למה "על נטילת לולב" ולא "על לקיחת לולב" כלשון הפסוק? הרשב"ם נשאל: מפני מה אנו אומרים "על נטילת לולב"? "אשר קידשנו במצוותינו וציוונו על נטילת לולב". ואין אנו אומרים "על לקיחת לולב, כלשון הכתוב: "ולקחתם לכם ביום הראשון"? והרשב"ם השיב לשואל: זו אינה שאלה. שאין מקפידין בלשון כל שאנו שומרין העניין. שאם כן, שאל למה אנו אומרים "על נטילת לולב" ואין אנו אומרים "על נטילת כפות תמרים"? כי בפסוק כתוב :"כפות תמרים", זה מה שנקרא לולב. זה לשון הכתוב. אז אם כן, תלך עד הסוף. וכן בתפילין ובתקיעת שופר ובכל המצוות אין ההקפדה, רק על שמירת העניין ולא בלשון.  זו תשובתו של הרשב"ם.

בכל זאת, הגאון רבי ברוך אפשטיין מפינסק, בעל תורה תמימה, מצא טעם נפלא ללשון הברכה: בילקוט שמעוני פרשת אמרו למדנו: אמר רבי אבין: משל לשניים שנכנסו אצל הדיין ולית אנן יודעין הדה ניצוחיה. אנחנו לא יודעים מי ניצח בדין. שני בעלי דינים נכנסו לדין אצל הדין ואנחנו לא יודעים מי ניצח מבינהם. אלא, מאן דנסיב בין בידי". מי שיוצא עם כף של תמר בידיו, אנן יודעין דהוא נצח. תמיד  מי שיוצא ממשהו הוא מריע, עושה תנועות, וי, משהו, לוקח איתו משהו ביד. כך, לפי שישראל ושרי אומות העולם נכנסים לדין לפני הקב"ה בראש השנה, לית אנן ידעינן מאן ינון ניצחנא. ואם ניצחו בדין בראש השנה, אלא ממה שישראל יוצאים מלפני הקב"ה ולולביהם בידיהן. ואתרוגיהן בידיהן, אנו יודעין דישראל ינון ניצוחיא.

וכתב על זה בספר "לחם שלמה" הספרדי, בסימן שנ"א, וזה לשונו: לפי שמנהג המנצחים לרומם ולהוליך בידיהם עצי תמרים לאות ניצחון. ולפי זה התאים התורה התמימה. התבאר לשון הברכה "על נטילת לולב". כי הלשון נטילה מורה על התרוממות והגבהה. כמו שכתוב: "וינטלם וינשאם". ומעניין זה גם הלשון "על נטילת ידיים". צריך ליטול ידיים ולהגביה את ידיו כנגד פניו, כמו שאומר הבן איש חי, ולהכניס מרפקיו. וינטלם, על  הפסוק: "וינטלם וינשאם". ועיין גם בספר הכתב והקבלה סוף פרשת שמיני. מה שאין כאם אומרים אם אומרים לשון לקיחה, "על לקיחת לולב", מורה רק על אחיזה בעלמא. לקחת זה לאחוז. בלי כל עקירה ממקומו. אבל בלשון "על נטילת לולב" שצריך להגביה אותו, וזה מראה שניצחנו בדין, כמוש כתוב במדרש. אז זה הטעם שמסביר. טעם. התשובה של הרשב"ם נשארה במקומה: שלא מקפידין על לשון הפסוק. כי אם כן, היית צריך להגיד גם "על כפות תמרים", אבל שומרים העניין. זה לעניין התשובה. אבל לעניין טעם, מה הטעם שבחרנו בכל אופן את הלשון "על נטילת" ולא "על לקיחת"? בשביל את העניין של ניצוחא, שניצחו בדין ולנטל, דהיינו להגביה ולנשא כדרך המנצחים. זה "בעל התורה תמימה".  

עכשיו שאלה: למה לא מכשירים הדס שוטה מדין רובו ככולו? המשנה ברורה בסימן תרמ"ו, סעיף קטן י"ח, מביא בדין הדס את שיטת הרא"ה, זכרונו לחיי העולם הבא: אם נשר עלה מכל קן וקן לכל אורכו של ההדס ונשארו שניים בכל קן, כשר. כיוון שנשאר רובו של העבות ורובו ככולו. שלוש בקן זה נקרא עבות, ושחופה אחד את השני. זה הדין בהדס שהוא עבות, השלושה שיוצאים מקן אחד. אם ירד עלה אחד מכל קן אז מדין רובו ככולו כשר. כיוון שנשאר רובו של העבות ורובו ככולו. וכתב המשנה הברורה שכמה אחרונים הסכימו שבשעת הדחק אפשר לסמוך ולהקל כשיטת הרא"ה וסיעתו. זאת אומרת אין לך משהו אחר, אתה לא יכול למצוא משהו אחר, אתה יוצא והדס כזה הוא כשר.  והקשה רבי יעקב ישראל קנייבסקי, בעל קהילות יעקב, בסוכה סימן כ"ו: אם כן, הוא שואל: מדוע הדס שוטה פסול אפילו בשעת הדחק? כמו שפסק הרמ"א שם בסעיף א'. והרי שני עלים עומדים בשווה, יוצאים מקן אחד, ואם כן יש רוב של עבות. ולמה לא נכשיר אף כאן מדין רובו ככולו? מה גורע שבהדס שוטה יש עלה אחד תמיד או למעלה מהקן של שתים או למטה מהקן של שתים. זה הדס שוטה. מה זה גורע אם חסר אחד? אם חסר אחד זה פחות ממה אם יש אחד יותר. אבל יש לנו את הקן של שתיים. ואם בהדס עבות בקן נשארו שתיים וירד עלה אחד, אז הוא שאול מה רע בזה? למה פסלו את ההדס השוטה? לא נוכל לומר שהדס שוטה גרוע יותר, מכיוון שיש גם עלה שלישי, אלא שהוא עומד למעלה ולמטה והם וניכר ביותר שאיננו עבות. שהרי עדיין נוכל לתלוש את כל העלים. אז מה הבעיה? בוא נתלוש בהדס שוטה את כל העלים, כמו שירד עלה מעבות וזה כשר לפי הרא"ה, בוא נתלוש את העלה המיותר הזה בהדס שוטה ויישאר לנו שתיים באותו קן. ואז הוא יהי כמו העבות שנתלש לו עלה אחד.  בכל אופן, מסתימת הפוסקים הדס שוטה פסול בהחלט ואין כל תקנה בתלישת האחד שמעל או מתחת דשני העלים האחרים.

ראיתם? מה אתם אומרים? מה התשובה? למה? (זורקים תשובות מהקהל)

אלא מחדש בעל קהילות יעקב: נראה שהדס שוטה נחשב כמין אחר לגמרי. כיוון שמתחילת גידולו אין לו שלושה עלים בקן אחד, ואם כן, אין זה המין של עץ העבות האמור בתורה. שעניינו שיש בו שלושה-שלושה בכל קן. אפשר אפילו יותר משלושה-שלושה מאותו קן. יש מחומד, משושה, יש מתומן אפילו.  אבל מכל מקום, שלושה-שלושה מאותו קן, כאין קליעה. לעומת זאת כאשר מתחילתו היו שלושה עלים בכל קן, והרי ברור שזה המין שדיברה בו התורה, רק נשר אחד מכל קן וחסר מציאות של עבות מעולה, בזה אמר הרא"ה די לנו ברוב מדין רובו ככולו. כמו בערבה. יש גם צפצפה, הם דומים אבל זה לא אותו מין. ערבה היא חלקה, צפצפה היא כמו מסור. הם דומים, מאוד דומים! שניהם גודלים בנחל. אבל זה מין אחר, זה לא ערבה. זאת אומרת פה מדובר על המין. אתה לא יכול לעושת רובו ככולו במה שדומה. מה שדומה זה לא המין.

באופן נוסף ביאר ה"קהילות יעקב" שהדס שנשרו ממנו עלה בכל קן, עדיף מזה שמתחילתו אין לו אלא שני עלים בקן אחד. משום שכאשר היה עלה ונתלש, נשארת בעץ בליטה שממנה ניכר שהיה כאן עלה באותו קן, השלישי בעבות. רואים שיש בליטה שלישית רק חסר עלה. וכאשר נשר עלה אחד מקן משלוש, ניכר שהיו פה שלושה. אם כן רישומו של העבות נשאר עליו. לעומת זאת הדס שוטה אדרבא נשאר בו ההיכר שהוא לא עבות מעולם, כי הקן הוא רק של שניים. אז רואים שהוא לא מין עבות בכלל. זה אומר ומחדש הסטייפלר.

עכשיו בא לפנינו, אתם ראיתם כאן, יהודי נחמד. שאל אותי על כשרות האתרוג. ושאל אותי על משהו שיש לו איזה בליטה למעלה בחוטם, אם זה פוסל או לא. אמרתי לו שלא. אמרתי לו אבל יש לך בעיה אחרת. את האתרוג שאתה מחזיק ביד הוא מורכב. אז הוא אומר מה עושים? אמרתי לו יש לנו פה כשר. תיקח כשר, תימני ואז תוכל לצאת ידי חובה. אומר לי איך אני יודע זה מורכב. אמרתי לו: אם אתה תמצא בפנים כמו מיץ של לימון, אתה תראה שמה כמו שבלימון שפותחים אותו, והגרעינים שוכבים בצורה אופקית, אז זה מורכב בלימון. פתחנו, ואני אראה לכם מה ראינו: מורכב. אמרתי אז תיקח של התימנים מה שאנחנו הבאנו השנה, ותראה. פתחנו אחד שלנו כשר, חתכנו ורואים את  ההבדל. אני אראה לכם אני מקווה שהמצלמה תוכל לבחון. אנחנו נשלח את זה בקבוצות ותוכלו לראות.

אז בוא תראה ליהודים.

הצגת התמונה של האתרוג.

זה האתרוג שהוא הראה לי. עכשיו, יש לו פיטם למעלה, והעוקץ שלו בולט למטה. והצורה הזאת היא הצורה של המורכבים. ומשקרים את האנשים שזה לא מורכב. הוא שאל אם זה מוקרב. הוא שאל אם זה מורכב או לא, אמרו לו לא. עלה לו 50 שקלים.  אז רואים פה את העוקץ, פה למטה רואים שהוא בולט. למעלה יש פיטם כזה, וזה הצורה שבדרך כלל של המורכבים. פתחנו אותו והנה התוצאה. ממש רואים לימון. רואים פה את כל הלחות, כמו בלימון והגרעינים הם אופקיים יחסית. עכשיו לקחנו סתם אתרוג תימני,לא הכי מהודר, קצת עגול, דומה לעגול, אבל זה כשר, ופתחנו אותו וזה התוצאה: יבש, אין בו את הלחות כמו בלימון והגרעינים עולים למעלה. אז זה לא אותו מין. אז ממילא רואים זה אתרוג, רואים אתרוג, יכול להית יפה, יפה מאוד אפילו. המורכבים אמורים להיות יותר מוצלחים מבחינה חיצונים. כי מרגבים אותם עם לימון שיש לו חוזק בגידולו, והוא גם נראה יותר טוב. אבל מה לשעות?! ככה מוכרים הרבה בשוק, לצערנו הרב. וגם פה יש תרמית ועובדים על אנשים והם משתמשים באתרוג מורכב.

דבר נוסף, ישוב מחודד לשאלת "הקהילות יעקב", יש בקונטרס "דבר קודשו", מסופר שהגאון רבי חיים מבריסק, ברצותו לחדד את תלמידיו, שאל אותם: מאחר ויש דין רובו ככולו, מדוע לא נאמר שאדם החייב לחברו סכום כסף, ישלם לו רק את רובו? וייחשב כאילו שילם כולו. מדין רובו ככולו. מאין זה עלינו לברר אם רובו ככולו למה לא יספיקו שישה אנשים למניין, וייחשבו כעשרה? מדין רובו ככולו. מה אתם אומרים? יש לכם תשובה?   כמובן שלא יעלה דבר כזה על הדעת, אומר הבריסק כרוב, מדוע? כי פשוט הוא שעניין רובו ככולו נאמר במקום שיש דבר העומד בפני עצמו. אז אנו אומרים שהרוב הוא  רובו של אותו דבר. אבל מניין, כל מניין, כסף, אנשים, הוא דבר עומד בפני עצמו. הוא לא דבר העומד בפני עצמו. שש זה שש שלם. חמש זה חמד שלם. עשר זה שלם. וזה לא רוב של עשר. כל דבר. תמצית הדברים היא כך: צריך שיהיה חפצה של דבר. חפצה של דבר. כדי שנוכל להכיל עליו את הדין של רובו ככולו. כגון: בשחיטה. יש דין לשחוט שני סימנים.ז ה החפצה שני סימנים. קנה וושט. וכאשר שחט רוב סימנים, אפילו כחוט השערה, נחשב כאילו שחט את כל סימני הבהמה. כי זה החפצה. שני הסימנים זה הדבר. אף כאן צריך שיהיה קודם כל הדס כשר. כדי שנוכל להכיל עליו דין של רוב. ועל כן, כאשר ההדס היה מושלם, שהוא עבות.ולאחר מכן, נשרו מקצת עליו, דהיינו עלה עלה בכל קן, אז שייך להכשירו מדין רובו ככולו. אבל הדס שוטה מעיקרו לא היה הדס כשר. אלא שאנו רוצים להכשירו מכח רובו ככולו. אך זאת לא ייתכן, שכן רובו ככולו יכול לתת רק את הדין הקודם. מה היה דינו הקודם? עבות כשר ואז רובו ככולו. אבל להכיל עליו דינים חדשים, ע"י הורדת העלה, זה אי אפשר להכיל עליו. לכן אין רובו ככולו.