוגר את הטלפון, מה אתה עושה עם זה? כלום, אבל שיגרו לך עצה מן השמים! היתה ראויה, שמעת אותה, הסכמת איתה אמרת: "זהו! זה הדרך", למה לא עשית? זרקת את העצה של הקב"ה, 

זה יותר ממה שאומרים לך: "זה המספר הזוכה בפיס!". 

אז אם אדם לא ממהר להגשים את רגשות נפשו הטובים, ומזניח אותם ומנתק אותם - אפילו אם ירצה אחר כך לחבר ולאחד - זה כחבל שנפסק וצריך לחברו על ידי קשרים. ואם היה מצליח אדם לקיים ולהחזיק את ההשראות וההשגות הראשונות- לא היה משתכח ממנו לעולמים. אם אני לא הייתי הולך עם הרושם הראשון שעשה עלי הפסוק: "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד" בפתיחה של "הקיצור שולחן ערוך" של הרב גנצפריד, לא הייתי מגיע למה שהגעתי! הכל זה אותו רושם שנשאר עלי מזה ומזה זזתי קדימה. על המקום! על המקום!! 

לא "נראה אחר כך..." לא "מיום ראשון..." ולא "מראש חודש..." - על המקום! איך נהיה הסבא מנובהרדוק אתם זוכרים? פגש את רבי ישראל סלנטר, 

שאל אותו: "מה אתה עושה?" 

- "ומה לעשות? צריך לחיות!" 

שאל אותו: "ועם מה מתים?" 

אההההה....... מאותו רגע - עזב את המסחר עזב את הכל והפך להיות 'הסבא מנובהרדוק!' שהקים מאות ישיבות בעולם!! משפט אחד, על המקום טררררררר.. זהו. 

אם היה אומר: "תשמע אתה צודק אני רק אסיים את החודש אני רק אסיים זה, אני אחזיר את החובות או שאני אעשה ככה..."

- אולי היה לנו 'סבא' אבל לא 'מנובהרדוק'... 

אז אם היה מצליח אדם לקיים ולהחזיק את השראותיו והשגותיו הראשונות לא היה משתכחות ממנו לעולמים. כי מה גורם שזה ישתכח? השבירה ההפסק ההתנתקות - אלה גורמים רפיון של כח הזיכרון. לרפיון - כח קליטת הרוחניות הנצחית, זהו הרעיון הנורא המובא מחכמנו זכרונם לברכה: "אילולא נשתברו הלוחות הראשונים לא נשתכחה תורה מישראל". מסופר בחכמים זכרונם לברכה על רבי חנינה בן דוסא, 

שאמרה לו אשתו: "עד מתי נצטער מהעוני?" וכו'. 

אמר לה: "מה נעשה?" 

אמרה לו: "תשמע תבקש רחמים שיתנו לנו משהו מן השמים!". 

ביקש: "רחמים!", יצאה כמין פיסת יד ונתנו לו רגל אחת של שולחן מזהב. אחר כך הוא ראה בחלום שעתידים הצדיקים לשבת לאכול על שולחן של זהב שיש לו שלוש רגלים, והוא והיא יאכלו בשולחן עם שתי רגלים, למה? כי נתנו עכשיו את הרגל, אז נשאר לו כמה? שתיים, אז הוא סיפר לה את זה מה שהוא ראה בחלום, 

- "מה נעשה?" 

אז היא אמרה לו: "תשמע, לא! לא אם זה ככה אני לא רוצה, תגיד תחזיר להם בחזרה את הרגל!" 

ביקש: "רחמים!" - ולקחו את הרגל בחזרה לשמים. וכך אומרים חכמים: "גדול הנס האחרון מן הראשון!", למה? לתת נותנים ולקחת לא לוקחים, מהשמים תמיד נותנים אבל לקחת אבל לקחת בחזרה לא לוקחים למה, למה לא לוקחים? אז הוא מסביר לנו פה ב"אור הנפש" אומר: מה עניין של גדלות הנס האחרון יותר מן הראשון? אלא כיוון שירדה אותה פיסת יד מן השמים לעולם הזה. ידוע שהעולם הזה אווירו שונה לגמרי. זאת אומרת הוא משונה מהאוויר מהאורות של העולם העליון שזה בחינת עולם הבא, ובוודאי כשיורד לפה משהו - זה מכהה את זיו החפץ שיורד מן העולמות העליונים, אולי זה גם מתקלקל בהרבה! 

כמו שמובא בזוהר הקדוש בפרשת "בהעלותך" שהמן שירד מן השמים נשתנה הזיו שלו, ולא היה הזיו שלו אלא "וְהַמָּן כִּזְרַע גַּד הוּא וְעֵינוֹ כְּעֵין הַבְּדֹלַח" (במדבר יא ז) אבל לא יותר, אז כל שכן מלאכים כיוון שיורדים ושולט בהם האוויר - משתנים ממדרגתם שהיתה להם, לכן כשהם חוזרים צריכים לעבור דרך "נהר דינור" שכל מה שנדבק בהם מן העולם הזה - צריכים לצרוף אותם בנהר אש 'נהר דינור' להסיר את כל הסיגים שנדבקו בהם מהעולם הזה. מספרים על הגאון מווילנה: כשבא מלאך ללמוד איתו תורה - מיאן, למה? הוא חשש שהמלאך יתקלקל מהאוויר של העולם הזה ויופחת מערכו! 

אבל רבי חנינא בן דוסא לגודל מעלתו לא נתקפחה אותה רגל באווירתו, כיוון שהיא ירדה ישר אליו, היא היתה במחיצתו לזמן-מה קצר, אצלו היא לא נתקפחה, והצליח להחזיר אותה בטהרה למרומים ובזה היתה גדלותו של הנס האחרון יותר מן הראשון. להעלות את הירוד - זה יותר קשה מאשר להוריד את הנעלה. אז להוריד דבר עליון קדוש לפה, אבל להעלות דבר מפה לשם, מדבר ירוד לקדוש בחזרה - זה קשה! לכן צריך להבין: כמה קשה להחזיר בתשובה בן אדם, זה הכי ירוד שיכול להיות!! 

בדורותינו אנו, צריכים מאוד לשמור ולקיים את הרגשות הראשונות שמעניקים ממרום, ועלינו להלביש את כל יצירות רוחנו הזכים לפעולות מתאימות של מעשים טובים. לא להזניח חלילה רעיונות טובים שיהיו מפרפרים בין שמים לארץ, כל ביכורי רגשותנו, ביכורים מלשון בכורה, כל דבר ראשון שבא לך בפעם הראשונה - צריך להישאר קודש לה'! עלה לך רעיון טוב, התעורר בך רגש טוב, תבצע מיד, "ביכורים לה'" כל דבר שבכור לה', רעיון טוב לה', כל דבר לה', כי זכות הבכורה לנולדים ראשונה וקדושתם לא פגה! "בכור קודש לה'" אז זה לא צריך לפוג, אז אם עלה לך רעיון מחודש חדש לימוד חדש, לא לוותר, לא להתרופף אצלך. 

נו, אז ה' יתן בידנו שנדע להעריך את המתנות שהוא מעניק לנו חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים, "חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים" (איכה ג כג) כל יום אנחנו מקבלים; דחיפות, הארות, הערות, איתותים, סימנים, שמועות טובות, רעיונות טובים - צריך לנצל אותם! שלא יכהו שלא ישתכחו וצריך לחרוט אותם על לוח לבנו "חָרוּת עַל הַלֻּחֹת" ושלא ישתברו לעולמים! וכך נזכה לחיות בצל חי העולמים!! 

"רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר: "רָצָה הַקָּב"ה לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "השם חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ, יגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר".