מי אוהב את נערים? | הרב אמנון יצחק שליט"א

"וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפֹּרֶת וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו אֶל הַכַּפֹּרֶת יִהְיוּ פְּנֵי הַכְּרֻבִים" (שמות כה כ)

הושע הנביא אומר: "כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאֹהֲבֵהוּ" (הושע יא א) הגאון רבי ישראל סלנטר מבאר: בעת שישראל מרגיש את עצמו כנַעַר אז "כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאֹהֲבֵהוּ" הקב"ה אוהבו, מתי אוהב הקב"ה את ישראל? מתי שישראל מרגיש עצמו כנער שנמצא במצב של התלמדות, במצב של חינוך, כמו נַעַר שעדיין הוא מתלמד ומתחנך, אז הקב"ה "אֹהֲבֵהוּ". אמנם כאשר אינו מצוי בגדר התלמדות - אינו בדרך הנכונה, מי שכבר לא נמצא בגדר שמוכן להתלמד מאחרים - אינו בדרך הנכונה. מכאן שמחובתנו תמיד להיות בחזקת מתחנכים ומתלמדים, 'תמיד' זה עד זקנה. 

הסבא מקלם זלה"ה היה מביא על זה דברי "בעל הטורים": בביאור של הלשון "וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים" כרבייא "כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאֹהֲבֵהוּ" "וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים" שהכרובים היו כרבייא כמו תינוקות פרצוף של תינוקות של נַעַר. ולמה היו הכרובים ככה? "כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאֹהֲבֵהוּ" ללמדנו שהקב"ה אוהב שאנחנו כנער. מה זה נַעַר? שעדיין הוא לומד מתחנך מוכן לקבל. הכרובים שהם מקום הכפורת ששם נמצאת השכינה, היו בצורת נַעַר, והטעם לכך: "כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאֹהֲבֵהוּ" שאין השכינה שורה אלא אם כן מחזיק עצמו בחזקת נַעַר שמתחנך ומרגיל עצמו. 

אמנם בעת שהוא דומה בעיניו כאילו הוא יודע והשיג הכל והוא אינו משתדל להתחזק - אין מקום שהשכינה תשרה שם. ונורא לחשוב! שבזמננו בחור צעיר כבן שמונה עשרה (18) שנה מרגיש בעצמו שחסר לו משהו ועדיין צריך להתעלות ולהתלמד. אז השאלה: מה הכוונה כאן? ונורא לחשוב שבזמננו בחור צעיר כבן שמונה עשרה מרגיש בעצמו שחסר משהו ועדיין צריך להתעלות ולהתלמד. זאת אומרת לכאורה הוא לא היה צריך כבר, כל הכבוד שעוד בגיל כזה אנשים מרגישים שהם עדיין חסרים וכו'... 

בזה היה הסבא ז"ל מבאר: מה שהחכם מוזכר תמיד בלשון "תלמיד חכם"? כי החכם האמיתי זה המרגיש והחושב עצמו כתלמיד, ועדיין שואף להתחנך ולהתקדם. תלמיד חכם פירושו שהוא תמיד בחזקת תלמיד, מוכן ללמוד "אֵיזֶהוּ חָכָם הַלּוֹמֵד מִכָּל אָדָם" זה נקרא "תלמיד חכם" שהוא עדיין לומד מכל אדם ועדיין שואף להתחנך ולהקדם. וביותר בעניין עבודת המידות תיקונן תמיד צריך להתחנך את עצמו, תמיד, תמיד הוא צריך לחנך את עצמו, כי המידות מוטבעים בו מראשית ברייתו, ואי אפשר לו לעקור את מידותיו משורשן! 

למה אי אפשר? כי המידות נחוצות לאדם, אבל צריך לדעת לכוון אותם ולהשתמש בהן במקום הראוי להן, אם לא - בכל מצב הוא ישתמש; גם לטוב גם לרע. נגיד יש לו מידת הכעס - אז אם הוא מפנה את זה כלפי הרשעים, זה טוב מאוד. אבל אם הוא משתמש בזה גם נגד הצדיקים, גרוע מאוד. אז זאת אומרת שבן אדם צריך לדעת לפלס את מידותיו לְמַה שמותר ורצוי וראוי. ואי אפשר לעקור אותן מידותיו שורשן, כי המידות נחוצות לאדם, לכן כל מי שלא יתחזק לחנך את עצמו תמיד בעבודת המידות הרי שמידותיו יהיו חוזרות וניעורות שנית, והוא ישתמש בהן שלא במקומן. 

