לגעת באור העליון | הרב אמנון יצחק שליט"א

"וַיֵּצְאוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִלִּפְנֵי מֹשֶׁה" (שמות לה כ)

למה מספרת לנו התורה שיצאו מִלִּפְנֵי מֹשֶׁה אחרי הלימוד ששמעו ממנו? יש לנו ספק שיצאו? מה, נשארו שמה תמיד? למה צריך לציין פרט כזה? וכי בכל מקום מספרת לנו התורה מתי נכנסו? מתי יצאו? כמה נכנסו כמה יצאו? "וַיֵּצְאוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִלִּפְנֵי מֹשֶׁה". 

ואפשר לומר: כי כל בני עדת בני ישראל נתעוררו כל כך מן הציווי להשתתף בנדבתם למלאכת המשכן, עד שמרוב התפעלות ותשוקה יצאו תכף ומיד כולם וַיֵּצְאוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי, כדי לקיים תשוקתם להביא נדבתם שדרש מהם משה. וכאילו כולם בחדא מחתא נתכוונו באותו רגע לצאת, ולא יצאו בזה אחר זה או שאחד הקדים את חברו או שיצאו כיתות כיתות, אלא כולם ממש נפגשו על מפתן הבית ונדחקו לצאת ביחד! לכן סיפר הכתוב הפעם הזאת על סדר יציאתם; כדי לשבחם ולהללם, להדגיש גדולת נפשם שהתעוררו ביחד בהתרגשות ובהתלהבות ומיהרו לעשות המעשה בחיפזון, ביקשו למנוע עצמם מהחמצת המצווה לעשיית משכן ה'. 

"וַיֵּצְאוּ כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל" פירוש: שיצאו כולם בזריזות להביא נדבתם, ולא היה אחד מהם שנתעכב מחברו. מִלִּפְנֵי מֹשֶׁה קודם שנתן להם רשות לעמוד מלפניו. הגם דאמרינן ביומא: 'שאין רשות לתלמיד לעמוד מלפני רבו אלא עד שיתן לו רשות'. אפשר מפני אהבת הדבר - קלקלה השורה. זה אור החיים הקדוש. 

"וַיְצַו מֹשֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא" (שמות לו ו) צריך היה צו, וַיְצַו מֹשֶׁה בכדי לעכב את בני ישראל מלהביא עוד. כי תשוקתם לקיום המצווה היתה עזה ונמרצת! קדושה התלהבות ורגש, נשמתם התלהבה באור הנצחי, אהבת ה' סערה בליבם, עד שיצאו מכל גבולות הטבע, נמשכו ונמתחו לעלות למעלה ללא גבול ומעצור, היו מוכנים להביא ולנדב בלי הפוגה כי אין גבול לאהבת ה'! בלי הצו של משה - היו עדיין עומדים בנדבתם ובתשוקתם להביא. 

וכן פירש אור החיים הקדוש בפרשת פקודי על הפסוק (שמות לט לב): "וַתֵּכֶל כָּל עֲבֹדַת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד" – "פירוש: לא הם כילו את המלאכה, שאם היה ה' מצווה עוד בעבודתו יתברך - יעשו ישראל בכל אוות נפשם. אלא שכלתה המלאכה אשר ציווה ה'!" תופעה זו היא מראה התגלות הנפש שבאדם שהיא חלק אלוקים ממעל, ולדבר שממעל אין קצבה ועמידה! אין סוף ואין תכלית להתדבקות של אור הקטן באור הגדול, הניצוץ כשמפיחים אותו הרי הוא נעשה לשלהבת יה. הניצוצות הרוחניים האמתיים כאשר נוגעים בהם נגיעה בעלמא, פורץ מהם זרם אור עליון המשתפך והולך ללא מעצור, וזו היא המציאות של החומר הרוחני הדק. 

אמרו חכמים זכרונם לברכה: 'אם מתקדש האדם מעט מלמטה - מקדשין אותו מלמעלה הרבה!' נחוץ רק לנגוע בנקודת האור, ואזי אין כבר גבול לאור, כי אין לו אמצע ואין לו סוף! 'אם מתקדש האדם מעט מלמטה - מקדשין אותו מלמעלה הרבה!' מה צריך? נחוץ רק לנגוע בנקודת האור, ואז כבר אין גבול לאור, כי אין לו אמצע ואין לו סוף. כמו שכתוב (שיר השירים א ד): "מָשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ נָּרוּצָה" זה רמז לנשמה ואז היא נמשכת ועולה כאור נוגה. כמו שכתוב בגיטין סז' על רבי טרפון: 'שהוא כגל של אגוזים; אם לוקחים אחד אז מתגלגלין הרבה!'. 

זהו עניין של 'מצווה גוררת מצווה', כי אין רווח בין הדבקים, מצווה אחת היא השניה, היא ההמשך הטבעי מהראשונה, את האור הפנימי אי אפשר לחלק, שתי המצווה הבאות זו אחר זו חלק אחד הן. 'כשברא הקב"ה את עולמו, היה העולם נמתח והולך! עד שגער הקב"ה בו ונעלם'. כי זהו החומר הנצחי, וההפסק שלו הוא רק העלמה וכיסוי, החכמה העליונה - אינה נפסקת! נצחית היא וקיימת בנסתרות. סוד גדול נאמר פה: 'כשברא הקב"ה את עולמו, היה העולם נמתח והולך עד שגער בו הקב"ה ונעלם!' מה זה ונעלם? כי זהו החומר הנצחי, ההפסק שלו הוא רק העלמה וכיסוי, החכמה העליונה אינה נפסקת, נצחית היא וקיימת בנסתרות. 

"שִׁיר הַמַּעֲלוֹת" (תהלים קל, א) שיר למעלה לא כתוב, אלא שִׁיר הַמַּעֲלוֹת כשישראל עולין אינן עולין מעלה אחת אלא למעלות הרבה הן עולין! ישראל נשמתם חלק אלוקים ממעל!! הם דומים לו יתברך, מפני היחס והקשר, ש'ישראל אורייתא וקוב"ה - חד הוא!' לכן אם נגע באור העליון - אי אפשר להסתפק בצעד אחד בלבד, אלא היא מושכת גבוה יותר, מתגלגלת ונמתחת עד אין סוף. הגפרור המצית את האור מעלה אחת היא, אבל אחר שנדלק האור הולך ומתפתח לשלהבת יה! וכל חלקי האור אינם אלא אור אחד גדול, ומי שנוגע בקצה אחד של רוחניות - נאחז במילא בתשוקות רוחניות מרובות! הוא יגיע למעלות רבות ועליות ללא סוף, שכולן יחד מקשה אחת הן, בלתי מחולק ובלתי נבדל כי אין האחד נחלק. 

אחר שאמר (דברים ו ד): "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל השם אֱלֹהֵינוּ השם אֶחָד" נאמר אחריו (דברים ו ה) "וְאָהַבְתָּ אֵת השם אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ" כי האהבה הגמורה היא רק באֶחָד. כי אין אהבה בשתיים. עד כאן "בעל העיקרים". ואין אהבה לחצאין; "בְּכָל לְבָבְךָ" – 'שלא יהיה לבך חלוק על המקום!' שומה על האדם לכוון ולמצוא את נקודת המגע של האור הנצחי, לגלות את הכיסוי שהאור מסתתר תחתיו, ואז אם ימצא את הכיסוי - יגלה את העמוקות. יגע באור וימשך אחריו, ירוץ בלי הפוגות ובלי עמידה עד שיגער בו ה'! דהיינו עד שיתכסה ממנו באור העליון. 

"רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר: "רָצָה הַקָּב"ה לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "השם חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ, יגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר".