ועשו לי מקדש ולא מפגש | הרב אמנון יצחק שליט"א

"וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כה ח). 

"המסילת ישרים" כותב בתחילת ספרו: "כשתסתכל בדבר תראה כי השלמות האמיתי הוא רק הדביקות בו יתברך". זאת אומרת אם אדם יסתכל אז הוא יראה שהשלמות האמיתי, מי ששואף לשלמות אמיתי זה רק דבקות בו יתברך. "והוא מה שאמר דוד המלך: "וַאֲנִי קִרְבַת אֱלֹהִים לִי טוֹב" (תהלים עג כח) מה הדבר שהוא רוצה להתקרב אליו יותר ויותר? "קִרְבַת אֱלֹהִים לִי טוֹב" ואומר: "אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת ה' אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ" (תהלים כז ד) אין לו שום בקשה נוספת! "שִׁבְתִּי בְּבֵית ה' כָּל יְמֵי חַיַּי לַחֲזוֹת בְּנֹעַם ה' וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ" 

בפסוק הזה יש ציור נפלא מהי המהות של קִרְבַת אֱלֹהִים, שזה לַחֲזוֹת בְּנֹעַם ה' וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ. היכלות גבוהים ועליונים מכל השגות המלאכים! לַחֲזוֹת בְּנֹעַם ה' וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ" היכלות גבוהים ועליונים מכל השגות המלאכים, כמו שכתוב ב'זוהר החדש' על הפסוק הזה. ויש גם הדרכה איך להגיע למדרגה זו, איך מגיעים למדרגה זו? "שִׁבְתִּי בְּבֵית ה'" זה בית המקדש. עכשיו יש לנו להתבונן: איך מגיעים מישיבה בְּבֵית ה' לדרגות עליונות של דבקות בה'? איך מ: שִׁבְתִּי בְּבֵית ה' מגיעים לדרגה העליונה של להידבק בקב"ה? 

אז ככה, שתי פרשיות יוחדו בתורה לבניית המשכן: בתחילת פרשת "תרומה" נאמר "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם ", ובסוף פרשת "תצוה" נאמר: "וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם" (שמות כט מו) מה נתוֹסף בידיעה זו לאחר ניסי מצרים וקריעת ים סוף ומתן תורה, אשר במתן תורה "פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר ה' עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ" (דברים ה ד)? למה כתוב: "וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם"? מה התוספת בידיעה הזאת? לאחר הניסים שביציאת מצרים קריעת ים סוף ומתן תורה - שהיו פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר ה' עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ? 

התשובה לכך היא: שנתוֹספה הקביעות, עשרת המכות ועשרה נסים על הים ומעמד קבלת עשרת הדברות, כל אלו היו נסים לשעתם, אבל ה: "שִׁבְתִּי בְּבֵית ה'" הוא ל: "כָּל יְמֵי חַיַּי" זה עניין של קביעות. יש כאן אפשרות של "וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'" בידיעה חושית, לראות עין בעין את "עֲנַן ה' עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם" (שמות מ לח) וכבוד ה' בתוך המשכן, "וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ" להאיר בכל מחנה ישראל באור ה' עליהם, "וּמַרְאֵה כְּבוֹד ה' כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת" (שמות כד יח) שראו בראש ההר אַרְבָּעִים יוֹם של מתן תורה, כל זה עבר למשכן לשכון בו דרך קבע! ועשרה נסים שהיו על הים לשעתם הפכו ל'עשרה נסים שהיו במקדש!' בקביעות, 'עדות לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל!' (מנחות פו ב). 

אבל אם נעמיק נמצא ביאור חדש בפסוק: כי יש להבין; מדוע נאמר וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ בציווי של הקמת המשכן, אמנם הגמרא למדה מכאן (ערובין ב) 'שמשכן אקרי מִקְדָּשׁ', אבל היא גופא טעמא בעי, גם זה צריך טעם: מדוע קראו למשכן מִקְדָּשׁ? ונראה: שיש כאן ציווי בעבודה לעשות את המשכן ל: מִקְדָּשׁ, נצטווינו להרגיש את קדושתו וחשיבותו ורוממות ערכו בכל הדרת קודש. שמבואר (ביחזקאל מו): שעל הנשיא להשתחוות על מפתן השער, ולעמוד כל זמן הקרבת קרבנותיו על מזוזת השער, זוהי הרגשה אמיתית בקדושת המקדש, שתמלא "הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה'" (ישעיה יא ט). 

אם כן הפסוק בסוף פרשת תצוה: "וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם" אינו רק ידיעה שנובעת ממילא מהמשכן והשראת השכינה, אלא ציווי וחיוב עבודה, להתבונן ולהתעמק בהשגת אור ה' ודביקות בו ולעמול בהשגת רוממותו והשגחתו ונסיו. 

שאלה בקהל: לא שומעים...

 הרב: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" למה נאמר? נשאל על המשכן, וְעָשׂוּ לִי משכן וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם, למה לא נאמר מקדש? אז אמרנו כן, מעבר לזה, זה לא סתם! אלא לא לשון קדושה, נצטווינו: להרגיש את קדושתו חשיבותו ורוממותו בכל הדרת קודש. זאת אומרת זה מצווה: להרגיש את הקדושה, לא לדעת שיש קדושה רק, להרגיש, את החשיבות והרוממות בכל הדרת קודש. לכן הנשיא עומד על מפתן השער, בזמן הקרבת הקורבנות על מזוזת השער, כי זו הרגשה אמיתית בקדושת המקדש, כשתמלא הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה'. במשכן גם. אינו רק ידיעה שנובעת ממילא מהמשכן מהשראת השכינה וציווי וחיוב עבודה להתבונן ולהתעמק בהשגת אור ה'. 

אז זה ציווי וחיוב עבודה, להתבונן ולהתעמק בהשגת אור ה' ודבקות בו ולעמול בהשגת רוממותו והשגחתו וניסם. ויש לנו לדעת: שאותה השראת שכינה מצויה אתנו עד היום! כמו שאמרו חז"ל (מגילה כט): 'גלו לבבל שכינה עמהם! בבבל היכא שריא? בבי כנישתא דשף ויתיב בנהרדעא', אז בבתי הכנסת של "שף ויתיב בנהרדעא" ופירש רש"י: 'שבנאה יכניה וסיעתו מאבנים ועפר שהביאו עמהן בגלותן'. אז הביאו מארץ ישראל אבנים ועפר, לקיים מה שנאמר: "כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ וְאֶת עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ" (תהלים קב טו) 

ואמר שם אביי: "תיתי לי דכי מרחיקנא פרסא עיילנא ומצלינא התם" למרות שהדרך ארוכה הלך לשם להתפלל כי יש שם גילוי שכינה! אפילו שהיה מרחק של ארבע ק"מ!! היה הולך לבית הכנסת שם בגלל ששכינה שריא, ויש כמה עובדות על גילוי שכינה באותו בית הכנסת. ומהרש"א שם דקדק: שאביי היה כמה מאות שנים אחר שנגאלו מבבל, ועדיין שריא שכינה! 

ונראה ברור: שירידת השכינה לבבל לא היתה משום גלות בבל דוקא, שהרי השכינה גלתה עמם בגלות יכניה שהיתה עוד בזמן הבית, אלא שגלו בה 'החרש והמסגר' ואמרו חז"ל (סנהדרין לח.): 'מי זה החרש והמסגר? הם תלמידי חכמים, שנקראו כך כיוון שפותחין - נעשים הכל כחרשים, כשסוגרים בהלכה - שוב אין פותחים!' ועמם ירדה השכינה. כמו שאמרו ז"ל (בברכות ח): 'שאין לו להקב"ה אלא ד' אמות של הלכה בלבד!' והואיל מאז והלאה היתה בבל מרכז לתורה וכמו שאמרו (סוכה כ): 'כשנשתכחה תורה עלה עזרא מבבל ויסדה, חזרה ונשתכחה, עלו רבי חייא ובניו ויסדוה!' 

על כן נשארה השכינה בבבל מקום התורה, ועל כן אסרו לצאת ממנה לשאר ארצות (כתובות קיא) ופירש רש"י (שם): 'לפי שיש שם ישיבות המרביצות תורה תמיד, והיו מביאים מתי שאר ארצות לקברן בה, כן שיש שם זכות תורה'. ולאחר שנחרבה בבל, נעתקו הישיבות לספרד ולצרפת, ומשם לאשכנז ופולין עד היום בארץ ישראל. השכינה שהיתה שורה בבי כנישתא דשף ויתיב, שורה בהיכלי הישיבות הקדושות שמשם יוצאים תלמידי חכמים מורי הוראה בישראל! 

ועל התלמידים לדעת: שהם נמצאים בבית המקדש ממש! 'וכל העוסק בתורה כאילו הקריב עולה ומנחה וחטאת ואשם!' (ככתוב מנחות קי א). ועוד אמרו (שבת ל): 'טוב לי יום אחד שאתה יושב ועוסק בתורה, מאלף עולות שעתיד שלמה להקריב על גבי המזבח!'. 'וממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ!' (הוריות יג). 'וכתר תורה גדול מכתר כהונה!' (כמו שכתוב יומא עב) ואמרו: "יְקָרָה הִיא מִפְּנִינִים" (משלי ג טו) מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים!' (כמו שכתוב סוטה ד), וכל השראת השכינה במקדש - היתה מארון הברית! "וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל אֲרוֹן הָעֵדֻת אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות כה כב) 

אז השראת השכינה במקדש היתה מארון הברית, וכן הוא היום: 'אפילו אחד שעוסק בתורה שכינה כנגדו!' (כמו שכתוב בברכות ו) ומה שאמרו (בבתרא י"ב): 'שחכם עדיף מנביא!' כתב רמב"ן (שם): 'שהחכמים יודעים האמת ברוח הקודש שבקרבם! ועל זה נאמר: "וְלִנְבִיאַי אַל תָּרֵעוּ" (תהלים ק הטו) אלו תלמידי חכמים שהשכינה שורה עליהם, כנאמר: "כִּי ה' יִתֵּן חָכְמָה מִפִּיו דַּעַת וּתְבוּנָה" (משלי ב ו) וזהו שפירש רש"י: 'ובדעת - רוח הקודש! כִּי ה' יִתֵּן חָכְמָה מִפִּיו דַּעַת וּתְבוּנָה, פירש רש"י: ובדעת - רוח הקודש. 

ועל כן כל למדן צריך לדעת: שהוא כמו נביא, וכשהוא פותח את הגמרא ורואה: 'אמר אביי ואמר רבא' ירגיש עצמו כיחזקאל הנביא שנפתחו לפניו השמים והוא רואה מראות אלוקים! 'אביי ורבא' הם כשני מלאכים שבשמים! והוא רואה את דבריהם. צריך לצייר את החכמים לפניו יושבים ומלמדים , לומד רמב"ם - יחשוב שרמב"ם יושב מולו עכשיו ומלמד אותו! ואם הוא לומד גם רש"י אז גם רש"י הצטרף לשולחן והוא לומד אתו. ואם הוא לומד תורה הוא צריך לדעת שהקב"ה יושב לפניו ומלמד אותו! 

אבל הרי אמרנו שבנוסף לעצם השראת השכינה שהיתה במקדש, היה דין נוסף: להשריש את ההכרה ולהתעלות בה, דהיינו; נצטווינו להרגיש את הקדושה ואת החשיבות והרוממות! ונתבאר מזה שאמר רב (יומא עב): "שכל תלמיד חכם שאין תוכו כברו - אינו תלמיד חכם!" שהארון היה מצופה זהב מבית ומחוץ, הכוונה היא: שהתלמיד חכם חייב להיות חדור בתוכו ברגשי אושר וכבוד! שהוא מוכתר בכתר תורה הגדול מכתרי כהונה ומלכות, והוא עומד ומשרת במקדש ה' 'בארבע אמות של הלכה!' כהכהן גדול בשעתו. ואם כך הוא תוכו שהוא מכבד את יקרתו, רשאי הוא לקבל כבוד כדין תלמיד חכם. 

אז צריך שהוא יהיה מכבד את עצמו באמת בפנימיותו, דהיינו; חדור ברגשי אושר וכבוד, שהוא מוכתר בכתר תורה הגדול מכתרי כהונה ומלכות, ועומד ומשרת במקדש ה' בארבע אמות של הלכה כהכהן גדול בשעתו! אז איך אנשים יכולים בשעה שהם לומדים בכולל לדבר לשון הרע והוצאת דיבה? זה תפקיד של 'כהן גדול'?! אז אם הוא ככהן גדול וכו' רשאי הוא לקבל כבוד כדין תלמיד חכם. מתי הוא יהיה רשאי? 

עוד פעם: אם הוא מצופה זהב מבית ומחוץ כדי הארון, דהיינו; שהתלמיד חכם חייב להיות חדור ברגשי אושר וכבוד! אם אתה מאושר מהתורה למה אתה מתעסק בשטויות והבלים? על מה הוא צריך להיות חדור ברגשי אושר וכבוד? שהוא מוכתר בכתר תורה שהוא הגדול מכתרי לשון הרע?! מכתרי כהונה ומלכות! מה הוא מדבר לשון הרע?! והוא עומד ומשרת במקדש ה' בארבע אמות של הלכה כהכהן הגדול בשעתו! אחד כזה שמרגיש כך - רשאי לקבל כבוד כדין תלמיד חכם, אם לא – הוא לא רשאי לקבל כבוד, כי אתה לא מכבד את עצמך, אין תוכו אז איך יהיה ברו?! 

אבל יש להבין: למה הוצרכו שלשה ארונות; פנימי וחיצון של זהב ואמצעי של עץ? כמו שאמרנו אתמול... אמרנו שזה כנגד הלא לשמה כדי שיבוא לשמה! ופה אנחנו לומדים שהעץ יש לו תפקיד: תוך וחוץ – זהב, אבל באמצע עץ, מדוע לא נעשה הארון 'מקשה אחת זהב טהור!' ? אלא שהזהב הוא רק ציפוי, כי התלמיד חכם בעצמותו הוא 'עצי שטים' שיש בו כח הצומח! כמו עץ, אם הוא יהיה זהב – הוא ישאר על מתכונתו, אבל אם יש לו עץ, עץ טבעו צומח לעלות מעלה מעלה בהכרת ה' ובקרבת אלוקים, ולהפוך את משכן הישיבה למקדש! 

(לקט שיחות מוסר). 

לא ללשון הרע! למקדש, לא להוצאת דיבה! למקדש, זאת אומרת שרואים רק 'כהנים בעבודתם' שכולם עסוקים רק בלימוד התורה ב'הוויות דאביי ורבא', זה הסיפור של "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ" נאמר על המשכן, דהיינו; להרגיש את קדושתו וחשיבותו ורוממות ערכו בכל הדרת הקודש! אם כך תרגיש במקום שאתה לומד, אז אתה גם מרגיש את עצמך שאתה עומד ומשרת במקדש ה' בארבע אמות של הלכה ככהן גדול! ואז אם לא תחרוג מן העבודה, כי אם הוא מסיח דעתו מן העבודה - הוא יכול למות! הכהן הגדול. אז הוא יהיה ראוי לקבל כבוד של תלמיד חכם, ואם לא - ההמשך ברור... 

יום טוב לכולם! 

"רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר: "רָצָה הַקָּב"ה לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "השם חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ, יגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר".