חידוש הלבנה | הרב אמנון יצחק שליט"א

נציב יום: בתיה בת ירבלט, זיווג הגון מהרה וכשר, בזכות הרבים אמן.אמן!

"הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" (שמות יב, ב) שלמה המלך במשלי (ד, יח-יט) אומר: "וְאֹרַח צַדִּיקִים כְּאוֹר נֹגַהּ, הוֹלֵךְ וָאוֹר עַד נְכוֹן הַיּוֹם, דֶּרֶךְ רְשָׁעִים כָּאֲפֵלָה לֹא יָדְעוּ בַּמֶּה יִכָּשֵׁלוּ" אז אֹרַח צַדִּיקִים יש הבדל בין "אורח" ל"דרך" אורח זה קצר, מקום צר, דרך זה מקום רחב. אז למרות שבהתחלה הצדיקים עובדים קשה כמו אורח צר, אבל אֹרַח צַדִּיקִים - כְּאוֹר נֹגַהּ הוֹלֵךְ וָאוֹר עַד נְכוֹן הַיּוֹם. או עד חצות היום שאז היום על מכונו והשמש באמצעיתו, והאור חזק ביותר.

דֶּרֶךְ רְשָׁעִים - אפילו שאצלהם זה "דרך" לא "אורח" הם נראים שהם הולכים ברווח והכל, דֶּרֶךְ רְשָׁעִים כָּאֲפֵלָה לֹא יָדְעוּ בַּמֶּה יִכָּשֵׁלוּ. זאת אומרת: מלאה פחתים במהמורות וכו', זה הפשט של הפסוק. בפסוקים האלה הורנו שלמה המלך עליו השלום בחוכמתו: יסוד ההבדל בין אורחותיו של הצדיק לבין הרכים של הרשע. הצדיק עיניו בראשו, הולך הוא לאור שכלו וצופה בחכמתו, 

"אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיָּבוֹר לוֹ הָאָדָם" יש לפני אדם הרבה דרכים הוא צריך לברור לו מה היא הדרך הטובה ביותר וללכת בה. הצדיק עיניו בראשו, הולך הוא לאור שכלו וצופה בחכמתו, אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיָּבוֹר לוֹ הָאָדָם. מכיר הוא את חובתו בעולמו, ולפיכך מיישר הוא אורחותיו לאורה של החכמה הצפונה בקרבו אשר היא אור הלבבות ונוגה הנפשות. עד כאן דברי חובות הלבבות בהקדמה.

הצדיק מכיר חובתו בעולמו ולפיכך מיישר הוא אורחותיו לאורה של החכמה הצפונה בקרבו אשר היא אור הלבבות ונוגה הנפשות. אבל הרשע, אשר איננו משתמש בכלי מחשבתו - בחושך יהלוך, דרכו בעולמו כעיוור באפלה, אשר סכנתן קרובה מהצלתו, חבוש הוא במאסר יצרו ואין עיניו מכירות בפחתים אליו הוא נופל קודם שידעם. 

כי הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ (קהלת ב, יד), הוא מסתכל בראש כל דבר מה יהיה באחריתו, אבל מהרשע הולך בתאוות לבו, הוא לא מתבונן ולא כלום, מה שבא לו הוא עושה, ואיך שיצר מושך אותו לשם הוא הולך, ולכן הוא מכיר את הפחתים שהוא ייפול לתוכם. ולזאת תמצא: כי לפסוק הראשון שמדבר בשבחו של הצדיק, הובא בדברי חובות הלבבות כראייה מן הכתוב בדבר חיוב הבחינה בברואים והבאת עדות מהם מחכמת הבורא יתברך. ככתוב בשער הבחינה פרק ב'.

מזה מביא חובות הלבבות ראייה מן הכתוב - שוְאֹרַח צַדִּיקִים כְּאוֹר נֹגַהּ, הוֹלֵךְ וָאוֹר עַד נְכוֹן הַיּוֹם. זאת אומרת: יש חיוב של בחינה בברואים, מזה חיוב של בחינה בברואים? כשאדם יתבונן בכל הברואים שברא הקב"ה בין קטן ובין גדול, בין בארץ ובין בגלגלים העליונים, ויבחן את הדברים ויתבונן בהם ויראה מעשה ידיו של הקב"ה, ומזה יביא עדות לחכמת הבורא יתברך.

הפסוק השני: "דֶּרֶךְ רְשָׁעִים כָּאֲפֵלָה לֹא יָדְעוּ בַּמֶּה יִכָּשֵׁלוּ" הוא מתאר את דרכי הרשעים, הפסוק הזה הובא במסילת ישרים פרק ג' כראייה לטעות הנגרמת לעין השכל על ידי חשכת העולם הזה שהוא דומה ללילה. אשר אינה מניחתו לאדם לראות במכשולים שבדרכי העולם, ונמצא הולך לבטח - ונופל לבאר שחת. אם לא ישתמש בעצה האמיתית שהורונו חכמנו – 'בואו ונחשוב חשבונו של עולם'. 

זאת אומרת: הם חסרי מחשבה, הם פועלים עם אינסטינקטים "בריאים" במירכאות, מה שהם מרגישים שנכון הם עושים, והם פועלים יותר על פי רגש ותאוות ולא על פי שכל והתבוננות, לכן הם נכשלים. אבל החכם והצדיק כמו שאמרנו, בוחן כל דבר טרם עשותו. מכאן - חיובנו להלהיב את האור הצפון בלבותינו שהוא אור החכמה, ולפקוח עין הבט והתבונן בבחינת הברואים, בכל צבא השמים והארץ למיקטנם ועד גדולם, מתנועת הגלגלים התדירה והסדירה, כשמש וכירח וכוכבים.

וראו איך הפליג דוד המלך עליו השלום במזמור (תהלים יט, א): "הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל" בתיאור האור הכולל של השמש, יופי מראה יישרת דרכה והיותה גוף בהיר וזך, כמה חוכמה טבועה בבריאה הזו ששמה "חמה". במוצאה, במהלכה, בשקיעתה, סובבת היא המהלך מתמיד דייקני ומחושב בכוח עליון המהווה ומוליך אותה. ותלויה היא על בלימה! על בלי מה! מה מחזיר את החמה ברום שמים? במרחק קבוע מכדור הארץ, על בלי - מה? אין איזה תמיכה או משהו, ובשיעור מכוון במרחק מן הארץ, בהתאמת מידת החום הדרושה לארץ ולדרים עליה. אם השמש תתקרב קצת - אנחנו ניצלה, אם היא תתרחק קצת אנחנו נקפא, והיא בדיוק במרחק הצריך והנדרש לא פחות ולא יותר.

כל מערכת הכוכבים, כוכבי אור המתנוצצים ברקיע השמים נעים במסילותם כל כוכב כשהוא לעצמו במעגלו ובמשטרו ממלא את תפקידו, וכולם יחדיו ששים ושמחים לעשות רצון קונם, ומכריזים ואומרים (איוב לח, ז): "בְּרָן יַחַד כּוֹכְבֵי בֹקֶר": "אל חי בראנו" זה עדות הכי גדולה שיש בורא ומנהיג לברואים. כולם מאותה מסילה לא חורגים, הכל קבוע ומסודר לצורך האדם שנברא על פני כדור הארץ.

ועל כולנה, ההתגלות האלוקית בחידוש הלבנה מידי חודש בחודשו. כמאמר רבי יוחנן: "כל המברך על החודש בחודשו - כאילו מקבל פני שכינה!". כתוב הכא (שמות יב, ב): "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם" וכתוב התם (שמות טו, ב): "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ" גזרה שווה, הַחֹדֶשׁ הַזֶּה ו זֶה, הזה וזה; הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם זה חידוש הלבנה זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ, אז אתה רואה שזה גזרה נפלאה שווה והדימוי של הבורא יתברך מתוך הבריאה המספרת כבודו, לאותה הכרה עליונה שלה זכו ישראל בשעת קריעת ים סוף, בעת 'שראתה שפחה על הים מה שלא ראו הנביאים!'. 

זאת אומרת: בחידוש הלבנה כשאנחנו מברכים על הלבנה, "תנא דבי רבי ישמעאל: "אלמלא לא זכו להקביל פני אביהם שבשמים אלא פעם אחת – דיים!". להקביל פני אביהם שבשמים כל חודש זה גילוי שכינה. וביאור העניין אנו מוצאים בפירוש רבנו יונה בסוף פרק א' דברכות: מפני שהקב"ה אפילו שאינו נראה לעין, נראה הוא על ידי גבורותיו ונפלאותיו כעניין שנאמר (ישעיה מה, טו): "אָכֵן אַתָּה אֵל מִסְתַּתֵּר אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מוֹשִׁיעַ".

כלומר: אף על פי שאתה מִסְתַּתֵּר, אתה הוא אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שעשית עימהם נפלאות, ואתה מוֹשִׁיעַ בכל עת ובכל שעה, ועל ידי תשועתך רואים אותך בני אדם. ואתה מתגלה להם ומכירים אותך. גם כאן, על ידי שהשם מחדש חודשים, ומתגלה לבני אדם וכאילו מקבילים את פניו כל פעם מחדש. אז אם אדם בוחן את הברואים ומתבונן - הוא רואה את השם בכל צעד ושעל, בכל כוון שהוא יטה את עיניו - הוא רואה את השם, מי מנהל את העולם ככה?! והעניין כי אין כאן ידיעה פילוסופית גרדה, אלא ראייה וגילוי. ראיית כבודו יתברך ותפארתו בחידוש מולד הלבנה, השומרת על תפקידה ומקלסת לבוראה, 'פועל אמת שפעולתו אמת'. 

לא מזייפת הלבנה, מידי חודש בחודשו, הוא כאדם הזה שמכירים אותו מיודעיו ופתאום רואים אותו, כך כביכול מקבלים ישראל פני אביהם שבשמים פעם אחת בחודש. אף כי גילוי כבודו יתברך והשראת שכינתו בתחתונים במעמד הר סיני ובמשכן, היתה באור עליון אשר נברא במיוחד בגילוי, אך גם ראיית כבודו יתברך מתוך התבוננות בבריאה. ובחינת הברואים הרי היא ראיית אור השם המתגלית בתוככי לב האדם, מעין הכבוד שנראה בהתגלות בהר סיני.

הרבה פעמים זכיתי לומר למי שעמד לידי: 'אתה רואה? הקב"ה חייך אלי!'. 

כשאתה רוצה משהו מהשם, והשם שומע בקולך, אז זה חיוך מהקב"ה. אם בן אדם לא מבין את זה - מסכן. הוא כרשעים ההולכים באפלה. הרי אם נעשה רצונך, ומה שאתה צריך ודורש, הקב"ה עושה רצונך משלים אותו, מה זה פה? זה חיוך. 

הוא מחייך; 'אני קיים! שמעתי את בקשתך, בבקשה היא לפניך!'. 

זה התגלות! אבל איך אנשים מתבוננים? כלום, כלום, כלום, "ישתבח הבורא ישתבח הבורא" זהו. 

מה 'ישתבח הבורא?' מה 'ישתבח?' אתה מבין בכלל שהוא חייך אליך? זה כאילו שהוא הושיט לך יד ומסר בידך את הבקשה ואיפשר לך את מה שרצית, אתה בכלל מבין את זה? אתה לא מבין את זה. גילוי האלוקים על כל צעד ושעל, צדיקים מבחינים בזה, לכן הם מלאים תהילות להשם יתברך. אבל רשעים תולים את זה בעצמם. האדם אשר עיניו פקוחות, יכול הוא להתבונן ולהכיר את בוראו בכל מראה עיניו, בכל משמע אוזניו, בכל הרגשי חושיו, שכן (ישעיה ו, ג) "מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ" אתה יכול לראות את הבורא גם לא בקשר אליך, אתה יכול לראות אותו בקשר לשני, השני ביקש והוא קיבל.

אז אתה רואה שהשם חייך לו, מה זה אכפת לך אם הוא התגלה לך או התגלה לו? אתה רואה שהקב"ה העניש את הרשע הזה ושילם לו כמידתו! אתה רואה שהקב"ה נמצא פה, על כל צעד ושעל רואים את השם אלה שעם עיניים פקוחות.

ובאמת אפילו זה שאנחנו מניעים את האיברים, זה גילוי כבודו יתברך, אם תתבונן היטב. איך זה שפתאום אני רוצה לזוז אני זז? הוא ירצה לרצות לזוז? זה ירצה לרצות לזוז? אני מחליט שרוצה לזוז - זז, מה זה? איך זה עובד, איך זה עובד? וכשאני לא רוצה עכשיו שום דבר, אני כלום לא רוצה - מי החליט שכל האיברים יתפקדו וינועו ומשאבות, ודם זורם והולך וחוזר ומלחמות בפנים, חיידקים והגנות וכל זה ואתה לא מרגיש בכלל, אם הייתה שומע את הרעש מה קורה בפנים עם כל הבלגן? הייתה משתגע, אם היה לזה רעש - כן כמו מנועים, אפילו מנוע שקט אם תשמע אותו לאט לאט, שעון עושה לך: תיק תק תיק תק... יכול להטריף אותך, ופה הכל בשקט והכל זה... אתה הולך ואתה עושה סלטות והכל מסתדר, לא מתחרבש לך הכל והכל מתפרק ולא... איך זה מה הולך פה? מזה? 

אתה לא רואה מפה את האלוקים? לא רואה, למה לא רואה? עמה או דמה. לא רוצה לראות לא רוצה להבין, רְשָׁעִים בַּחֹשֶׁךְ (שמואל-א ב, ט), הם לא רואים שום דבר! ובאמת אפילו מתנועות אבריו שלו הינם גילוי כבודו יתברך אם אך יתבונן בהם כראוי. וכפי שנתבאר זה העניין בדברי הכוזרי במאמר ג, יא, שם הוא מבאר את מעלת החסיד, המבחין כי איברי גופו עושים בחכמה ובמידה, מסודרים בסדר מופתי ומצייתים לרצונו, מבלי שידע איזה אבר עליו להניע כדי לקיים תנועה מסוימת.

לדוגמא הלשון: עכשיו כשאני מדבר תסתכלו על הלשון שלי, איך היא זזה ממקום למקום, אם היא לא תזוז למקומות האלה - אתם תשמעו חרבשה שאי אפשר להבין מה אני רציתי להגיד. אני חושב פה מה אני רוצה להגיד, ואני לא חושב לאן הלשון צריכה ללכת בשביל לעשות את מלאכתה, היא עושה לבד! לא לימדתי אותה; 'בשביל כך - תעשי כך, בשביל כך - תגידי כך' - היא עושה לבד! 

עכשיו אני רוצה לקחת כוס, אז יש לי, אני מלווה המחשבה שלי מלווה את היד שלי, ואז המחשבה כשאני מגיע לזה, תשימו לב כשאתם עושים איזה פעולה רצונית אז המחשבה מלווה את הפעולה הזאת. אבל הלשון עובדת לבד, ואתה לא נושך את הלשון {לפעמים כן, זה מזכירים לך קצת} אבל בדרך כלל לא. ולמה כשאנחנו מדברים עם הלשון האבר הזה אנחנו לא צריכים לחשוב עליו בכדי לדבר אתם יודעים למה? למה? זה רק מראה את האלוקים.

אנחנו חייבים לכוון בתפילה נכון? אדם יכול לחשוב שתי מחשבות ביחד? אין דבר כזה, מחשבה רודפת מחשבה אבל אין שתיים ביחד רק מחשבה אחת, רצף מחשבות כן, אבל שתיים ביחד לא. אם אני צריך לחשוב איפה הלשון צריכה להיות כשאני מדבר - אז לא אוכל לחשוב לכוון, אבל מה המטרה שהשם רוצה מאתנו? שנכוון בתפילה! כדי לכוון בתפילה הוא פתר אותנו מלחשוב איפה הלשון צריכה להיות. 

