גאוות התלמיד על רבו | הרב אמנון יצחק שליט"א

"וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפֹּרֶת וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו אֶל הַכַּפֹּרֶת יִהְיוּ פְּנֵי הַכְּרֻבִים" (שמות כה כ)

פירשו בעלי התוספות: "פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה - דרך ענווה ויראה", להורות ולרמז לנו: שהחכמה האמתית עוד רחוקה ממנו והלאה, מאתנו, היא עודנה למעלה מראשו של האדם, אפילו הנקרא חכם גם הוא עדיין טרם הגיע לתכלית החכמה, כי לחכמה האמתית אין סוף, ומה שמוענק לאדם המבקש את ה' - הוא רק התחלה וראשית, כי החכמה וההשגה האלוקית היא בלתי מוגבלת ואין סופית היא. תשמעו מה שאמר החכם אריסטו: "אין לנו לומר 'שהגענו להשגת החכמה' אלא 'שיצאנו מכלל הבלתי חכמה'". אין לנו לומר, זאת אומרת האדם בשיא-בשיא השגתו, אין לנו לומר 'שהגענו להשיג את החכמה' אלא 'שיצאנו מכלל הבלתי חכמה'. דהיינו; אנחנו מסתלקים מן הטיפשות, אבל לכלל החכמה ולהשגת תכליתה לא השגנו. "אין לנו לומר 'שהגענו לאמת', אלא 'שיצאנו מגדרי השקר'. זאת אומרת אריסטו אומר: שגם האדם במדרגה הגבוהה ביותר, להגיע לתכלית החכמה ולהשגת שלימות האמת, זה כמעט בלתי אפשרי! הוא צודק אצל הגויים ודאי זה ככה... אבל חכמת האמת, התורה הקדושה, מי שמתבטל אליה - אז זוכה להשיג את האמת ואת השלמות של החכמה ודאי שלו. שלמות החכמה זה קשה מאוד מאוד כי היא בלתי תכלית. אמרו חז"ל על הפסוק: "עֵקֶב עֲנָוָה יִרְאַת ה'" (משלי כב ד) 

אמר רבי יצחק ורבי אלעזר דקיסרין: "מה שעשתה חכמה עטרה לראשה - עשתה עֲנָוָה סוליה לרגלהּ"! מטבע האדם לחשוב ולדמות בנפשו; 'כיוון שהשיג והתעלה בכישרון החכמה - כבר הושלם ותוקן כל צורכו וכבר יכול לשים עטרת החכמה לראשו וללבוש גלימה ולהתיימר ולהיקרא בשם 'חכם'!' איש כזה אפילו את סף גנזי החכמה טרם עבר, ואף את ראשית והתחלת של החכמה טרם עיכל בתוך מעיו. העניו האמתי רואה את עצמו תמיד מתוך המציאות, עינו לא מטעה אותו, מעט החכמה אינה משקרת אותו שהוא 'משיג כבר את החכמה העליונה!', ותמיד יראה את עצמו; 'כאילו עומד בפתח האוהל בראשית ובהתחלה!'. מי זה? העניו האמתי, הוא רואה את עצמו מתוך המציאות, לא דמיונות, ולא מה שמדמים שהוא, ולא מה שאומרים עליו, העין שלו לא מטעה אותו, ומעט החכמה שהשיג לא משקרת אותו. 

ובפרט היום יש שמות, הלכו למקובלים, כאילו 'אלה תכלית החכמה'... 

תמיד יראה את עצמו כאילו עודנו עומד בפתח של האוהל בראשית ובהתחלה. 

זכיתי ללמוד חברותא עם הרב ברנבוים זצ"ל, כשהיינו מתחילים ללמוד אז הוא היה פותח את הדף הראשון מצד ימין בגמרא, הדף הלבן והיה אומר: "זה הדף היחידי שאין בו קושיות, פה הכל ברור!"... 

הגאון מווילנא אמר: "אם אין קמח - אין תורה"; אם אין התורה מפוררת כמו קמח גרגיר-גרגיר גרגיר בפני עצמו, זה עדיין לא תורה. ואם יש לך קושיות, יש לך דברים מדובקים שאתה לא יודע לפורר אותם ולהעמיד כל דבר במקומו, זה עדיין לא תורה. "אם אין קמח אין תורה". שמעתם לאן צריך להגיע? זה הגאון שנשארו לו שלוש קושיות בתורה, שאחת מהן זה; "פרה אדומה"! 