זה מה שכתב הגאון: "ועד יום מותו חייב אדם להתייסר ברסן פיו ותאוותיו", בן 98 עדיין צריך לרסן את פיו ואת התאוות. אין לו שיניים כולו רועד בקושי נושם - עדיין צריך לרסן את התאוות. 

אדם בגיל כזה יכולים לשאול אותו ברגעים האחרונים: "מה אתה רוצה כרגע?" 

- "תביא לי קרמבו", 

לפני שהוא נפטר מה הוא רוצה? עוד קרמבו אחד לפני.... כמו שיש אנשים שהם יודעים שהם על ערש דווי הם אומרים שהם רוצים לטוס לחוץ לארץ עוד טיול אחרון... חבל על הכסף של הטיסה! כי עוד מעט יטיסו אותו מעל העולם כולו... כן. אז הגאון כתב: "ועד יום מותו חייב אדם להתייסר ברסן פיו ותאוותיו". לעולם אסור לו להיות בטוח במעשיו, אלא חייב להתחנך תמידית, בלאו הכי - ישוב מיד לדרכו הרעה. ישוב מיד לדרכו הרעה. אם הוא לא יתחנך תמידית במידותיו - ישוב מיד לדרכו הרעה. 

לכן ביאר הסבא זלה"ה את הכתוב במשלי כב: "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה" אין הכוונה שבְּזַקנותו לא יסור מן היסודות שקיבל מנערותו, כוונת הפסוק בדרך כלל אם אתה מחנך את הנער עַל פִּי דַרְכּוֹ דהיינו; בתחילת דרכו או בראשית דרכו - אז "גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה" דהיינו; היסודות שהוא קיבל בנערותו אז הוא ימשיך איתם, אין הכוונה כך - אומר הסבא מקלם. אלא הביאור: שגם "כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר" מעבודת החינוך, "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ" בראשית דרכו. "וגַּם כִּי יַזְקִין" - תמשיך להתחנך. לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה ממעלת החינוך, צריך להמשיך להתחנך, אל תחשוב שאתה כבר זקן אז אתה לא צריך להתחנך, צריך להתחנך גם הלאה. 

דהיינו; שחייב להשריש בקרבו את יסודות החינוך, שאפילו בזקנותו לא יפסיק מלחנך את עצמו שאם לא ימשיך בחינוך - אין לו תקוה להגיע לשלמות ולעבודת המידות. אחד הכוחות היוצרים את האדם - זה מעלת השמיעה, {דיברנו בזה שבוע שעבר} כבר האריך רבנו יונה בביאור כח השמיעה וכתב: "דעדיף בכוחו על כח הראייה!". 

רבנו יונה ב"שערי תשובה" מסביר: שכח השמיעה עדיף בכוחו על כח הראייה. ככתוב במשלי טו: "מְאוֹר עֵינַיִם יְשַׂמַּח לֵב שְׁמוּעָה טוֹבָה תְּדַשֶּׁן עָצֶם" העין נכבד מאוד, כי רואים בה מאורות המשמחין את הלב. אבל נכבדה ממנה האוזן, כי ישמעו בה שמועה טובה המדשנת את העצם שאין בו הרגשה, ולא ידושן העצם במאור עיניים בלתי בתענוג יתר". סתם ראיית עיניים אינה מדשנת עצם, ראיית יתר אפשר, אבל "שְׁמוּעָה טוֹבָה תְּדַשֶּׁן עָצֶם" וכן אמרו חז"ל: "חרשו נותן לו דמי כולו". 

נמצא ששני הכוחות הראייה והשמיעה נחוצות לתכלית האדם, אבל כח השמיעה עוד עדיף בכוחו על הראייה, וכל יצירת האדם יכולה להיות בו רק אם נמצא בו מעלת השמיעה, "וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ" (שמות יח א) זה היתה המעלה שלו. מעתה נראה שזוהי הסיבה כשמתבגרים מאבדים את מצב ההתלמדות שבו היינו צריכים להימצא, בבגרותנו מאבדים את כח השמיעה. התכונה הזאת של שמיעה מייחדת את בני הנעורים, שהם מוכנים עדיין לשמוע ומסוגלים לקבל דברי תוכחה מאחרים, כי הנער יודע שעל ידי שמיעה ולימוד הוא יֵעַשה ללמדן וכדומה. 

הבוגר חסר לו כבר בכח השמיעה משתי סיבות... בישיבה גדולה כבר מתירים לכם לעשות כבר כמעט כל מה שאתם רוצים! נכון, למה? אין כבר כח השמיעה כמו בישיבה קטנה... הבוגר כבר חסר לו בכח השמיעה משתי סיבות; ראשונה: אוזנו נאטמת על ידי שאר תאוות ורצונות. הוא כבר הולך לישון מתי שהוא רוצה, כבר לא אומרים מתי להיכנס למיטה לישון, הוא מחליט מה הוא עושה בזמן, למה? כי יש לו כבר תאוות ויש לו שאר רצונות, אז הוא לא שומע כל כך כבר, הוא שומע לתאוות ולרצונות; 

- "מה, מה אני ילד קטן צריך להגיד לי מתי לישון? מה, צריכים להעיר לי? מה, אני לא יודע? מה, אני לא בוגר?..."

 נוסף לכך מקבל מעט גאווה, נו, נו, כבר יש לו גאווה כבר 'מבין', כבר האצבע שלו יודעת לזוז ימינה ושמאלה... יש לו כבר גאווה! המונעת מאתו לקבל ולשמוע מזולתו. "אֹזֶן שֹׁמַעַת תּוֹכַחַת חַיִּים בְּקֶרֶב חֲכָמִים תָּלִין" (משלי טו לא) הנער באפשרותו לקבל תוכחה, ואילו הבוגר אפילו שעדיין יש בו כח לשמוע דבר חכמה, אבל לשמוע תוכחות הוא כבר לא מסוגל; 

- "אל תגיד לי מה לעשות תעשה טובה! בסדר? אני יודע בדיוק מה אני עושה, אל תגיד לי מה לעשות! טוב?..." 

לכן לנער יש לו תקוה שבקרב חֲכָמִים ילין, אבל המבוגר כבר רחוק מזה! מה זה מבוגר? ישיבה גדולה.... היינו דאמר כתוב: "כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאֹהֲבֵהוּ" מפני שרק בנערותו יש בו מידת השמיעה. אז אם ישראל מחזיקים את עצמם במצב של נַעַר שמוכנים תמיד ללמוד ולהתחנך - ה' אוהב אותם והשכינה שרויה ביניהם, כמו הכרובים שהשכינה היתה שורה שם, והם היו כרבייא כנער. אז לכן כתוב: "אֹזֶן שֹׁמַעַת תּוֹכַחַת חַיִּים בְּקֶרֶב חֲכָמִים תָּלִין". באמת אחד שיש לו אֹזֶן שֹׁמַעַת, זאת אומרת הוא מוכן לקבל תוכחת אֹזֶן שֹׁמַעַת תּוֹכַחַת חַיִּים לא שומעת 'דברי תורה' תּוֹכַחַת חַיִּים - אז היא "בְּקֶרֶב חֲכָמִים תָּלִין" הוא עדיין מוכן לשמוע מן החכמים, כי הוא מוכן לשמוע תוכחת. 

את האחרים אתה לא מוצא! למה? כי הם אינם רוצים לשמוע תּוֹכַחַת. לכן אין הרבה אנשים שאוהבים מוסר, ואם לומדים זה רק ככה בשביל שיהיה להם מושגים קצת ככה משהו, אבל לא רוצים לשמוע תּוֹכַחַת. דבר זה יש לראות בישיבה: בתחילת הזמן באים תלמידים צעירים וחדשים, ולומדים ושומעים דברי חכמה, במשך תקופה מסוימת ניכרת אצלם התקדמות מרובה עד שכמעט משתנה מצבם לגמרי! ואילו אצל הוותיקים יותר לא ניכרת באותה תקופה ההתקדמות וההתעלות הזו, והדבר מפליא ומפתיע את הוותיקים: מדוע אין אצלם את אותה עליה? 

טעם הדבר: מפני שהחדש שעדיין מעולם לא שמע דברי חכמה מוכן עדיין לשמוע ולקבל, לכן עלייתו מרובה, אמנם הוותיק שהורגל כבר בכך איבד כמעט את כח השמיעה! אתם רואים הפרש של שנה שנתיים, כבר אדם לא מוכן להתלמד ולהתחנך ולהבין: שהוא עדיין צריך להיות 'מקבל', הוא עוד לא מבין את זה כבר זהו, נגמר לו הסיפור. לכן בעלי תשובה משתוקקים בתחילת דרכם לשמוע ולשמוע ולקרוא ולהבין והכל, עד שהם נהיים דתיים; 

- "זה בסדר אני יודע כבר שמעתי את זה הכל בסדר...".

עניין נוסף הנמצא במעלת השמיעה: שעל ידי שמועה טובה אחת יכול להתחזק ולהתעורר מידית. מה המעלה הנוספת שיש בשמיעה? בשמועה טובה אחת יכול להתחזק ולהתעורר מידית. מידי פעם אני נותן פה שיעורי מוסר כמו שאתם יודעים, 

ויש פה אנשים שבאים אחרי השיעור ואומרים: "תשמע! השיעור הזה היה... זה עשה לי... - חבל על הזמן! חבל על הזמן..." 

כן, אבל עוברים שבועות ואני לא רואה שהבן אדם השתנה, חוץ מזה שהוא התלהב באותו שיעור אני לא רואה שהוא השתנה, אולי הוא חושבה שהוא השתנה, יכול להיות שהוא השתנה באמת בהכרה, אבל הוא לא השתנה בפועל, להשתנות בהכרה - זה יפה מאוד! אתה 'מבין' יותר, אתה יכול להסביר לאחרים, אתה יכול להתווכח איתם אתה יכול לנצח אפילו - פיששש... אבל להשתנות שיראו שינוי --- הרי הבן אדם מגיע לראש השנה וליום הכיפורים? איך הוא מגיע למי שבאמת עבד על עצמו, עם החלטות, עם הסכמות הכל! 

והנה אנחנו נמצאים עכשיו עוד מעט בחודש אדר, ואתה אותו בן אדם של ראש השנה ויום כיפור? או שאתה אותו בן אדם של פורים שעבר... אז כל ההכרה וההבנה וההסכמה איפה זה הלך? איפה זה הלך?! איפה הלמעשה שהשתנה בך והפכת מאל'ף לבי'ת, 

צריך שמי שיראה אותך ויזהה אותך יגיד: "בא הנה! זה לא אותו בן אדם, זה לא אותו... אתה השתנית לטובה - ב"ה! תשמע" 

- "מה השתניתי?" 

- "מה, פעם היית ככה, פעם התייחסת ככה, פעם למדת ככה, פעם... רואים שעבר עליך איזה תהליך!". 

אבל אם בן אדם רק בהכרה מקבל מקבל מקבל ואין "וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ" (דברים ד לט) שזה בא לידי ביטוי מעשי... 

שמועה טובה אחת טובה יכולה לחזק ולעורר מידית. אומר רבנו יונה: "כאשר ישמע מוסר החכמים והמוכיחים, יקשיב וישמע ויִכנע, ויחזור בתשובה ויקבל בליבו כל דברי התוכחות, ושלא יגרע דבר מדבריהם!" לא שיזכור את כל מה שהם אמרו, אלא "לא יגרע לא יפחות דבר אחד מדבריהם. ויעשה את כל מה שהוא שמע, כאשר ישמע מוסר החכמים והמוכיחים, יקשיב וישמע", והתוצאה: "ויכנע! ויחזור בתשובה" ממה שהיה, "ויקבל בליבו", שזה לא רק בראש אלא גם בלב מוסכם אצלו ומוחלט, "את כל דברי התוכחות ושלא יגרע דבר מדבריהם! הנה האיש הזה ברגע קטון יצא מאפלה לאור גדול, עלתה בידו התשובה, ונהפך לאיש אחר!! 

כולם יזהו: "זה לא האיש הזה - זה איש אחר!".

כל זה רק משום כח השמיעה, שמכוחה לעשות ולשנות את האדם ברגע אחד. היינו דאמרינן בקרא: "אִישׁ שׁוֹמֵעַ לָנֶצַח יְדַבֵּר" כך אומר שלמה המלך ע"ה (משלי כא כח). רק בעת שיש בו מעלת השמיעה יוכל לדבר לָנֶצַח, דהיינו; לחיות לנצח נצחים. אִישׁ שׁוֹמֵעַ זה הגדרה אִישׁ שׁוֹמֵעַ זה הגדרה, לא כל בן אדם הוא בגדר שׁוֹמֵעַ, "אִישׁ שׁוֹמֵעַ לָנֶצַח יְדַבֵּר". והיינו; עניין "עֲשֵׂה לְךָ רַב וּקְנֵה לְךָ חָבֵר" שמרבותיו קל לו יותר לשמוע לכן "עֲשֵׂה לְךָ רַב" שמרבותיו קל לו יותר לשמוע מאשר להתעורר משמיעה והתבוננות עצמית; כי שמיעה שהתבוננות עצמית אדם יכול לפרשן לפי נטיותיו ותאוותיו ורצונותיו את מה שהוא קורא, אבל כשהוא שומע את הדברים חדים מהרב - אז אין פה משחקים להבין ככה או להבין אחרת. 

גם 'דברים היוצאים מן הלב - נכנסים אל הלב!', כשיודעים שהמדבר מקיים את מה שהוא אומר - זה נשמע אחרת ממה שאחד מלמד טקסטים... בעת ששומע מאחרים דברים נכונים ורצויים יוכל להתעורר ביתר קלות, משום כך נאמר: "כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאֹהֲבֵהוּ". אומנם עניין נוסף יש במעלת השמיעה, שאימתי נותנת פירותיה? דווקא בזמן שהשמיעה היא תמידית ללא הפסק כלל, אבל בשמיעה שמפסיק משמיעתו - שוב לא עוזרת השמיעה. שמיעה חד פעמית זה לא כלום, אין בה ממש אלא שמיעה תמידית. זה מה שכתוב בחז"ל: "שִׁמְעוּ דְבַר ה'" (ירמיה ב ד)

 - משל למלך שאמר לעבדיו: "שמור לי שני כוסות הללו", עד שנכנס לפלטין היה עגל אחד שרוי על פתח הפלטין - נגע העבד ונשבר אחד מהם. אז העבד החזיק שתי כוסות, המלך נכנס, בא השור, עגל נתן לו טאך! מכה ונשברה כוס אחת. 

אמר לו המלך: "דע והיזהר בשני!", לפחות תישמר בכוס השניה. 

כך אמר הקב"ה: "שתי כוסות מזגתם בסיני; "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (שמות כד ז) זה מאוד מאוד שביר! הנַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע זה מאוד שביר זה כמו שתי כוסות. שברתם "נַעֲשֶׂה" - עשיתם לפני עגל! תיזהרו בנִשְׁמָע! כוס אחת שברתם את "הנַעֲשֶׂה" שברתם, מה שקיבלתם על עצמיכם את הנַעֲשֶׂה שברתם על ידי מעשה העגל, תיזהרו בנִשְׁמָע לפחות בכוס השניה תיזהרו. שתי מעלות היו לכלל ישראל; במעלות האלה היו צריכים להגיע לתכלית, שיא השיאים, מעלת הנַעֲשֶׂה ומעלת הנִשְׁמָע אמר הקב"ה: שברתם את הנעשה היזהרו בנִשְׁמָע וזה נורא נורא לראות! הספיק מעשה אחד של חטא העגל כדי שיֵאַמר לישראל: "שברתם את הנַעֲשֶׂה זהו!" 

ועל זה אמר הקב"ה: תיזהרו של תשברו את הנִשְׁמָע, דהיינו: שאף הנשמע אסור להפסיקו אפילו פעם אחת, את הנַעֲשֶׂה בפעם אחד שברתם, את הנִשְׁמָע תיזהרו כי גם אותו בפעם אחת תשברו, גם אותו תשברו, אסור להפסיק מן הנשמע!! כי הפסק - נקרא שבירה!! כך הכח של רוחניות: שעל ידי אי שמיעה פעם אחת - מקבל בנפש כח שאפשר לחיות בלי שמיעה. אדם מפספס שיעור אחד – הוא יפספס שיעורים הרבה, נשבר אצלו כח השמיעה, זהו. 

- "למה אתה לא בא?" 

- "לא, אל תשאל, היה לי ככה היה לי סידורים היה לי זה..." 

- "למה, אבל נגמרו הסידורים! לא?" 

- "לא, אני כבר זה ואני כבר..." 

לא לשבור, לא לשבור את השמיעה, לא לשבור אתה תישבר אם תשבור את השמיעה, לא ישאר כלום, הכל הפסק, תצטרך להתחיל הכל מחדש, הכל מחדש! הכל מחדש. צריך רצף; מוסר מוסר מוסר "אַל תִּטֹּשׁ מוּסַר אָבִיךָ" (משלי א ח) אַל תִּטֹּשׁ אַל תִּטֹּשׁ שלא יהיה נטישה לרגע, זה כמו 'בשר שנתעלם מן העין', תיזהר אַל תִּטֹּשׁ תשים עין כל הזמן תראה איפה הבשר, איפה הבשר שלך נמצא, איפה הגוף שלך איפה הבשר שלך נמצא, תיזהר שלא יקח אותך יבוא העגל ויתן לך זבט'ה ואתה כבר לא תהיה בנַעֲשֶׂה תיזהר תשמור על הנִשְׁמָע... 

אי שמיעה פעם אחת מקבל בנפש כח שאפשר לחיות בלא שמיעה זו שבירת הנִשְׁמָע שיסוד השמיעה חייב להיות שהאדם יבין: שללא שמיעה אין לו חיים! ללא שמיעה אין לו חיים, ורק באופן כזה תשפיע השמיעה עליו. נתבונן נא אצלנו: שאפילו אלה המתחזקים מכל מקום אינם מתמידים בחיזוק, ותיכף לאחר מכן נופלים ומפסיקים בשמיעה. משום כך, איננו מתעלים מפני שכח השמיעה אינו מועיל אם יש הפוגות והפסקות. 

יש מישהו: "איפה היית מה קרה?" 

- "לא, אתה יודע היה לי נפילה קצת ירידה... עכשיו אני מתחיל מחדש אני..." 

כל שבוע שבועיים אותו דבר.

- "מה קרה איפה זה למה אתה לא בא לעזור למה אתה לא זה...?" 

- "לא... בע"ה אני אבוא", 

- "ומה היה עד עכשיו?" 

- "אתה יודע לפעמים יש ירידה..." 

כשאין שמיעה, אבל איזה שמיעה? שקמים מהספר על מנת להשתנות לפי מה שנלמד ומידית - אין קיום, יש ידיעה, זכירה, הבנה, אבל זה לא מגיע לשפת הביצוע: "קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל ה'" (הושע יד ג) דְּבָרִים שאדם שומע צריך לקחת אותם, זה אוצרות! אוצרות, אנשים קונים חכמה בכסף. יושבים בעוֹניברסיטה, ולומדים לומדים לומדים משלמים הרבה כסף, בסוף קיבלו 'תעודה', זה הפך אותו לבן אדם? לא! יש לו ידיעות בתחום מסוים, כמה הוא קיבל במבחן 60-70-80 זהו, נקרא שהוא 'יודע', אז מה אם הוא יודע? אז מה אם הוא יודע? נו, אבל הוא השתנה? עצם הלימוד שינה אותו? 

לא! ניתוֹסְפה לו גאווה, כבוד, תעודה, הוא לא נהיה יותר 'בן אדם'. אדם צריך שהלימוד ישנה אותו, זה נקרא 'לימוד' כי רואים שהוא למד, איך רואים שהוא למד? רואים שהוא למד, איך רואים שהוא למד? רואים! רואים שהוא למד, איך רואים? רואים עליו, לא שומעים שהוא למד, לא שומעים אותו שהוא יודע שהוא למד, לא! רואים שהוא למד, רואים; ההתנהגות שלו, ההתייחסות שלו, ההליכות שלו - רואים שהוא למד. 

כמו שאומרים לאנשים: "לא רואים עליך!" רואים או לא רואים? אם רואים - אז הוא למד, אם לא רואים - אז הוא לא למד. 

עוד בדברי חז"ל: "חֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל - כשההוא מפתה אותם, חביבים ישראל שהקב"ה מפתה אותם; אם יפול אדם מראש הגג - פישששש.. כל גופו מרוסק! והרופא נכנס אצלו ושם עליו גבס ותחבושות וכל הגוף שלו מלא תחבושות.

אומר הקב"ה: "אני איני כן! אלא רמ"ח איברים יש באדם..." - פיששש.. כל כך הרבה איברים! והוא קיבל כאסח'ה רצינית הכל התפרק מפורק האדם.

איך אומרים אנשים: "אני אומר לך אני מפורק, מפורק אני מפורק..." 

נו, איך, איך מחברים את כל הפירוק הזה? איך, איך? איך מחברים את זה? 

אומר הקב"ה: "באוזן, האוזן זה אבר אחד מתוך הרמ"ח, כל הגוף מלוכלך בעבירות, והאוזן שומעת - וכל הגוף מקבל חיים! "שִׁמְעוּ וּתְחִי נַפְשְׁכֶם" (ישעיה נה ג) שמיעה אחת מרפאת את כל חולי הגוף. שמיעה אחת. בלי תחבושות בלי גבס בלי בטיך. אז לפי זה יש להתחנך בשמיעה, אדם צריך לפתח את חוש השמיעה שלו, 

לשמוע אבל רק מה שצריך, לא לשמוע "קול בעורמה" וכל הדברים האלה, לשמוע רק מה שצריך ומותר.

זאת העצה לרפא את כל העבירות! וביותר, וביותר, וביותר; זה להתרגל לשמוע תוכחות, תוכחות, לחפש מי שיוכיח אותך! לחפש מי שיוכיח אותך, רוב האנשים פוחדים מבדיקות אצל רופא: 'שלא יגלה משהו!', טיפשים מטופשים, אדרבא! לך תבדק בשביל שתדע שאם חס ושלום התחיל להתרקם משהו לא טוב, אז תדע להתמודד עם זה מההתחלה, שזה יותר קל להסיר את החולי מאשר אם כבר נשתרש הדבר ולא ניתן לתקנו. אדרבא! לך תשמע תוכחות, לפני שתשתרש בחטא, תשמע כדי שלא תגיע לחטא שתהיה בריא, שלא תצטרך להגיע למצב שתצטרך עצות שכבר אי אפשר יהיה לקיימן. 

אדרבא! צריך להשתדל להתלמד להיות 'אוהב לשמוע תוכחות' לתקן את עצמו. צריך להתחנך בשמיעה, זאת העצה: לרפא את כל העבירות, ולהתרגל ביותר בשמיעת התוכחות. על זה נאמר במשלי (כט א) שלמה החכם מכל אדם אומר: "אִישׁ תּוֹכָחוֹת מַקְשֶׁה עֹרֶף, פֶּתַע יִשָּׁבֵר וְאֵין מַרְפֵּא". והנה אנחנו במצבנו היום נעלם מאיתנו כל עניין שמיעת התוכחה. אדם יכול להישבר פתאום וְאֵין מַרְפֵּא, כי הוא לא סובל לשמוע תוכחות, והוא מַקְשֶׁה את עורפו בגלל זה.

מסופר על המהרש"ל ועוד חסידים שהחזיקו אדם מיוחד שיוכיח אותם על מעשיהם. גאוני עולם! חכמים לאין שיעור, מה הקשר אם הוא חכם גדול? מה הקשר?! הרי ככל שאדם חכם גדול יותר - יצרו גדול ממנו! אז הוא צריך מה? זהירות יתירה, "ואין אדם רואה חובה לעצמו". הרי כל מה שהוא פעל זה על פי החכמה נכון? אז מה? אבל הם הבינו: שזה לא ככה! למה? כי אין אדם רואה את נגעי עצמו, אז צריך אִישׁ תּוֹכָחוֹת, לכן היה להם אדם מיוחד שיוכיח אותם על מעשיהם. הגאון מווילנא, הזמין אצלו מוכיח 'מגיד' כדי שיוכיח אותו. שמעתם? מה אפשר להוכיח אותו? מה אפשר להוכיח את הגאון? 

אז הוא אמר לו: "שזה לא חכמה גדולה להיות הגאון מווילנה בבית, צריך להיות הגאון מווילנה גם בחוץ כשהניסיונות תוקפים מכל עבר!".

אז הגאון קיבל על עצמו שלוש שנים לעשות גלות בחוץ, ועמד במלוא תוקפו כמו בבית. המבחן של האדם: זה שעת הניסיון, ואם אתה באמת אתה, מה נדע שאתה זה אתה? כשהניסיון בא עליך ואתה עומד בו, זה אומר שאתה זה אתה. אבל אם אתה מתחלף כמו זיקית בהתאם לציבור שבו אתה נמצא, או בהתאם למה שמשתלם ונוח - אז אתה בגדר 'זיקית'. אתה לא אתה, אתה זה אתה בכל מקום שיזהו שזה אתה, אבל אם רואים שיש שינוי - זה זיקית... אז אם המהרש"ל ועוד חסידים החזיקו אדם מיוחד שיוכיח אותם על מעשיהם, על אחת כמה וכמה אנחנו שאנחנו 'יתומים של יתומים!', חייבים לקבל תוכחות חייבים, חייבים לקבל תוכחות. איפה מקבלים? בשיעורי מוסר כאלה אדם יכול להתעורר, אז צריך לקבל על עצמו אחרי שיעור כזה קבלות, 

לא: 'שמענו את מעלת השמיעה, והבנו, ושהקב"ה אוהב את מישהו כמו, נער ושהוא מתלמד ומתחנך, "יופי יש לנו עוד מושגים, והבנו עוד משהו..." 

כל הכבוד! צריך להפוך להיות נער, אפילו אם אתה זקן, צריך תמיד להיות בבחינת "נער" תלמיד חכם כל זמן שהוא תלמיד, אז יש חכם פה, אבל אם הוא לא מתלמד כבר, אז הוא לא חכם. אז צריך לראות שהשתנית, צריך להיות צימאון לשמיעה! צמא לשמוע, רוצה לדעת, רוצה להשתנות, רוצה להגיע לשלמות, לתיקון המידות - זה עבודה, זה כל החיים! 

זה לא "אני כבר בסדר..." 

- "אתה לא בסדר! אתה בכלל לא בסדר, איפה אתה בסדר?"

הגאון מווילנה בדק את עצמו, המהרש"ל בדק את עצמו, שמעו תוכחת: לדעת איפה הם לוקים? "אתה בסדר" מה אתה בסדר, מה אתה בסדר? 

- "זה בסדר אל תדאג הכל בסדר..." 

ברינז'ו, הבנתם או לא? מה הבנתם? 

עונים בקהל: (לא שומעים)

הרב: למה משהו? למה לא כל מה שלמדנו? למה רק משהו? 

אתה אומר: "אח"כ יצר הרע יתבטל כאילו לא יהיה לו מה לעשות אצלי ואני דווקא אוהב שהוא מבקר מידי פעם יש לו רעיונות טובים, הוא בא עם העגל נותן זבט'ה..."

אבל בן אדם לא רוצה להיות 'צדיק' באמת, כי זה יגביל אותו, הוא מבין: 'שצדיק - אין לו את העולם הזה!' אתה מבין, 

- "אז מה, אני אשב כאן 70-80 שנה ככה סתם?..." 

הוא לא מבין: שהעונג הכי גדול והעושר הכי גדול זה להסתופף בחצרות ה' תמיד ולהיות קרוב לקב"ה! אנשים רוצים להיות דבוקים קרובים לסל'ב, 

רואים אנשים מפורסמים: "יה יה אתה יודע את מי ראיתי!!? יה יה יה את מי ראית?..." 

- "מה ראית? בשר עצמות וגידים! מה ראית? מה ראית?"

- "סבסבסבס...." 

תהיה קרוב לקב"ה - שהקב"ה יאהב אותך! "כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאֹהֲבֵהוּ" אם אתה מתלמד ומתחנך - הקב"ה אוהב אותך, זה לא אהבה סתם שאם מחר תרגיז את ההוא אז הוא כבר לא יאהב אותך. הקב"ה כל זמן שאתה מתחנך ומתלמד אוהב אותך אפילו אם אתה עושה טעויות; "וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה" (שיר השירים ב ד) אל תקרא וְדִגְלוֹ אלא ודילוגו עָלַי אַהֲבָה", אפילו מדלג והוא לא יודע בדיוק הקב"ה אוהב אותו; 

- "אתה מתחנך, אתה מתלמד אתה נער? אני אוהב אותך!" 

נו, איזה כיף! אתה יכול להיות בן תשעים (90) ונער, ממשיך להתלמד ולהתחנך וה' אוהב אותך, כדאי או לא כדאי? ברינז'ו...

"רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר: "רָצָה הַקָּב"ה לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "השם חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ, יגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר".