שכר מצווה, מצווה | הרב אמנון יצחק שליט"א

- - - לא מוגה! - - - 

ויהי אחרי הדברים האלה ויאגד לאברהם לאמור

הנה ילדה מלכה גם היא בנים לנחור אחיך.

יסוד עבודת האדם

הוא סור מרע.

היסוד הוא רק סור מרע.

לרוץ מפני הרע במהירות הכי גדולה.

וכי אין כל מקום שבו יהיה אפשר לעמוד

אפילו במצב הנעלה ביותר,

אם רק האדם יעצר בו,

כבר הוא בסכנה.

זאת אומרת, אין מקום ואין מצב

שאדם יכול להיות

במצב של עמידה. תמיד צריך להיות במצב של מהירות גדולה, לרוץ מפני הרע.

אור החיים למעלה למשכיל

למען סור משאול מטה. כל זמן שאתה עולה אתה סר משאול מטה, אבל ברגע שאתה מפסיק

אתה ישר לכיוון השני.

לא חרבה ירושלים

אלא על שהעמידו

דבריהם על דין תורה.

הרי גם בדין תורה אי אפשר להיעצר.

מה עוד אפשר לבקש?

העמידו הכול על דין תורה, פירושו של דבר,

שיודעים את הדין ומעמידים את הדין על פי הדין של התורה.

אבל גם בדין תורה אי אפשר להיעצר.

בואו ראה עד היכן הדברים מגיעים.

שהאדם הראשון במצב שלו,

במצב של ביקשו מלאכי השרת לומר לפניו קדוש,

שתפוח עקבו של האדם הראשון,

דהיינו עקב שברגלו

היה מחה גלגל חמה.

זאת אומרת, החומר האפרורי ביותר והגס ביותר בתחתיתו

של האדם

היה כל כך מאיר שמחה גלגל חמה.

גם במדרגה הזאת, שהמלאכים רוצים לומר לפניו קדוש וחושבים שהוא זה הקדוש ברוך הוא,

גם כן הייתה עבודתו רק סור מרע.

ביטול הרע.

לברוח מהרע במהירות הבזק,

מהירות הכי גדולה.

מובא בחכמים, זיכרונם לברכה,

אחר הדברים האלה,

אחרי הרהורי דברים הללו שהיו לו לאברהם אבינו.

אחרי העקדה

היה מהרהר.

כתוב, ויהי אחרי הדברים האלה,

ויוגד לאברהם לאמר הנה ילדה מלכה גם היא בנים לנעור אחיך.

אז אחרי העקדה הוא היה מהרהר ואומר

אילו היה בני שחוט

היה הולך בלי בנים.

אם הייתי צריך לבצע בפועל את העקדה

היה הולך בני בלי בנים.

היה לי לעשיאו אישה מבנות ענר אשכול וממרא.

וכמה מבהיל הדבר?

אברהם אבינו עליו השלום בניסיון הגדול הזה שבו הגיע לשיא השלמות

ושהוא זוכה עתה, ידעתי כי יראה לו כמעטה,

במצב שמשה רבנו עליו השלום

נכשל בו,

והרה אל אברהם

ולא ערער אחר מידותיו.

זאת אומרת, במצב שמשה רבנו בעצמו נכשל בו,

אברהם אבינו לא נכשל בו ולא הרהר אחר מידותיו של הקדוש ברוך הוא.

הרי שהשאלה של משה רבנו למה הרעותה

היא הייתה מבחינה דומה

לשאלה שהיה יכול לשאול אברהם אבינו את הקדוש ברוך הוא כשציווהו על העקדה,

כי ביצחק יקרא לך זרע, מה קורה עם זה?

והוא לא שאל

ולא הרהר.

ואברהם אבינו הוא אשר עמד בניסיון הזה ולא אחר,

ובזה הוא צלח את הניסיון יותר ממשה רבנו.

והנה, במצב זה שהוא בשיא של השיאים פחד.

אולי הוא אשם

במה שלא דאג לקיום הבטחת כי ביצחק יקרא לך זרה?

אולי הוא אשם

שהוא לא קיים הוא בעצמו, כי ביצחק יקרא לזה. יש לך בן בן 37, על מה חיכית?

היית מסיע אותו מבנים.

הרי בדרגת השלמות של העקדה,

עוד דאג אברהם אבינו, אולי הוא נכשל.

עד כדי כך מגיע הסוד

של סור מרע,

בחשש אברהם אבינו בדרגה הזאת,

אולי הוא יתקרב לרע,

אולי הוא יתקרב לרע בזה שלא השיא את בנו.

מבהיל לרעוד מזה שאין איפה להיעצר.

אין מקום להיעצר ולהתרחק מן הרע.

וזה העניין הכתוב,

הן יראת השם מחוכמה בסור מרע בינה.

סור מרע

זה בבינה.

אדם שזוכה לסור מרע זה מראה שיש לו בינה,

כי הבריחה והריצה מן הרע היא אומנם הרחק הרחק באין להיעצר, כמה שיותר להתרחק

מן האיסור ומן הרע.

ואמר הכתוב, סור מרע,

לרוץ מרע.

ולפי זה,

כך הוא הסוד של עשה טוב,

גם כן בבחינה של סור מרע.

ללכת הלאה, הלאה, במהירות הכי גדולה, הרחק הרחק מן הרע.

כמו שביער הרמחן

זכותו תגן עלינו האמן במסילת ישרים.

זאת אומרת, צריך לרוץ ולברוח מן הרע,

אבל צריך גם לרוץ במהירות אל המצוות ואל העשייה ועבודת השם.

אז כמו שצריך פיקחות גדולה והשקפה להינצל ממוקשי יצר הרע,

כן צריך פיקחות גדולה והשקפה רבה לאחוז במצוות.

כי כמו שמשתדל יצר הרע ומסבב את תחבולותיו להפיל את האדם

במכמורות של החטא,

כן משתדל למנוע ממנו גם עשיית מצוות.

ורואים כי טבע האדם כבד מאוד,

כי העופריות,

החומריות גסה מאוד.

על כן לא יכפוץ האדם בתורח ומלאכה, כל דבר הוא דוחה, לא היום, מחר.

מחר אחרי הצהריים. נראה עד סוף השבוע.

הרי כי עשה טוב, עשה טוב, הוא גם כן מבחינת סור מרע.

אדם שהולך לרוץ לעשות טוב, ממילא הוא בורח מסור מרע.

הוא בורח מהרע

והוא לא נעצר.

אז או שאתה רץ מהרע, אבל לאן תרוץ? כל הזמן תרוץ מהרע ולאן?

תרוץ אל הטוב, תעשה את הטוב.

הוא אשר מבער הרמחן.

כי מה שהאדם נעצר זה מסוד העפר.

כי עופריות החומריות גס,

ואין לאדם עצה כי אם בניצה.

הכל בריצה. ואל הבקר עד צו רעם, הכל בריצה. מהרעי, לושי,

מהרעי, הכל במהירות, הכל בזריזות.

מהר שכם אברהם בבוקר, מהר, מהר, מהר, מהר. הכל בזריזות.

רק בכסף,

במקנה בכסף ובזהב, היה אברהם כבד מאוד.

שם הוא היה כבד.

שם הוא בקושי זז.

שם, עזוב, מה זה משנה, מזונות כתובים. עזוב אותנו, לא צריך להשתדל.

אבל במצוות,

שם הוא היה רץ כל הזמן.

בין תשעים ותשע וחולה הוא רץ.

אחרי ברית מילה.

חכמים זיכרונם לברכה אומרים על הפסוק,

על שדה איש עצל עברתי.

זה האדם הראשון.

כל הראשונים שואלים, איפה מצינו אצל אדם הראשון עצלות?

שוב אומרים חכמים, זיכרונם לברכה.

והמא בוכים,

פתח האוהל,

מעשה זמרי עם המדינית.

כולם עומדים ובוכים

ורפו ידי משה.

רפו ידי משה.

ולפי שנתעצל,

קיבל עונש על זה.

בא עונש התעצל

ולא ידע איש את קבורתו.

במצבים רמים כאלה, כמו של אדם הראשון

בשל משה רבנו עליו השלום,

איפה הייתה שם עצלות?

אבל לפי דברינו העניין מבואר בפשטות.

כל עבודת האדם היא רק סור מרע לרוץ במרוץ הכי גדול.

להתרחק מהרע.

זו הייתה גם עבודתם של האדם הראשון, משה רבנו, עליו השלום.

גם במצב שלהם ובדרגה שלהם אסור לעצר.

וכאשר היה אצלם כישלון,

אם נוצר כישלון,

מסתמה היה אצלם חסרון במהירות הריצה לפי מדרגתם.

אם היה כישלון,

מסתמה היה אצלם...

הם חסרון במהירות הריצה לפי מדרגתם.

ועל זה הם כבר נטבעים בעצלות.

ולפי שנתעצל, משה רבנו כתוב.

נתעלמה ממנו הלכה.

ולפי שנתעצל, משה רבנו.

לא לפי ששכח.

הריצה הייתה צריכה להיות יותר מהירה.

ואם חסרה המהירות העצומה,

כבר שייך לומר כי טבע האדם כבד מאוד,

ועופריות החומריות גס.

כי הסוד של חוסר מהירות

הוא מסוד העפר,

הכבדות והעצלות

הוא מסוד העפר.

יוצא לנו מזה חידוש.

כי כמו שזהירות

סור מרע

זה לרוץ מפני הרע,

כך גם סוד הזריזות, עשה טוב,

שהוא גם כן מבחינת סור מרע,

אז זה לרוץ מפני הרע ולא לעצב.

בקיצור, צריך להיות ספידי.

לרוץ כל הזמן מעניין לעניין.

כתוב שאדם עושה מצווה,

שכר מצווה, מצווה, נכון?

אז אם הוא עשה מצווה, ממילא מיד ותכף תבוא עוד מצווה.

וכשהוא סיים את זאת, מיד ותכף תבוא עוד מצווה.

וכל מצווה כרוכה במצווה שקודמת לה, וכן הלאה.

והאדם לא מפסיק לעשות מצוות,

כל הזמן מצוות. אוהב מצוות, לא יסבע מצוות.

יש שאלה גדולה.

כתוב,

כל מחלוקת שהיא לשם שמיים סופה להתקיים.

איך יודעים אם מחלוקת היא לשם שמיים?

אם המחלוקת היא לשם שמיים,

אז פירושו שהחולק

הוא מקיים מצווה.

אם זה לשם שמיים, אז צריך לחלוק.

אם צריך לחלוק, זה מצווה.

בית שמיים ובית הלל חלקו זה על זה,

אז זה מצווה היה.

זה אומר דעתו על פי התורה, וזה אומר דעתו על פי התורה.

אז זה מצווה.

אז אם כן,

אם המצווה הזאת

תצמיח עוד מצווה,

אם המחלוקת תצא מצווה,

זה אומר שהמחלוקת הייתה לשם שמיים.

למה? כי מצווה גוררת מצווה.

אבל אם אחרי המחלוקת לא יצא מצווה, יצא עבירה,

אז זה מראה שזה לא היה לשם שמיים.

אנחנו, אחרי מה שאמרו, שחלקנו והיה מחלוקת,

זכינו לעשות מצווה שלא כל בן אדם זוכה.

השם זיכה אותנו להקים בית כנסת לכבודו,

ומצווה כזאת לא פיללתי אחרי מחלוקת כזאת לשם שמיים,

לפי מה שאומרים.

יוצא שמעולם לא עשיתי שום דבר רע, כי אם לא, לא הייתה מתגלגלת מצווה, אלא עבירה.

כי הכלל הוא עבירה גוררת עבירה, מצווה גוררת מצווה.

אבל הצד השני,

תראו כמה עבירות יצאו להם אחרי המחלוקת,

שנתחלקו הם בעצמם,

וחולקים על עצמם ועל מרן,

מהבוקר עד הערב,

ואין המקום כאן לפורטן את כל המחלוקות שהם חולקים על מרן.

רבי יחנן יאמר כשיאמר,