וראה מה שכתב האבן עזרא ז"ל בפרשת כי תשא: "והנה משה שהתנבא ארבעים שנה במדבר ועמד בסודות רבים שגילה לו ה' בהר סיני, והוא אמר לפני מותו: "אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ" (דברים ג כד) והנה עתה החל, הוא רק מתחיל "אַתָּה הַחִלּוֹתָ" זה מי שלמד את סודות התורה מהקב"ה בעצמו! אומר בסוף ימיו, בן מאה ועשרים: "אַתָּה הַחִלּוֹתָ" רק התחלת לְהַרְאוֹת לי אֶת גָּדְלְךָ, וזו האמת: כי "לִגְדֻלָּתוֹ אֵין חֵקֶר" (תהלים קמה ג) לִגְדֻלָּתוֹ של הקב"ה אֵין חֵקֶר. הרמח"ל אומר: "ששבעים פנים לתורה; בפשט ברמז בדרש בזה... והוא אומר: זה לא שבעים פנים, זה תרי"ג, והתרי"ג זה רק השורשים, ולענפים לזה - אין סוף!". "לְכָל תִּכְלָה רָאִיתִי קֵץ רְחָבָה מִצְוָתְךָ מְאֹד" (תהלים קיט צו) לכל דבר שראיתי רָאִיתִי קֵץ אבל המצוות, התורה - רְחָבָה מִצְוָתְךָ. "אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ" (איוב יא ט) הגאון מווילנא אומר: "אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ" אם אתה רוצה למדוד את התורה, אז הוא אומר כשמודדים שולחן מודדים אותו עם מטר. כשמודדים כבישים מודדים את זה עם מד של ק"מ קילומטרים. כשמודדים את התורה - "אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ" הכלי מדידה, כדור הארץ זה קטן לְשַׁמֵשׁ אפילו מידה להתחיל למדוד את התורה... אם תיקח את הארץ כמידה - עוד אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ - המידה, המידה-המידה של התורה. זאת אומרת לתאר לנו שאין תכלית! אז משה רבנו, שארבעים שנה במדבר, עמד על סודות רבים שגילה לו ה' יתברך בסיני, אמר: אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ כי לִגְדֻלָּתוֹ אֵין חֵקֶר! בא במידה שאדם הולך ומתקדם להיכנס אל סוד דרגת החכמה, בה במידה הוא נשאר כעומד ומשתומם לראות את עצמו כמתחיל תמידי! אומנם הוא הצליח לבצר לו מקום במכונת החכמה, ויוצא מן התחום שאיננה חכמה בודאי, הוא מצליח לצאת מהסתימותא מהטיפשות והאטימות, ומצליח לברוח משם קצת והוא נכנס בשערי החכמה. אבל, בה בשעה הוא צריך להיות ער ומרגיש שהוא פונה ומטה עצמו כלפי עולמות שאין להם סוף! שאין להם קצבה ותכלית, שאין להם הישג מוחלט וקניין סופי לומר: 'עד כאן באתי - ולא אוסיף, אין לי יותר מה להוסיף...!' כתוב: "שתורה עניה במקום - זה ועשירה במקום זה!". כתוב: "מה שיש זה - אין ביד זה!". 

אין חכם שיכול להגיד: "לי לא תוכל לחדש שום דבר!..." 

מספרים על אור החיים הקדוש, כשהיו באים אצלו אנשים והיו אומרים לו כל מיני דברים, ומדברים בדברי תורה, אז הוא היה אומר: "איזה פירוש שאתה רוצה, על איזה פסוק שאתה רוצה בתורה - אני אתן לך שמונים וארבע פירושים!" 

כל פסוק שהיית אומר לו לאור חיים הקדוש היה אומר לך על המקום שמונים וארבע פירושים, בלי ספר! אתם שומעים דבר כזה? 

"המגלה עמוקות" כתב על הפסוק: "וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר" (דברים ג כג) שש תיבות - מאתים חמישים ושתים פירושים! אבל הם עמוקים כל אחד מהם עמוק-עמוק שאפשר לכתוב על זה ספרים, על כל פירוש. באחד הפירושים האחרונים שלו הוא אומר: שהוא כתב בספרו הקט, יש לו ספר קטן, על אל'ף זעירא של "וַיִּקְרָא" (ויקרא א א) וַיִּקְרָא כתוב שמה א' זעירא, הוא אומר: "ובספרי הקט, על אל'ף זעירא כתבתי אלף פירושים!" בספרי הקט על אל'ף כתב אלף פירושים. למה נכתבה אל'ף זעירא במילה וַיִּקְרָא? שמעתם, איפה אנחנו? ואדם חושב: 'שהוא חכם גדול ולמדן...!' וכו' וכו'. להשתומם! כמה אנחנו 'מחזיקים מעצמנו...' להשתומם. 

בשעה שאדם נכנס לשערי החכמה צריך להיות ער ומרגיש שהוא פונה ומטה את עצמו כלפי עולמות שאין להם סוף, שאין להם קצבה ותכלית, שאין להם הישג מוחלט וקניין סופי לומר: 'עד כאן באתי ולא אוסיף...' 

וזה הפירוש של "בעלי התוספות": "פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה" - דרך ענוה ויראה!" דהיינו; שאף בהתקדמותו הבלתי פוסקת למעלה, מרגישים את עצמנו כענווים וכיראים שטרם הגיעו למטרתם שאין לה באמת סוף ותכלה. כן פירש הרלב"ג על התורה: "פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה" - להורות שתנועתם היא לצד המעלה, תנועתם היא לצד המַעַלה גם, וישתדלו לעלות מזה המציאות אל המציאות היותר גבוהה, היינו; שאין הפסק בתשוקות השמימיות שלהם, וכל הישג גורר אחריו תשוקה שמימית חדשה, זוהי ענוה. זהו טיב החכמה שלה, שאפילו כשמגיעים לכאורה לשיא ההתפתחות והצלחה רוחנית, גם אז לא ייבוש להודות: 'שעוד טרם הגיע להתחלה השלימה, בחכמת סודות התורה והכרתו של הקב"ה!'. 

"אמר רבי חנן בר רבה: "מנין לעונה 'אמן' שלא יגביה קולו יותר מן המברך? שנאמר: "גַּדְּלוּ לַה' אִתִּי וּנְרוֹמְמָה שְׁמוֹ יַחְדָּו" (תהלים לד ד) 

"ואמר רבי משעון בן פזי: "מנין שאין המתרגם רשאי להגביה קולו יותר מן הקורא? שנאמר: "מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל" (שמות יט ט) בְקוֹל, שאין תלמוד לומר בְקוֹל, ומה תלמוד לומר בְקוֹל? בקולו של משה. ואם אי אפשר למתרגם להגביה קולו כנגד הקורא? ימעך קולו ויקרא". אז שיוריד הקורא את קולו כדי שהמתרגם יהיה בשיווי אליו, זה גמרא בברכות מה'. 

ועוד שם: "גדול העונה 'אמן' יותר מהמברך!". וכתב ה"מאירי": "הטעם מפני שרוב פעמים כוונת המטה אוזן לשמוע - גדולה יותר מכוונת המדבר!". זאת אומרת זה שמתפלל יכול להיות שלא מכוון כמו זה שמכוון ושומע אותו. העונה "אמן" לא יגביה קולו יותר מן המברך, כי בזה שהוא מגביה את קולו הוא מגלה את התפעלותו והתרגשותו בהודאתו לה' יתברך, הרי כאילו בזה הוא משתדל להצהיר ולהכריז את יתרונו והרגשתו שהיא למעלה ממעלת המברך, ובזה לכסיל יחשב. כמו שאמר החכם מכל אדם: "לֹא יַחְפֹּץ כְּסִיל בִּתְבוּנָה כִּי אִם בְּהִתְגַּלּוֹת לִבּוֹ" (משלי יח ב) 

יה בה בי בה בה בי... יש כאלה שיש להם באמת התפרצות פנימית כוונה כנה, אבל 'לא יגביה קולו יותר', כי אם כן הוא מבליט שיש לו יתרון על הקורא או על המתפלל, וזה נקרא כְּסִיל, אז הוא צריך להבליג-להבליג לבלום את עצמו. נחזור על זה: "העונה "אמן" לא יגביה קולו יותר מן המברך; כי בזה שהוא מגביה את קולו הוא מגלה את התפעלותו והתרגשותו והודאתו לה' יתברך, שזה הכל כנה באמת, הרי בזה כאילו שהוא משתדל להצהיר ולהכריז את יתרונו והרגשתו שהיא למעלה ממעלת המברך. 

ובזה לכסיל יחשב, כמו שאמר שלמה המלך ע"ה החכם מכל אדם: "לֹא יַחְפֹּץ כְּסִיל בִּתְבוּנָה כִּי אִם בְּהִתְגַּלּוֹת לִבּוֹ". היינו; שאינו מצניע ומשייר את דבקות לבו והשגותיו העמוקות שכל כבודן של בנות מֶלֶךְ פְּנִימָה. אלא שהוא מציג אותן לראווה לכל, וכאילו מבליט את כוונת תפילתו בגלוי, דרך זו - לא לרצון לפני ה' יתברך, שרוצה ובוחר דוקא ב"קוֹל דְּמָמָה דַקָּה!" (מלכים-א י טיב). שמעתם דבר כזה? זה דין, הגמרא מביאה את זה דין: העונה "אמן" לא יגביה קולו יותר מן המברך. 

"ואמר רבי אבהו: "מריש הוה אמינא; 'עינותנא אנא!'" מהתחלה הייתי אומר שאני עניו, "כיון דחזינא ליה לרבי אבא דמן עכו דאמר איהו חד טעמא ואמר אמוריה חד טעמא ולא קפיד! אמינא: 'לאו עינותנא אנא!'". אבל כשראיתי את רבי אבא דמין עכו, מהעיר עכו, שהוא אומר טעם אחד והמתרגם שלו אומר טעם אחד; זאת אומרת הוא לא מתרגם את מה שאומר רבי אבא דמן עכו, אלא מוסיף טעם משלו גם! והוא לא מקפיד!! 

אמרתי: 'אני לא עניו!'. בהתחלה חשבתי שאני עניו אבל ראיתי איך הוא מעביר על מידותיו, הוא אומר משהו והוא אמור לתרגם אותו ובמקום לתרגם אותו הוא אומר טעם אחר - והוא לא מקפיד, אמרתי: 'אני לא עניו!'. 

נפלאה היא הערת המהרש"א: "נראה דאי הוה ההוא חד טעמא גרע מטעם דיליה ודאי דהיה לו להקפיד על זה שאומר שקר בשבילו". המהרש"א מעיר: אם המתרגם הזה האמורא הזה, האמורא הזה שהיה אומר, בלשון אמירה, אם המתרגם הזה היה אומר טעם גרוע ממה שאמר רבי אבא דמן עכו, אז ודאי שהיה לו להקפיד עליו! למה? כי הוא אומר שקר בשמו, הוא מתרגם כאילו אותו והוא אומר משהו אחר וזה גרוע ממה שהוא אמר פחוּת ממה שהוא אמר. 

אלא ודאי שהיה עדיף מדיליה, שהטעם שהוא אמר היה עדיף ממה שאמר רבי אבא דמן עכו. והיה לו להקפיד: שהיה מראה בפני רבי אבא כאילו הוא לא חשיב כרבי אבא ולא איצטריך ליה. כאילו; 'מה אני צריך אותך? אני אומר טעמים יותר טובים משלך...!' אז היה מקום להקפיד, כי בזה הוא מראה שלא צריכים את רבי אבא, אני אומר טעמים יותר טובים. "אי לאו ענוותנותיה דרבי אבא" מישהו אחר ודאי היה מקפיד. 

- 'אז מה אני צריך לעמוד פה אם אתה בסוף אומר מה שאתה רוצה ואתה אומר דברים יותר טובים משלי?!...' 

זו היתה הענוה של רבי אבא דמן עכו. היינו; רק מפני ענוותנותו היוצאת מן הכלל של רבי אבא שספג את הביזיון! ולא הקפיד על המתרגם שבתרגומו והסברו הוא עומד למעלה מרבי אבא. ובאמת הטעם של המתרגם היה יותר נאה משל רבי אבא, ובכל זאת היה לו למתרגם לכבוש ולהצניע את ההסבר הטוב מלפרסם אותו ברבים, בכדי שרבי אבא לא יקופח! כי אין זו הדרך הכשרה להגביה את הקול יותר מן הקורא, המתרגם אבל לא היה בסדר. 

רבי עקיבא איגר זצ"ל ב"שבע ברכות" שלו כשהוא היה חתן, החותן שלו כבר רצה לבטל את השידוך, כן 

אמר: "מקח טעות! הוא לא מדבר, הוא לא מדבר, שבעה ימים לא מדבר, כולם יודעים 'גאון!' זה... עילוי.... לא מדבר...." 

אחרי שבעת ימי המשתה - הוא התחיל לדבר, ואז ראו את הגאונות שלו – חביבי! 

שאלו אותו: "למה לא דיברת?" 

הוא אומר: "באותה שעה היה עוד מישהו שחיתן, והחתן שהוא לקח קראו לו גם כן 'עילוי!', ואם אני הייתי מדבר והיו שומעים את מה שאני אומר וזה יהיה ליד מה שהוא אומר - היו מבינים: 'ששם יש מקח טעות!'"... 

אז כדי לא לפגוע במעלתו של השני אז הוא סתם את פיו, כדי שלא יובלט גאונותו ביחס לחתן השני, שהחותן שמה לא יתייאש שהוא חשב: 'שהוא לקח מציאה! ולבסוף התברר שזה לא ברמה כמו שאומרים... כפי שהתבטא מגאונותו של רבי עקיבא איגר!'. 

אתם שומעים מה זה? לבלום את עצמו! 

ויש בכאן אזהרה והארה: שמחובתנו לא להתעלם ולהשתכח ממקור חיותנו ולימודנו. מחובתנו תמיד לשאת את שם הרב והמורה שהעמיד אותנו על רגלנו, להתפאר בו! ולהתגאות בו, ואף ויש בהשגותינו וכח חידושנו לפעמים כנראה עולה על קדמוננו, אל לנו להאפיל בהופעתנו את רבותינו, שהעמידונו על רגלנו. ואשר הראו לנו את הקריאה הראשונה, את דרך החידוש הראשון, לא להגביה את קולנו למעלה בנוכחותם של אלה שברכונו ראשונה, ולא לתרגם את דבריהם בדרך שהוא בולט, סברתו וחידושיו ממעשיו, אלא למעך את קולו! 

שמעתם? מהגמרא הזאת יש אזהרה והארה, הגמרא בברכות מה, מכל הטעמים שמה, ש"העונה 'אמן' לא יגביה את קולו יותר מן המברך". אסור לאדם להתעלם ולשכוח את מקור חיותנו ולימודנו; מי התחיל ללמד אותו, ומי הפך אותו ללמדן, ומי הורה לו את הדרך, ומי החזיר אותו מהגיהנם לגן עדן בתשובה! חובה לא להתעלם ולשכוח את מקור החיות והלימוד, חובה תמיד לשאת את שם הרב והמורה שהעמיד על רגלנו, ולהתפאר בו ולהתגאות בו! 

לא כמו אנשים שמכסים ממי למדו והכל, או אומרים תורה בשם אחרים ולא מזכירים אותם שהרי זה גזלנים! שאומרים שכאילו החידוש הוא שלהם...! 

ואף שיש ולפעמים באמת התלמיד, השגות וכח חידוש שלו לפעמים עולה על מי שלומד אותו, אבל לא יאפיל בהופעה שלו את רבותיו שהעמידו אותו על רגלנו. ושהראו לנו את הקריאה הראשונה, את דרך החידוש הראשון, ולא יגביהו את הקול למעלה בנוכחותם של אלה שברכו אותם ראשונה, ולא יתרגמו את דבריהם בדרך שמבליטים את הסברא ואת החידוש והמעשים שלהם, אלא יְמעכו את קולם. 

אין הרבה אנשים שמסוגלים לעמוד בדבר הזה... אדרבא! ברגע שהם יודעים איזה דבר בזכות עצמם - הוא כבר 'מאן דאמר 'והוא כבר חושב: 'שהוא עקף את כולם...!'

יש חכמה טובה לבעליה, ויש רעה לבעליה; טובה לבעליה - זה יהושע, חכמה שטובה לבעליה זה יהושע, שנאמר: "וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מָלֵא רוּחַ חָכְמָה" (דברים לד ט)

(הערת הרב שליט"א: 'מי שנכנס לשירותים צריך להגיד דברי תורה לא רק בשביל להיכנס לשירותים...') 

"יש חכמה טובה לבעליה, ויש רעה לבעליה; טובה לבעליה - זה יהושע, שנאמר: "וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מָלֵא רוּחַ חָכְמָה" למה הוא דומה? לגפיון שמשקה כל המדינה, בריכה שמשקה את כל המדינה והכל משבחין אותו, יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן היה מָלֵא רוּחַ חָכְמָה שמשקה את כולם. כך היו משבחין יהושע: 'שהיה משקה ישראל מחכמתו!', שְבַח גדול לַמַעַיַן שמספיק לזה, שמסוגל להשקות את כל המדינה. כך היו משבחין יהושע: 'שהיה משקה ישראל מחכמתו!'. יש חכמה טובה לבעליה ויש רעה לבעליה; טובה לבעליה - זה יהושע, שנאמר: "וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מָלֵא רוּחַ חָכְמָה" למה הוא דומה? לגפיון זה בריכה שמשקה את כל המדינה והכל משבחין אותו. 

אמר לו אחד: "שְבַחוֹ לַמַעַיַן שמספיק לזה!", כך היו משבחין לו ליהושע שהיה משקה ישראל מחכמתו. 

אמר לו: "שבחו למשה שכך העמיד!" שנאמר: "כִּי סָמַךְ מֹשֶׁה אֶת יָדָיו עָלָיו" (שם) צריך לזכור: מי סמך ידיו עליו, ומי העמיד אותו שיהיה כזה מעין שישקה לכל. יש רעה לבעליה, חכמה שהיא רעה לבעליה - זה בלעם שנאמר : "נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵל" (במדבר כד ד) ומֶה היה לו? "וְאֵת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הָרְגוּ בֶּחָרֶב" (במדבר לא ח) הרי הורו לנו בזה: שכל השמע והתפארת מגיע תמיד למַעין הראשון, והכרה זו הכרת הרב, והמשפיע הראשון זוהי טובה לבעליה. 

יש חכמה שטובה לבעליה של החכמה, מי היה הבעלים הראשון? המשפיע הראשון, וההפך; המתפאר והמתרברב שהוא המחדש הראשון, שהוא היֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן - הרי זה רעה לבעליה, הוא יֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן, לא ה' השפיע לו נבואה אלא הוא יודע... זו רעה לבעליה הוא לא מזכיר את ה' שכאילו הוא נתן לו. את זאת צריך כל אדם לידע: אפילו אחרי התפתחותו והתרוממותו במעלות הרוח והדעת, שלא יבעט ויתעלם מרבותיו הראשונים, ואפילו אם מן השמים השאירו לו מקום להתגדר ולחדש חידושים מעצמו, אל לו לזוז ולהתעלם מן הגדרים והחידושים הראשונים, שהראשונים גדרו וחידשו עבורו. 

"תנו רבנן: "מעשה ברבי אליעזר ששבת בגליל העליון, ושאלוהו שלושים הלכות בהלכות סוכה; שתים עשרה אמר להם: "שמעתי", ושמונה עשרה אמר להם: "לא שמעתי". 

אמרו לו: "רבי! כל דבריך אינן אלא מפי השמועה?" כל מה שאתה יודע זה רק מה ששמעת ומה שלא שמעת אתה לא יודע? 

אמר להם: "הזדקתוני לומר דבר שלא שמעתי מפי רבותי". אתם מזקיקים לומר דבר שאני לא שמעתי מפי רבותי: "מימי לא קדמני אדם לבית המדרש, ולא ישנתי בבית המדרש; לא שינת קבע ולא שינת עראי. ולא הנחתי אדם בבית המדרש ויצאתי". זאת אומרת הוא יצא תמיד אחרון. "ולא שחתי שיחת חולין, ולא אמרתי דבר שלא שמעתי מפי רבי לעולם!". 

והנה, התפעלתי ותמהתי תמיהה רבה בעיוני במאמר הנ"ל: לשם מה מגלה כאן רבי אליעזר את שאר מידותיו והנהגתו? הלוא מעיקר מגמתו בכאן היה להבליט ולהוכיח את דביקותו אחר רבו; שלא אמר דבר שלא שמע מפיו, ובכן, הלא לכאורה למותר נראה לנו הסיפור על שאר קנייני רוחו ומידותיו? אלא, כנראה שרצה רבי אליעזר בכאן מקודם, להביע ולגלות לנו את השתלשלות התפתחותו; איך הוא מסר את נפשו על התורה ולמד אותה מתוך זהירות, מתוך יסורין, מתוך התעמקות רבתי. תמיד היה הראשון בבית המדרש! תמיד. לא טעם שינה; לא שינת קבע ולא שינת עראי. לא השאיר מישהו אחריו בבית המדרש תמיד הוא יצא האחרון. 

אחרי כל המדרגות וההתפתחות שבודאי הגיע לאיזו עצמאות ידועה בלימוד התורה, אבל לבסוף הוא ציין: "לא אמרתי דבר מה שלא שמעתי מרבי!" למרות הכישרונות וההישגים הרוחניים שהשיג על ידי מאמציו הפרטיים, לא היה זז מתורת רבו, ואת ההשפעה שקיבל מנעוריו מרבו - בה שיבץ את רובי תורותיו, שומר שִׂכלו שלא ישכח ולא יתרחק ממקור תמורתו מראשית צמיחתו, כל כשרון חידושיו - תולה בזכות רבו, כל חידושיו הבליע בדברי רבותיו, ולעולם לא שכחם אפילו בהיותו ברום כבודו והשגתו! מדובר 'ברבי אליעזר הגדול!' שלא הניח דבר שלא היה יודע בעולם!! 

אחרת, עם אלה התלמידים שדעתם זחוחה עליהם, בהרגישם מעט התעלות בידיעת התורה, וכבר לוקות עיניהם מראות את טוּב חסד רבותיהם שהשפיעו עליהם ושהביאום למעלה זו, וכבר מדמים בנפשם: 'שרק בכוחות עצמם עשו חילא באורייתא!' וכבר מדמים בנפשם: 'להיות מחדשים ומגלים רזי תורה שרק להם התגלו ללא כל מגע וקשר עם החיות שינקו מרבותיהם...!' צריכים אנו להעמיק הרבה, מה רבה צריכה להיות הדביקות והזיקה הבלתי פוסקת של התלמיד להרב, של המתרגם לקורא, ושל העונה שלא יגביה קולו על המברך! 

ולצערנו הרב! רובא דרובא לא עונים לשום דבר מהקריטריונים שלמדנו עכשיו; כי הכל נובע מגאווה! וצריכים ענווה, ענווה אמתית, לא מעושַה. כמה חייבים תודות למלמד שלימד אותנו לקרוא נכון אל'ף בי'ת גימ'ל דל'ת! הרי כל התורה שלנו שאנחנו זוכים ללמוד זה בגלל הא' ב' ג' ד' שלימדו אותנו. מי מעריך את המלמד שלו מכיתה א'? - א' ב' ג' ד'? אם הוא לא לימד אותו טוב את היסודות האלה - הכל היה עקום כל חייו! 

אז פה אנחנו רואים: "וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפֹּרֶת וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו אֶל הַכַּפֹּרֶת יִהְיוּ פְּנֵי הַכְּרֻבִים" "בעלי התוספות", התחלנו ואמרנו: "פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה - בדרך של ענווה ויראה!" להורות ולרמז לנו: שהחכמה האמתית עוד רחוקה מאתנו והלאה, והיא עדיין לְמַעְלָה מראשו של האדם ואפילו אם הוא נקרא 'חכם', כי טרם הגיע, ואם בכלל, לתכלית החכמה כי לחכמה האמתית אין סוף! מה שמוענק לאדם המבקש את ה' - זה רק ההתחלה והראשית, כי החכמה וההשגה האלוקית היא בלתי מוגבלת ואין סופית היא. לכן משה רבנו שידע את סודות התורה, ולמד אותה מפי ה' אמר: אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ זה רק ההתחלה! כיוון שלִגְדֻלָּתוֹ אֵין חֵקֶר!

"רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר: "רָצָה הַקָּב"ה לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "השם חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ, יגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר".