מהותם של משה ואהרן | הרב אמנון יצחק שליט"א

נציב יום לעילוי נשמת חנה בת חיה שנפטרה אתמול תהא נשמתה צרורה בצרור החיים אמן.

קהל: אמן.

ויאמר אדני אל אהרון לך לקראת משה המדברה וילך ויפגשו בהר האלוהים ויישק לו.

אמרו במדרש שמות רבה ה' י"ג, משל לזהבי שהביאו לו מטבע וראה אותה מבפנים של חרס ומצופה זהב מבחוץ, לימים הביאו לו מטבע שכולה זהב, אמר לו "הראשון חרס היה והיה מצופה זהב, אבל זה כולו זהב" כך נשיקה שנשק עשיו ליעקב לא הייתה אלא לפסולת שנאמר "כסף סיבים מצופה על חרס" ומה היה סופה, שפתיים דולקים ולב רע, שלא ביקש לנושקו אלא לנושכו, אבל נשיקה של אהרון ומשה הייתה נשיקה של אמת, ועליהן הוא אומר "חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו" אז מה פה דנים בענייני נשיקת ונישוקים או בענייני מהות? יש להתבונן בדרכו של הכתוב להגדיר אישים בתוארי מידות, חסד, זה אהרון. אמת, זה משה. הגדרה זאת מה טיבה? ומה באה ללמדנו? כדי להבין זאת יש להקדים את מאמר הגמרא בשבת י', אסור לאדם שייתן שלום לחברו בבית המרחץ משום שנאמר "ויקרא לו אדני שלום" שלום זה שמו של הקב"ה אלא מעתה הימנותא נמי אסור למימר בבית הכסא אז אם ככה אסור גם להגיד נאמן, נאמנותה דכתיב האל הנאמן, וכי תמה הכי נמי ואמר רבא, רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב שרי למימר הימנותא בבית הכסא אז אנחנו שומעים שאפשר להגיד גם שהאל הנאמן יהיה אסור, כמו שכתוב שלא להגיד אדני שלום, אדני שלום, להגיד שלום בבית המרחץ אסור אז גם נגיד האל הנאמן, אז אנחנו אומרים שמותר להגיד האל הנאמן בבית הכסא.

התם שם גופא לא יקרא הכי, כתרגמינן אלוה נאמנה. שם ה' לא נקרא כך, נאמר אלוה מאמנה, הכה שם גופא יקרא שלום, אבל פה שאומרים אדני שלום, עצם השם עצמו הוא שלום, זה לא כינוי דכתיב אדני שמו אדני שלום, אז יש להבין את החילוק בין שני השמות, הנראה הוא שיש שם ויש דרך, כינויים שמותר להזכירם בבית המרחץ כגון רחום וחנון, הרי הם דרכי ה' כמו שאמרו על הפסוק "והלכת בדרכיו, מה הוא רחום אף אתה רחום מה הוא חנון אף אתה הוי חנון" אז ז"א והלכת בדרכיו זה דרכי ה', חנון, רחום וכו' מה שאין כן שלום, שלום זה שמו של הקב"ה, ויש לנהוג בו קדושה, לכן אסור להזכיר אותו במקומות המטונפים. מה בין דרך לשם מה ההבדל? מה בינהם? המתנהג באורח מסוים אפילו רגע אחד ביום הרי זו דרך. אדם עשה פעולת חסד אז זה נקרא שזה דרך, אבל שם, נקבע רק אם זוהי ההנהגה התמידית ומידה זו משתקפת בכל מעשיו. אם כל ימיו זה חסד אז הוא נקרא איש חסד, הוא נקרא חסד מידתו מהותו חסד, אם זה לפרקים זה נקרא דרך. רחמנות היא דרכו של הקב"ה, למה?

שואל: לא תמיד.

הרב: למה לא תמיד? כתוב ורחמיו על כל מעשיו, אלא ישנו רגע אחד ביום שהקב"ה כועס בו שנאמר "ואל זועם בכל יום" ומי משקלל באותה שעה קללתו מתקיימת, אבל שלום הוא שמו של הקב"ה משום שזוהי הנהגתו התמידית וגם בשעה שהוא כועס הוא עושה שלום.

בשעת החורבן התנבא ירמיהו הנביא "כי אנכי ידעתי את המחשבות אשר אנכי  חושב עליכם נאום אדני מחשבות שלום" בזמן החורבן, ירמיהו אומר בשם ה' תדעו לכם כי אנכי ידעתי את המחשבות אשר אנכי חושב עליכם נאום אדני. איזה מחשבות אני חושב עליכם, מחשבות שלום, ועלינו לדעת שכפי שמוטל עלינו ללכת בדרכי ה', מה הוא רחום וחנון אף אתה. כמו כן חובה עלינו להתנהג בשלמות מידותיו שכל אחד מאתנו יהיה שמו שלום, שאפילו בשעת כעסו יעשה שלום.

ומעתה נבין שכאשר הנביא אומר "תיתן אמת ליעקב" חסד לאברהם הרי יש בכך כדי להגדיר את כל מהותם, אברהם אבינו כולו חסד, יעקב אבינו כולו אמת, והוא הדין כאן. ידענו מכבר שאהרון היה אוהב שלום, רודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. והכתוב קורא לו תומיך ואוריך לאיש חסדיך, ז"א כולו חסד, אהרון איש חסד, אבל זה עדיין בגדר דרך, עדיין בגדר דרך, המדרש כאן משמענו שהחסד ראינו רק דרכו של אהרון אלא זהו שמו וכל מהותו.

אמת, זה משה שנאמר "בכל ביתי נאמן הוא" אין זו דרכו של משה להיות נאמן בשליחותו ולא לזוז זיע כלשהו מהאמת אלא כל מהותו אמת, אמת זה משה.

אמרו במדרש רבי עזריה אומר חסד זה משה, אמת זה אהרון, עכשיו אמרנו הפוך, מה קורה פה? אין מחלוקתם במציאות כי וודאי הוא שאהרון היה חרד לאמת ומשה רבינו היה מלא חסד. המחלוקת היא מה הייתה המידה המרכזית של כל אחד מהם שהשתפקה בכל מעשיהם וממנה נבעו שהרי אמרו חכמים זיכרונם לברכה, לפיכך הקדים הכתוב פעם משה ופעם אהרון, אמרנו עשר פעמים כתוב משה ואהרון, עשר פעמים כתוב אהרון ומשה, פעמים הקדים זה פעמים הקדים זה, למה? ללמדנו ששינהם שכולים, ושניהם הגיעו לשלמות בכל ענינהם ע"י הנקודה המרכזית שבהם. בפועל משה רבינו מלא חסד כאהרון, וכשם שבאהרון נאמר "וראך ושמח בליבו" וחכמים זיכרונם לברכה העלו זאת על נס ואמרו שבשכר זאת זכה לחושן המשפט על ליבו כך אמרו במדרש ויקרא רבא ג' על הפסוק "כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן, זקן אהרון" כמה זקנים היו לו? יורד על הזקן, זקן אהרון. כמה? וכי שני זקנים היו לו לאהרון? דכתיב הזקן, זקן. אלא כיוון שראה משה את השמן יורד על זקן אהרון, שהוא נמשח, היה שמח כאילו על זקנו ירד, זהו שנאמר "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד".

אמרו חכמים זכרונם לברכה במדרש רבא, מדבר רבא ב' י"ז. משה אוהב ישראל היה והושע לא אוהב ולא שונא ובלעם שונא ישראל, איך ניתן לומר על הושע הנביא שאינו לא אוהב ולא שונא? הביאור הוא שאהבת ישראל אינה דבר ערטילאי שאוהבים כביכול את כל ישראל, אני אוהב את כל ישראל.. אהבת ישראל היא אהבה פרטית לכל אחד ואחד מישראל, והושע הנביא אומנם אהב הרבה מישראל אבל להמונים מישראל רחוקים ואלמונים לא אוהב ולא שונא, אבל משה רבינו שהיה אוהב ישראל אהב כל אחד ואחד מישראל כמוך ממש. ואהבת לרעך כמוך ממש ויש לנו לצייר לעצמנו איך הרגיש ונהנה בכל בוקר משה רבינו כשהיה יורד לכל אחד מישראל מן וכל אחד טועם בו כצפיחית בדבש, והיה כל אחד ואחד מישראל, הוא היה לכל אחד ואחד מישראל כאשר יישא האומן את היונק, ואוזנו קשבת לכל אנחה ולכל רצון. ויש בדברים משמעות מיוחדת, אם נזכור שמשה רבינו כשלעצמו היה שכל נבדל, מלובש בגוף, משה רבינו זה לא היה סתם בן אדם, זה שכל נבדל כמו המלאכים אבל מלובש בגוף. לא כמונו ולא היה לו כל שייכות עם ענייני הגוף ותאוותיו, לא היה לו שום שייכות עם ענייני הגוף ותאוותיו. כמו שאומר המהר"ל מפראג זצ"ל שלכן פרש מן האישה משום שהיה מנותק מרגשי הגוף, שום קשר לגוף לא שלו ולא של אשתו. וע"כ הסכים עמו הקב"ה, והרי אנחנו רואים שכתוב בתורה שנאמר "ותלד בן" ולא נאמר וידע את ציפורה, כמו שכתוב באדם הראשון "והאדם ידע את חוה אשתו" משמע שהיה איזה שייכות גופית, או "ויבוא אליה" כמו אצל יעקב אבינו או "ותלד למשה" כמו אצל אברהם אבינו. לא, רק "ותלד בן" איפה הוא בתמונה? הוא לא בתמונה, ותלד בן בלי סיבה כלל, זו הייתה רום דרגתו של משה רבינו אומר המהר"ל מפראג שום שייכות לגוף.

כמו שפרש הגאון רבי ישראל סלנט זצ"ל על הפסוק "איש האלוהים" משה רבינו היה לעצמו אלוהים, רוחני גמור, ולאחרים איש. שזהו מה שאמרו בדברים רבא י"א, שהיה מחציו ולמעלה אלוהים, ומחציו ומטה איש. ז"א לפי זה בחציו ומעלה, ברוחניות אלוהים, אלוהים ממש. ומחציו ומטה איש, מה הפירוש? כלפי מטה, כלפי העולם הזה, כלפי הברואים, האנשים, הוא איש. ז"א הוא לא מורם מעם ומה לי ולהם, ומה אכפת לי מהם, והוא בכלל מרחף בעולמות, לא שומע זעקת דל, לא יודע ממה קורה עם מי מה מו.. לא, אלוהים בענייניו, וכלפי אחרים איש.

בוודאי למד זאת משה רבינו מההליכה בדרכי ה', גם אלוהים הוא ככה לא? הוא מורם מעל כל מרום, ואף על פי כן הוא מתעסק, דיין יתומים ואלמנות, ואת דכה ושפל רוח, לב נשבר ונדכה אלוהים לא תבזה, משום שהקב"ה מטיב לנו בלא שיעור, אפילו ברצונותינו הקטנים והגשמיים, שהוא נעלה לעין חקר ושיעור כלל מהם. תראו כמה פרחים עשה לנו איזה צבעים, איזה ריחות ואיזה אוויר, איזה ים גדול וכמה דגים וכוכבים וכל מיני מזון ומחיטה אתה יכול לעשות דברים, עוגות ולחמים ווואי איזה דברים וכשהוא נותן לעמ"י לאכול מן עם כל הטעמים, איך הוא דואג לפיפס של הפיפס שלא יחסר שום משהו שמישהו יכול להגיד להתלונן אין, לא חסר כלום. זה לרדת לפרטי פרטים לכל בריה ובריה פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון שלו, מה אתה רוצה? אני פותח נותן לך. ואף אנחנו צריכים ללמוד מכאן להיטיב בכל היכולת אפילו בפרטים הפעוטים של עצמנו אנו אנחנו לועגים עליהם אהה מי צריך את זה בכלל? אתה לא צריך, אבל הוא צריך, הם צריכים, אל תגיד אני.. בגלל שאני לא זה אז הם לא.. גם הם לא.. לא, אתה יכול להיות אלוהים אפילו, אבל אתה צריך להיות איש כלפי אחרים. כמו שאמרו שבן אדם שהוא בעל ביטחון ובא אליו עני בדלת אז הוא מחייך, מה אתה עושה? ביטחון, בטח באחד ואל תפחד, יאלה לך.. הלו ביטחון שיהיה לך, אבל צדקה צריך לתת להוא, ואם צריך לעשות גם השתדלות בשבילו אפילו שאתה לא היית עושה בשביל עצמך בשבילו אתה צריך לעשות השתדלות. אתה יכול להיות אלוהים אין בעיה לא מפריע לאף אחד כל הכבוד לך אבל תהיה איש כלפי אחרים.

מכל מקום אנחנו רואים שהפגישה של חסד ואמת, צדק ושלום, זה הייתה הכנה והתנאי בשביל לפדות את עמ"י ממצרים, מי פדו אותם? משה ואהרון, מי אלה חסד ואמת, צדק ושלום, זה ההכנה והתנאי כדי לפדות את ישראל ממצרים.

יש עלינו להשתדל בכל כוחנו לכך שתוטבע בנו בחינת מה של שם, שם, טוב שם משמן טוב, צריך שם ומהות של חסד ואמת, שיהיה באדם גם חסד וגם אמת שהם יהיו הנקודה המרכזית בכל מעשיהם, להרגיש את הזולת כמו שמרגישים את עצמנו, להנות בהנאתו, להצטער בצערו, זאת עבודת השלמות הנדרשת ומי שבא להיטהר מסיעין אותו אמן ואמן.

רבי חנניא בן עקשיא אומר רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר אדני חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.