חיוב הבטחון בה' | ר' הראל דנוך

- - - לא מוגה! - - - 

טוב, שלום לכולם, ברשות כבוד הרב,

ונאמר מאמר שפה מחוכמת המצפון

לגבי פרשת בהר.

אז

אומרת לנו התורה הקדושה,

היא דורשת מאיתנו, מכל אדם, שנעבוד את השם בדרך גבוהה,

אבל לא בגדר של יתרון ותוספת מעלה.

התורה דורשת מכל אחד לעבוד תמיד בדרך גבוהה,

והיא לא דורשת את זה גם מיחידים,

היא לא דורשת את זה מצדיקים בלבד,

היא דורשת את זה מכולם,

לעבוד בדרך הגבוהה.

ואיפה אנחנו רואים את זה?

בשמיטה.

ממצוות השמיטה אנחנו לומדים

שכל אחד מחויב לעבוד בדרך גבוהה.

ואיך אנחנו רואים את זה?

כי באמת קשה מאוד, ולמעלה מדרך הטבע הוא שהאדם לא יזרע ולא יאסוף שום תבואה,

ויעזוב את הכול על ההשגחה.

וזה קשה מאוד.

ובכל זאת, עם הקושי הזה, כולם, התורה מצווה את זה על כולם ביחד באותה שנה.

מה הראייה שזה קשה?

הראייה שהתורה כתבה את זה כשאלה.

היא כתבה, וכי תאמרו, מה נאכל בשנה השביעית?

רגע, ממתי התורה מתחשבת בשאלות של אנשים?

והתורה צריכה לענות לו כאילו?

השם אמר, וזהו.

ומה, אם אדם ישאל את רצונותיו,

את מה שמבלבל את מוחו ואת ליבו, אז התורה תכתוב את זה לשאלה?

אבל פה אנחנו רואים שהתורה כן כתבה את זה.

מה תוכל וכי תאמרו? מה נאכל בשנה השביעית?

ולמה היא כותבת את זה כשאלה?

זאת אומרת שוודאי יהיה לך, כאילו, מהמצווה הזאת, ודאי יהיו לך דברים,

יהיה לך קושי מאוד גדול בזה.

אז למה? כיוון שזה ודאי קשה ולמעלה מדרך הטבע.

לעמוד במצווה הזאת של השמיטה זה קשה מאוד.

ולמעלה מדרך הטבע, וצריכים לזה גבורה גדולה,

להיות מאנשי חיל אבירי לב בשלמות הביטחון.

על זה נאמר בתהילים, גיבורי כוח עושי דברו.

אז במדרש

אומר שהפסוק הזה מדובר על שומרי שביעית.

שאדם רואה את השדה שלו ואת הכרם שלו ככה,

וכל אחד יכול להיכנס ולעשות מה שהוא רוצה.

והוא שותק, הוא לא יכול לעשות כלום.

אז מי זה, על אנשים כאלה ששותקים ולא עושים כלום,

על אלה נאמר גיבורי כוח עושי דברו.

טוב, אז אם נדרשת מן האדם דרישה כזאת גבוהה,

והיא למעלה מדרך הטבע, הבקשה הזאת,

אז אדם שנכשל בזה,

בלא לשמור את השמיטה,

אז

לכאורה צריך להיות לו עונש קל,

למי שלא מצליח להיות כזה.

כי לא כל אדם יכול להיות מאנשי חיל בשלמות הביטחון.

אבל זה לא ככה.

העונש על מי שלא שומר שמיטה זה חמור מאוד.

כל ימי, כתוב,

כל ימי השמא תשבות את אשר לא שבתה בשבתותכם בשבטכם עליה.

זאת אומרת שמהפסוק הזה נאמר שכל גלות בבל,

שיצאו בני ישראל מהאדמות,

מיליונים,

יצאו וגלו 70 שנה לבבל, ואחריו בית המקדש, וכל הרציחות וכל מה שהיה בזמן החורבן,

זה בגלל שלא שמרו את השמיטה.

אז לא רק שזה לא זה, זה חמור מאוד

מי שלא שומר את השמיטה.

והחכמינו, זיכרונם לברכה, אמרו, אדם נושא ונותן בפירות שביעית,

ולבסוף מוכר את מיטלטליו ואת ביתו.

אדם שמסתחרר בפירות שביעית,

אז

בסוף הוא נופל, מוכר את מיטלטליו ואת ביתו.

מכל זה מוכרחים אנו לומר שגבורת הנפש והממשלה, שהאדם מושל ברוחו,

ואבירות הלב ושלמות הביטחון,

אז אינם בגדר מעלה, אלא הכרח שכולנו נעמוד בזה.

ולא רק מייחידים,

לא רק מהצדיקים, אמרנו, אלא מכולם.

עכשיו נשאלת שאלה,

למה שלא יתחלקו כל ישראל

למשמרות

וכל אחד ישמור, כל משמר ישמור את השמיטה שלו בשנה שלו, בשנה אחרת?

וכל אחד יעזור לחברו בשנה אחרת.

הוא ישמור את השביעית שלו שם,

והוא יאכל מישהו אחר שלא שומר,

יאכל לעזור לו,

ואז כולם מסודרים.

וגם זה ניסיון גדול.

אבל בכל זאת רואים שהתורה אומרת

שהיא נותנת זמן אחד ושנה אחת לכולם.

כולם מפסיקים באותה שנה.

וכולם שואלים, מה נאכל?

ואין אחד יכול להישען על חברו, אולי ייטיב עמו.

ואם כל ישראל ישמרו שמיטה, ויבוא אחד ולא ישמור,

ויטיב לכולם מתבואותיו, מה, זה דבר טוב או לא טוב?

אחד, כולם שומרים שמיטה, ואחד לא ישמור שמיטה.

זה כמו שהרבי הביא פעם דוגמה, שביום כיפור,

כשכולם צמים,

אז נכנס אחד ומתחיל לחלק סוכריות בבית כנסת.

אז זה דבר טוב או לא טוב?

אז זה דבר, זה אכזריות, זה לא רק שזה לא טוב, זה אכזריות

לעשות כזה דבר.

למה? כי התורה דורשת שיפקירו כולם את הסיבות וישענו רק על אביהם שבשמיים.

כמו שהקדוש ברוך הוא הוריד מן לעם ישראל מן השמיים, מהמקום הכי,

מהמקום הכי, הכי לא צפוי שיכול להיות,

ומים מבאר שהולכת איתם כל הדרך,

ושמירה, וכל דבר שהם רוצים נמצא איתם תמיד.

מה זה בא ללמד?

שאדם רואה כאלה דברים, יורד לו אוכל מן השמיים.

זה בא ללמד אותך שאתה חייב לבטוח בשם.

זה גם אם לא קיבלו את זה לשבוע,

לא קיבלו את זה לחודש,

קיבלו כל יום, הם היו צריכים לקבל קצת.

ואם היו שומרים,

עולה על זה ירום תולעים.

ועל זה נאמר,

ארור הגבר אשר יפתח באדם,

והיה כערער בערבה ולא יראה כי יבוא טוב.

כי בתחילה חושב שבהתקרבותו לאדם ימצא הרבה סיבות

טבעיות להטיב מצבו בכל הצריך לו.

האדם מתקרב לאנשים,

חושב שהוא מתקרב אליו בשביל שהוא ישיג ממנו את כל הטובות.

אבל אחר כך יראה שכמו הערער בערבה לא יראה כי יבוא טוב.

וזה דבר טבעי, כמו הערער בערבה שלא יראה כי יבוא טוב, גם הוא,

שהוא חושב שהוא בוטח באדם,

כך מי שנשען בבשר ודם,

הוא עובר וגם התקווה עליו תעבור לו.

אבל מי זה בא על צד המעלה?

ברוך הגבר אשר יפתח בשם,

והיה כעד שתול על מים

ועל יובל ישלח שורשיו.

כי מתחילה חושב אדם שלהפקיר כל הסיבות ולהשליך יבוא על השם

הוא למעלה משכל האנושי.

לעזוב את הכול,

את העבודה,

לעזוב את כל הנושא של הפרנסה ולא להתעסק עם זה בכלל

ולהניח את זה על השם

זה נראה למעלה משכל האנושי.

ואני לא רואה משום צד מאין יבוא עזרו.

אבל אחר כך הוא רואה

שכמו שהעץ שתול על מים

ועל יובל ישלח שורשיו בדרך הטבע,

כל מי שמשליך יבוא על השם והעומד חזק בביטחון,

יראה איך שכל הסיבות משועבדות לו בדרך טבעי.

איך השם מסובב שכל הטבע הופך להיות למעשה עבד שלך.

כי המדרגה של הטבע לתורה זה כמו מדרגה של עבד לאדון שלו.

כמו שהעבד צריך לשרת את האדון שלו והוא מחויב לו תמיד,

ככה הטבע הוא עבד לתורה.

אז אדם

שהוא מקיים את התורה ומנסה ומשתדל מאוד,

הטבע הופך להיות עבד שלו,

שכמו שיש מעשה עם רבי פנחס בן יאיר,

צדיק,

שרצה לעבור את הנהר,

בהתחלה לא רצה לפתוח לו, הנהר לא רצה להיפתח,

אבל בסוף

הוא אמר לו, אם לא תיפתח אני גוזרני עליך יבוש.

אז בסוף הוא כן יפתח לו, למה זה אדם ששמר את התורה והטבע הוא בסך הכול עבד שלו?

ויש עוד המון סיפורים כאלה למכביר עם רבי חנינא בן דוסר,

שאמרו לו שיש ערוד אחת שבאמת בדרך, ויש לנו, מי יהיה לנו גדול? מרבי שמעון בר יוחאי, שכל המעשה שהוא עשה זה מעשה של ביטחון.

כל הזוהר יצא לנו ממעשה של ביטחון. להיכנס למערה עם הילד שלך בלי אוכל, בלי בגדים, בלי כלום,

זה מעשה של ביטחון.

מה יצא לנו מזה? זוהר קדוש.

למדנו פה קצת ביטחון משנת השביעית,

אבל זה לא רק בשנה השביעית.

זה בכל יום ויום.

צריך אדם לשים ביטחונו אך ורק על השם יתברך.

אדם צריך לפתוח בשם, כי באמת שום אדם לא יכול להבטיח לך שום דבר,

ורק השם גוזר והוא מחליט, ומה שיהיה יהיה בסוף.

אז מפה אנחנו לומדים שכל אדם חייב לפתוח אך ורק בשם ולא בשום אדם,

ויהי רצון שנזכה כולנו לפתוח בשם, באמת.

תודה רבה, אדוני היושב-ראש.