מטרת העונשים | הרב אמנון יצחק שליט"א

"וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת כִּי כָּל הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ" (שמות לא יד) 

"כל המצוות שציוונו הקב"ה אינן אלא לענג בהן את הבריות! ואי אפשר לנו לתאר כלל לפי המושגים שלנו את שפע העונג והעידון שיש בהן. ואי אפשר לנו לתאר כלל לפי המושגים שלנו, את שפע העונג והעידון שיש בהן". אז כל המצוות שציווה אותנו הקב"ה אינן אלא לענג בהן את הבריות, ואי אפשר לנו לתאר כלל לפי המושגים שלנו את שפע העונג והעידון שיש בהן. חכמים זכרונם לברכה אומרים: 'שכר מצוה בהאי עלמא ליכא!' שכר מצוות בזה העולם? אין! לא ניתן לשלם שכר בעולם הזה על מצווה. גמרא בקידושין ל'. 

"הרי שבכל התענוגות שבכל הארץ ובכל חללו של עולם, ועל כל המוני הברואים והיצורים, ועל כל מאורות השמים וצבאותיהם - אין בהם כדי סיפוק שכר אפילו למצווה אחת בלבד! ואפילו גן עדן שהקב"ה הניח בו את האדם הראשון, שהעידונים שנכללים בו כפי שמתארים בו חכמים זכרונם לברכה, היו למעלה מכל מושגנו - גם הוא אין בו כדי לשלם שכר בשביל מצווה אחת. ולמה? מפני שבכל מצוות יש עונג כזה שאין לו גבול ואין לו שיעור וכל תענוגות תבל אינן כלום לגביו! והעונג הזה אינו בא כשכר למצווה, אלא הוא עצם מציאותה". 

העונג זה עצם המציאות של המצווה, זה לא שכר על המצווה זה עצמה של המצווה. "כי גם המצווה אינה ציווי בלבד כי אם מציאות ממש! והוא מה שאומר הכתוב (שמות כ יד): "וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת" הם לא שמעו את הקולות כי אם ראו אותם ממש בעיניהם! כמו דבר שבמציאות. 

לכן ענו בני ישראל ואמרו (שמות כד ז): "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" 

והקב"ה אמר על זה: "מי גילה רז זה לבני? שמלאכי השרת משתמשים בו! שהקדימו נַעֲשֶׂה לְנִשְׁמָע" 

משום שראו במצוות מציאות ממש שיש בעשייה!" מציאות ממש שיש בעשייה, "לפי זה אין הפלא שאמרו נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע כי לאחר שהגיעו למושגים כאלה שראו את הקולות, כלומר את מציאות המצוות, שראו את הקולות, זה שראו את מציאות המצוות והגיעו לעונג בלתי ישוער! שהוא למעלה מכל התענוגים והעידונים שבעולם, השתוקקו לשמוע עוד ולהשיג יותר ויותר מתענוגי ה' הבלתי סופיים. דאם כל המצוות כך, על אחת כמה וכמה מצוות שבת שהיא שקולה כנגד כל המצוות! שעיקר מצוותה של השבת היא עונג, כדברי הכתוב בישעיה נח יג: "וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג" שהיא מציאות של מקור עונג אין סופי!

 ואף קדושת השבת פירושה מציאות של עונג. לרבות התענוגים הגשמיים; שהרי ציוותה התורה (שמות כ ז) "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ" ואמרו חכמנו זכרונם לברכה: "כבדהו על היין" כלומר: שהעונג של שתיית היין מהווה קדושת השבת!" זאת אומרת מצוות השבת "וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג" אז אמרנו שהמציאות זה מציאות של מקור עונג אין סופי, 'מעין עולם הבא!'. גם הקדושה של השבת, קדושת השבת, מה מקורה? מציאות של עונג! כמו זכרהו על היין, "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ" מה הזכירה? זה לא זכירה פה, ביין! כשאתה שותה את היין, כלומר העונג של שתיית היין מהווה קדושת שבת. 

בקהל: כמו דוגמא 

הרב: לא דוגמא מציאות, 

בקהל: ... 

הרב: אבל התורה קוראה לזה "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ" אז זכירה זו - זה מקדש את השבת, זה קדושת השבת עצם הזכירה, ומה זה הזכירה? ששותים את היין. אז אם שותים את היין זה מהווה קדושה, זה מציאות. 

בקהל: לא שומעים 

הרב: זה לא מספיק לשתות, לשתות ומקיימים מצווה, כשאדם מבין ומכיר שהוא עושה מצווה בשתיה ובאכילה בעונג שבת, זה מצווה שמענגת, זה לא כמו ארוחה ביום חמישי זה משהו אחר לגמרי, מי שיודע ומרגיש מזה קדושת שבת. 

"ומכאן שגם העבירה אינה אזהרה גם היא מציאות, עבירה היא מציאות שמונעת את התענוגות של האדם" אם מצווה זה העונג עצמו, לא שכר אלא עצמה של המצווה היא העונג, כמו שאמרו חכמים: 'שכר מצווה – מצווה!' עוד מצווה, אין שכר ליתן יותר מאשר עונג על העונג עוד. אז עבירה זה מניעת העונג והתענוג, "העבירה היא מהווה מחיצה שגודרת בעד האדם מלהשיג את מציאות העונג האין סופי!" במקום שהוא ישיג עונג אין סופי - הוא נמנע מעונג, העבירה גורמת מניעת העונג. ואין לך אסון גדול מזה! כי היא שוללת מן האדם תענוגות עליונים נצחיים כאלה שהם למעלה מכל מעדני תבל. 

לפי זה נמצא שהעונשים הבאים לכפר על העבירות, הם מסירים את הגורם שמונע את האדם מלהתענג על ה' ותענוגות מופלאים כאלה! והייסורים הם לטובתו ולאושרו!!" זאת אומרת כשאדם עושה עבירה הוא מונע מעצמו את העונג, והוא מקבל ייסורים אז הייסורים מסירים ממנו את המניעה לקבל את העונג, ואז מתאפשר לו לחזור ולקבל את העונג. "חכמים זכרונם לברכה מספרים: "וכבר היו רבן שמעון בן גמליאל ורבי ישמעאל יוצאים ליהרג, עשרת הרוגי מלכות. 

אמר ליה רבן שמעון לרבי ישמעאל: "רבי! יצא לבי שאיני יודע על מה אני נהרג?" 

אמר לו רבי ישמעאל: "מימיך! מימיך אפילו פעם אחת, מימיך לא בא אדם אצלך לדין או לשאלה, ושהיתו עד שהיית גומר כוסך או שהיית נועל סנדלך או עד שהייתה עוטף טליתך? קרה את זה פעם בימי חייך שאתה גרמת לאדם שישתהה? עד שתגמור לשתות את הכוס או עד שתנעל את הסנדל, או שתעטוף את הטלית שלך? ואמרה תורה (שמות כב כב): אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ, אחד עינוי מרובה ואחד עינוי מועט, אז אם גרמת לעינוי ששהית בן אדם שהמתין לך לדין או לשאלה - אז זה מספיק סיבה שנצא ליהרג!" 

מה ענה לו? רבן שמעון אומר לרבי ישמעאל: "רבי! יצא לבי..." 

אז רבי ישמעאל עונה לו, אז אמר לו: "בדבר הזה נחמתני!" 

אם זה בגלל זה נחמתני. מה זה נחמתני? איזה נחמה זאת? אתה יוצא להיהרג, כאילו קטן עליו עכשיו המיתה, "נחמתני" עכשיו אני יודע על מה אני מת איזה יופי איזה כיף, מה זה נחמתני? מה זה נחמתני הזה? היה צריך להגיד: ואי! בשביל דבר כזה ואי ואי... מה זה נחמתני? באבות דרבי נתן פרק לח, אנחנו מוצאים את זה בנוסח אחר בילקוט בשמות שמט': "אמר רבן שמעון בן גמליאל לרבי ישמעאל: "אוי לנו! שאנו נהרגים כמחללי שבתות וככובדי כוכבים, כמגלה עריות וכשופכי דמים אוי לנו!" 

הרי אנחנו רואים שרבן שמעון בן גמליאל לא דאג כלל על שהוא יוצא ליהרג, כל הדאגה שלו היתה 'שמא עבר עבירה חמורה!' העבירה החמורה תמנע ממנו ליהנות מהתענוגים העליונים הנצחיים אשר ייסורי המוות אינם כלום לגבם. ולאחר שרבי ישמעאל אמר לו שיכול להיות שהם התחייבו על עבירה קלה, ועונש ההריגה בא לכפר עליה – 

אמר לו: "נחמתני!". 

עכשיו מובן למה אמר לו נחמתני, כי הוא שמח מאוד ורואה בייסורי המוות אושר גדול! למה? כי על ידי זה ימורק עוונו ויזכה להתענג על ה' בתענוגים המופלאים הבלתי סופיים!" שאמרנו שהייסורים באים לאפשר את העונג שנמנע בעקבות עבירה. אז אם זה על דבר כזה, זאת אומרת בזה מסירים לנו עכשיו את כל המניעה מכל התענוגים האין סופיים - פשששששש. איזה מתנה. אם לא היו מייסרים אותם ומסירים - לא היו יכולים ליהנות ולהתענג, היה נמנע מהם. 

בקהל: (לא ברור)... 

הרב: הרמב"ן אומר: 'שאם אדם היה רואה מה העונש עליו אחד דאורייתא ואפילו הקל ביותר - היה מוכן לקבל עליו 70 שנה ייסורי איוב! ולא את העונש על עבירה אחת'. 

הגאון מווילנא אמר על דבריו: 'שזה הרבה יותר! הרבה יותר גרוע'. 

"ואם בכל העבירות כך" - כמה נמנע תענוגים עליונים אין סופיים! "על אחת כמה וכמה מי שנכשל בחילול שבת, איזה סתימותא הוא עושה לעצמו, שנמנע ממנו העונג המופלא של מצווה זו השקול כנגד כל תענוגות התורה כולה. ואם... ואם ימְצא או יִמַצֵא דרך שיכופר לו עוון זה - הרי נעשה ראוי לאותו תענוג נצחי, ואין לך אושר גדול מזה! אז מה שאמרה התורה על מחלל שבת (שמות לא יד) "מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת" זה לא עונש בכלל! זה טובתו של האדם, כי המיתה מכפרת עליו, ואז הוא יהיה זכאי לעונג האין סופי לנצח נצחים. 

לכן על עבירה אחת של חילול שבת - יוצא ליהרג, מילא הוא מחלל שבתות שנים, אז מוציאים אותו להורג אז אין צ'אנס שהבן אדם הזה נגיד יחזור בתשובה או משהו... לא! פעם אחת, פעם אחת בהתראה ועדים - יוצא ליהרג! מה זה? כי רק ככה אפשר להסיר ממנו את המניעה לקבל את התענוגים האין סופיים. אז התורה שומרת עליו; עשית טעות וגרמת נזק לעצמך, סתמת מעצמך את כל העינוגים. 

אז מפה אנחנו רואים "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם" תשמרו את השבת "כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת כִּי כָּל הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ" אם הוא עושה מלאכה ולא היה מוֹת יוּמָת היה נכרת לחלוטין רחמנא לצלן! ולא היתה לו שום תקנה ולא יכול להתענג יותר משום תענוגים, אבל כשממיתים אותו מסירים מעליו את מה שהוא מנע מעצמו, ואז יכול להתאפשר שוב שיתענג בתענוגים. 

בקהל: (לא ברור)... 

הרב: מוֹת יוּמָת... זה מוֹת בעולם יוּמָת לעולם הבא. ו"כרת" זה שהנפש נכרתת... אבל אם הוא... כתוב: "מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת" נקודה. זה העונש, והעונש הוא כפרה, והכפרה מסירה את הכל. ואחר כך מסבירה התורה: למה? כִּי כָּל הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה - וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ" זה הדין: שכל מי שעושה - הוא מכרית את נפשו מקרב עמיו! אז לכן, אם בן אדם עובר את המוות... בזמנם - לא היה מקום לתשובה! הוא צריך לעשות תשובה, אבל זה לא פוטר אותו מה-זה... 

הוא לא יכול להגיד: 'אני עושה תשובה!' 

ואז מבטלים לו את העונש, אין! עשה? זהו! היום בן אדם עושה תשובה - ומתכפר לו, בזמנם תשובה לא מועילה למנוע את העונש, 

בקהל: הוא חייב לעשות תשובה? 

הרב: הוא חייב לעשות תשובה אבל זה לא מועיל לבטל את העונש, היום זה עוד מועיל. אז אדם צריך להרוויח את זה להיות חכם! מכל מקום ראינו שמעצם מציאות המצווה גופא זה עונג ותענוג, לכן אי אפשר לשלם בעולם הזה שכר על מצווה, אפילו תיתן כל חללו של עולם! אפילו גן עדן של אדם הראשון, מצווה זה דבר נצחי, וזה עונג שנמצא בעצם המצווה, ומה שאדם זוכה להרגיש פה - זה תלוי כמה הכנה, כמה הוא זכה, כמה הוא זך ונקי, אז הוא יכול להרגיש. 

"פִּקּוּדֵי השם יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב" (תהלים יט ט) אם הוא עושה מצווה ולא שמח מצווה; סימן שהוא לא מבין בכלל במה הוא מתעסק! הוא לא.. זה כאילו הוא מקיים פקודות, כאילו הוא לא מבין בכלל, הוא לא מרגיש! הוא לא חש, אבל צריך להיות שמח כשהוא עושה מצווה, המצווה צריכה לעורר אותו לשמחה ולעונג שאין כדוגמתו. 

אתמול שמעתי מעשה בהקשר למה שראינו כאן בין רבן שמעון גמליאל ובין רבי ישמעאל, שהסטייפלר זכר צדיק וקדוש לברכה, הוא היה אדם חזק מאוד! הוא היה בצבא הרוסי, לקחו אותו בעל כורחו, הוא היה חזק מאוד, ושמה ביקש ממנו המפקד: 'שהוא יחלל שבת!' והוא לא הסכים. אז היה להם שמה דין כזה: עושים שתי שורות של חיילים, ומי שלא מציית - צריך לעבור ביניהם, כל אחד לוקח את הקת של הרובה ונותן לו בגולגולת בראש! אתה עובר כמה חיילים אתה מת. כאילו אין צ'אנס לגמור את הסיפור. 

הוא התחיל לעבור והם נותנים בקתות ככה באכזריות, ולא רק זה אלא שכשנתנו לו מכות נפלה לו הכיפה, אז הוא חזר בחזרה לקחת את הכיפה - וזה גרם שאלה שכבר נתנו לו - נתנו לו עוד פעם, כי הוא עובר לידם עוד פעם! והוא חזר בשביל להביא את הכיפה!! והוא חזר להביא את הכיפה, והוא שרד את זה, זאת אומרת אם אתה עובר ונשארת בחיים זכית, לא? ביי ביי... כשהוא נפגש עם המיועדת להיות אשתו, עם אחותו של החזון איש, אז כשהוא דיבר איתה, אז הוא פתח איתה בשיחה ואמר לה את הסיפור הזה מה עבר עליו, 

הוא אמר לה: 'אני רוצה להגיד לך; שמעולם לא הרגשתי עונג יותר גדול בחיי מהמכות האלה שקיבלתי על ראשי! שזכיתי לקדש את שמו יתברך ולא לוותר למען שמו יתברך על שום דבר!! וכל מכה שנתנו לי - זה היה עונג שאין כדוגמתו'. 

הוא שאל אותה: 'את מבינה את מה שאני אומר?'

אז היא אמרה לו: 'אני מבינה את מה שאתה אומר!' 

אז הוא אמר: 'טוב! בסדר' 

אז הוא הסכים לשידוך. אם היא מבינה את זה - אפשר להתחתן עם אחת שמבינה דבר כזה. אם היא לא מבינה דבר כזה - אחין עם מי להתחתן. העונג - אתה שומע מה זה עונג? הוא קיים מצווה "וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" ומה העונג? הוא מקבל מכות שרוצים להרוג אותו, מפוצצים לו את הגולגולת! אתה יודע מה זה כת של רובה בראש, מה זה ראש? וזה עוברים עשרות, והם מפוצצים, זה עונג, אם הוא הרגיש בייסורים – עונג! במצוות מה הוא הרגיש? 

בקהל: (לא שומעים)... 

הרב: עזוב אנחנו, אנחנו מה אנחנו, מה אנחנו? עזוב אנחנו? אנחנו מדברים לך על צדיקי אמת! הוא היה לומד תורה 36 שעות רצוף בעמידה!!! 

הוא אמר: 'זה היה בצעירותי כשהיה לי כח, בזקנותי כבר לא היה לי כוח הייתי לומד רק 24 שעות רצוף!'. 

הוא היה חזק, חזק, 

בקהל: (לא מובן)... 

הרב: הוא היה לומד "משמר" כאילו בלי הפסקה, והיה לו כוח להרים תיבה שארבעה אנשים לא יכלו להרים אותה, הוא אחרי המשמר היה מרים את התיבה לבד! ואת כל הכוחות האלה הוא לקח - לתורה. לעמל התורה! אלה ידעו להתענג על ה', להתענג על המצוות, להיות מחובר לקב"ה. 

אתמול באו לפה שני בחורים מפונוביז' רוצים שידוך, 

אז אמרתי להם: 'שילמדו שעתיים בתענית דיבור שלושה חודשים רצוף', 

אז הם אמרו: 'שקשה מאוד להתחייב!' 

אמרתי: 'לקבוע פגישה עם הקב"ה כל יום שעתיים לדבר איתו הוא לומד כנגדך בחברותא! - קשה לך מאוד? מה קשה? אז לא תגיד כמה מילים לחבר שלך במשך שעתיים... ואם יבוא אחד ואתה תדבר עם הקב"ה והוא יקרא לך, 

אתה תגיד לקב"ה: 'חכה רגע! מישהו פה רוצה לדבר איתי?...' 

מה? מה, מה הקושי? אני לא מבין! מה הקושי? 

אז היהודי שישב פה לידי סיפר להם מעשה, אייייייי! באחת הישיבות בנובהרדוק היה תלמיד שהיה מדבר, ככה בין לבין היה מדבר, אז העירו לו - וזה לא עזר. 

יום אחד עבר לידו אחד החכמים וגער בו: "אתה מסלק את השכינה מנובהרדוק?!" 

אז ההוא הזדעזע! 

'מי עושה מה אני עושה?' 

אומר לו: 'כל מי שעוסק בתורה שכינה כנגדו, הקב"ה חוזר על דבריו של הלומד, כולם פה לא מדברים, שכינה כנגדם, ואתה מדבר, אז אם אתה מדבר דברי חול בשעה שאתה לומד - שכינה מסתלקת, אתה מסלק את השכינה מנובהרדוק!'.

 מאותו יום הוא הזדעזע מאיך הוא אמר לו את זה, הוא נהיה מתמיד שהיה לומד 20 שעות כל יממה! אבל 20 שעות - בלי לדבר!! בתענית דיבור, לא שעתיים... 20 שעות. 

אנשים לא יודעים את הערך של התורה הקדושה, אין אהבת התורה... אין השתוקקות, לא יודעים כמה מקופל במצווה, עונג עינוגים אין סופיים. וזה נותנים לנו ככה... ובשבת? פי אלף! וכל המצווה היא עונג שבת "וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג" (ישעיה נח יג) ואפילו בגשמיות! כמה אנחנו עוד רחוקים מלהכיר את הערך של מה שנתנו לנו. 

"רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר: "רָצָה הַקָּב"ה לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "השם חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ, יגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר".