מקור העצלות | הרב אמנון יצחק

נציב יום: מיכל בת תהילה, רפואה שלמה במהרה, הרגישות לגלוטן תעלם, תוכל לאכול בשמחה את לחמה, תצליח בלימודים בסייעתא דשמיא - אמן, 

אמן!! 

"וְהַנְּשִׂאִם הֵבִיאוּ אֵת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם וְאֵת אַבְנֵי הַמִּלֻּאִים לָאֵפוֹד וְלַחֹשֶׁן" (שמות לה כז) 

רש"י: "אמר רבי נתן: "מה ראו נשיאים להתנדב בחנוכת המזבח תחילה ובמלאכת המשכן לא התנדבו בתחילה? 

אלא כך אמרו נשיאים: 'יתנדבו ציבור ומה שהם חסרין אנו משלימין', 

כיוון שהשלימו ציבור את הכל! שנאמר (שמות לו ז): "וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם" 

אמרו נשיאים: 'מה עלינו לעשות?' 

הביאו את אבני השוהם, לכך התנדבו לחנוכת המזבח תחילה! ולפי שנתעצלו מתחילה - נחסרה אות משמם "וְהַנְּשִׂאִם" כתיב, לא כתוב "והנשיאים" הורידו להם את היו'ד ונשאר וְהַנְּשִׂאִם כתיב. אז רבי נתן אומר: שהנשיאים אמרו 'שיתנדבו הציבור קודם ואחרי זה הם' 

ואנחנו הסברנו כבר, שזה היה בגלל שזה חשיבות שלהם והחשיבו את עצמם, לא פנו אליהם משה פנה לעם ישירות ולא פנה דרכם וכו', אבל מה קרה? לא היה להם יותר מקום להתנדב כי העם מיהר והביא את הכל וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם, אז כבר אין! אין מה להביא. מה יעשו? אז הלכו והביאו את אבני השוהם ואבני המילואים - שזה יקר מאוד! והם היו הראשונים להתנדב בחנוכת המזבח. אבל מה קרה בעקבות זה שהם לא התנדבו עם הציבור? ה' החסיר להם אות מהשם שלהם וכתוב בתורה וְהַנְּשִׂאִם. מזה אנחנו למדים: כמה גדול הפגם של עצלות! והנה הנשיאים אמרו דבר בטעם, "יתנדבו ציבור מה שיתנדבו - ומה שמחסרין אנו משלימין אותו!" זה דווקא יפה! לא? אם הציבור יתן 50% והם מוכנים לתת כנגד כל הציבור את ה-50% החסרים, כולם היו עשירים שמה! ולא היתה כוונתם חלילה להשתמט... אבל הבוחן לב וחוקר כליות יודע שהחשבון שלהם נבע מעצלות! בבחינת 'שהקב"ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה!' ונמצא אצלם חוט השערה של עצלות, שמזה נובע כל הסברות שהם אמרו: "יתנדבו ציבור מה שיתנדבו ומה שמחסרין אנו משלימין" זה סברה כזאת שעלתה להם. ומה מסביר לנו ה"מסילת ישרים"? הרמח"ל הקדוש, הוא אומר לנו בפרק ו' וזה לשונו: "והוא אינו רואה שאין הטענות ההן והטעמים ההם נולדים לו מפני שיקול דעתו, אלא ממקור עצלותו הם נובעים! אשר בהיותה גוברת בו מטה דעתו ושכלו אל הטענות האלה. הוא מה ששלמה צווח ואומר (משלי כו טז): "חָכָם עָצֵל בְּעֵינָיו מִשִּׁבְעָה מְשִׁיבֵי טָעַם" זאת אומרת: אדם יכול לתת תירוצים בשבעה טעמים! למה ולמה ולמה ולמה – ובסוף? הכל נובע מעצלות! אוי כמה שאני רואה את זה, כמה שאני נתקל בזה, שאנשים אומרים לי כל מיני פלפולים למה כן ולמה לא ולמה... והכל הכל הכל בסוף מאחורי זה? – עצלות! שלא יצטרכו לטרוח. ונותנים לך עצות לשיפור, נותנים לך עצות כאלה, למה לעשות ככה ואפשר ככה, למה עכשיו ואפשר אחר כך... הכל עצלות שלא לזוז. ומה העונש שהם קיבלו? חיסרו להם יו'ד משמם בתורה שהיא נצחית ולא תהא מוחלפת! זה לא יימחק לעולם לנצח נצחים, לא רק פה בעולם הזה שם זה הבושה שם זה הביזיון הכי גדול. זאת אומרת: הם קיבלו קנס לעולם ועד על עצלות פעם אחת דקה מאוד! 

אנחנו היינו שמחים אם איזה עשיר היה אומר לנו: "לך תאסוף כמה שתאסוף - ומה שאתה לא תאסוף ויהיה חסר לך לבנות את הבנין או לעשות כך וכך - אני משלם!'. 

פיששששש. היינו משבחים את העצלות הזאת. אל תיתן ראשון כי יכול שהוא יתן 1,000$ 2,000$ אבל אם הוא אומר שהוא משלים הכל - יש לך דבר יותר טוב? 

- עצלות!! 

אז אם זה עם כל החשבונות הטובים האלה, ככה חיסרה מהם התורה קנס עולמי - אז כמה מסוכנת עצלות פשוטה וגדולה! והנה, לכאורה לא מובן למה נחסרה אות משמם על שנתעצלו? איפה ה'מידה כנגד מידה'? מה, מה זה קשור להחסיר מהם את האות יו'ד? אפשר לומר על פי דברי ה"מסילת ישרים" בפרק יא' עכשיו, שם מדבר בעניין הגאווה וזה לשונו: "הנה ימצא גאה אחד שיחשוב בלבו שכיון שהוא ראוי לתהילה והוא מיוחד במעלתו כפי מחשבתו, ראוי לו גם כן שיתנהג בדרך מיוחד בכבוד רב! בין בלכתו, בין בשבתו, בין בקומו, בדיבורו, ובכל מעשיו; לא ילך אלא בנחת, עקב בצד גודל, לא ישב אלא אפרקדן, לא ידבר עם הכל אלא רק עם נכבדי העם, וגם ביניהם לא ידבר אלא מאמרים קצרים, ובכל דרכיו כבדות גדולה כאילו כל בשרו עופרת!". עד כאן לשונו הקדוש והטהור של הרמח"ל. זאת אומרת: אדם מנופח מחשיבות עצמית! שכבר הוא הולך בתכסיסים כאלה של חשיבות, לאט לאט, הכל, מדושן ישיבה מיוחדת, דיבור רק עם אנשים חשובים הכל בקצרה ו... מה זה? זה נקרא "בבא בטטה!" זה חביבי... מה הולך פה? מרוב חשיבות התנפח כמו בלון! אבל אחד כזה אם 'יתבזו' בתימנית אומרים אם יכניסו לו סיכה רק - וכל הנפיחות פפם!!! הוא מתפוצץ! פהההה!... למדים מדברי ה"מסילת ישרים" שאדם יכול להתנהג כעצלן בכבדות, וזה בא ממידת בגאווה. ואפשר לומר: שלזה רמזו חכמים זכרונם לברכה: 'לפי שנתעצלו נחסר להם אות יו'ד משמם, והכתוב במקום וְהַנְּשִׂיאִים כשמורידים את היוד וְהַנְּשִׂאִם לשון התנשאות וגאווה. למה הורידו להם יו'ד? מיעטו משמם! הם נפחו את שמם, החשיבו את עצמם, זה נבע מגאווה - העצלות. 

- "מה, אנחנו ונזדרז כמו כולם? אנחנו אנשים חשובים! אלינו באים דופקים בדלת כמו הנדיבים הגבירים, אנחנו רצים לתת? מה פתאום! שיבואו ראשי ישיבות, שיבואו חכמים, ידפקו בדלת יקבעו 'אפוייטמנט' ושיהיה הכל מסודר, ורק פעם בשנה, וככה וככה, מנהלים רשימות; למי נותנים למי לא נותנים - בדרך של חשיבות", 

כן! אז ה' הוריד להם על פעם אחת! פעם אחת - הוריד להם! לעולם הוריד להם יו'ד ונשאר וְהַנְּשִׂאִם. הם התגאו בזה ולא רצו לתת יחד עם הציבור אלא פרשו מהם, 

ואמרו: "יתנו הציבור, ומה שמחסרין - אנו משלימין!" 

- למה לא תתנו עם כולם? גאווה! העצלות שלא לתת, נבעה מהגאווה! כי יש להם חשיב'ס חשיבות! מה פתאום שהם יתנו כמו כולם, 

- 'אני כמו כולם?!... אני נשיא!' 

והתנהגו בעצלות ולא קיימו בעצמם "זריזין מקדימין למצוות" והתורה מרמזת שזה בא להם מגאווה, שגורמת לאדם שינהג בעצלות בכבדות כעופרת! אז אם זה על דבר כזה שיש בו רווח גדול לעם ישראל, יש בו רווח גדול למשכן, שאם ייחסר - הם ישלימו את הכל! עם כל זה, היות וזה היה עצלות שנבעה מגאווה - הקב"ה חיסר להם עולמית את היו'ד. עכשיו נחזור למה שאמרנו: אז כל שכן כמה מסוכנת עצלות פשוטה וגדולה! זאת אומרת: כשהאדם שהעצלות שלו היא פשוטה, אבל גדולה, כיוון שהיא תגרום לנזק וחסרון - לא להשלמה. הוא קם בעצלות, הוא מאחר לתפילות, הוא מאחר לשיעור, הוא מאחר לפסח, ולא מכין את הכל, הוא מאחר לכבוד שבת, לא מכינים את הכל לפני שבת, הכל בדוחק! הכל במריבה, הכל בקטטה הכל מתוך עצלות, הכל נובע - גם מגאווה!! 

כי תמיד אדם אומר: 'מה הבעיה? יש לי זמן! יש לי זה... אני אספיק! אני אספיק ואני זה...' 

בסוף הוא לא מספיק !כמו תמיד והכל... ויש לשבח יהודי שיושב פה היום, שהגיע מחולון, בתחבורה ציבורית מהבוקר וכו' וכו' בשביל להתפלל פה! וזכה לומר קדישים, מה שהוא לא זוכה שם, יש אנשים שלוקחים את החיים ברצינות! ומשתדלים עד היכן שידם משגת, ועכשיו יתכן שהוא יקנה אופניים חשמליות - בהצלחה ובעזרה גדולה מן השמים! ויגיע לפה תדיר בשביל להתפלל בנץ, זה זריזות, זה רצון, זה שאיפה, אַה! הקב"ה אוהב יהודים כאלה. 

"רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר: "רָצָה הַקָּב"ה לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "השם חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ, יגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר".