בדבר מצוה ממאנין, בדבר עבירה אין ממאנין? | הרב אמנון יצחק

- - - לא מוגה! - - - 

נציב יום בסיעתא דשמיא אריאל בן איתן וקרן יזכה לעלות בתורו ביראת שמיים,

ייכנס לישיבה בכפז, ילמד וילמד, ישמור ויקיים באהבה ובשמחה את כל המצוות,

ויעשה נחת רוח לקדוש ברוך הוא,

ימצא חן בעיני אלוהים באדם,

ויזכה לגאולה שלמה במהרה בימינו אמן ואמן.

לעילוי נשמת יוסף בר חנינא ומשה בן מרים וכל הנשמות,

שאין מי שיאמר עליהן קדיש אמן.

וימאן

ויאמר אל אשת אדוניו

הן אדוני לא ידע איתי מה בבית בכל אשר יש לו נתן בידי.

כל הפיתויים של אשת פוטיפר זליך לפתות את יוסף,

כתוב שהוא מיהן וימה אין שלשלת. זה לא היה יום אחד ולא יומיים, שנה תמימה.

ויאמר אל אשת אדוניו הן אדוני לא ידע איתי מה בבית וכל אשר לו

נתן בידי.

בדבר מצווה ממענין

יש דבר מצווה

שממענין.

בדבר עבירה אין ממענין?

הטמאה.

איפה לומדים שבדבר מצווה ממענין מסרבין?

בדבר מצווה ממענין, מעין יבמי להקים לאחיו שם בישראל.

יש מצוות ייבום,

האח צריך לייבם,

והוא ממאן.

לא מסכים להקים שם לאחיו בישראל.

אז כתוב,

בדבר מצווה ממענין, מעין יבמי,

להקים לאחיו שם בישראל.

בדבר עבירה

אין ממענין?

אז ודאי שעל דבר עבירה צריך למען.

אם על דבר מצווה

יש מציאות של ממענין, אז בדבר עבירה לא כל שכן.

וכאן הורו לנו חכמים, זיכרונם לברכה,

איך אדם צריך לשקול את אשר לפניו,

לא לתת ליצר הרע לבלבל אותו ולהוליך אותו אחר הערב לשעתו.

הטעם שמופיע על מילת וימאני שלשלת, שמאריכים בזה

להורות שניסיונו של יוסף

לא היה שעה אחת,

אלא שלשלת ארוכה של ניסיונות,

בכל יום ביום הייתה משדלת אותו ומחליפה בגדיה שלוש פעמים ביום

כדי שייתן עיניו בה,

והייתה אורבת לנפשו בלי הרף.

היא עושה מרכין ראשו למטה ולא מסתכל עליה,

לא היה מביט עליה עד שהיא שמה לו

שרתוע

על הצוואר בשביל שיתפס לו הראש ויהיה חייב להסתכל.

ככה עשתה.

יוסף היה בגיל צעיר,

בן שבע עשרה הגיע,

ועמד תחת לחץ כבד מצד אשת אדונו.

הוא היה יפה תואר, יפה מראה.

בכל זאת

לא איבד את העשתונות,

והיה עושה חשבונות עם נפשו,

וידע היטב שהוא נתון בסכנה גדולה.

אם ימשיך

לסכל את מזימתה,

הוא ידע שהוא עלול להפסיד את המשרה ולסבול חרפה וייסורים.

לכן הוא דן לעצמו קל וחומר ממצוות ייבום לשכך את יצרו.

ומה ייבום?

שמצוות עשה להקים שם לאחיו.

בכל זאת אמרה התורה,

וקראו לו זקני עירו ודיברו אליו.

הגמרא מביאה שמשיאים לו עצה הוגנת לו.

אם הוא צעיר,

האח צריך לייבם.

אם הוא צעיר והיא זקנה,

או להפך.

אז אומרים לו, מה לך אצל זקנה?

מה לך אצל ילדה?

קל לך אצל שכמותך, תלך אצל מי שבת גילך.

ואז בעצם הוא ממאן.

למה? כי זה לא מתאים.

אתה ילד והיא זקנה.

והפוך.

אז יועצים לו למאן.

אז רואים שיש מצווה למאן במקומות מסוימים.

הרי שאומרים לו לחלץ

ולא לייבם,

אם הזיווג הזה אינו לטובתו,

למרות שיש מצווה לייבם.

והרי בטרם החליצה הוא סובל בושות לפני כל הקהל.

המבצע הזה של החליצה שנעשה,

הוא נעשה לפני קהל ועדיו, ויש בו הרבה בושות,

כי היבמה רוקקת לנגדו.

ואומרת, ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו.

וכל הנאספים צועקים, בית חלוץ הנעל!

ובכל זאת מורים לו הזקנים,

שכדאי לו לסבול את העלבונות,

ולא לעשות דבר שעלול לגרום לו אחר כך סבל.

אם כן, בוודאי עליו למען על דבר עבירה,

למרות הבושות שעלולים לעשות לו,

היות שבסוף יצטרך גם לתת דין וחשבון ולסבול לנצח.

אז לומדים ממצוות, שאם במצווה אפשר למען,

קל וחומר שבעבירה,

אה, תגיד,

אבל רגע,

בעבירה אם אני אמאן עלול להיות לי מזה בושות וייסורים וכל מיני דברים.

אומרים לו חביבי, הנה במצווה של מיעון אתה רואה שם רוקקת לפניו ומבזים אותו,

קוראים לו בית חלוץ הנעל, זה לפני כולם,

זה לא הכי נעים.

בכל אופן כדאי ומשתלם,

שלא לסבול אחר כך.

לחיות עם אישה זקנה זה שיגעון.

אין לאדם לומר שהמצבים השונים היו בעוכריו והם אשמים לירידתו. יש אנשים שתולים תמיד תירוצים למה הם ירדו ולמה קרה להם.

תשמע, אתה לא יודע איזה מצבים אני עברתי ואתה לא יודע מה ואתה לא יודע זה.

הוא תולה את זה במצבים.

למה?

אדם צריך שיהיה לו כוח למאן, לסרב,

ועל ידי המיון יעמוד בתקיפות

נגד מצבים שבאים לחטיא אותו.

אם יתקומם נגד המסיתים והמפתים למיניהם בחשבונות

של יראת שמיים,

מוכרחים הם לסגל מפניו.

זאת אומרת, אם הוא עומד

נגד כל ההסתות, כל הפיתויים,

ביראת שמיים,

כולם ייסוגו מפניו.

אבל לא כן המיון של הרשעים.

רשעים, אתה שומע לפעמים שהם ממאנים,

אתה עלול להתפעל.

אבל המיון לא מחזיק מעמד, זה רק מן השפה ולחוץ.

הם לא עומדים בהחלטות.

עפרון,

מי אין לקחת את הכסף מאברהם?

לא, את השדה נתתי לך, הכל מתנות, מתנות.

בסוף 400 כסף, ביני וביניו, מהי?

בסוף לקחת את הכסף. מה שווה כל המיון?

עשיו, גם כן.

מי אין לקחת את המנחם יעקב?

אמר לו, יש לי קול.

לא, יש לי רב, יש לי רב, הוא אמר לו, יש לי רב.

לא רוצה לקחת, כאילו, ממאן.

אבל בסוף שניהם נכנעו, גם עפרון וגם עשיו,

ולא עמדו נגד נטיית החמדה, ולקחו, לפלפו הכול.

ספר מדרגת האדם מביא מעשה ביהודי אחד שהוא חכר אחוזה מפריץ.

פעם אחת שלח אליו הפריץ ביום השבת,

שימכור לו איזה דבר.

והיהודי סירב

חילול שבת.

הפריץ התרגז מאוד,

וגירש אותו מהאחוזה.

כעבור כמה שבועות

נפגשו היהודי והפריץ.

היהודי ניגש אליו והסביר לו למה הוא סירב.

אמר לו כך,

אמא שביקשת ממני,

היה עולה לי בהפסד של אצבע אחת,

זה היה המחיר שהייתי צריך לשלם,

אז הייתי ממלא את בקשתך.

אבל כמובן,

אם זה היה עולה לי בראש, שמורידים לי את הראש

בשביל לעשות את רצון הפריץ,

ודאי שלא הייתי עושה.

לכן המשיך היהודי ואמר לו לפריץ, תדע לך

שחילול שבת דומה כאילו דורשים ממני לחתוך את הראש.

זקאלה!

כששמע הפריץ את הדברים,

מצא חן בעיניו והחזיר אותו בחזרה לאחוזה והוסיף לו כהנה וכהנה.

זאת אומרת, מי שממיין

ועומד בפרץ ולא נותן לשום פיתוי,

שום הבטחה, שום דבר,

עומד,

מן השמיים ישלמו לו על זה טובות הרבה.

כך היה עם יוסף.

עמד בניסיון,

לא התפעל מלחצי שעה,

מאיומים, מהפחדות.

עמד בתוקף

ומוכן למסירות נפש.

בסופו של דבר עלה לגדולה ונשא ראש מעל כל השרים ועבדי פרעה.

זה כוח של מי שממאן לדבר עבירה.

כשהחשבון הזה של המיעון מבוסס

על יראת שמיים יש כוח ליצר להקים בלבול לפי שעה,

ורוצה להחשיך את השכל ולהפחיד את האדם מעוצמתו,

כמו שאומר הנביא, כי הנה החושך יכסה ארץ

וערפל לאומים.

אבל אדם צריך לדעת

שיש לו את הכוח ואת הגבורה להכניע את היצר,

בתנאי שהוא יגביר את השכל ולא יתרגש מאחיזת עיניים של יצר הרע. כל ההפחדות של יצר רע זה אחיזת עיניים.

ויקיים בעצמו את ההמשך של הפסוק.

ועלייך יזרח אדוני.

אפילו שיש חושך מכסה ארץ וערפל לאומים,

אבל אתה צריך ועלייך יזרח אדוני.

ואמר חובת הלבבות,

כי מעט מן האמת

ינצח הרבה מן השקר,

כמו שמעט מן האור

דוחה הרבה מן החושך.

אז זאת אומרת, צריך לאדם

כוח

למאן

בדבר עבירה.

אם באה העבירה לידו,

עם כל הפיתויים המטעמים,

צריך למאן, לשרב בתוקף.

ואם הוא עושה זאת,

מן השמיים ישלמו לו, ויזרח עליו אור השם,

כמו נתן צוציתא,

המעשה הידוע בגמרא.

רבי חנניהו בן חושי אומר,

עושה הקדוש ברוך הוא זו קדוש ישראל.

לפי כוח רבונו