"הנני נותן לו את בריתי שלום", אמרו חכמים ז"ל במדרש, אמר הקב"ה בדין הוא שיטול שכרו. המאמר הזה תמוה, וכי יעלה על הדעת שיקופח שכרו שצריך הקב"ה לומר בדין הוא שיטול שכרו?

ביאר החתם סופר, אמרו חכמים ז"ל באבות דרבי נתן פרק ל"ח כשתפסו את רבן שמעון בן גמליאל ואת רבי ישמעאל להריגה, היה רבן שמעון בן גמליאל יושב ותוהה בדעתו ואומר אוי לנו שאנו נהרגים כמחללי שבתות וכעובדי כוכבים וכמגלי עריות ושופכי דמים. אמר לו רבי ישמעאל, שמא כשהיית יושב ודורש בהר הבית והיו כל אוכלוסי ישראל יושבים לפניך, זחה דעתך עליך? ונחה דעתו, קיבל את הדין, כי אפשר שבשעה שהיה יושב ודורש בהר הבית וכל אוכלוסי ישראל יושבים לפניו אולי זחה דעתו, התגאה. אז נחה דעתו שמגיע לו כבר עונש כזה. שיוציאו אותו להריגה רח"ל.

וכן מובא במשנה ברורה בסימן נ"ג ל"ה. בשם ספר חסידים, אמר לו רבי ישמעאל, שמא היית דורש ברבים ושמח לבך ונהנית מדברי תורה, אמר לו אחי ניחמתני, ז"א אם אדם מלמד ברבים ונהנה מדברי תורה, דהיינו שמח בליבו ונהנה מדברי תורה, עלול הוא להריגה.

נמצא אפילו שאדם מייחד כל מעשיו לשם שמים, אם אח"כ שמח בו, מקפח שכרו.

על כן אחר שעשה פנחס את המעשה הנורא, הוא מסר נפשו והצליח, סיבב הקב"ה שיהיו השבטים מבזים אותו, הראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אימו עגלים לעבודה זרה, הרג נשיא מישראל, כל זה כדי שלא תכנס שמחה בליבו ויתגאה במעשה שעשה, ואז יקפח את שכרו. וכיון שהוא לא נתגאה מהמעשה שעשה, בדין שיטול שכרו. אז ככה דאגו לו מן השמים שלא יפסיד שכרו.

בעוד אופן נראה לבאר, שואל הרמב"ן בספרו אמונה ובטחון פרק ז', כיצד אמרו חכמים ז"ל שאין שכר בעולם הזה, הלא מצינו בגמרא שבת כ"ג. הזהיר בציצית זוכה לטלית נאה, הזהיר במזוזה זוכה לדירה נאה, הזהיר בקידוש היום זוכה וממלא גרבי יין, משמע מכאן שיש שכר מצוות בעולם הזה.

ותירץ הרמב"ן שהבטחות אלו נאמרו על מי שיש באפשרותו להפטר מהמצוה ומכניס את עצמו לחיוב, כגון מצות ציצית, אין אדם חייב אלא אם כן יש לו כסות מצויצת, והוא מביא עצמו לחיוב, וקונה בגד של ארבע כנפות להתחייב במצוה. וכן במזוזה, מי שאין לו בית ראוי למזוזה אינו חייב בה, והוא מחזר אחריה. וכן בקידוש ה יום יכול לקדש על הפת וטרח להביא יין, על אדם זה אמרו חכמים ז"ל שמקבל שכרו גם בעולם הזה. מידה כנגד מידה.

וכן כתב רש"י בבא קמא דף ט', אדם שמוסיף בהידור מצוה יותר משליש, כדי להדר במצוה הוא מוסיף יותר משליש ממה שהוא מרויח, הקב"ה משלם שכרו בעולם הזה. ולפי זה מיושב היטב, שהרי הלכה היא, הבועל ארמית קנאים פוגעים בו ואין מורים כן, אם הולכים לשאול שאלת חכם הוא לא יורה לפגוע בו, הלכה היא שפוגעים בו אבל לא מורים כן, אלא אדם מעצמו שרוצה לקנאות קנאת ה' פוגע בו, במי שבועל ארמית, ובשעת המעשה. וכיון שפנחס הכניס עצמו בחיוב וקנא לה', בדין שיטול שכרו מיד, למה כי הוא עשה יותר ממה שהוא מצווה כמו שלמדנו בהרמב"ם.

עכשיו נשמע ביאורים נפלאים מה הטעם ששכר מצוה בזה העולם אין. למה לא משלמים על שכר מצוות בעולם הזה. פירוש ראשון, בספר חנוכת התורה ביאר, משום ששכירות אינה משתלמת בסוף, אדם שהוא שכיר אז השכירות משתלמת בסוף, לא מקבל כסף מראש, והסוף מתי, כשגומרים את חיי העולם הזה. אז לכן לא משלמים לאדם שכר בעולם הזה. אמנם פנחס הוא אליהו, ואליהו חי לעולם, אם כן אין מה לחכות לפנחס עבור מצוותיו, שהרי יחיה לעולם ובדין שיטול שכרו מיד. אז זה פירוש אחד.

פירוש שני, בעוד אופן הוא ביאר, ספר חנוכת התורה, העולם הזה הוא זמני, והשכר עבור המצוות נצחי, ואי אפשר לתת שכר נצחי בעולם הזה הזמני, אמנם פנחס שחי לעולם ועד שייך לשלם לו כבר בעולם הזה, כי עולם הזה וההמשך מחוברים יחדיו אצלו.

פירוש שלישי, בספר קובץ המנחה ביאר, דהן בקדושיו לא יאמין, הקב"ה לא מאמין אפילו בקדושים ביותר. אפילו באבות הקדושים, לא מאמין, הן בקדושיו לא יאמין. מדהים שאנשים אומרים, מה אתה לא מאמין לי? הקב"ה בקדושיו לא מאמין והוא אומר מה אתה לא מאמין לי.

אתמול שמעתי סיפור שבאחד מהאולמות פה בסביבה ברמת גן, לא ברמת גן סליחה בפתח תקוה, אז יש שמה השגחה של מחמוד, ושמה יש משגיח מטעם מחמוד, עם זקן והכל, נראה בסדר, נראה חיצונית בסדר, כמו שהוא נראה כאילו בסדר. הוא מגיע בעשר והשף מגיע בשמונה, המשגיח מגיע בעשר, ומישהו קיבל שמה השגחה פרטית, להשגיח על אירוע, אז הוא התנה איתם ואמר להם רבותי, לא להתחיל לפני שאני מגיע, והוא הגיע בזמן שהוא קבע והוא רואה שכבר יש סיר עם שש לשונות, מתבשל, אז הוא אומר למה התחלתם בלי רשות? לא, צריכים להספיק וכו', איזה השגחה זה? אז הוא אומר מחמוד. טוב, הוא הלך לפח זבל לחפש את השקיות, מה הוא מוצא? של הרבנות, לא מחמוד, אבל לפניכ שהוא אמר לו, יש לך תעודה, יש לך איזה אסמכתא שזה של מחמוד, אז הוא אומר מה אתה לא מאמין לי? הוא אומר לי כולו קעקועים, כל הידיים קעקועים, ואומר מה אתה לא מאמין לי? ובסוף מה הוא מצא זה רבנות. אח"כ היו צריכים לנפות את הקמח, אז הוא ניגש לנפה לבדוק אותה אז יש בה חור, אז הוא אומר למשגיח של  מחמוד, איך אתה מנפה עם זה, אז הוא אומר לא, זה חור קטן. לא יאומן כי יסופר. סיפר לי סיפורים חבל על הזמן, הוא יבוא לפה כנראה למסור שיעור בנושאים האלה במה שהוא נתקל בתוך ההשגחות הפרטיות שהוא לוקח. אז זה הקב"ה אומר הן בקדושיו לא יאמין.

וחכמים ז"ל אמרו, אל תאמין בעצמך עד יום מותך, על כן אי אפשר לשלם עבור המצוות, שאין לדעת מה יהיה סופו, איך תדע מה יהיה סופו? יכול להיות שהוא יתהה על הראשונות, כמו מורי עסקה, כמו הרבה רבנים, שתהו על הראשונות והפסידו הכל. אמנם המזכה את הרבים עליו אין חשש, למה? שהרי המזכה את הרבים אין חטא בא על  ידו, ופנחס שזיכה את הרבים בזה שהרג את זמרי אין חשש שמא יחטא לכן בדין שיטול שכרו מיד, אין חשש שהוא יתחלף או ישתנה, כי הוא מזכה הרבים, ומזכה הרבים הוא לא יחטא. אז זה דין מיוחד במזכה הרבים.

פירוש רביעי, בספר דברי שאול ביאר, יש חשש שמא יתחרט האדם על המצוה שעשה, ואמרו בגמרא בקידושין מ', רבי שמעון בר יוחאי אומר, אפילו צדיק גמור כל ימיו ומרד באחרונה, איבד את הראשונות. אמר ריש לקיש, בתוהה על הראשונות, אם כן אי אפשר לתת לאדם שכר עבור המצוות כל עוד שהוא בעל בחירה, שמא יתחרט עליהם ואיבד את שכרו.

והנה כתב הרמב"ם בפאה פ"א, ששכר מצוה בעיא עלמא ליכא, אין שכר על מצוות בזה העולם, נאמר רק במצוות שבין אדם למקום, אומר הרמב"ם, אבל במצוות שבין אדם לחברו נותנים שכר בעולם הזה, ולפי המזוכר לעיל מובן הטעם, כי אפילו אם יתחרט, מכל מקום הטובה שעשה עם רעהו נשאר קיים לעולם. ולא שייך החשש שיתחרט על זה. ומעתה פנחס שעשה טובה עם ישראל, בקנאו קנאת ה', ונעצרה המגיפה מעל בני ישראל, בדין הוא שיטול שכרו. שאפילו אם יתהה חלילה על הראשונות טובה זו שעשה לא שייך בה חזרה. כי הטובה נעשתה. אז זה טעם נוסף למה בדין שיטול שכרו פנחס למרות שבעיא עלמא ליכא אגרא.

פירוש חמישי, בספר יגל יעקב לבעל כף החיים ביאר, הנה כתב החיד"א בספרו דבש לפי, בשם המהרש"א שרבים העושים מצוה שכרם משתלם כבר בעולם הזה. והנה אמרו, כל המזכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו, ופנחס על ידי שהרג את זמרי גרם שהמגיפה נעצרה, נמצא שכל אלה שלא מתו במגיפה זכו לחיות ולקיים מצוות מחמתו, מסיבתו. ועוד, על ידו נמנעו מלזנות עם בנות מואב, ואין לך זיכוי הרבים יותר מזה שמונע אותם מעבירות. זכות הרבים תלוי בו, ובדין שיטול שכרו כבר בעולם הזה. אז הכף החיים מביא שהחיד"א כתב בשם המהרש"א, שרבים שעושים מצוה שכרם משתלם בעולם הזה, ומזכה הרבים יש לו דין של רבים, כי הוא מזכה את הרבים וזכות הרבים תלויה בו, ממילא מגיע לו לקבל שכרו כבר בעולם הזה, זה לא מפסיד לו לעולם הבא.

בספר מנחת עני ביאר, זה פירוש שישי, יש איסור בתורה לא תלין, ואסור להשהות שכר אדם, וצריך ביאור, אם כן איך הקב"ה משהה שכר המצוות לעולם הבא? אלא כל זמן שאדם עדיין חי לא נגמרה מלאכתו, ואין איסור בל תלין, אין פה איסור של לא תלין, והנה כתוב בזוהר, באותה שעה שהלך פנחס להרוג את זמרי,  יצאה נשמתו מאימת שבטו של שמעון שבאו לפגוע בו, ונתעברה בו נשמת נדב ואביהו וקם לתחיה, וכיון שפנחס טעם טעם מיתה, נחשב שגמר מלאכתו. ומעתה אי אפשר להשהות את שכרו ובדין שיטול שכרו מיד.

פירוש שביעי, בספר בני שלמה ביאר, כתב השל"ה הקדוש, מצות קידוש ה' אינה ככל המצוות שחייבים לרדוף אחריהם, אלא רק שאונסים אותו לעבור על הדת אז מצוה גדולה למסור עצמו, זה שאמר רבי עקיבא, כל ימי הייתי מצטער מתי יבוא מקרה זה לידי ואקיימנו. מתי יבוא, מאחר שכך היה מקום לומר שמקפיד עליו ה' על שמסר עצמו לסכנה להרוג את זמרי בידעו שכל שבט שמעון  יבואו עליו להרגו כדי להציל את נשיאם, ולולא שהקב"ה היה עושה נס היו הורגים אותו, ואפילו שאמרו הבועל ארמית קנאים פוגעים בו, דוקא שלא במקום סכנה, ז"א נכון שיש דין כזה קנאים פוגעים בו, אבל אתה לא מצווה למסור נפש על המצוה הזאת, אלא במקום שאין סכנה, שאתה תעשה את המצוה הזאת של קנאים פוגעים בו ולא תסתכן בעצמך. אז לכן אמר הקב"ה בדין שיטול שכרו, כיון שבא להציל את כל ישראל מהמגיפה אז היה מותר לו. לכן מותר לו ולכן מגיע לו שכר. כי אם היה מוסר עצמו במקום שלא צריך ולא מחוייב, אז לא מגיע לו שכר. אבל במקום שהוא רצה להציל אחרים כמו הרוגי לוד, שאין אדם יכול לעמוד במחיצתם שהם קיבלו עליהם את הדין במקום אחרים, אז לכן בדין שיטול שכרו.

ביאור שמיני, עוד הוא ביאר, ספר בני שלמה, אמרו חכמים ז"ל, מי שעושים לו נס מנקים לו מזכויותיו, ידוע שלפנחס נעשו באותה שעה שנים עשר ניסים, אם כן היינו חושבים שינוקה משכרו, אמר הקב"ה בדין שיטול שכרו, דמטרתו היתה לקנאות קנאת ה', ומי שמקנא קנאת ה' אפילו שעושים לו הרבה ניסים אז הוא לא מפסיד שום דבר משכרו.

קטונתי מכל החסדים ומכל האמת שאמר יעקב אבינו זה ניסים שנעשו לו פרטיים, אבל פה ניסים שנעשו לו כדי לקנא קנאת ה', אז לכן אין מה לחשוש ומקבל שכרו בדין.

פירוש נוסף אבל לא בנושא הזה, "לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום", מפרש התרגום יהונתן בן עוזיאל, שהקב"ה הבטיח לפנחס שיהפך למלאך ויחיה לעולם, כדי שיוכל לבשר על הגאולה באחרית הימים, וזה לשון רבינו יהונתן בן עוזיאל, אה ינאי יהב ליה יד כימי שלם והא בדיני מלאך קיים ויחא לעלמא למבשרא גאולתא בסוף יומיא, הקב"ה אומר לו אני נותן לך את בריתי שלום ואעשה אותך מלאך קיים ואתה תחיה לעולם לבשר את הגאולה בסוף הימים.

וכן הוא בזוהר הקדוש, בראשית כ"ט ב', כל ההוא ברנש דמקנא ליה להקב"ה, לא יכול מלאכא דמותא לשלטא ביה כשאר בני אנשא ויתקיים ביה שלם, והא הוא כמא דאיתמר בפנחס לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום. הזוהר הקדוש אומר, כל אדם שמקנא לקב"ה, לכבודו של ה', לא יכול מלאך המוות לשלוט בו כשאר בני אנשים ויתקיים בו השלום, וכמו שהעמידו זאת חכמים מה שנאמר בפנחס לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום.