אז אם בן אדם מתבונן, זה מה שאומר הכוזרי מעלת החסיד המבחין כי איברי גופו עשויים בחכמה ובמידה, מסודרים בסדר מופתי, ומצייתים לרצונו, מבלי שידע איזה אבר עליו להניע כדי לקיים תנועה מסוימת וביותר בתנועת כלי הדיבור. והנה זה האדם כשפוקח עיניו להכיר פלאות בוראו בכל זיז וזיע באיבריו - כבר נעשה הוא משכן לשכינה, ובפנימיות נפשו הרי הוא את אור השכינה נגלה אליו. "מִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱלוֹהַּ" (איוב יט, כו). 

אני לא צריך לחפש אותו בשום מקום, מסתכל על בשרי, איך הוא קיים, איך הוא עובד, איך הוא מתפקד - אני רואה את האלוקים חי וקיים! יתכן, שחוקרי הטבע שדרכה רגלם על גלגל לבנה, יודעים הם בידיעה יתרה עלינו על נפלאות הבורא יתברך, כי הם היו שם, דרכו במקום הזה, אך מידיעה סתמית זו ועד לגילוי כבודו יתברך - הדרך עוד ארוכה. הם יכולים לדרוך על הירח ולא לדעת שיש אלוקים בכלל. שכן שני תנאים קודמים לגילוי זה, אם אתה רוצה לגלות את כבודו יתברך יש שני תנאים קודמים.

אחד זה התבוננות מנקודת ראות נכונה. אז קודם כל אדם חייב לחיות בהתבוננות, בלי התבוננות הוא בחשכה, כמו שבחשכה לא רואים כלום - יכול ללכת אדם כל היום עם עיניים פקוחות והוא לא רואה שום דבר. לא רואה את האלוקים, לא רואה את מעשיו, לא רואה שכר ועונש, לא רואה השגחה, לא רואה שום דבר לא רואה כלום, עמה ודמה. אז צריך להיות התבוננות, אבל לא סתם התבוננות. יש גם אנשים שמתבוננים, לקוחים מיקרוסקופ וטלסקופ, אבל הם לא רואים מה שצריך לראות, הם רואים את החלקים והחלקיקים של החומר! ואת היוצר והבורא של זה - הם לא רואים, בחשכה באפלה.

אז תנאי ראשון לגלות את השם - זה התבוננות אבל מנקודת ראות נכונה. ודבר שני: זה טהרת הלב והכנת מקום לשכינה. "לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱלֹהִים" (תהלים נא, יב) טהרת הלב, זה לב נקי ממידות פחותות, המידות הפחותות הן מסתירות את האלוקים. כשיש לאדם תאווה הוא רואה את האלוקים? הוא לא יכול לראות אותו הוא רואה את התאווה, הוא רואה את התאווה רק זה הוא רואה. אדם שרודף כבוד - הוא חושב על כבוד השם? הוא רואה רק את הכבוד שלו! אז זה מסתיר לו את האלוקים, וכן הלאה.

טהרת הלב צריך להיות והכנת מקום לשכינה. זאת אומרת: צריך להיות כלי קיבול לקבל את האור האלוקי, אחרי הבחנה שאתה בוחן בברואים, ואתה מגלה את האלוקים לנוכח. איפה, איפה הוא ישכון? איפה הוא ישכון? צריך לטהר את הלב להכין מקום לשכינה. אז הורונו חכמים זכרונם לברכה מה מונע? לדוגמא אמרו: "כל המתגאה כאילו דוחק את רגלי השכינה" זאת אומרת: בעל גאווה השכינה לא יכולה לשרות בו, לא יכולה! למה? כי בעל גאווה הוא 'כאילו דוחק את רגלי השכינה'. הסברנו פעם את מה שכתוב בהלכה: כתוב בהלכה: 'שאסור לילך בקומה זקופה!', אסור, איסור אסור! 

מה זה קומה זקופה? אם אדם הולך ולא רואה תוך הליכתו, זאת אומרת אם העיניים משפיל אותם כלפי חוץ מכבודכם רגליו, והוא לא רואה ברגליים את הליכתו, אתה הולך ככה ואתה לא רואה את קצה הרגל - זה סימן שאתה כבר הגבהת את הראש יותר מידי, וזה נקרא מתגאה ואסור ללכת ככה. לא צריך כך {עם הראש ממש למעלה} מספיק שאתה לא רואה את הרגליים תוך כדי הליכה. אם אתה רואה אותם אז סימן שהראש שלך מורכן באופן כזה שאתה לא עובר על איסור המתגאה. למה? "הרי זה כדוחק את רגלי השכינה" 

המשילו לנו חכמים כתוב (ישעיה סו, א): "הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי" כביכול הַשָּׁמַיִם הם כיסא מושבו של הקב"ה, ולמטה הארץ זה כמו הֲדֹם שרפרף שמניחים עליו את הרגליים. אז כביכול, כביכול בציור בכדי להבין מזה "דוחק רגלי השכינה" אז כביכול רגלי השם מגיעות עד למטה, ואתה כשאתה עושה ככה! {מזדקף} אז אתה דוחק את רגליו של הקב"ה. {אתה לא נותן לו כאילו}. 

הסברתי פעם: "אני ואין" אותם אותיות, "אני ואין" מה צריך להיות - אני או אין? משה רבנו היה (במדבר יב, ג) "עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" ומה הוא אמר? "וְנַחְנוּ מָה" (שמות טז, ז) אין גמור! אם אתה אין גמור אתה לא דוחק את רגלי השכינה בכלל, בכלל, אין לך מהות כאילו, אתה לא קיים בכלל, אתה מתמזג! עם רצונו של הקב"ה בלבד, ואין פה שום סתירה! לרצון האלוקי. אין פה שום חלקיק של "אני" אין, אין כלום. כשיש "אני" אגו - אז אני רוצה! אני פועל! אני אני אני, "אני" הזה זה על חשבון הבורא. 

אז שימו לב: כמה זה גימטרייה "אני"? ס"א, 61. ס"א זה סיטרא אחרא. כשאתה "אני" "אני"! זה סיטרא אחרא. כשאתה "אין" - זה א"ס, לא ס"א, מה זה א"ס? אין סוף. אין סוף ברוך הוא, אתה מניח לקב"ה שהוא יהיה בכל.... אתה לא תופס מקום, ה - "אין סוף" ברוך הוא שולט בכל נגלה בכל, קיים בכול, ואתה לא מפריע לו בכלל. 

אם אתה "אין" אתה נותן לקב"ה את בחינת האין סוף. אבל אם אתה "אני"! אתה חלק מהסיטרא אחרא, שזה הצד האחר, "סיטרא" זה צד, "אחרא" זה אחר, אתה כמו המרכבה הטמאה, שהיא כאילו יש לה כוחות משלה. יש מרכבה קדושה ויש מרכבה טמאה, נהייתה מאן דאמר הא!! אז אדם רוצה שיזכה לגילוי שכינה - צריך לטהר את הלב, וצריך להניח מקום לשכינה. אבל אם הוא מתגאה - "כל המתגאה" אמרו חכמים: "כאילו דוחק רגלי השכינה!" כי בלב מלא תאווה וגאווה - לא תשכון שכינתו יתברך. 

"תּוֹעֲבַת השם כָּל גְּבַהּ לֵב" (משלי טז, ה) גְּבַהּ לֵב! לא גבוה, לא הרים את הראש! שזה שחצנות ויוהרה וטיפשות וכסילות, שהכסיל מודיע בכל מקום: "כסיל אני!" בהילוכו רואים שהוא כסיל איך הוא הולך. אבל יש כאלו הולכים בכפיפת קומה עם ידיים ככה מקפידים בפרת כשהם יוצאים מהבית, אז מתחילה ההצגה, הם הולכים ככה עם הידיים שלובות והם מקפידים על זה והם הולכים ככה, זה גבה לב! גבה לב! הגבהות זה בלב, בחוץ לא רואים, בחוץ הכל מכופף הכל... אבל כשצריך לקלל או צריך זה...! איפה הכפיפות? איפה השיפלות? איפה... מה קרה? לאן זה נעלם? הצגות.

לפיכך, האדם אשר תתעורר נפשו לחזות בנועם חכמת הבורא העליונה, חייב לטהר תחילה לטהר לבו ורעיונו, ללטש את נפשו עד אשר תסור ממנה כל קדרות ושחרות, ולמשוח את נשמתו בעריכת חשבונות ומחשבות תמיד, עד יוכשר לבו ותיכון נפשו לראות בטוב השם. נו, אז אם נתעורר ונרצה לחזות בנועם חכמת הבורא העליונה, אז אנחנו צריכים תחילה, לטהר את הלב והמחשבות, ללטש את נפשו שתסור ממנה קדרות ושחרות, כי הגוף שלנו הוא חשוך מאוד, בעל תאוות, ואז למשוח את הנשמה, איך מושחים אותה? כשעורכים חשבונות ומחשבות תמיד, להיות 'מארי דחושבנא', 'בואו ונחשוב חשבונו של עולם', דאז יוכשר הלב ותיכון הנפש לראות בטוב השם. 

ואז לאחר התבוננות כראוי, והשקטת הרעיון על ידי מנוחת הנפש, תשכון השכינה בתוכו, ויזרח עליו אור כבוד השם. הוא ירגיש ששכינה שורה עליו. כמו שאמר חובות הלבבות: "וכאשר תעלם על ליבך, ותיישבם על רעיונך, תזוך נפשך ויאור שכלך, ויצטייר לך כל עניין נעלם בנפשך, ותראה צורות האמיתות בעיניים פקוחות, ויפתח לך שער המעלות, וייגל המסך המבדיל בינך ובין חכמת הבורא". חשבון הנפש פרק ד'.

זאת אומרת: כשאדם מעלה על ליבו את הדברים והם מתיישבים ברעיונו ומחשבותיו, הנפש תהיה זכה, תזוך נפשך אז יאור אור השכל, כי אם המידות הרעות כבר לא שולטות - אז השכל מאיר. ואז תשמע מה יקרה: ויצטייר לך כל עניין נעלם בנפשך, את הדברים הנעלמים תוכל לצייר אותם בנפשך כאילו עומדים לפניך ואתה רואה אותם, ותראה צורות האמיתות בעיניים פקוחות, ויפתח לך שער המעלות, דהיינו תוכל לעלות ברוחניות ממדרגה למדרגה, וייגל המסך המבדיל בינך ובין חכמת הבורא. העבירות המידות הפחותות הן מסך מבדיל, "עֲו‍ֹנֹתֵיכֶם הָיוּ מַבְדִּלִים בֵּינֵכֶם לְבֵין השם אֱלֹהֵיכֶם" (ישעיה נט, ב).

אבל אם אתה עושה כל מה שאמרנו, ממילא אתה מסיר את המסך המבדיל ואתה גולל אותו ואז יתגלה לך חוכמת הבורא שהיתה נסתרת ממך בגלל שלא חייתה בחשבון ולא התבוננת ולא ראית את השם לנוכח עיניך. אז אם כן אחד מן הדברים שמגלה לנו זה ההתבוננות בחידוש הלבנה, שהיא עושה פעולתה אמת, והיא מקיימת רצון בוראה, והיא מופיעה לנגד עינינו בכל חודש, נסתרת חצי חודש ונגלית כאילו השם בא לביקור, מציץ אלינו שוב פעם וכו'.

והיא גם רומזת על עם ישראל, שלעם ישראל יש חשכה ואורה, יש לנו גלות וגאולה, אנחנו תקופות עוברים גלויות, ותקופות גאולות. אור זה אור הגאולה, ולילה וחושך זה הגלות. אז אנחנו רואים כל הזמן אור שכינה שאומר: אפילו שהיה חושך והיה גלות - יגיע השלב שיגיע האור, הוא ילך ויגדל ויגדל כמו הצדיקים. שאמרנו "וְאֹרַח צַדִּיקִים כְּאוֹר נֹגַהּ" בהתחלה זה רק אורח "הוֹלֵךְ וָאוֹר עַד נְכוֹן הַיּוֹם". בעזרת השם בגאולה הקרובה בהכרה מלאה בעיניים פקוחות, לראות גילוי שכינה במהרה בימנו אמן. אמן! 

"רבי חנניא בן עקשיא אומר: "רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות, שנאמר: "השם חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר".