דיני ביעור חמץ | ר' משה כהן

 

- - - לא מוגה! - - - 

דיני ביאור חמץ.

חמרו הפסח משאר המועדים

שכל המצוות הנוהגות בשאר המועדים

אינן נוהגות

אלא בשעת המועד.

לא קודם המועד ולא אחר המועד.

אז כל המועדים,

מצוותם, המצוות שלהם,

זה בתוך זמנם.

כל המצוות בכל המועדים,

המצוות הן בתוך המועד עצמו

ולא לפני ואחרי המועד.

ואילו בפסח נתנה בו התורה מצוות והאזהרות הנוהגות גם קודם המועד ואחר המועד.

איזו המצווה של פסח הנוהגת קודם הפסח

ותוקף האיסור היוצא ממנה

הוא גם לאחר הפסח,

כשהתורה הזהירה עליה כמה אזהרות.

אז איזו המצווה הזאת, שגם לפני וגם אחרי,

איזו מצווה שגם לפני הפסח וגם אחר הפסח,

שהתורה הזהירה עליה כמה אזהרות,

זו מצוות חמץ.

אפילו יעשה אדם כל חוקות הפסח,

יביא את פסחו לבית המקדש ב-14,

יאכל אותו על מצות ומרורים,

יספר ביציאת מצרים,

יברך ויהלל על הגאולה,

יזהר מלאכול חמץ כל שבעה,

וישבות ממלאכה בראשון ובשביו של החג

וכל שאר אינקות הפסח,

ואפילו האדם יעשה את כל אלה.

אם לא ביער את חמצו קודם החג, ויחמץ ברשותו,

הרי עבר על כמה וכמה מצוות והזהרות הכתובות בתורה בפירוש

ועונשו חמור.

אפילו שהוא כביכול עשה כל כך הרבה,

אם הוא לא ישבית את חמצו כמו שהתורה מצווה,

אז אם כן,

הוא עבר על כמה וכמה מצוות והזהרות הכתובות בתורה בפירוש ועונשו חמור.

אפילו כבר עבר החג,

עדיין החמץ הזה שעבר עליו הפסח אסור בהנאה,

וצריך לבערו כדי שלא ייכשל בו.

אז אפילו כבר עבר החג,

אפילו כבר עבר החג,

החמץ שהיה ברשותו והוא עבר על דברי התורה,

שאולי השבית את חמצו מרשותו,

אז אם כן אסור בהנאה החמץ וצריך לבערו אפילו אחר הפסח,

כדי שלא ייכשל בו,

שהוא נכשל, אם הוא אוכל מזה, שהוא נענק כדי שכנסו חכמים שאסור בהנאה.

תחילתו של זמן ביעור החמץ

שלושים יום קודם הפסח.

סוף זמן הביעור לחמץ, שלא ביער בזמנו,

אין לו שיעור,

אלא כל מה שראו הוא מבערו.

ואולם, עיקר זמן הביעור זה שקבעו חכמים לכל אדם

כדי שתעשם בצומן המובחר, אור ל-14 בניסן.

היינו חצי שעה לפני צאת הכוכבים של הלילה,

לאחר יום 13.

הרי הוא אסור בשום מלאכה ובשום עסק,

ואינו רשאי אפילו לעסוק בתורה בהגיע הזמן לבדיקה,

עד שיבדוק את חמצו שבביתו כדי לבערו.

וזה בבית, אבל פה בשיעור מותר ללמוד.

אז עוד פעם,

קודם כול, התחילה זמן הביעור של 30 יום קודם הפסח,

סוף הזמן של הביעור.

אז חמץ שלא ביער בזמנו, כבר עבר הזמן וזה אסור בהנאה.

אז חמץ כזה שכבר עבר הזמן,

פה הוא צריך לבער את זה לעולם.

כל הזמן שהוא רואה את החמץ,

הוא מצא אותו, הוא חייב לבער אותו לעולם, ואין לו את השיעור.

אז מה עיקר זמן הביעור שקבעו החכמים את הזמן שלו?

אז קבעו את זה לצומן המובחר,

ליל 14 במוצאי יג,

בזמן הזה,

בצד הכוכבים.

אז קבעו חכמים שהאדם יבדוק את ביתו מחמץ ויאכין את זה

שיביער את זה למחר.

ולכן, קבעו חכמים גם, בגלל גודל מעלת הבדיקה,

שאסור אפילו ללמוד תורה בזמן של הבדיקה,

ואם הוא לא רגיל ללמוד אפילו חצי שעה לפני,

ולא לומדים תורה,

בשביל שלא ישכח מן הבדיקה ולא יזלזל בבדיקה.

בא להיראה ובא להימצא.

החמץ בפסח אינו אסור באכילה בלבד, או בהנאה בלבד,

אלא התורה חייבה להשבית את חמצו של ישראל,

שלא יהיה חמצו הנראה בביתו ושלא יימצא ברשותו כלל.

אז התורה לא אסר רק אכילה ורק הנאה, את החמץ בפסח.

התורה אסרה את עצם מציאות החמץ בבית

ברשותו של האדם,

אפילו שזה לא בביתו, אם זה שלו,

התורה חייבה להשבית את החמץ ברשותו לגמרי.

שכן כתוב בתורה, שבעת ימים שאור לא יימצא בבתיכם.

ועוד כתוב, ולא ייראה לך חמץ ולא ייראה לך שאור בכל גבולך.

הרי שתי אזהרות של לאו במצוות ביעור חמץ,

מלבד מצוות העשה שאמרה התורה, אך ביום הראשון תשביתו סוהר מבתיכם.

הרי שביעור חמץ יש בו מצוות עשה אחת,

ושתי מצוות לא תעשה.

חוץ מהאיסור אכילה והאיסור הנאה שעשה תורה,

גם עצם מציאות ברשות האדם של החמץ

זה שתי לאווים ועשה אחד.

לכך צריך כל אדם מישראל להשבית ביום 14 בניסן,

לפני חצות היום,

כל חמץ שיש לו בביתו או ברשותו.

ואם לא השבית את החמץ שבביתו או שברשותו הוא כבר עבר חצות יום 14,

הרי ביטל מצוות עשה.

מחצות יום 14 ואילך עד סוף ימי הפסח,

אם הוא אינו משביתו ומבארו מן העולם,

הרי הוא מבטל בכל רגע מצוות עשה של תשביתו,

והוא עבר בשני לאווים בבל יראה ובא למצה.

אז בגלל

שצוווי של התורה,

אז כבר לפני שיגיע הזמן שזה חצות היום של 14,

אז צריך כל אדם לדאוג

להשבית את כל החמץ ברשותו או בביתו,

ואם הוא לא ישבית

אז הוא מבטל מצוות עשה,

ומחצות כל יום עד סוף ימי הפסח,

וכל רגע הוא עובר על מצוות עשה של תשביתו, שרים בתיכם,

ושתי הלאווים שלא יראה לך ולא ימצה לך.

אף על פי כן יש לפי דעתו בפוסקים

הפרש של שעות בין איסור בל יראה ובל ימצה

לבין מצוות עשה של תשביתו,

היינו מצוות עשה של ביאו חמץ.

אין אדם עובר על איסור בל יראה ובל ימצה

עד שיגיע ליל טו שהוא דלת קדוש החג,

ואילו מצוות תשביתו קודמת.

כיוון שעבר עליו חצות היום של 14 ולא ביאו חמץ ולא ביטלו,

כבר עבר על מצוות זו שאמרה תורה,

אך ביום הראשון תשביתו.

אז מחצות היום, לפי רוב הפוסקים זה שונה, מחצות היום

זה מצווה של עשה של תשביתו.

אבל

על בל יראה

ובל ימצה זה רק מילל טו,

רק מילל טו,

שזה מחר בלילה.

אבל מחצות יום של 14 יש מצוות עשה של תשביתו, וכל רגע שהוא לא השבית

הוא מבטא מצוות עשה.

בדיקה או ביטול.

ביטול עושה מן התורה להשביתה חמץ כל הזמן לצרור אכילתו,

שנאמר ביום הראשון תשביתו סוהו מבתיכם.

ומפי השמועה למדו שראשון זה הוא יום 14. ולמה הוא נקרא ראשון?

ונקרא ראשון לשבעת ימי הפסח, כלומר קודם להם, הוא ראשון להם, כאילו לפניהם,

קודם להם.

אז יש ראשון כשיש לך רשימה של דברים, זאת אומרת ראשון בתוך הרשימה,

יש ראשון להם, כאילו לפניהם.

אז פה הראשון, הכוונה לפני השבעה ימים בכלל,

יום לפני, שזה יום 14. כי פסח מתחיל ב-15.

ראיה לדבר זה, מה שכתוב בתורה, לא תשחט החמץ דם זבחי.

כלומר,

לא תשחט הפסח

ועדיין החמץ קיים.

מה תורה עשרת?

הראשון יתת הפסח הוא יום 14 אחר החצות.

וזה לא בזמן בכלל

של, זה לא בזמן של פסח עצמו.

פסח מתחיל,

לא כמובן פסח, כן?

חג הפסח מתחיל

מ-15.

אז רואים

שיש זמן של איסור חמץ לפני חג הפסח שזה ב-15,

שזה הפסוק הזה, שביום הראשון תשביתו שרויים בבתיכם,

שזה הראשון, הכוונה,

ראשון לכל חג הפסח.

שזה יום לפני, שזה יום 14. מהי השבתה זו האמורה בתורה?

היא שיבטל החמץ בליבו ויחשב אותו כעפר.

וישים בליבו שאין ברשותו חמץ כלל.

אשר כל חמץ שברשותו ארוך כעפר הוא דבר שאין בו צורך כלל.

אז מהתורה, כשהתורה אמרה השבתה, מה זה השבתה?

שהאדם בליבו מבטל את החמץ מחשיבותו.

בשביל האדם, אדם שמחשיב את כל החמץ כעפר,

ואין לו שום חשיבות.

ועיקר הביטוי זה בלב שהאדם מבטל בליבו את כל החשיבות של החמץ.

אז אם כן, העיקר זה ההבנה, כי העיקר זה בלב, שאדם מבין שהוא מבטל את החמץ.

ומדברי סופרים,

לחפש אחר החמץ במחברות ובחורים ולבדוק ולהוציאו מכל גבולו.

אז אחרי הם הוסיפו שלא מספיק ביטול

בלב

אלא צריך גם בפועל לחפש ולבדוק שאין שום חמץ ברשותו

וגם לבטל, שמא לא יבדוק טוב.

אז גם לבטל

וגם לבדוק

ותקנו חכמים

וגם אמרו חכמים שלא יבטל רק בלב, שיבטל בפיו.

וכל שכן בלב, העיקר זה בלב.

אבל שיוציא בפיו בפועל,

שיבין מה הוא אומר, שישים את ליבו על מה שהוא אומר.

לכן מדברי סופרים שבודקים ומשביתים,

החמץ בלילה מתחילת עד 14 לאור הנר.

אז לא רק לבדוק,

החכמים ציוו איך לבדוק.

איך לבדוק? צורת הבדיקה צריכה להיות לאור הנר.

מפני שבלילה כל העם מצויין בבתים ואור הנר יפה לבדיקה.

אז שתי סיבות. בלילה גם העם מצויין בבתים

וגם בלילה שאין אור,

אז אור הנר יפה לבדיקה.

אז אנחנו צריכים לחכמים בלילה.

ואין קובעים מדרש בסוף יום 13,

וכן החכם לא יתחיל לקרות בעת זו,

שמא יימשך ויימנע מבדיקת חמץ בתחילת זמנה.

אז לכן

צריך

שיהיה פנוי הזמן, תחילת ליל 14,

שמייד יוכלו לבדוק את החמץ.

הרי שאמרנו שהאדם המבטל בליבו את החמץ שברשותו

וחושב עליו כעפר שהוא הפקר,

כבר קיים מצוות תשביתו.

אז מצד התורה אמרנו תשביתו מה זה שאדם משבית מליבו,

הוא משבית את החמץ, מחשיב אותו כעפר.

ושוב אינו עובר עליו וליראו בא להימצא.

אפילו החמץ עדיין ברשותו.

