פרפראות וחידושים לפרשת ויחי תשפ''ו - חלק ג'

 

- - - לא מוגה! - - - 

נציב יום לעילוי נשמת דב בן ירחימיאל,

זיכרונו לחיי העולם הבא.

יהי רצון שיעמוד בתפילה לפני כיסא הכבוד להצלחת משפחתו בתוך כלל ישראל,

ייבשע בתשועת עולמים ולהצלחתנו ולהקמת הבניין לשופר בחיר הקודש.

אמן.

אמן.

פרפרות וחידושים לפרשת ויחי חלק ג' שנת תשפו.

סיכל את ידיו

כי מנשה הבכור.

מה פירוש

כי מנשה הבכור?

כי בדרך כלל זה נתינת טעם.

סיכל את ידיו

כי

משום כך הוא סיכל את ידיו שמנשה הבכור.

מה נתינת הטעם יש בזה?

האם בן חזרא מפרש שהלשון כי פה

הוא לא נתינת טעם,

אלא הפירוש שלו למרות,

סיכל את ידיו, למרות שמנשה הבכור.

זאת אומרת, הוא שם את ימין על אפרים הצעיר ולא על מנשה הבכור.

כי אם אנחנו אומרים סיכל את ידיו כי מנשה הבכור,

זה לא מסתדר כי הוא שם על אפרים.

אז אומר האבן עזרא פה הלשון כי זה למרות.

שאף על פי שמנשה הבכור בכל זאת הוא סיכל את ידיו ושם על אפרים.

והביא דוגמה לכך מפרשת כי תישא.

כתוב שם

ילך נא אדוני בקרבנו

כי עם קשה עורף הוא.

איך יכול להיות?

הקדוש ברוך הוא ילך בקרבנו כי העם הוא קשה עורף?

זה סיבה? זו סיבה לא ללכת עמנו.

אז זה לא יכול להיות שזה נתינתם.

אלא ילך נא השם בקרבנו כי...

בכוונה למרות שהעם מוקשה עורף.

אז גם פה הוא אומר, אבן עזרא,

גם פה סיכל את ידיו למרות שמנשע בחור.

טוב,

זה דיאור אחד, ויש עוד לפרש

שזה כן נתינת העם,

למה הוא סיכל את ידיו

ולא שינה את המקום של אפרים ומנשה,

שאפרים יהיה בימין

ומנשה בשמאל.

על זה התשובה, כי מנשה הבכור

ולא רצה להעמידו משמאל,

אלא רק סיכל את ידיו.

זאת אומרת,

יעקב יושב פה,

ימין שלו פה,

שמאל שלו פה.

יוסף

העמיד את הילדים

שמנשה עמד פה

בשביל שיעקב ישים את ימין

על מנשה הבכור,

ושם פה את אפרים בשביל שישים את יד שמאל

על אפרים.

מה עשה יעקב?

סיכל את ידיו ככה,

כן?

שם את הימין

על הראש של אפרים,

ואחר כך שם את השמאל על הראש של מנשה.

ולמה הוא עשה ככה?

לפי הפירוש האחרון עכשיו,

דווקא הוא עשה את זה ככה,

כדי לא לשנות

את מנשה ממקומו.

זאת אומרת, אם הוא רוצה לברך את

אפרים בימין,

אז היה צריך להגיד לו, בואו תתחלפו.

אתה, אפרים, תעבור לפה, מנשה תעבור לפה. זה היה מבייש את מנשה,

אני לא רוצה לברך אותך

כאילו בימין,

אני מברך את אחיך הקטן.

אז פירושו של דבר,

זה נותן טעם. למה הוא סיכל בשבילו לפגוע במנשה?

היה יכול במקום לעשות ככה, להגיד להם תתחלפו במקומות.

ואז הוא היה מברך בימין את אפרים כמו שהוא רצה,

ומברך אותו בשמאל.

אבל מה היה קורה?

היה נעלם מנשה,

כאילו מוציאים אותו מצד הימין.

משל יד ימין של יעקב, ומעבירים אותו.

אז לכן כתוב שהוא סיכל את ידיו, כי מנשה הבכור, כדי לא לפגוע בו.

יפה לא?

כל הכבוד.

הכתב סופר מקשה.

לכאורה היה צריך לכתוב שהוא סיכל את ידיו אף שמנשה הבכור.

למה כתוב כי?

הרי זה לא הטעם מדוע סיכל ידיו כי מנשה הבכור,

אלא אף שמנשה הבכור

הוא סיכל את ידיו.

ותירץ הכתב סופר

שאונקלוס פירש

סיכל את ידיו אך כמנון לידו היא

שהוא עשה בחוכמה בידיו

אז הפירוש הכוונה כמו שאמרנו קודם כדי לא לפגוע במנשה

הוא סיכל ידיו

רק אחרי שהם הורידו את הראש שניהם הורידו את הראש

כדי שמנשה לא יראה שהוא משנה את ידיו.

אז אם הראש למטה ואתה מרגיש ששמו עליך את היד זה לא כל כך

אתה לא רואה בעיניים את זה שמפלים אותך כאילו

לגריעות אתה הופך להיות השני במקום שאתה הבכור הראשון.

אז זה סיכל מלשון שכל,

סיכל, שכל,

אך כמינון נידו היא.

לפי זה מבואר הפירוש

שהוא עשה זאת בחוכמה,

למה הוא עשה ככה?

כי מנשה הבכור,

הוא לא רוצה לפגוע בו ולכן הוא עשה בחוכמה באופן הזה.

יש עוד דבר,

בכל אופן היה פה איזה משהו, קודם שם את הימין על אפרים

ואחר כך הוא שם את שמאל על מנשה.

אז יוצא שהיד השמאלית היא עליונה על הימנית.

אז זה גם כן איזה משהו בהרגשה שהכל יהיה פחות או יותר לא לגמרי.

טוב.

סיפר

הרב ברוך דב פוברסקי שביקר אצל מרן הגריז מבריסק,

זכר צדיק וברכה.

ואמר לו הגריז

הוא לא מבין מדוע שמתברכים מפי אדם גדול מושיטים יד.

חזר הרב

פוברסקי לפוניביש

וסיפר את זה למרן הרב דסלר, זכר צדיק וברכה.

אמר לו הרב דסלר

שמהפסוק של הפרשה יש ראייה שמושיטים יד בזמן שמברכים,

שאז יש יותר התקשרות למברך,

כשמניחים את היד יש קשר יותר בין המברך למתברך.

ואם רוצים שהברכה תהיה חזקה יותר,

מושיטים את יד ימין.

אלה הדברים שהוא שמע מפיו.

ואכן מבואר כך בדרשת הרן דרשה ב' על הפסוק הזה.

אבל בספורנו,

בפסוק יווד,

וכן בספר פקדוש,

כשרבי איצלם מוולוז'ין מבואר,

תמיד יש התקשרות

בין המברך למתברך בראייה.

מספיק שאתה המברך רואה את המתברך,

זה כבר התקשרות.

ולמה פה היה צריך להניח את היד?

מפני שעיני יעקב, עיני ישראל, כבדו מזוקן.

לא הייתה לו התקשרות עם המבורכים, אפרים ומנשה.

לכן היה צריך להושיט את היד,

שתהיה לו התקשרות,

כי בראייה הוא לא יכול.

אז יוצא לפי זה שהגריז צודק.

זאת אומרת שלא צריך דווקא לשים את היד, מספיק שרואים.

במקרה הזה,

היות מיעקב לא רואה, אז צריך לשים את היד.

נפלא מאוד.

פעם ישבו...

הסבא קדישא מרוז'ין,

זכר צדיק לברכה,

עם הגיס שלו רבי מרדכי מצ'רנוביל,

זכר צדיק לברכה,

זכותם תגן עלינו אמן.

פתאום הגיעו האנשים בקול רעש גדול ובחיה על חולה אנוש,

וחילו את פני הצדיקים להתפלל בעדו לרפואה שלמה.

הרב הקדוש מצ'רנוביל נתן את ידו

והחל ברכת רפואה שלמה.

הסבא קדישא מרוז'ין הניח את ראשו הקדוש לברכה.

זאת אומרת, אחד נתן יד

ואחד

הניע את הראש.

אז הרבה מצ'רנוביל אמר לארוז'ינר,

כתוב, ישלח דברו וירפעם.

ישלח דברו וירפעם,

ראשי תיבות ידו.

ישלח דברו וירפעם, צריך לשלוח יד.

זאת אומרת, זה רמז

שברכה לרפואה צריך עם יד.

מה אמר לה סבא קדישא מרוז'ין?

אמר לו, ומה סופי תיבות?

ישלח ידו וירפעם, סופי תיבות מוח.

מספיק, כשאתה מסתכל על המוח,

זה עובר הברכה.

איזה מתוקי, יבא ביי.

טוב,

האלוהים הרואה אותי מעודי עד היום הזה.

כותב הכלי יקר בשם דורשי רשומות,

מעודי,

זה עולה למספר 130. האל

הרואה אותי הרואה אותי זאזן אותי,

כמו שאומר את התרגום.

האלוהים הרואה אותי מעודי, מעודי זה 130.

זאת אומרת, כל ה-130 שנה שחי יעקב עד שהגיע למצרים, הוא הגיע בין 130,

אז הוא אומר ליוסף,

תשמע, האלוהים הרואה אותי מעודי 130 שנה עד היום הזה, הזה,

זה עולה 17. כמה הוא נשאר במצרים?

17 שנה.

כמה הוא נפטר?

147. אז הוא אומר,

ה-17 שנים

שהוא חי במצרים,

תדע לך,

לא אתה מפרנס אותי.

הרי יוסף פרנס את כל העולם, גם את המשפחה שלו וגם את אבא שלו,

כי למחיה שלך אני אלוהים.

אז הוא אמר לו,

תדע לך

שהמאה ה-30,

וגם ה-17 זה האלוהים הרואה אותי,

הוא זן אותי.

ובעצם,

אמר את זה גם כמו שאמרנו עכשיו יוסף,

כי למחיה שלך אני אלוהים,

אני רק שליח.

מי שזן זה הקדוש ברוך הוא.

זאת אומרת, לעיני בשר ודם רואים שכאילו יוסף דואג לאבא שלו, מאכיל אותו,

נותן לו הכל וכו' וכו'.

אבל

יעקב מודיע לו שהקדוש זה מסבב הסיבות.

הקדוש ברוך הוא

יכול לתת פעם מסיבה כזאת, פעם מסיבה כזאת, פעם מאדם כזה, פעם מאדם כזה.

אבל המשותף לכונם, שזה רק האלוהים,

הוא רואה אותי.

אפשר עוד לבאר,

מה זה שהוא אמר, הרואה אותי מעודים ועד היום הזה?

ליעקב היו שתי צרות,

צרת דינה וצרת יוסף.

אבל בסוף,

משתי הצרות הללו באה ישועה גדולה.

בגלל שהייתה צרת דינה,

שלח יעקב את הבת שלה, או סנאט,

למצרים.

והיא נישאה ליוסף.

ומתוך שניהם באה ישועה, נולדו מ...

נשה ואפרים שני שבטים

זה שאמר יעקב

שאפילו שבעת צרה לא ידעתי מה קורה

מתבאר עכשיו שמשתיהם ביחד בא הישועה

משתי צרות

מינוס ומינוס פלוס

יפה

זה האלוהים הרואה אותי מעודי עד היום הזה

ובאמת

רואים דבר נורא

אדם

רואה הרבה בעיות שיש לו,

חסרונות,

צרות

אבל בסוף מתברר

שזו הייתה ההצלחה שלו

כשיוסף ירד למצרים

איזה שידוך הוא יכול לקבל במצרים?

אפס סיכויים לקבל, כולן מסריות

אולי מעמים אחרים גם, אין יהודים שם

אוסנת גם כן יורדת למצרים

איזה בעל יכול להתחתן? מסרי, מה יכול להתחתן?

ומה קרה בסוף?

שהקדוש ברוך הוא ייעד את שניהם

להתחתן ביחד

בשידוך הכי טוב בעולם שיכול להיות

יוסף הצדיק הגדול הגדול הגדול

מתחתן עם אוסנת שנזרקה למצרים

בגלל שהאחים רצו שבטים, להרוג אותם בגלל שהיא באה ממעשה שלא ייעשה

ומולידים שני שבטים

אפרים ומנשה

שמאפרים יוצא

יהושע בן נון וממנשה יוצא גדעון

לא ייאמן

כי יסופח

טוב

נגיד עוד משהו קטן

ויברך את יוסף

ויאמר

המלאך גואל אותי

יברך את הנערים

ויקרב בהם שמי ושם אבותי אברהם ויצחק

לכאורה מה שכתוב פה

זה שהוא בירך את הבנים של יוסף, לא את יוסף

אז מה זה הפירוש? ויברך את יוסף, ויאמר,

ואז הוא אומר לו, המלאך הגולד, הוא יברך את הנערים, ואז הוא מברך את הנערים.

אבל איפה בירך אותו? כתוב ויברך את יוסף, לא שמענו ברכה, איפה הברכה?

אומר השלה הקדוש,

שהברכה הגדולה ביותר שאבא יכול לברך את בנו,

זה שבניו ילכו בדרך

של הסבא, של הזקנים.

זה ברך יעקב את יוסף, שבניו ילכו בדרך אבותיו של יוסף, אברהם, יצחק ויעקב.

אין ברכה יותר גדולה

מזה שהבנים

מבורכים בזה שהם הולכים בדרך אבותיהם.

אז ברכת הבנים, אומר הרמב״ן בה חזקוני,

כי זה ברכת האב.

כשהבנים מבורכים,

אין לך ברכה לאבא יותר מזה.

ואם אנחנו נגיד עוד משהו קטנטן,

כתוב ויקרא בהם שמי.

אדם גדול

שם ההורים שלו והבנים שלו

נקראים על שמו.

בניו אין חדיו

נקראים

בנים של אותו גדול

או נכד של אותו גדול,

וכן ההורים

או הסבים והסבתות

נקראים

אבא של אותו גדול או סבא של אותו גדול.

למשל,

החזון איש

היה הבן של הרב של קוסובו,

שהרב הזה,

אבא שלו,

היה מגדולי וחשובי הרבנים בדורו.

כשהיה חזון איש צעיר

אז אמרו זה בנו של הרב מקוסובו.

תלו את החזון איש באבא שלו.

לעת זקנתו של החזון איש

שהיו רוצים לקרוא לאבי, סליחה, לעת זקנתו, כן?

היו רוצים לקרוא לאבי והיו אומרים אבא של החזון איש

אבא של החזון איש

שומע התהפך

מי היותר גדול הוא החזון איש אז תלו את זה

אבא של החזון איש כאילו האבא חס ושלום

תפל ביחס

לבן שהוא נהיה עיקר.

וזה שאומר יעקב,

מה הברכה?

ויקרא בהם שמי?

שהשם שלי יהיה דרכם. יגידו,

זה הסבא של אפרים ומנשה.

יא ביי.

זה לא הנכדים של יעקב אבינו, זה הסבא

של אפרים ומנשה. אז מי כאילו יהיו היותר חשובים?

אפרים ומנשה.

ככה הוא מברך אותם.

ויקרא בהם שמי ושם אבותיי.

יא ביי.

זה הדבר הגדול ביותר

שאדם יכול לזכור בחייו?

שיתלו את שמו בשם

הבנים שלו, שיהיו כאלה מוצלחים.

מאחל לכם את זה.

אההה הכל יאמרו לך והכל ישבחוך והכל יאמרו והכל יאמרו

אין קדוש כשם הכל יאמרו והכל ישבחוך והכל ישבחוך והכל יאמרו.

אין קדוש כשם הכל יאמרו. הכל יאמרו. הכל הכל ישבחוך והכל יאמרו.

אין קדוש כשם.

הריני מכוון קיים מצור אחרוני.

דאורייתא בשמחה דאורייתא.

גומי נפשו יש חסן דאורייתא.

כבד את אביך ואת אמך דאורייתא.

לעשות נחת רוח לקדוש ברוך הוא ולעשות נחת רוח לתנא הקדוש