http://live.shofar-tv.com/videos/4681

8-2-15

"ויענו כל העם יחדיו ויאמרו, כל אשר דיבר ה' נעשה". בנעשה אין שיקול הדעת כלל אם לעשות אם לא לעשות, כשאומרים נעשה זה בלי שיקול דעת אם לעשות או לא לעשות, כל השיקול דעת זה אחר הנעשה, אחר הסכמתו ונכונותו לקבל את התורה אז צריך לשקול בתוך התורה איך לעשות.

על האדם לבחור מה שתבחר לו התורה הנקיה מכל תערובת של מידותיו, ולא יישען על שכלו כלום בעיקר הבחירה לבחור או לא, אין לו על מה להשען בשכלו, האם בעיקר הבחירה לבחור או לא לבחור, כי זאת ברור לו שהתורה אינה מפנה אותו אל מה שיזיק לו, כי דרכיה דרכי נועם, אז מה יש להרהר או לחשוב האם כן לעשות או לא לעשות, ברור שאם יעשה מה שה' אמר זה רק לטובתו. ובלי התורה לא יכול העולם להתקיים, כי הקנאה והתאוה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם, והתורה היא גשר של ברזל, שמחזיק את האדם שלא יפול לים הזועף של החיים.

נמצא שאדם צריך שיהיה כל שיקול דעתו רק בתוך התורה, לא אם לקיים או לא לקיים חלילה, איך להעמיק ולהרחיב את התורה מכל הצדדים, שיהיו כל מעשיו ועניניו על צד השלמות האמיתי. אז אין שאלה בכלל אם לעשות או לא לעשות, נעשה פירושו אין שאלה אחרת, עושים כל מה שהתורה אומרת כי זה ודאי לטובתנו, מה שכן נשמע איך להרחיב את התורה ולהעמיקה מכל הצדדים ולהפיצה ברבים. רק אז יכול אדם לעמוד ולהתקיים בחיים, בעת שימצא כי אין לו נגיעה עם עצמו, ויכול להפקיר את כל מה שיש לו, אם ימצא שהתורה בוחרת לו כך, למשל יש דין שאם בן אדם מחייבים אותו באונס לעבור על לאו אחד מן התורה, חייב למסור כל ממונו ולא לעבור על לאו אחד. אם יבואו גויים ויאיימו עליו, אם לא תעשה כך וכך איסור מן התורה, אנחנו נשרוף לך את הבית, הוא צריך להסכים. למה? אדם צריך למסור את כל אשר יש לו אם התורה בוחרת לו כך, וכל מבטו ומגמתו הוא רק לבקש דרך התורה איך הוא כך או כך, ומצד עצמו אין לו שום התקשרות לכל אופני המצב שהוא בו עתה. ויכול להפקיר את כל העבר שלו ואת כל הרגליו בכל מה שימצא מן המטרידים והמפריעים, יהיה נכון להתרחק מהם. במצב זה תנחה אותו התורה אל כל הצלחותיה.

ומה שאמרנו שאדם צריך להפקיר כל ממונו ולא לעבור על לאו אחד, כמה טיפשים אנשים נכנסים למסעדות, שהכשרות שמה זה רק תעודה, והם שמים כסף ועוד מזמינים א חרים לאכול, ואדם מצווה להפקיר כל ממונו ולא לעבור על לאו, זה רק דוגמא, כן, דוגמא קלה כמה אנשים עוברים על לאוים מן התורה, ועוד משלמים כסף. יבדוק כל אחד בעצמו כמה לאוים הוא עובר ומשלם כסף לעבור את הלאוים. בשעה שהתורה אומרת לו, תמסור כל ממונך ולא תעבור על לאו אחד, שהרי על לאו אחד שבעים שנה יסורי איוב זה קטן מאד העונש, מה שמחכה לו בעולם הבא, כמו שאמר הרמב"ן.

ואם האדם יש לו טענה על התורה, באמת אין הטענה כי אם על עצמו שהוא סר ממנה, מי שיכול לטעון טענות על התורה זה רק בגלל שהוא סר ממנה. למה הוא דומה, לאחד שמתרעם למה הרכבת לא מנחה אותו אל מקום  מגמתו בשעה שהוא קפץ ממנה, הוא שואל למה היא לא לוקחת אותי, אדם עזב את התורה לא שומע בקולה ואומר למה אני לא מגיע עם התורה לאן שאניצריך להגיע.

על האדם לקבל את התורה בדרך של נעשה קודם לנשמע, להיות בטוח בדרכי התורה שלא תנחהו אל מה שיזיקו, אדרבא, יזכה על ידה לכל המעלות הזמניות והנצחיות, השלמות והבטחון, בכל פעולה וענין ודרך יהיה נכון לקבל כל מה שתבחר לו התורה, ולא יהיה לו עם נטיותיו העצמיות ועם חיי ההרגל שלו שום נגיעה, כי אז בטוח ישיג במידה גדולה כפלי כפליים, כמו שאמרו רבותינו ז"ל, פתחו לי פתח אחד של תשובה כחודה של מחט, ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרונות נכנסות בו. זה אמת או לא אמת? אני מעיד שזה אמת. מה כתוב, פתחו לי פח אחד של תשובה, אבל כחודה של מחט, אפילו אם זה חוד של מחט שזה דקיק, אבל זה עובר מצד לצד, מפולש, כמו שאם יש קיר והקיר הזה חוסם את אור השמש, אבל אם יעשו חור אחד דקיק אפילו קרן האור שתכנס תאיר את החדר. אז ביחס לחור כמה אור נכנס.

לפי התיאור שמביאים פה, כפתחו של אולם או כפתח ש יכולות לעבור בו קרוניות זה פי מיליונים, פי מיליונים, ה' זיכה אותי לעשות פתח אמיתי בלב של תשובה, חוט, חוט של מחט, וכמה זכיתי להחזיר יהודים בתשובה? פי מיליונים, למה פי מיליונים, כמה חילקנו קלטות? 22 מליון, שלשה דורות כבר של בעלי תשובה, והדורי דורות שלהם עד סוףה דורות, זה פי מיליונים, זה מחודו של מחט של תשובה.

בהיות האדם מערב גם שיקול דעתו הקשור עם הרגליו וכל העבר שלו, ומתעכב לצאת כקטן שנולד לחיות חיי התורה לבד, שמא יפגע על ידה ויפסיד דבר מה, הוא מסתפק שמא בדרך שכלו והכרתו יצליח יותר, הן בשאלות החיים והן בשאלות השלמות, או שבדרך שלו הוא יותר בטוח שישאר אצל התורה, ונותן מקום לנשמע קודם הנעשה, סופו שיראה בחוש, לא די שישיג מה שרצה ודרכו לא תמלא תביעותיו ולא תשביע רצונו, אלא עוד תקח ממנו מה שיש לו ותבגוד בו, מה שלא עלה על דעתו מעולם. כמו שאמר הגאון מוילנא ז"ל, אם אין אתה עולה מעלה מעלה על כרחך אתה יורד מטה מטה.

אם אדם מערב את שיקול הדעת שלו שהוא קשור עם ההרגלים לער ולא רוצה לחיות חיי התורה לבד, כי הוא פוחד שיפגע מזה והוא יפסיד אם ישמע לתורה בכל, והוא מסתפק, אולי בדרך השכל וההכרה שלו הוא יצליח יותר, כי הוא מבין ענין, הוא מבין את ההוויות העולם הזה עכשיו, וככה הוא ישיג גם שלמות בחיי היום יום ובענינים הרוחניים, ככה הוא בטוח תשמע, בקצב שלי, תן לי בקצב שלי אני אשאר בתורה, אבל אם תבקש ממני שאני אעשה הכל ומיד, אני לא אחזיק מעמד ואני אתמוטט. לכן הוא הולך עם הנשמע קודם לנעשה. הוא שומע ליצרו הרע קודם, בסוף הוא יראה בחוש, לא ישיג מה שרצה, לא יתמלאו תביעותיו, לא ישביע רצונו ויפסיד הכל ויצרו יבגוד בו. אם לא עולים – יורדים.

אם לא ימסור את עצמו לגמרי ביד התורה, ולא משנה מאיזה טעם, אם מפני שהוא חושב שבדרכו קרוב יותר שהוא ישיג מה שהוא רוצה, ויותר בטוח שהוא יישאר על בסיס נכון, בין אם זה הטעם שהוא עצמו לא ישליך על ה', וידע כי אם התורה אומרת שרק זו הדרך נעשה קודם לנשמע, כי מסתמא כל הדרכים בחזקת סכנה המה, אם לא יבחר לעלות מעלה מעלה הוא ירד מטה מטה, בעל כרחו, כי העיכוב שמונע ממנו לעלות הוא הוא שיוריד אותו למטה.

לכן לא מספיק ללכת בדרך של פושרין, אלא בחמין על כל הקופה כמו שרגילים להגיד, כי אם לא ישתמש בחמין גם הפושרים יצטננו. ז"א אם תלך על הכל, גם אם תרד טיפה עדיין תהיה במצב סביר, אבל אם תלך על פושר אתה תצטנן לגמרי ולא ישאר לך שום דבר.

היוצא שאין ברירה, התורה אומרת שהמעלה הגדולה שזכו ישראל נעשה ונשמע זה סוד שרק מלאכי השרת יודעים אותו, לכן הם זכו לקבלת התורה, בלי זה אי אפשר לקבל תורה, אם לא מוכנים לקבל בנעשה גמור, אז איך אפשר לקיים תורה? מה זה נתון לשיקול דעתך אם לשמוע בקול ה' או לא? אז איזה תורה אתה מקיים, תורת היצר שלך, מה שהיצר שלך אומר זה האלקים שלך, הוא אומר לך מה לעשות, והתורה אומרת "לא יהיה בך אל זר" זה אל זר שבליבו של אדם, אותו יצר הרע שיושב על מפתחי הלב ולא נותן לך לקיים, אומר לך תשקול, תשקול אם אתה מסוגל, אל תמהר, אל תקפוץ, לאט לאט.

אז לכן יהודים יקרים, מי שיזכה להפקיר הכל, ויניח עצמו ביד ה', יצליח בכל, כי הקב"ה לא אל ויכזב.

רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך....