"ולא שמע אליה לשכב אצלה להיות עימה", הפסוק בתהילים אומר "שכל טוב לכל עושיהם", ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב לכל עושיהם, לעושים לא נאמר אלא לעושיהם, לעושים לשמה ולא לעושים שלא לשמה. כך אומרת הגמרא בברכות יז.

יוסף הצדיק היה נתון במאבק כבד מאד תחת לחצים עצומים, חייו תלויים מנגד וכבודו וכבוד בית אביו נתונים במשקל, שבודאי תהיה חרפה גדולה אם הוא יהרג כפושע. בפנימיות ליבו אינו  יכול לומר בברירות שמחוייב למסור את עצמו על עבירה זו, שהרי בן נח אינו מצווה על קידוש ה', כמו שפוסק הרמב"ם פרק עשירי מלכים, ולא עוד אלא שהסתפקה המרשעת רק לשכב אצלה להיות עימה, והאבן עזרא אומר שאפילו לשכב במקום קרוב ממנה או להיות עימה רק לדבר שיחות, גם זה הסתפקה המרשעת, וכן הסכים עמו הרמב"ן. אז ז"א, הוא לא היה לו ברור מה עליו  לעשות, מאבק עצום, לחצים עצומים. פה חייו תלויים מנגד, היא איימה עליו שהיא תהרוג אותו, תחבוש אותו  מבית האסורים, מה לא אמרה לו, תכפוף את קומתו, תסמא את עיניו, מה היא לא אמרה לו, איומים על איומים, חייו תלויים מנגד. ובאמת פוטיפר רצה להוציא אותו להורג, רק אסנת גילתה את האמת לאביה ואמרה לו, תדע לך שאמא היתה אשמה בכל הענין, בשביל זה היא זכתה להתחתן איתו. אז ז"א, והוא היה במצב של סכנת נפשות. ובודאי חרפה גדולה אם היו הורגים אותו כפושע שעשה מעשה שלא יעשה, מפרסמים עברי יהודה עשה כזה דבר, כל האומה המצרית בעיתונים בטמבלויזיה, ברדיו, בקול בעמרה, בכל המקומות יודיעו מה יהיה, אז בודאי תהיה חרפה גדולה מאד.

בפנימיות ליבו לא יכול היה להכריע באופן ברור האם הוא מחויב למסור את נפשו או לא, למה? שהרי בן נח לא מצווה על קידוש ה', וזה גם סכנת נפשות, ולא עוד אלא שהסתפקה המרשעת גם יש לו צד להגיד היתר שהיא לא חיפשה ממש את גוף המעשה, רק ככה להיות קרוב אצלה, אולם בתוך המהומה של הנסיון הכבד הוא לא נשתבש בשכלו, וראה למרחקים, והבין שלכל היותר הוא ימצא איזה פרצת חוקה להתחמק מהאיסור בפעם הזו, וגם ישביע את רצונה של אשת אדונו באופן מותר, אבל סוף סוף הוא יפסל לאבני האפוד, והוא יציל את נפשו בטענת אונס רחמנא פטרי, שבמצב של אונס גם הקב"ה פוטר אותו, אבל היה לו ברור שעל בסיס כזה לא יוכל להקים את היסוד לדורות הבאים. יוסף מרגיש את מלוא האחריות עבור העתיד, והוא נתעודד על ידי העתיד לחרף את נפשו למות. אם הוא לא היה עושה כן לא יכול לצאת ממנו משיח בן יוסף. צריך לצאת בלי פשרות, אין אונס רחמנא פטרי. ללכת עד הסוף, לשלול כל אפשרות שהיסוד לא יהיה כשר וטהור, אלא חייב להיות בלי שום טצדקי.

אמנם לא לחינם דאג לדורות הבאים, שהרי מובא בילקוט שכאשר נכנס לבית פוטיפר אותו יום נטל הקב"ה אבן שתיה ואמר לו, אם תיגע בה הריני  משליכו ומחריב את העולם. מה זה אבן שתיה? זו אבן שממנה הושתת העולם. לא אבן שתיה - אבן שתיה. והקב"ה אמר, אני השתתי את העולם מכאן - מהאבן הזאת, אם אתה תיגע בה תדע לך שאני משליך ומחריב את העולם, כי העולם לא ילך לפי הסדר שאני קבעתי והעולם יחרב.

כל כך אחריות הוטלה עליו, שבמקום טמא כמו מצרים, בארץ שכולם שטופי זימה, והוא נמצא שם כעבד כפוף, בכל זאת היה עליו לשקול כל פעולה בכובד ראש מפני שכל הבריאה תלויה בו, כל הבריאה תלויה בו, אם לא הקב"ה מחזיר את העולם לאבדון.

יוסף הצדיק בעת נסיונו לא התעכב לשקול את צדדי האיסור וההיתר משום שאפילו צד ההיתה מטעם אונס עדיין יעשהו פסול. ואמרו במדרש שאמר יוסף, רגיל הקב"ה לבחור מבית אבא קרבן עולה, כמו ביצחק, ואולי אבחר אני ואמצא פסול למזבח. מה יקרה אם הקב"ה שהוא רגיל לבחור מבית אבא קרבן עולה כמו ביצחק, מה יקרה, אולי אני אבחר ואמצא פסול למזבח? וכן אמר שמא יתגלה עלי הקב"ה בלילה ואמצא טמא. וכבר סיפרו חכמים ז"ל איך שהוא נרתע מהמחשבה שאחיו יהיו חקוקים על אבני האפוד ושמו ימחה מביניהם, ז"א הוא יעדר לנצח מן האפוד, וימחה שמו מבין אחיו, מבין שנים עשר שבטי יה. וזה משום שאמר לנפשו, אמת זכאי אני, אבל סוף סוף אשאר בעל מום. החשבונות של חיי שעה אולי יתירו את העבירה, אבל איזה עתיד אוכל לבנות על טומאה וחסרון? זהו מאמרם ז"ל שפתחנו בהתחלה, שכל טוב לכל עושיהם זה לעושים לשמה. דוקא אדם שיכול להתרומם מחישובים פעוטים של הנאת שעה, ובשכלו הוא תופס את ההווה ביחס לעבר ולעתיד, הוא האדם שיכול להגביר את שכלו בשעת הנסיון ולשקול שכר עבירה כנגד הפסדה. מסרב הוא להתייחס לנסיון כאל חוט השערה גרידא, אלא תיכף רואה בו הר גדול, הוא רואה את העלול להיוולד  מכל פרצה קלה בגדרי התורה, את התוצאות מכל שורש קטן של מידה רעה. שכל טוב זה נחל ממה שעושה לשמה. איך מקבלים שכל טוב? כשאתה עושה דברים לשמה ואתה לא נמשך אחרי היצר, כי ראשית חכמה יראת ה' אז שכל טוב לכל עושיהם לעושים לשמה. מזה שעושים לשמה נהיה שכל טוב. כשלא עושים לשמה נמשכים אחרי היצר, ממילא השכל הוא לא טוב, כי הוא לא בר השפעה בכלל, הוא נגרר. אז לכן שכל טוב זה נחל יוסף ממה שהוא עושה לשמה, שם שמים היה שגור על פיו תמיד, הוא בלי הקב"ה לא זז רק עם הקב"ה. לכן מסוגל הוא לשקול את הענין כראוי והשכל לא מטהו לכיוון לא טוב, ולהבין את הסכנה הגדולה הטמונה לרגליו.

אז רק מי שיש לו שכל טוב בעקבות שהוא עושה לשמה, דוקא אדם כזה יכול להתרומם מהחישובים הפעוטים של הנאת שעה. ובשכל שלו הוא תופס את ההווה ביחס לעבר ולעתיד, והוא יכול להגביר שכלו בשעת נסיון לשקול שכר עבירה נגד הפסדה, הוא לא התייחס לזה כחוט השערה לנסיון אלא יראה בו הר גדול, והוא יראה גם מה עלול להיוולד מפרצה קלה בגדרי התורה, ואת התוצאות שיהיו מכל שורש קטן של מידה רעה. איך משיגים שכל טוב, מזה שעושים לשמה, ולכן מסוגל לשקול את הענין כראוי ולהבין את הסכנה הגדולה שטמונה לרגיו.

אבל מה יעשו חשוכי השכל? חסרי הדעת שטרם הגיעו למדרגה של לשמה, וטרם זכו לשכל טוב, באיזה כלי מלחמה יצאו נגד השונה הגדול הערום המלומד בקרב הזקן והערמומי יצר הרע וחילותיו? אין עצה אחרת אלא שיאזרו בתמימות, דהיינו צריכים ללכת בתמימות, בלי להתחכם, תמים תהיה עם ה' אלקיך, בשלמות. וילמדו לקח מהגיבורים שניצחו את יצרם, ויאמרו לעצמם, הלא ראית איך יוסף בחור צעיר בן 17 מצליח לעמוד בכל הנסיונות ובכל הפיתויים שנה שלמה תמימה, איך יוסף מסר את נפשו להמנע מעבירה, אפילו שהיה לו צד היתה בכל זאת פחד לתוצאות העלולות לקרות, הוא פחד שלא יהיה שמו על אבני האפוד וכדומה. אה, כמה שאנשים לא פוחדים ונותנים לדמיון להשתלט עליהם בהנאת רגע, לדמיין ולצייר עד שבאים לידי עבירה. הוא לא נתן לעצמו אפילו פתח קטן, אם כן מי יודע שאם אני אוותר ליצר על דברים שנראים לי קטנים אולי ייגרם מזה תקלה גדולה שאין בכח שכלי להשיג כעת. אדם לא רואה את הסכנה, איך היה שמה בדור המדבר, הם הלכו לקנות כלי פשתן, והם נכנסו ראו שמה יריד, היתה זקנה, אין בעיה להתקרב לזקנה, אף אחד לא חושש מזקנה, והזקנה מוכרת, ומה היא אומרת, מאה שקלים, מאה שקלים, פתאום שומעים בחורה צעירה מבפנים אומרת אצלי זה בשבעים שקלים, אה, שבעים שקלים, נכנסים לתוך האהל, וכשנכנסים כבר אי אפשר לצאת. אז היא מזמינה אותו אומרת לו דברי שבח, כמה אתם היהודים צדיקים אשריכם וכמה זה וזה, אולי תשתה איתייין צרצורי, ואז לוקחים יין והראש ככה יפה, מגיע לתוצאות הראויות ואז מפתים לעבירה ועוד לפני כן לעבודה זרה ומתפתים, ואיך זה התחיל? עם זקנה, מי חלם שמזקנה אפשר להגיע לדברים האלה, מי חלם. זה דרכו של היצר הרע, הוא לא מראה לך את הסכנה חס ושלום, אם היה מראה לך את הסכנה אתה תזהר, אז לכן מקטין ומקטין שזה רחוק, עד שזה יכול להגיע למצב של איזה פיתוי או נסיון, זה רחוק רחוק רחוק. אבל מי אנחנו שנוכל להיות בעלי שכל טוב כדי לבחון את הדברים שלא להגיע למצב כזה? אז לכן צריכים להתחיל לעבוד את ה' בתמימות, ואז יתפתח השכל ויעשה ערום ביראה, חכם ביראת ה', יראת ה' היא חכמה, ראשית חכמה יראת ה', וכמו שאמר רבי ישראל סלנטר, החנות מלמדת את החנווני, החנווני יכול לבוא עם כל מיני רעיונות ככה אני יעשה ככה אני יעשה, בסוף מי ילמד אותו - החנות תלמד אותו, הקונים שבאים נכנסים יוצאים לפי זה הוא יראה אח"כ, בסוף יוצא שהחנות מלמדת אותו והוא לא מלמד את החנות.

אז אם כן רבי ישראל אומר, רק אחרי שיקבל תורה האדם ישכיל להבין, רק אחרי שיקבל על עצמו עול תורה אז הוא ישכיל להבין, אבל בלתי אפשרי כל זמן שאדם עדיין נמצא בחוץ ולא קיבל עליו עול תורה, ועוד שכאשר יתרגל לחיות עם בני עליה אז ירגיש את הנעימות בחיי הלשמות. אם הוא יישאר בחברה מקולקלת הוא לא יוכל אפילו שהוא ילמד, הוא לא יוכל להגיע לשכל טוב, הוא צריך להיות עם בני עליה, כאלה ששואפים כמוהו לעלות ולהשיג חיי שלמות. אבל מי שלא התחבר לאנשים כאלה הוא עדיין במאסר של ה"לא לשמה" אז איך הוא יגיע ללשמה? הרי רק מי שיגיע ללשמה הוא יזכה לשכל טוב, שכל טוב לכל עושיהם לשמה.

הבחינה הגדולה להכיר את עבודת האדם, אם הוא עובד את ה' לשמה או לא לשמה, זה בזמנים כמו התקופה שלנו, שהתורה מונחת בקרן זוית וכבודה הושפל מאד. בזמנים שלא כתיקונם כאלה אשר הטבע הוא להיות נשרך אחרי הרוח עיוועים השורה בדור, רק העושה לשמה מתלבש ברוח גבורה שלא לוותר על בקשת השלמות. לא רק מצד החיוב עלינו לעשות כן, אלא גם מתוך חישובים של אחריות לדור, כמו שאמרו חכמים ז"ל, אם ראית ישראל שפשטו ידיהם מן התורה עמוד והחזק בה, ירושלמי סוף ברכות.

אז איך בוחנים? אם אנשים עושים לשמה או לא לשמה, הדור הזה הוא חלש מאד, התורה מונחת בקרן זוית אף אחד לא ניגש להרים ברצינות. הכבוד של התורה הושפל מאד מכל מיני סיבות ידועות. בזמנים כאלה שהם לא כתיקונם, כאשר הטבע הוא טבע בני אדם היום להמשך אחרי רוח עיוועים, כולם עסוקים בפוליטיקה, כאילו משמה יבוא משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, כולם עסוקים בשטויות כאילו זה מחזיק את העולם, אבל העושים לשמה מתלבשים ברוח גבורה לא, לא לוותר על בקשת השלמות, לא לוותר. עזוב את הליצנים, עזוב, מהם לא תבוא ישועה רק חילול ה', תתעסק בבקשת השלמות, כי זה חיוב עלינו  לעשות כן, אבל לא רק בגלל שכל אחד חייב לבקש את השלמות לעצמו, אלא גם מתוך אחריות לדור, ממתי כל אחד מאיתנו חייב לדור ויש לו אחריות על הדור? יש גמרא בירושלמי בסוף ברכות שאומרת מפורש, חכמים אומרים, אם ראית, מי זה אם ראית? כל אחד, אם ראית ישראל שפשטו  ידיהם מן התורה, עמוד והחזק בה, אם ראית מצב כזה תעמוד ותחזיק אתה בתורה בשביל כולם. כן, ככה רוצים מאיתנו, מכל אחד. ומה עוד בדור עקבתא דמשיחא, ראויים שנחרד כמו שחרד יוסף שלא ימחה מאבני האפוד, הרי אדם יכול לאבד את עולמו בין רגע, כמו אלה שעקרו תורה מישראל, שאיבדו את חלקם לעולם הבא. במקום להעמיד תורה עקרו תורה, בשם הפוליטיקה. אז צריך להיחרד דוקא בדור זה של עקבתא דמשיחא, לחרד את החרדה של יוסף שלא ימחה מאבני האפוד, ורק בזה שנתחזק באמונה שעוד יוסף חי, וכל אחד יכול להאמין שעוד יוסף חי, גם אתה יכול להיות עוד יוסף חי, יעקב אבינו היה קשה לו להאמין שבתוך מצרים הטמאה ערוות הארץ, בחור צעיר בן 17 שמגיע, ועברו שמה שנים והוא נמצא שם אפשר שהוא יהיה עוד חי ברוחניות? לכן הוא צעק עוד יוסף חי, אתם יודעים מה זה לחיות בתוך הטומאה ולהשאר חי ברוחניות? ונאמן בעל מלאכתנו לשלם שכר פעולתנו, וודאי שמי שיהיה מאלה שהוא בבחינת יוסף חי, ה' ישלם לו תשלומי שכר לאין ערוך, כי הוא יטול שכר כנגד כולם שעזבו אורחות חיים. וצריכים לשנס מתניים לדרוש את האמת באשר היא שם, רק איפה שהאמת שמה לדרוש אותה, בלי  להשית לב על הדורסים אותה ברגל גאוה. לא לשים לב לאלה שדורסים את האמת ברגל גאוה ויוצאים כנגד, כי השקרנים רוצים להעמיד את השקר, כמו נביאי הבעל שאמרו שאליהו הנביא הוא קיצוני, הוא מגזים, הוא שיטה יחידה, הם הצודקים, כן, היו נביאי הבעל, כן הם נראו ממש כמעט כמו אליהו, אבל הם היו נביאי הבעל. צריך לשנס מתניים לדרוש את האמת באשר היא שם, ולא לשים לב על הדורסים אותה ברגל גאוה, ואז יתקיים בנו הפסוק המפחיד, "על כן לא נירא בהמיר ארץ ובמות הרים בלב ימים", עתידה הארץ, כדור הארץ לעבור את גוג ומגוג, ויהיה חורבן והרים ימוטו בלב ימים, אבל אנחנו אם נלך בבית הזאת ונשנס מתניים ונדבק באמת, לא נירא בשעה שנראה את העולם מתמוטט ושני שליש ממנו מתאדים. אז לכן צריך לדעת, רק מי שידבק באמת ולא ישים לב לדורסים הרבים ביותר, ברגל גאוה את האמת, יתקיים בו הפסוק "על כן לא נירא בהמיר ארץ ובמות הרים בלב ימים" אמן ואמן.

רבי חנניה בן עקשיא אומר...