יש להבין, כיצד נלמד ענין זה שהוא יחיה לעולם ולא ימות מהפסוק "הנני נותן לו את בריתי שלום", הנה כתב הספורנו, את בריתי שלום ממלאך המוות, כענין עושה שלום במרומיו, כי אמנם ההפסד לא יקרה אלא בסיבת התנגדות ההפכים, וזה אמנם נתקיים בפנחס שהאריך ימים הרבה מאד מכל שאר אנשי דורו, למעלה משלש מאות שנה, וכל שכן לדברי האומר אליהו זה פנחס והוא עדיין חי וקיים. אז ביאר את דבריו של הספורנו המהר"י אסאד בשאלות ותשובות יהודה יעלה, חלק ב' סימן נ"ה, בטוב טעם ודעת. הנה אדם  מורכב מארבעה יסודות, אש רוח מים ועפר, והמיתה באה על האדם מפאת התגברות היסודות זה על זה, כגון האש המתגברת על המים או להיפך וכדומה, נגיד אדם יש לו חום 42 אז הוא מת, למה יש התגברות של החום על הנוזלים שבגוף וזהו, הוא מת. או אדם שיורד לו ה חום יותר מידי למטה ויש התגברות של הקור, של המים על האש, מת. וכן הלאה. ומה שאליהו חי לעולם, הוא בעבור שהקב"ה זיכה אותו בהתמזגות ארבעת יסודותיו, שהם יהיו ממוזגים בשווה ובשילוב מדויק. ולכן נאמר בפנחס שהוא אליהו, הנני נותן לו את בריתי שלום, שארבעת היסודות הם יהיו בשלום זה עם זה ולא יתגבר אחד על השני. וזהו כוונת הספורנו, כי אמנם ההפסד לא יקרה אלא בסיבת התנגדות ההפכים. כי אש ומים זה הפכים. עפר ורוח זה הפכים. והם מתנגדים אחד לשני, אז כשיש התגברות של אחד על השני אז זה הגורם להפסד. כלומר, כאשר מתנגדים היסודות זה לזה נגרם מיתה לאדם. זה מה שאומר הרמב"ם, שינוי וסת תחילת חולי, כשמתחיל להשתנות הויסות של ארבעת היסודות, ארמה אש מים רוח עפר, שינוי וסת בענין החלפת התקופות לדוגמא או משהו כזה, זה תחילת חולי, סיבה לחולי.

כשמתנגדים היסודות זה לזה נגרם מיתה לאדם, ואילו פנחס נתברך בשלום שלא יתנגדו זה לזה, וממילא יחיה לעולם.

לפי זה מבואר גם מה שנאמר על אליהו, בריתי היתה איתו החיים והשלום, זה מופיע במלאכי ב', כלומר נתתי לו החיים על ידי שנתתי לו השלום. בריתי היתה איתו החיים והשלום, בזכות השלום זכה לחיים. שלא יתגברו יסודתיו אחד על השני, אז רואים שאותו לשון נאמר גם בפנחס וגם באליהו, בפנחס הנני נותן לו את בריתי שלום, ואליהו נאמר בריתי היתה איתו החיים ושלום.

ובקונטרס שב דנחתא, להגאון רבי יוסף אנגל זצ"ל באות א' פירש על פי זה את מאמר חכמים ז"ל בברכות ז', אליהו בארבע, כתוב שכל אחד יש לו קפיצות שהוא קופץ יש מלאכים קופצים באחת, יש בשתיים, יש בארבע, אליהו בארבע, הוא קופץ בארבע, ככה כתוב, אליהו בארבע, היינו, ככה הוא מסביר, כל אדם אחד מיסודותיו הנזכרים לעיל גובר בו בטבע על שאר היסודות, אין אדם שהוא ממוזג לגמרי, תמיד יש לו נטיה יותר, ואז כל הפעולות מתייחסות ביותר אל היסוד ההוא שגובר בו, כגון מי שיסוד האש גובר בו אז הפעולות שלו הם במהירות ובזריזות, כמו שהאש ממהרת וזריזה ככה גם הוא. גם כעס יהיה לו, התגברות האש וכו'. מי שיסודו עפר והיסוד גובר בו של העפר מהיתר, כל פעולותיו נעשות בעצלות ובכבדות, למה כי יסוד העפר מוגבר אצלו.

אליהו הנביא כל ארבעת יסודותיו היו ממוזגות בו להפליא שווה בשווה ולא היה אחד גובר על רעהו, לכן כל מעשה שליחותיו התייחסו אל כל ארבעת יסודותיו בשווה, וזה הרמז אליהו בארבע. לא היה גורם אחד גובר על השני, אלא כל הארבעה היו שוים, לכן כל שליחות שעשה עשה אותה בארבע.

נושא נוסף שחשוב מאד לתקופתנו. האם מפרסמים שמו של חוטא ומתי. בשם איש ישראל המוכה אשר הוכה את המדיינית זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני, יש לתמוה, מדוע בפרשה הקודמת שעוסקת בעצם העבירה לא נזכר שמו, רק נאמר איש ישראל, ואילו בפרשה העוסקת בקנאות של פנחס הזכירו את שמו של החוטא. אור החיים הקדוש ביאר שכוות התורה בזה לשבח את המעשה של פנחס, דאף שידע שמדובר בנשיא ישראל ובבת מלך, עשה בהם שפטים לקדש שם שמים. אז לכן פרסמו אותו, קודם שסיפרו את המעשה, לא היה ענין לפרסם את השם, אבל כשרוצים להזכיר את הגיבור הגדול, את פנחס הקנאי האמיתי לה', צריכים להראות שהוא לא חת מפניו של נשיא ישראל, אז צריך להזכיר אותו בשמו מי זה היה ומה היה מעלתו, לכן כתוב זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני, שהוא לא פחד, אז צריך להראות לפרסם את שמו של החוטא כדי להגדיל את שמו של הזוכה להכותו ולהלחם בו.

רבי זלמן סורוצקין זצ"ל ביאר, הפרשה הקודמת שעוסקת בעצם העבירה לא הזכירה התורה שמו, למה? שם רשעים ירקב, לכן לא  צריך להגיד את השמות, מספיק דודי רובי וכו', שם רשעים ירקב. ואין לנו ענין בידיעת אדם העושה מעשה תועבה, אך לאחר שבא פנחס ודקר בחרב את זמרי הלך עמו בכל מחנה ישראל, הוא תקע אותו ככה ויצא החוצה. ואז נפסקו החטאים בם בנות מדין, ונפסקה המגיפה, וכך נגרם על ידי זמרי דבר טוב לעם, כשהם ראו שתקוע על החרב נשיא שבט ישראל נרתעו כולם והפסיקו מהעבירות. על כן הזכירה את שמו בזה המקום, כי אין הקב"ה מקפח שכר של כל בריה.

יש גמרא שמפרסמת את שמותם הרעים של אלה שלא רצו לגלות את סוד הקטורת וכתיבת ארבע שמות ה' ביחד אחת וכו', משנה. ועליהם נאמר שם רשעים ירקב. והיא מפרסמת גם צדיקים שגילו את כל הסודות שהיו להם כדי שיוכלו להמשיך איתם, ושעשו טוב למקדש, ועליהם נאמר זצ"ל. אז יש שמה מאן דאמר בגמרא שאומר רקביבות תעלה בשמותם, שם רשעים ירקב מה פירוש שם רשעים ירקב? צריך להרקיב את השם, כי אם מזכירים את השם של הרשע במלואו אז נהיה לו בושה, ואם נהיה לו בושה נהיה לו כפרה, מהבושה נהיה לו כפרה, בין אם הוא חי בין אם הוא מת, לכן ברשעים כאלה נאמר שם רשעים ירקב רקביבות תעלה בשמותם שלא יהיה להם גם כפרה, כי אם יזכירו אותם בשמותם הרשע פלוני אלמוני יהיה לו בזיון ואז יהיה לו כפרה, אבל הם כאלה רשעים שהפסוק מחיב שירקיבו את השם שלהם, לכן קוראים להם בשמות משונים לשנות כדי שלא יהיה להם אפילו את הכפרה הזאת.

הבן יהוידע כתב את אותו הרעיון שאמרנו עכשיו שהקב"ה לא מקפח שכר שום בריה אפילו רשע שעשה כך וכך ויצא מזה דבר טוב, אז הוא אומר את אותו רעיון על דברי הגמרא בברכות כ"ח. מעשה בתלמיד אחד שבא ושאל אם תפילת ערבית רשות או חובה, ומחמת השאלה נגרם שהעבירו את רבן גמליאל מנשיאותו והעמידו את רבי אלעזר בן עזריה במקומו, לכאורה בשאלה שלו הוא גרם נזק עצום, ולבסוף היה שהעמידו את שניהם בנשיאות. בסוף היתה פשרה וחילקו את השבתות מי יגיד דרשה שבת מי יגיד אחרי שתי שבתות וכו'. ולאחר כל הסיפור באריכות כותבת הגמרא, ומנו מי זה היה אותו תלמיד ששאל את השאלה? רבי שמעון בר יוחאי היה שואל השאלה. נו, שואל הבן יהוידע, יש להקשות למה לא אמרו את שמו רק בסוף המאמר ולא בתחילתו? והיו צריכים לומר מעשה ברבי שמעון בר יוחאי ששאל שאלה. אלא אמרו חז"ל, מגלגלין חובה על ידי חייב וזכות על ידי זכאי, ואם כן אחד הרואה ואחד השומע מעשה זה יהרהר אחר אותו תלמיד לומר שנתגלגל חובה לרבן גמליאל לידו, אך כאשר יגיע לסוף המעשה שהסוף היה שהחזירו לרבן גמליאל הנשיאות שלו, ורבי אלעזר בן עזריה נשאר גם כן בנשיאותו, ידע ויבין שאותו תלמיד הוא זכאי ונתגלגל זכות לרבן גמליאל בזכות לרבי אלעזר בן עזריה על ידו.

והיינו זכות לרבי אלעזר בן עזריא שנתמנה נשיא מכח המעשה הזה, בלעדי המעשה הזה הוא לא היה נשיא, וזכות לרבן גמליאל שבזה הוא ניצול מן המיתה, במעשה הזה הוא הציל אותו מן המיתה, למה? דמצינו בחז"ל, שאם נגזר על אדם לעלות לגדולה ויש אחר קיים, ממיתים אותו, אם יש אדם שצריך לעלות לגדולה ויש אחר קיים, ממיתים אותו, וכיון דחזינן דמלך רבי אלעזר בן עזריה ונעשה נשיא, ודאי שגדולה זו היא פסיקה לו מן השמים, כך פסקו מן השמים, ואם לא היה מתגלגל דבר זה על ידי רבי שמעון בר יוחאי שיסירו את רבן גמליאל וימליכו את רבי אלעזר בן עזריה, היה מוכרח שיפטר רבן גמליאל וימלוך רק רבי אלעזר בן עזריה. כי איך ימלוך בחיי רבן גמליאל? ולכן אחר שהביא הש"ס סוף המעשה שסוף דבר נעשו שני נשיאים, אמרו שאותו תלמיד שנתגלגלה זכות על ידו לשני המאורות האלה היה רבי שמעון בר יוחאי, הוא הקדוש הזכאי שנתגלגל זכות שניהם על ידו. אז רואים מפה גם כן, שמפרסמים את האדם דוקא במקום שיהיה לו זכות מזה, שיהיה לו שכר מזה. אם היו אומרים בהתחלה היו אומרים אז רבי שמעון בר יוחאי חייב, תראה מה הוא גלגל, איזה צרות הוא עשה, אבל אחרי שמבינים כמה הצלה היתה פה אז מפרסמים את שמו לשבח.

ומצינו גם שהקב"ה משלם לרשעים על כך, דאמרו חז"ל מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק, לכאורה מה זכה המן הרשע, והרי הוא רצה לעקור את בני ישראל, אז איך הוא זוכה שמצאצאיו ישבו ללמוד תורה? אלא כיון שעל ידו עם ישראל קיבלו את התורה באהבה וברצון ונעשה קידוש ה', אין הקב"ה מקפח שכרו. לכן מבני בניו למדו תורה בבני ברק.

ונראה לבאר באופן נוסף, כתב החיד"א בספרו פני דוד פרשת מסעי בשם מורנו הרב רבי אלעזר נחמן פועה זצ"ל, דכשם שאם אמרו שמועה מפיו שפתותיו דובבות בקבר, כך כשמספרים בגנותו מצטער ויש לו כפרה. ולכן שנינו, שלשה מלכים אין להם חלק לעולם הבא, כי בסיפור מעשיהם יש להם כפרה, עד כאן דבריו, אלה דברי החיד"א שמביא בשם הרב אליעזר נחמן פועה זצ"ל והוא מוסיף עליו החיד"א, דלכן אמרו חכמים חכמים ז"ל ושם רשעים ירקב, היינו לא להזכיר בשמותיהם, משום דכאשר מזכירים שמם יהיה להם איזה כפרה והם אינם כדאים לזה.

וכן בספר מרגליות הים, על סנהדרין ק"ב באות א' מביא, דכמו שבצדיקים כשאומרים דבר משמם השפתיים דובבות בקבר לזכותם, פעם הסברנו את זה, איזה שפתיים על מה מדברים, הרי נרקב הכל, איזה שפתיים, אין שפתיים,] לא כולם יש להם שפתיים, לא כולם נשארים שלמים, אלא יש הבלא גרמי, הבל העצמות שזה האדם כאילו בבואה שלו נשארת שמה בדמותו ממש, וההבלא דגרמי הוא הוא שדובב.

וכן כשמספרים בגנות רשע, אז הוא מצטער, ובזה יש לו כפרה, ופירש בזה מה שמסופר בגמרא, שרבי אבהו אע"פ שנחלה כל פעם שהיה דורש בשלשה מלכים שאין להם חלק לעולם הבא, כל פעם שהיה נותן דרשות על שלשה מלכים שאין להם חלק לעולם הבא היה נחלה, נהיה חולה, כשנרפא חזר ודרש בהם. ולמה הוא עשה כך אם הואנ היה חולה כל פעם שהוא מדבר עליהם? לתיקון נשמותיהם, למה? ששפתותיהם דובבות כשמספרים בגנותם וזו כפרתם, דהם בעצמם מספרים את הסיפור המגונה שמספרים עליהם ויש להם צער ובושה מזה, וזה כפרתם, והוא עשה את זה לתיקונם, היה מוכן להיות חולה מכל פעם שהוא מספר עליהם בשביל לעשות להם תיקון לכפר עליהם.

ולפי זה מבואר היטב עכשיו בסיכום, בסוף פרשה קודמת אם היה נזכר שמו של זמרי בן סלוא, היה זה כדי לפרסם גנותו, ואין הוא כדאי לזה, כי יהיה לו כפרה, לכן כתבה התורה רק איש ישראל בעילום שם, אבל בפרשה שלנו שהיא עוסקת לאחר מעשה הקנאות של פנחס, שממעשיו יצא קידוש ה', וכשנזכר שמו אין בזה גנות, ולא מתכפר לו. אז לכן כתבה התורה את שמו. למה? כי בא לפרסם את שמו של פנחס לא לגנות אותו, אז ממילא גם אין לו כפרה, אז נשאר כמו בפרשה הקודמת, כמו ששם היה בעילום שם ולא מקבל על זה שכר כפרה גם פה. עד כאן הם הדברים, מפה רואים כמה צריך לטפל ברשעים ומה זה שם רשעים ירקב. ורואים שמי שמקנא לה' זוכה ומקבל שכרו כבר בעולם הזה ובדין שיטול שכרו, ומי שמזכה את הרבים ודאי וודאי שמגיע לו שכר בעולם הזה.

אז מי שמחלק דיסקים על הכשרות ותורם בשביל זה ועושה פעולות למען זה, שהוא מזכה את הרבים מכשלון כמו שאמרנו שהזכות של פנחס שגם מנע מהם זנות על ידי הקנאה שהוא עשה, אז מי שעושה דבר זה בדין הוא וראוי שיטול שכרו כבר בעולם הזה אמן.

רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות...