טוב שברופאים לגיהנם | הרב אמנון יצחק

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

נציב יום, רפואה שלמה לתינוקות התאומות למשפחת בן יוסף

השם יגדליהם בבריאות, יתחזקו לעבודתו יתברך

החור בלב של התינוקת ייסגר

השתחררו מבית החולים מהירה בזכות זיכוי הרבים, אמן. אמן.

והאבא ישמש דוגמה אישית, יתפלל בנץ

ויתגבר על העייפות

והתקיים בו דברי התנאי, יהודה בן תימה אומר,

הביא עז כנא מאיר וכולי.

ברפו ירפא.

מאז ומקדם היו חכמי ישראל בקיאים גם בחוכמת הרפואה, כאן נזכר במשנה מסכת שקלים.

באחד הממונים שהיה בבית המקדש,

בן אחייה על חולי מעיים.

הירושלמי מבאר שהכהנים היו הולכים יחפים על רצפת

האבן בבית המקדש

והיו אוכלים הרבה בשר של קורבנות שלמים וחטאות

ושותים רק מים,

שהרי אסורים לשתות יין בעזרה,

ככתוב יין ושיכר על טשת,

אתה ובניך איתך בבואכם אל אוהל מועד.

כל אלה הדברים היו כלכלים ומחלישים כוח העיכול של הכהנים.

והיו מהם שהיו מעיהם מטרפים ומשלשלים

ומהם שהיו נעצרים, עצירות.

והיה בן אחייה בקיא ברפואה

וידע איזה יין

יחזיק מאב של הכהן המשלשל,

ולכהן שסבל מעצירות נתן יין המשלשל להרפות מאב.

אז הוא היה בקיא ברפואות,

וכן מצינו בחכמים, זיכרונם לברכה, אמוראים,

שהיו בקיאים בחוכמת הרפואה,

כמו שמואל,

כתוב במסכת בבא מציע, ק.י.ג,

שהעיד על עצמו שהוא יודע רפואה לכל חולי שבעולם

חוץ משלושה חוליים.

והוא שימש כרופאו של רבנו הקדוש,

שמואל אסיה דרבי דרבי אהבה,

ובבא מציע דף פ.ה.

וגם רופא היה של רב,

מסכת שבת, כ.ח.

וכן היה רבי חנינה רופא,

מסכת יומם ט,

אבא אומנה במסכת תענית, כ.א.

ובכל התלמוד בבלי ישנן המון ידיעות רפואיות על חולאים

ורפואות שנאמרו על ידי תנאים ועמוראים.

גם מחכמי הראשונים, זיכרונם לברכה, מצינו שהיו בקיאים גדולים בחוכמת הרפואה,

ונזכיר את קצתם.

הרמב״ם

היה מפורסם כחכם ובקיא גדול בחוכמת הרפואה,

ושימש כרופאו של מלך מצרים.

חיבר שבעה עשר ספרים על חוכמת הרפואה,

ולא זכינו לאורם, רק לאחד הנקרא פרקי משה.

בעניין סדר היום שהיה לה רמב״ם

כרופא המלך, יש להעתיק דברים נפלאים שכתב הרמב״ם באיגרת

דאבן תיבון,

וזה לשונו.

אני שוכן במצרים,

והמלך שוכן באלקירה, זה בקהיר.

ובין שני המקומות

שני תחומי שבת.

ולי על המלך

מנהג כבד מאוד,

אי אפשר לי מבלתי רואותו בכל יום

בתחילת היום.

אמנם כשתמצאהו חולשה,

או יחלה אחד מבניו,

או אחת מפילגשיו,

לא אסור מאלקהירה,

מקהיר.

ואני רוב היום בבית המלך.

כללו של דבר,

כל יום ויום אני עולה לאלקהירה בהשכמה.

וכשלא יהיה שם שום מכשול,

ולא יתחדש שם שום חידוש,

אשוב למצרים אחר חצי היום.

על כל פנים לא אגיע קודם.

ואני מתרעב,

עוד לא אכל כלום,

ואמצא אכסדראות כולן מלאות בני אדם.

מחכים לו אלפים,

גויים ויהודים בהם.

חשוב ובלתי חשוב,

ושופטים ושוטרים,

ואוהבים ושונאים

ערב רב.

יודעים את עד שובי.

ארד מעל הבהמה,

לא היה מכוניות,

וארחץ ידיי,

ואצא עליהם לפייסם ולרצות

ולכלות פניהם

כדי למחול על כבודם,

להמתין אותי

עד כדי שאוכל אכילת עריי.

לפחות לחטוף מזוינס.

משהו.

וזה מעת לעת.

ויצא לרפואתם

ולכתוב להם פתקאות ונוסחאות רפואת חולייהם.

רצפטים.

לא יסור הנכנס והיוצא עד הלילה.

ולפעמים באמונת התורה,

הוא אומר בלשון שבועה,

עד סוף שתי שעות מן הלילה או יותר.

אספר להם, ואצווה להם, ואדבר עמהם.

ואני שוכב

פרקדן

מרוב העייפות.

ואני בתכלית החולשה. לא אוכל לדבר.

סוף דבר.

לא יוכל אחד מישראל לדבר אליי או להתחבר ולהתבודד עימי

זולת יום השבת.

אז יבואו כל הקהל או רובם אחר התפילה.

הנהיג הציבור במה שיעשה כל השבוע.

זה תוכן ענייני היום,

ולא סיפרתי לך אלא קצת.

עכשיו מקשה בעל הפרקסטה דה עניא,

שקצת טמא איך הוא כותב שהוא שכב פרקדן מרוב עייפות,

והרי הוא פסק בעצמו שאסור לשכב פרקדן, בין על גביו, בין על פניו,

אלא תרץ שהיה מוטה קצת על צידו, עוד אז מותר.

המנוח, הרב חיים גריינמן,

בסוף ימיו גם כן היה מקבל הרבה אנשים, וגם כן היה שוכב על הצד

ומקבל את האנשים משכיבה. לא היה לו כבר כוח, היה חולה.

זה הרמב״ם.

הרמב״ן,

מלבד תוקף גדולת חוכמתו בתלמוד,

על דרך האמת, על פי הסוד,

עוד היה חכם בחוכמת המחקר,

רופא מובהק ופילוסוף.

וכן רואים מתשובות הרשב״א, סימן כ״כ,

שהרמב״ן היה רופא,

וכך מביא אחידה בספרו שם הגדולים.

הספורנו

היה מכונה אביר הרופאים,

על שם ידיעותיו בחוכמת הרפואה,

וידיו רב לו בחוכמת הפילוסופיה,

וגם חכמי האומות באו לשמוע את לקחו.

השלטי גיבורים,

רבנו אברהם הרופא, זיכרונו לברכה,

כתב בחתימת ספרו שלטי גיבורים

אמר אברהם הרופא ממנטובה

בין הנישא, כבוד מורנו הרב רבי דוד,

אריה אביר הרופאים, זכר צדיק וברכה,

בין המרומם, כבוד מורנו הרב אליחזר, רופא המובהק,

בין המאור נעלה, כבוד מורנו הרב רבי בנימין,

פרש העברי,

זיכרונו לברכה, רופא נכבד של מלך נפולי, נקרא פרידננדו,

פרידננדו הראשון מאראגונה ואחריו במצוותו רופא נחמד של חתנו,

גליאצו, מריה, ספורצה,

דוכס ממילאנו,

שושלת של רופאים.

בוורשה שלטי גיבורים היה רופא כמסורת בית אבותיו,

שהיו כולם רופאים.

ועוד כתב שם שלטי גיבורים שחיבר ספר רפואות גדול בשפת לטין,

הכולל רפואות ותרופות עצות טובות,

כל המחלות הידועות לא עלינו.

ועוד הרבה חכמי ישראל ראשונים אחרונים במשך כל הדורות הם בקיאים גדולים מחוכמת הרפואה.

מעניין

מה היה איתו, תראו מה הם עברו, כל הגדולים האלה.

הספיקו ללמוד תורה,

הספיקו לקיים מצוות והספיקו לשרת את הציבור, זה לא יאומן כי סופר.

באיזה תנאים?

אז ככה,

אמרנו על שלטי גיבורים.

שמו רבנו אברהם ברבי דוד פורטליוני משער אריה שבמנטובה.

הוא היה תלמידו של רבי מירי מפדובה.

נולד לאביו הרופא בשנת ש״ב.

בשנת ש״כ״ג הוסמך גם הוא לרפואה,

ובני דורו כינו אותו אביר הרופאים.

והיה גם מוהל אומן.

כאשר חלה בשיתוק כל גופו השמאלי,

ראה עונש בזה מן השמיים,

ותלה את הייסורים בעוון ביטול תורה.

לכן חיבר בימי חוליות תיקון,

ללמוד בכל יום חלקים מתורה, נביאים, כתובים, משנה, גמרא, מדרש אגדה, זוהר וסדר העבודה,

כמו חוק לישראל.

מציבה לשלושת בניו,

הרופא דוד ואליעזר ויהודה שיקראו בו.

וזה היה יסוד לשלושה מגינים הכלולים בספרו,

שלטי הגיבורים, שחיבר לאחר מכן.

בהמשך דבריו הוא כותב, ומרוב התורח והעמל אחר פטירת אדוני אבי עטרת ראשי, זכרונו לחיה עולמו הבא, ברפואת אחינו היהודים,

מהאדונים והשרים בעיר הזאת

ואלי הארץ חוצה לה,

לא דרשתי בספר תורת השם כמוטל עליי,

ובמקום הגיית התורה יומם ולילה חיברתי ספר אחת גדול,

עד שעוון ביטול היה בעוכריי,

ואחרי שנתמלאה שאתי,

יד השם הייתה בי בתמוז שסה,

ומחלבונה של התורה ניטל חיות אברי גופי,

ולא יכולתי ללכת ברגליי ולנוע ידי וזרועי השמאליים כשאר בני אדם.

קיבל שיתוק.

והייתי כמת מוטל על מיתתי עד ראש חודש ניסן שסו,

ובחולי דרשתי את אדוניי.

ואחרי התפילה והתשובה והטחינה נתתי את ליבי לתקן את אשר עיוותי,

וסידרתי לי ולבניי תורה, נביאים כתובים, משנה, גמרה, מדרש, אגדה, מאמרי הזוהר וסדר העבודה לכל ימי השנה,

בשחרית, במוסף ובמנחה,

עד כי בהגייה זו של התורה בטחתי שירחמני השם,

ויסיר מעלי כל חטא ואשמה שהיה עליי,

בעבור ביטולה.

איתן,

לכן

אל תטמא אדוני וקציני אם העזתי פניי לחבר אוהל התורה והמשנה והגמרה להיות אחד בסגנונים שונים כיום הזה, כי לא עשיתי זאת ליהורה בעלמא,

אלא להסיר מעליי גודל העוון הזה אשר היה למשא עליי.

ואם יקרה והיה לבבך שלם לעבוד גם אתה כסדרי הזה את השם,

ולעסוק בתורה כמשפט יום ביומו כאשר ערכתי לפניך,

תיכר נא נפשי בעיניך ויתפלל אל אדוני בעדי שיסלח לכל עוונותיי ופשעיי,

ולא יבוא במשפט עמי כי לא יצדק לפניו כל חי.

והנה,

אחרי ימי הפסח,

שנת שסו שעבר,

העיר השם את רוחי,

והתחלתי כאיש מכאובות

וידעו החולי לכתוב את דברי התורה הזאת,

וזיכני האל,

אלוהינו, גדול ונורא,

להשלים בידי הימנית

השלושה המגנים האלה של ספר שלטי הגיבורים

בתשעים פרקים שלפניהם,

בחודש אלול, שנת שסו שם.

שמעתם מה האדם יכול להספיק

וראיתם במהותלה.

טוב שברופאים לגיהינום.

קשה.

המשנה מסכת קידושין,

דף פב.

טוב שברופאים לגיהינום.

פלא.

מה זה?

אז מה עם כל חכמי ישראל אלה,

מאורי הגולה, שמפיהם אנו חיים?

האם חס ושלום הם יורשים גיהינום,

מחמת שהיו רופאים?

ועוד יותר תמוה, דברי התנא.

הרי פסוק מפורש אומר, ורפו ירפא.

חכמים אמרו בברכות מכאן שניתנה רשות לרופא לרפות.

אז איך ייתכן לומר טוב שברופאים לגיהינום?

עליהם הם עושים חסד גדול עם החולים

ומרפאים אותם ברשות התורה.

למה ירשו גיהינום?

ובכן,

יש רשי במסכת קידושין,

וזה לשונו.

טוב שברופאים לגיהינום

הוא אינו ירא מן החולי,

מאכלו מאכל בריאים,

אינו משבר ליבו למקום,

ופעמים שהוא הורג נפשות.

איך אומרים הרופאים? לכל רופא יש בית קברות שלו.

ויש בידו לרפות

העני ואינו מרפא.

אז זה מספיק שהוא יהיה בגיהינום.

הוא בריא,

הוא יודע מה לאכול,

אז הוא לא שובר את הלב.

אין לו, הכל בסדר, הוא בטוח בעצמו שהכל בסדר, לא יקרה איתו שום דבר.

ולפעמים הוא הורג נפשות.

וגם אם לא משלמים לו עניים, אז הוא לא מרפא אותם.

זו סיבה להיות בגיהינום.

עוד מתרץ המהרשע בקידוש אינשם.

דהיינו, מי שמחזיק עצמו לטוב ולמומחה שברופאים

שאין כמוהו וסומך ביותר על מומחיותו מתוך גאוותו.

לפעמים הוא טועה בטבע הזה,

הוא ממית את החולה ברפואתיו, דבר שמזיק לחולה זה.

כי היה לו לשא וליתן עם שאר הרופאים במקום שהוא סכנת נפש.

בספר רבי עקיבא איגר על התורה הוא מתרץ,

כי המידות הטובות שברופאים, אתם יודעים מהן?

אכזריות.

כי רחמן לא יכול להכיס דם

ולא יכול לנתח, לחתוך מכה.

וכן צריך גם לשקר.

כי אם יגיד לחולה את מצבו, לפעמים יקרב את מיטתו.

מעין הוא טוב, טוב המידות של הרופאים,

כגול נתאכזר,

אם ישתמשו במידות הללו סתם אנשים,

אז יביא זאת אותם לגיהנום.

וזה שאנחנו אומרים בתפילה, ב-18 מלך רופא נאמן ורחמן.

עטה.

כי השם יתברך, רופא נאמן ולא צריך להתאכזר.

אז טוב שברופאים, זאת אומרת, המידה הטובה שברופאים, שזה אכזריות,

אם תהיה באדם רגיל,

תביא אותו לגיהנום.

זה אומר רבי עקיבא איגל.

אבל יש לי השם שיש שני סוגי רופאים.

יש רופא צדיק

שהוא יודע שהוא רק שליח של רופא כל בשר ומפליל לעשות לרפאות החולים.

זה נקרא טוב שברופאים.

למה? אינו מחשיב את עצמו למי שמרפא, אלא שליח נאמן למשלח.

כמו הרופאים הצדיקים שהזכרנו קודם, חכמי ישראל.

אבל מה שאומר התנא, הטוב שברופאים לגיהנום,

כוונתו הרופאים שיודעים את חוכמת הרפואה,

אך חושבים הם בליבם שחוכמתם וכוחם עשו להם חיל,

ובגלל שהם טובים ומוצלחים,

לכן הם נכשלים במחשבת גאווה וכפירה,

ועליהם אמר התנא שהם ירשים גיהנום.

תסתכלו, דוקטורים, פרופסורים, עוברים במסדרון, אתה רוצה לעצור אותו? רגע, הוא לא עונה לך בכלל.

מקסימום, הוא אומר לך, יש פקידה, יש מזכירה, יש אחות, יש.

הוא אחרי על החיים והמתים.

סיפר לי אלחנן שעכשיו היה איזה, מביאים חולה.

הביאו חולה לבית החולים,

בת 84,

ואחת הייתה בת 60, שהייתה שם,

אז הוא היה צריך לאו זו או זה.

אז הוא אמר, זאת של 84,

תעזוב, זה כבר אין טעם.

הלך, זאת של 60, היא מתה.

טוב שבא רופאי.

האם מותר לרופא להשתמט מללכת לחולה כשמזמין אותו?

הגאון רבי ברוך אפשטיין,

זכר צדיק וברכה, בספרו ברוך שאמר על התפילה בברכת רפאנו,

הביא משהו, הוא נשאל פעם מרופא אחד שהיה גר בעיר שיש בה כמה רופאים.

אתם יודעים שהרמב״ם פוסק שאסור לדור בעיר שאין בה עשרה דברים, ואחד מהם זה רופא.

והרופא הזה היה גר בעיר שהיו בה

הרבה רופאים.

ושאל הרופא אם מותר לו לעת מצוא להשתמט מללכת אל החולה שזמין אותו

באמתלה שאפשר לו להזמין רופא אחר שבעיר.

והשיב לו, אינו רשאי להשתמט בטענה באמתלה זו.

ונימק את הפסק על מה שכתוב בעבודה זרה, דף נה.

בשעה שמשגרין איסורים על האדם,

משביעין אותן, את האיסורים,

שלא יצאו מן האדם,

אלא ביום פלוני,

בשעה פלונית,

על ידי רופא פלוני

ועל ידי שם פלוני, על ידי תרופה מסוימת.

אז זאת אומרת, זה קבוע מי ירפא באיזה תרופה, באיזה יום, באיזה שעה.

וגם אמרו בירושלמי,

פרק ד' הלכה ב', לא מכל אדם זוכה החוללת רפות.

לפעמים צריך לעבור כמה רופאים.

ואם כן,

אולי מושבע החולי של החולה הזה,

שלא יצא ממנו רק על ידי רופא זה,

ועל ידי התרופה הזו שייתן לו.

ולכן אינו מותר להשמיט את עצמו מלרפות, אפילו שיש בעיר כמה רופאים אחרים.

באמת הלכה פסוקה היא, בשולחן ערוך יורה דעה סימן שלו,

נתנה תורה רשות לרופא לרפות, ומצווה היא ובכלל פיקוח נפש הוא.

ואם מונע עצמו,

הרי זה שופך דמים.

ואפילו יש לו מי שירפאנו,

שלא מן הכל אדם זוכה להתרפות.

ושאלה מעין זאת שתירץ הרב אפשטיין, הוא בעל התורה התמימה גם,

שאלו לגאון רבי חיים קנייבסקי,

וזה לשון שאלה.

אם יש שאלה זו גם לעשיר ונדיב,

שעניים ושאר נצרכים דופקים על פתחו לקבל נדבה,

האם מותר לו להשתמט

ולנסוע לעיר אחרת?

לדוגמה, בפורים

כולם מתדפקים על הדלתות והוא מתחמק, הולך לו לעיר אחרת,

והוא סומך על זה שיש עוד עשירים בעיר.

או שאסור לו לעשות כן, כמו ברופא.

כי אפשר שהצלחה בישועת העני תלויה גם בממון שייתן לו דווקא עשיר פלוני.

זאת השאלה שנשאלה.

וכתב לי בלשון הזאת עין בקובץ תשובות ממורי חמיה גריש אלישיב,

זכר צדיק וברכה, בסימן קכד.

משאל נשאל האם רופא מחויב לענות לכל דורשיו

בכל שעות היום והלילה,

גם בזמן המיועד לו לאכילה ולשינה וכיוצא בזה.

ואם ימנע את עצמו מלהזדקק לפונים אליו,

האם יהיה בכלל שופך דמים

או לא?

מעריך בתשובה.

ועוד מברר שם שבעיר מלאה רופאים,

וביד החולה להתקשר עם רופא אחר,

אז אין הרופא המונע את עצמו לטפל בחולה בכלל לזה שלא תעמוד על דם רעיך.

מכל מקום חייב משום מצוות השבת אבידה,

כי רופא שמטפל ועוסק בחולה מקיים מצוות השבת אבידה דגופו,

כמובן ברמב״ן, בספרות תורת האדם, בשער המיחוש, בעניין סכנה.

אמנם לפי זה אין החוב מוטל על הרופא,

אלא לפי גדרי החיובים

של מצוות השבת אבידה, עיין שם.

הצעתי את אותה שאלה לפני הגאון רבי יצחק טוביה וייס,

הגאבד של העדה החרדית בעיר הקודש ירושלים,

תיבנה ותיכונן, והוא כתב לי בתשובה בזו הלשון.

מסתמה אין זה דומה לרופא,

אבל בוודאי אין נשמט מעניים מבקשי עזרתו,

ועד רבה מידה טובה להיות בעיר ביום כזה בפורים.

רבי חנניה ברקשי אומר, עושה הקודש ברוך הוא זכרות ישראל.

לפי כוח רבו על יום תורו ומצוות

שנה אמר אדונאו וסלמאן צד גו יחדיל תורו יאדיר.