מסירים את האלוקים כדי לעשות כסף

- - - לא מוגה! - - - 

מוכנים?

וכל חכם לב בכם יבואו ויעשו את כל אשר ציווה אדוני.

מהו עניין חוכמת לב שהדגישה התורה כמה פעמים?

ולכאורה החוכמה מצויה במוח יותר מבלב.

נחזור

עד שתתאפסו.

מהו עניין חוכמת לב?

התורה מדגישה כמה פעמים חוכמת לב.

לכאורה החוכמה מצויה במוח

יותר מבלב.

אבל זו טעות שטועים בה רוב בני אדם.

כי אנו קוראים חכם למי שנתחכם במוחו אפילו אם ליבו בל עמו.

האדם המדבר בפי דברי חוכמה הוא החכם בעינינו.

גם כי הוא עצמו ינהג שלא כחוכמתו וכל מעשיו מעשה בהמה.

בכל זאת לא נסתרה חוכמתו בעיני אנשים.

כי מורגל בפומה יהודין שמה לנו לדקדק אחר מעשיו של זה.

על כל פנים נהנים אנו ממנו עציו תושייה כי אין חוכמתו הטובה עליו.

מה אכפת לנו אם הוא נוהג על פי חוכמתו?

יש לו חוכמה, בואו נשמע מה יש לו להגיד.

ככה בני האדם רגילים לומר לפיהם.

ועד כמה זכלים הם באמת עמי הארץ האלה

שאין מבדילים בין אדם הנושא חוכמה לאיש דעת ותבונה אשר הוא חכם.

הייתכן שאדם

היודע ומכיר מחוכמה במיני עשבים וכדומה,

אם טובים הם למאכל

או אם הם שמה מוות,

והוא בוחר להאכילתו דווקא אותם אשר מוות בתוכם?

אם נראה אותו מתנהג כן,

האם אפשר שנעשהו לרופא ביתנו ולהרכיבו אלוף לראשנו?

הלא מקומו בבית חולי רוח.

אם אתה יודע ככה, אתה עושה אחרת.

זה מעיד לא על חוכמה, על טיפשות.

כן, הדבר הזה ממש, מי אשר מעשה ומן אגב סותרים דעתו,

הרי הוא נמשל כחמור על נושא עליו ספרי חוכמה.

בכל מה שתוסיף עליו כרכים יותר,

לא יחכה מזה מהומה.

רק ירבץ תחת כובד משאו.

אלא על כורחך מהו חכם?

המשתמש בחוכמתו לטוב לו.

לטוב לו, לא לטוב לו מה שהוא אוהב,

לטוב לו על פי האמת.

וכמאמר הכתוב במשלי י״ד,

חכם ירא ושר מרע.

אז חכם הוא ירא והוא גם שר מרע.

בהיכן תמונה יראה

הווה אומר בלב

שהוא מרגיש דעת בינתו,

הוא מוציא לפוע על כוח שכלו.

וזהו, בכל חכם לב בכם יבואו ויעשו.

זאת אומרת, חכם ירא.

חכם הולך אם ירא.

ויראה זה בלב.

לכן מדבר הפסוק על חכם לב.

זאת אומרת, הוא מרגיש

דעת בינתו בלבו.

ומוציא לפועל את כוח שכלו.

אמר הכתוב, הן יראת אדוני היא חכמה.

בחכמים זכרונם לך בשבת ל״א כתוב,

הן אחת שכן בלשון יווני קוראינה אחת הן.

הרי שהיראה היא חכמה.

היראה היא חכמה והיא לבדה חכמה.

הוא חושב שהחכמה היא יסודה רק ביראה.

כן, היראה אינה באה אלא מתוך חכמה, ואחד הם.

וממילא אתה צריך לומר גם כן, כי לא שהחכם מתיירא,

בירא מתחכם.

כאילו זה דברים נפרדים שמאים אחד את השני.

אלא אחד הם ממש.

הן יראת השם היא חכמה.

זה יחדיו.

מקשה אחת.

נמצא את הלמד.

שאין לומר על הראש והמוח שהוא חכם.

אלא הלב הוא זה הראוי להיכרות חכם.

וזהו הנאמר כאן, חכם לב.

זאת אומרת, יראת שמיים שיש באדם היא ממילא חכמה.

אפילו אם אתה לא רואה

שהבן אדם מקיף את כל השס והפוסקים והכול.

עצם זה שיש לו יראת שמיים זה התכל'ס.

מה שאדם צריך.

הרי אם אדם לומד ולא עושה מה שהוא לומד,

זה שטות והבל.

הוא סותר לחוכמתו.

חוכמתו מראה שצריך לעשות ככה, והוא לא עושה.

אז מה כן מראה חוכמה?

ירא,

אם יש לו ירא והוא מקיים את מה שצריך לקיים, כמו שהקדוש ברוך הוא ציווה, כאשר ציווה השם,

ממילא זה החכם האמיתי.

ומכיוון שכן זכינו לדין,

למה אין חוכמה אלא זו?

כי כולם לא יבואו ממקור הלב

וגם לא יחזרו אליו.

ורק במשכן המוח הם נמצאים.

משום כך בטלים הם ביסודם ולא נחשבו כלל. כי כל שהלב פנה, בא מיראת שמיים, זו החוכמה וממילא זה משפיע.

וכמו שאמר החכם, סוף דבר הכל נשמע את האלוהים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם.

שאין אדם

אלא מי שירא את האלוהים.

עוד פעם,

הפסוק אומר,

סוף דבר הכל נשמע את האלוהים ירא כי זה כל האדם.

אם הוא ירא זה אדם.

אם הוא לא ירא זה בהמה.

ואין יראה אלא בלב לכן רחמנא ליבה בעין.

אז הקב' לא מסתכל אם יש לך מוח, אם יש לך שכל, אם יש לך אינטליגנציה. הוא מסתכל, יש לך לב, ומה יש בלב?

יוצא מזה שכתוב, אומר, את אדוני לואכך תירא.

היינו אומרים לו לאדם,

הביא חכם.

את השם אלוקיך תירא, פירושו מה זה תירא? תהיה חכם.

כי ראה זה חוכמה וחוכמה זה ירא.

ונפקא מן הגדולה היא למשכיל על דבר אמת.

זה הפירוש של וכל חכם לב בכם יבואו ויעשו את כל אשר ציווה השם.

כי באמת, הם לא היו חכמים כאלה,

חכמים באומנות.

אומר הרמב״ן, לא היה מי שילמד אותם מצרים מלאכה, ולא הורגלו בזה, ולא יודעים שום דבר.

אלא כל אשר נשאו ליבו למלאכה,

בה.

אמר, אני אוכל כל אשר תצווה אותי, אני אעשה.

מאיפה זה נובע?

מהייראה שהייתה להם,

שהם רוצים לקיים את רצון הבורא על הצד הטוב ביותר.

ואז הקדוש ברוך הוא ממלא

את ליבם בחוכמה, וממילא כל מה שצריך יקבלו.

גם הראשונים לא ידעו מלאכה.

מה? גם הראשונים לא ידעו מלאכה. איזה ראשונים?

שניבדו, אבי כל תוספת כנאו והוא גר.

זה ראשון אדון הראשון.

כן.

כל מה שצאילו בחירושת, בברזל, בברזל. כתוב שהם דווקא כן ידעו.

לא היה מי שילמד אותם.

בסדר, אבל הוא היה אבי.

הוא היה מקור.

הקדוש ברוך הוא נתן לו את החוכמה.

ויצאו כל עדת בני ישראל מלפני משה.

אור החיים הקדוש שואל מדוע הצליחה תורה לכתוב ויצאו כל עדת בני ישראל מלפני משה.

הרי מי ידוע שהם היו לפני משה.

אז איפה הם היו?

כמו שכתוב בתחילת הפרשה, ויקהל משה.

תרץ אור החיים הקדוש את תלמיד היוצא מריבו,

אסור לו ללכת

ואחוריו כלפי ריבו.

לכן כתוב שיצאו מלפני משה.

זאת אומרת, עם הפנים אין משה.

זה תירוץ אחד.

עוד תירוץ,

מתרץ לבני ישראל חששו

שמא משה שהיה עשיר יקדים וייתן את כל הדברים הצריכים לתרומת המשכן.

ורק אמר להם כדי לקיים את ציווי הקדוש ברוך הוא שציווהו לומר לבני ישראל.

לכן מיהרו לצאת מלפני משה.

לפני שהוא יצא, מיהרו להביא את תרומת המשכן.

שלא להפסיד

את המצווה.

שלשום כמדוברני

למדנו מלפני משה

ויצאו כל עדת בני ישראל. זאת אומרת, כולם עוד לפני שהוא גמר לדבר

יצאו בבת אחת.

כולם היו בפתח הדלת לצאת.

מייצאו כל עדת. כולם ביחד קמו עוד לפני שמשה סיים את הדברים ללכת להביא מייד את התרומה.

ממש כמו היום.

אתם יודעים, כתוב

שבדור המדבר

בני ישראל

הסירו מעליהם את הזהב והכסף והכל

לעשות את זה.

הסירו את הכסף, את הזהב, בשביל לעשות אלוהים.

היום הדור שלנו מסירים את האלוהים בשביל לעשות כסף.

הסבא הזכר צדיק ברכה מקלם מתרץ

שאף לאחר שבני ישראל יצאו מלימודם אצל משה,

היה ניכר עליהם שהם למדו אצל משה.

בני ישראל,

כשיצאו מלפני משה ראו את זה עליהם.

ויצאו כל עדד בני ישראל מלפני משה.

כל מי שראה אותם

ידע שהם יצאו מלפני משה.

לא רק בשעת לימודם, אלא בכל מקום שהם היו,

אפילו לאחר שיצאו, ניכר עליהם שהם למדו תורה אצל משה רבנו.

לכן כתוב מלפני משה, כל מקום הוכר עליהם.

והם התנהגו כאילו הם עכשיו לפני משה.

וזה לימוד גדול לתלמידים העומדים

בבין הזמנים,

שידעו שבכל מקום שיהיו צריך שיוכר עליהם שהם בני תורה.

ויצאו, אף על פי שיצאו כבר,

כל מי שרואה אותם זה כאילו הם לפני משה.

אז סבא מכם.

אמרו במסכת יומא פ״ו, ואהבת את אדוני נועיך,

שיהיה שם שמיים מתאהב על ידך,

שיהיה קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים,

ויהיה משאו ומתנו בנחת עם הבריות.

מה הבריות אומרות עליו? אשרי אביו שלימדו תורה, אשרי ריבו שלימדו תורה.

פלוני, שלמד תורה, ראו כמה נעים דרכיו וכמה מתוקנים מעשיו.

עליו הכתוב אומר, ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאה מחלילה להפך כמוה עכשיו.

אולם עלינו לבאר איזוהי הדרך

ומהי העצה אשר תסייע בידינו ותשמור צאתנו שלא נאבד חלילה ולא נאבד את השם המקודש לנו בני התורה.

אז כתוב, אלה מסעי אבני ישראל.

ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם.

ואלה מסעיהם למוצאיהם.

צריך להבין מה ישנת. בהתחלה אמר מוצאיהם למסעיהם.

בסוף סיים הפוך.

מסעיהם למוצאיהם.

המגיד מדובנה מבאר בדרך משל.

אב היה לו בן יחיד.

מתה אמו של בן זה.

לימים נשא האב אישה אחרת

שהייתה מצערת תדיר את הבן החורג.

וצער גדול היה לאב מן המוצאות אותו בביתו.

והיה מצפה מתי יגדל הילד ויגיע לפרקו לשאת אישה.

ימים עברו.

ימים חלפו.

הבן הגיע לפרקו.

ביום החתונה שכרו עגלון,

בעל עגלה, ונסעו האב עם בנו למקום השמחה.

בדרך זה וזה שאלו לעגלון.

האבא שאל,

כמה ארוכה עוד הדרך להגיע למחוז חפצנו?

הבן שאל, כמה דרך כבר עברנו מן הבית?

מה בין שאלתו של זה לשאלתו של זה?

בעיר האב אמר,

אתה בן, אינך יודע מה מצפה לך.

כל השמחה שלך זה שאתה בורח מתחת ידה שלהם החורגת.

על כן אתה שואל, כמה כבר עברנו?

כמה התרחקנו?

אתה ירא שמא נשוב על עקבנו.

ולכן כל כברת דרך שאנו עוברים, מעוררת אצלך שמחה נוספת.

אבל אני מכיר באושר הצפוי לך עם הניסויים.

על כן אני שואל,

מה רבה הדרך אל מקום השמחה?

כמה זמן עד שנגיע למקום?

משה רבנו ידע והכיר באושר הרב הצפוי לעם ישראל בארץ מצרים.

סליחה.

משה רבנו ידע והכיר באושר הרב הצפוי לעם ישראל בארץ ישראל.

וכפי שהוא עצמו התחנן אל השם,

מתפלל עליו תשלות כמניין ואתחנן כדי להיכנס לארץ.

לגביו היה עיקר למסעיהם.

אבל לגבי בני ישראל עיקר שמחתם הייתה יציאתם ממצרים, מבית עבדים.

על כן אמר הכתוב, מסעיהם למוצאיהם.

וכאן התבררה לנו הדרך

שבכוחה יהיה בידינו לחוש עצמנו כעומדים לפני משה.

כשיוצאים לימי בן הזמנים יש יציאה ויש יציאה.

אצל בן תורה אין סתם נסיעה.

הנסיעה היא תורה.

מטרת הנסיעה ותכליתה צריכים להיות למסעיהם.

כדי לאגור כוח

לעברות את הגוף להכשירו לקראת העתיד.

כדי שיהיה בידו להוסיף ולהגביר חילו לאורייתא.

אבל חלילה לנו שתהיה נסיעה למוצאיהם.

שמחת פיטורין מן הישיבה.

כי תינוק הבורח מבית ספר.

שמחה על היותו ללא עול תורה ומוסר.

לא כן יען לבין תורה להשכיר מכוניות.

להתחיל עם החבר'ה להשתולל ברחובות ובמדינות.

אז צריך לספור את הימים של בן הזמנים כספירת

העומר לקראת מתן תורה.

כמה ימים יש עוד עד שנשוב אל הגמרא ביתר שאת וביתר עוז.

אז לא תהיה זו יציאת זכודין אלא יציאה מלפני משה.

בדרך זה אפשר לשמור על הצביון,

להכיר הכרה ברורה שלמעשה אין יציאה לעולם מעולמה של תורה.

אלא רק רענון הגוף

למען יוכשר להמשך עבודת השם באהולה של תורה.

ואז יהי רצון שיקוים בנו וקובע השם יחליף וכוח

יעלו אבר כאן נשרים.

וישם שמיים נשא על ידינו וביציאתנו ובביאתנו.

ויאמרו הכל ישראל אשר בך אתפאר.

אשרי מי שעמלו בתורה אשרי מי שגדל בתורה אמן ואמן.

תודה.