אז אפילו החמץ עדיין ברשותו, אם הוא החשיב את כל החמץ שברשותו כעפר,

זה נקרא שהוא קיים מצוות עשה של תשביתו ואין העלבות חמץ מהתורה.

לפי שלא אסרה תורה להיראות ולהימצא אלא בחמץ שבבעלותו.

וכמו שדרשו חכמים, לא ייראה לך,

שלך אתה רואה,

אבל התורה היא של אחרים ושל גבוהה.

אז אם כן, אם אתה מבטל את החמץ,

אז אם כן,

אתה יכול, אין לך איסור מצד התורה שלא ייראה לך.

אם כן, למה אתה צריך לבדוק אחר החמץ ולחפש אחריו בחורים ובצדקים?

אם קיימתי את תמיסת התורה, אז למה בכל מקרה צריך בדיקה?

שני טעמים לדבר.

אחד,

שמא בביטול לא יבטל כמו שצריך מליבו,

לא יחשיב כמו שצריך, כי הוא רק יחשוב, כי אמרו לו לחשוב.

אבל הוא לא יחשוב באמת ולא יוצא מליבו

באמת את חשיבות החמץ

בין כל דעת אדם שווה,

ואפשר שהחלק יקלו בדבר,

ואולי יפקיר בעליו שלם,

ולא יוצא מליבו לגמרי. לכן גזרו חכמים שהביטול וההפקר לא מועיל כלום

עד שיוציא את החמץ ממש.

והטעם השני,

בגלל שהאדם רגיל בחמץ כל השנה,

אז נכון שהוא ביטול את החמץ ואת החשיבות של החמץ כמו עפה וכמו הפקר,

אבל למעשה, בסוף, אם פתאום הוא יראה את החמץ,

נכון שהוא לא עבר על איסור תשביתו,

אבל שמא הוא יאכל,

כי הוא רגיל בחמץ כל השנה,

ורגע של היסח דעת קטנה, אפילו זמן מואר,

וימצא את החמץ,

לאכול.

לכן גזרו חכמים שיוציאו בכל אופן את החמץ מהבית,

אפילו שאין, כבר תשביתו,

הוא כבר קיים את המצווה.

לפיכך יצטרכו לחפש אחריו ולבדוק ולהוציאו מכל גבולו, קודם שהגיע הזמן לצורך אכילתו.

ועוד דבר,

אפילו שחייבו החכמים לבדוק אחר החמץ והוציא את הכול מהבית,

גם כשהוא וידא, וידא ממש שאין שום חמץ בבית, בכל אופן גזרו חכמים עוד פעם לבטל,

לבטל בפה ולהבין בלב מה שהוא אומר.

לגמירות דעת, שאדם מבין שבאמת אין לו שום חשיבות לחמץ.

למה שם אלוהד יבדוק יפה? אז גם פה חכמים שאת הבדיקה עצמו לא יעשה יפה והוא ייכשל בתשביתו.

לכן צריך לבטל.

מאז שם אלוהד יבדוק יפה ונשארה בביתו גלוסקה, שזו עוגה יפה של חמץ,

ויוכל להיכשל בה בפסח לאכול.

לכן

שימו חכמים

גם לבטל.

או שמא להשאיר חתיכת חמץ לאיזה צורך, ואחר כך ישכח ולא יבערנו.

אז נגיד שהוא בדק כמו שצריך, והכול, ולא פספס שום דבר.

אבל הוא השאיר

בשביל לאכול.

ואת מה שהוא השאיר בשביל לאכול, הוא שכח מזה,

ולא ביער את זה למחרת,

ונשאר אצלו בפסח.

והוא יכול לאכול אותה כשהוא ימצא אותה.

לכן שימו חכמים גם לבטל וגם לבדוק.

ואפילו

נמצא בחול המועד

שמא ישעה מעט קודם שהתעסק בביעורה,

ונמצא עובר בשהייה זו על כל מיני רעייה ובל ימצא,

כי כל רגע וכל רגע שהוא לא יבהר,

אז נגיד זה לא יהיה גלוסקה יפה.

אז משהו לא יפה, הוא לא ירצה לאכול נגיד, הוא ישים לב.

הוא לא יהיה בבלבול הדעת,

שזה משהו יפה שהוא רוצה לאכול.

הוא ישים לב לא לאכול, אבל יש בעיה, שהוא ישעה מעט

והוא בעצם ייכשל.

על בל ייראה ובל ימצא. לא, אל תשביתו, על בל ייראה ובל ימצא.

ולכן

ציוו חכמים גם לבדוק.

וכל שקל, אם הוא ימצא את זה בשבת,

שהוא בכלל לא יוכל לבער את זה,

אלא הוא יכפה על זה רק לי,

ואז כל השבת הוא יעבור

על

בל ייראה ובל ימצא.

אף על פי שאמרנו שהבדיקה הוא ביאור החמץ בפועל ממש,

משום גזירה מדרבנני,

שלא יהיו סומכים על הביטול שבלב

וציוו חכם לבדוק בפועל,

אז אם כן, כל הבדיקה היא רק מדרבנן.

יש לך לפעמים שאדם חייב לבדוק ולחפש אחר החמץ ולבערו ממש

גם מן התורה,

ואין הביטול שבלב מועיל כלום,

אפילו בוטלו בלב שלם.

אז הוא אומר שיש מצב שאדם

ביטל בלב שלם, כמו שצריך, כפי הדין,

ואפילו, אחי, מהתורה יש לו חיוב לבדוק ממש.

אה, מתי?

אם נאנס או שכח לבטל את החמץ ולבערו עד שהגיע חצות היום של 14,

אז כשמגיע חצות היום של 14 מהתורה,

כל החמץ הוא ברשותו,

הוא כבר אסור בהנאה,

ואין לו בעלות על זה לבטל.

דבר שאסור בהנאה ואין לך כוח.

אין לך כוח, אין לך שום שימוש בו, שום הנאה בו.

אז אם כן אין לך בעלות לבטל את החשיבות של החמץ,

לכן שוב אין לך ביטול שבלב שלא מועיל כלום.

אז גם אם הוא יבטל לא יועיל כלום, כי כבר עבר חצות והחמץ לא בעלותו לבטלו,

כי זה אסור בהנאה. ואפילו אם יפקירו, יפקיר גמור, לא יעיל כלום.

שהרי החמץ כבר אסור בהנאה מאותה שעה ואילך,

ואין לו שלו.

ואיך יכול אדם להפקיר או לבטל דבר שאינו שלו?

אז אם כן, אם זה לא שלו, הוא לא יכול להפקיר,

והוא נמצא בבעיה של

בל ירעיו ובל ימצאו, של תשביתו.

בל ירעיו ובל מצאו עמומו שזה עוד,

יש אומרים שזה מהלילה רק, לפי רוב הפוסקים.

אלכי אין חמץ שלא לעניין שלא יוכל לבטלו,

אבל התורה עמידת וברשותו לעניין שיהיה עובר עליו בבל יראה אם לא יבערו מעתה.

אז יש שתי דברים שהתורה עושה, דבר שינו שלא כשלו,

שזה,

כמו ברשות הרבים,

שלא קשור אלינו, אבל יש עוד דבר, שזה מה שקשור אלינו, שזה חמץ.

חמץ אפילו שזה לא שלך,

כי החמץ אסור בהנאה, ואין לך בעלות על זה, מה שזה אסור בהנאה.

אבל התורה עשתה את זה כשלה,

ואם כן הוא חייב להוציא את זה מרשותו כי זה נחשב כשלו אפילו שאין לו בעלות לבטל

הרי שאין לו מעתה דרך אחרת לקיים בו תשביתו

על ידי ביטול ולשמר מלעבור על בל יראה ובל ימצא

אלא רק על ידי הבדיקה והביעור בפועל

אז אין לו תשביתו, הוא לא יכול להשבית את זה על ידי ביטול

הוא חייב להוציא את זה מרשותו גם בשביל תשביתו

וגם בשביל בל יראה ובל ימצא לפי חלק מהפוסקים עכשיו ולפי חלק מהפוסקים בערב ואילך

אז הוא חייב בפועל לבדוק.