הלכות צום עשרה בטבת – עמוד השחר, תפילה, עננו וברכת כהנים

 

- - - לא מוגה! - - - 

ומשיח צום עשרה בטבת.

הצום מתחיל

מעמוד השחר 5 ו-18 עד צאת הכוכבים בלילה 5 ו-5. אלה השעות

שאנחנו חייבים לצום בגלל שסמך נבוכדנצר מלך בבל הקיף את ירושלים במצור

זו הייתה תחילת הפורענות.

תודה.

הזמן שאמרתי 5 ו-18 הוא לא מוסכם.

זמן עמוד השחר הוא שנוי במחלוקת הראשונים והאחרונים.

הגמרא במסכת פסחים בדף תד״ד, הגמרא דנה לגבי הזמן של עמוד השחר.

ויש שם שתי גרסאות.

האם חמישה מילים מעמוד השחר עד הנצח חמה או ארבעה מילים?

זה הוויכוח בין הפוסקים.

ב.

האם כל מיל הוא 18 דקות,

22 וחצי,

24 דקות או 27?

יש לנו ארבעה דעות בראשונים בעניין זה.

והנפקא מינה, גם פה אצלנו.

האם ביום רביעי עמוד השחר הוא בשעה 5,

5 ו-18 או 5 וחצי?

יש לנו כמה וכמה דעות,

ולא תמיד אנחנו הולכים בכיוון אחד.

אלא לגבי הצום עמוד השחר יהיה 5 ו-18 דקות.

עד 5 ו-18 מותר לאכול, אחרי זה אסור.

זו דעת מרן, כך משמעו דברי מרן בסימן תנט,

כך כתבו להלכה בספר כל אליהו ועוד.

אבל לגבי דינים אחרים אנחנו לא פוסקים כך.

אם יש פועלים שממהרים מאוד לעבודתם

הוא לא יכול להמתין לנצח אמר, הוא חייב להתפלל מוקדם כדי להגיע לעבודה בשעה

שש וחצי.

אני שואל אותך, מתי מחר אני יכול להתחיל את התפילה?

גם בשעת הדחק הזה אנחנו אומרים לו,

ברוך שאמר הוא יכול להתחיל בשעה

חמש שלושים ושתיים.

אי אפשר לתת לו רשות להקדים קודם לכן.

אני שואל אותך, מתי אני מברך להתעטף בציצית להניח תפילין?

תענה לו, בין ישתבח ליוצר כשהוא גמר מלך אל חי העולמים, אמן.

ב-1740 אז יברך,

ימשמש בטלית ויברך להתעטף בציצית להניח תפילין.

למה שם אתה לא אומר מרן?

גם שם יש לך הוראות מרן.

למה שם לא תאמר לו שיתחיל ברוך שאמר ב-175 דקות?

הסיבה היא,

לספק ברכות להקל אפילו נגד מרן.

ולכן אין לנו ברירה,

כי אם לאחר את זמן התפילה.

לכן כל אותם המניינים של הפועלים יכולים להתחיל את התפילה מוקדם, יכולים להתחיל את ברכות השחר ותתפלל חנה כבר בשעה חמש.

אבל ברוך שאמר אינם רשאים להתחיל לא ב-175 ולא ב-175.

כמו שאמרנו, אנחנו חוששים לדברי הגאון מווילנר, החזון איש וסיעתם,

ולכן אנחנו מאחרים יותר את הזמן, אין לנו ברירה.

אבל לגבי הצום, שם אתה לא יכול לעשות חומרת דעתה לידי כולה,

שם אתה חייב ללכת על איבא דמרן. דמרן סובר שבין עמוד השחר לנצח המים יש כדי הילוך חמישה מילים,

דהיינו 90 דקות, שעה וחצי.

ביום ממוצע שיש מהזריחה עד השקיעה

יש לנו 12 שעות,

אז אתה מוסיף 90 דקות.

הימים האלה ימים קצרים,

מהנץ עד השקיעה היא סך הכל עשר שעות ורבע.

אתה צריך לקצץ גם מהתשעים דקות,

לכן אמרנו שעמוד השחר ביום רביעי בשעה חמש ושמונה עשרה דקות. תראו בלוחות,

יש שם את השיטה הראשונה,

כותבים שם עמוד השחר א'

בשעה חמש,

עמוד השחר ב' בשעה חמש ושמונה עשרה.

יעמוד אדם על הארץ וישאל.

יש לנו עמוד השחר אחד,

כמה יש עמוד השחר?

פעמיים השמש יוצאת, יש שני עמודים,

עמוד ראשון, עמוד שני, עמוד ב'.

לא, זה מחלוקת והם התכוונו למחלוקת, לשיטה הראשונה,

שהמיל הוא עשרים וארבע דקות,

ממילא אנחנו מגיעים לשעה חמש כבר עמוד השחר.

אם נלך שהמיל הוא שמונה עשרה דקות,

שמונה עשרה כפול חמש תשעים,

תשעים דקות זמניות, אז זה יהיה חמש ושמונה עשרה דקות.

זה מה שהם מתכוונים בלוח.

ולכן הזהרנו שאדם שרוצה לאכול ולשתות במשך הלילה,

שיסיים,

יגמור לתחצח את שיניו לפני חמש ושמונה עשרה דקות.

כל זה באדם שהיה ער.

אדם שנרדם, אדם שהיה ישן,

הוא קם בשעה ארבע, ארבע וחצי, אסור לו לא לאכול ולא לשתות.

אלא אם כן מראש לפני שהלך לישון,

עשה תנאי, התנא, אבל אני רוצה לאכול ולשתות,

הכל לפי תנאו, אין בעיה,

יוכל לקום ולאכול ולשתות, עד עמוד השחר לא תהיה לו בעיה.

אומנם לפי דברי הזוהר גם זה אסור. גם כשעשה תנאי אסור,

לפי דברי הזוהר, אדם שאוכל בבוקר עובר על מה שאמרה התורה,

לא תאכלו על הדם, לא תנחשו ולא תעוננו.

יש בזה איסור דאורייתא.

והעונש על זה הוא חייב מיתה בידי שמיים, לפי דברי הזוהר.

אבל משמעות הגמרא הירושלמי,

תלמוד ירושלמי מרא נא שולחן ערוך בסימן תקסד,

פסקו לנו אחרת.

כשהירושלמי חולק על הזוהר, ההלכה היא כדברי התלמוד הירושלמי,

ולכן כאן אצלנו מותר מעיקר הדין לאדם שהתנה,

מותר לו לאכול ולשתות,

למרות שהוא ישן,

אנחנו סומכים על קו הדין.

ולכן אנשים חלשים שקשה להם,

שיעשו את התנאי, יקומו מוקדם ויאכלו.

אבל אדם שהוא בריא, בן קורת יוסף,

יש לו גוף חזק,

הוא שואל אותך, מה כדאי?

תגיד לו, תאכל בשעה עשר בלילה, שיאכל מחר בלילה, בעשר, באחת עשרה,

ויוכל לצום בקלות. למה הוא צריך לקום בבוקר ולהיכנס במחלוקת,

להיכנס נגד דברי הזוהר בדבר כזה חמור?

לכן עדיף שיחמיר.

אבל לא כל האנשים מסוגלים לזה, יש אנשים חלשים מאוד,

או נשים חלשות מאוד.

אם היא תעשה כך, בקושי תאכל לצום.

אם היא לא תקום מוקדם ותאכל,

היא לא תאכל, לא תהיה מסוגלת לצום.

כשאין ברירה,

הנה חנמה,

נהיה רשאים להקל לו, לפסוק לו,

שיאכל וישתה ארבעה וחצי, חמש, שיהיה מותר לו מעיקר הדבר.

המחלוקת היא לא רק על יום רביעי בבוקר,

אלא המחלוקת בין התלמוד ירושלמי לזוהר על כל השנה כולה.

עם הלילה הזה אני הולך לישון ואני קם בשעה 1600. אפילו אם תעשה מאה תנאים לפי הזוהר, אסור לך לאכול ולשתור.

ולמה?

השאלה היא, בשלמה בבוקר הגיע עמוד השחר,

הגיע הזמן לתפילה,

אסור לך לאכול ולשתות.

בשעה 1600, לכל הדעות, עדיין לא הגיע זמן התפילה.

אין שום פוסק שיגיד בשעה 1600.

ארבעה מתפללים שחרית.

אם כן, למה יהיה אסור לאכול אז?

מסביר בספר שב יעקב,

הוא אומר שיש זמן חיוב אמירת תיקון חצות,

ולכן אסור על פי הזוהר לאכול ולשתות.

מזה משמע שאם האדם הזה יקום בארבעה ויאמר תיקון חצות,

משמע שיהיה מותר.

יש חלקים מעליו.

רוב המקובלים לא הסבירו את הזוהר כך, לא הבינו כך.

בכל מקום, לענייננו.

כשהמדובר הוא באדם חלש, אין ברירה, אנחנו התרנו,

אבל נאמר לו עצה טובה.

אתה מכוון את השעון לארבע, אתה קם בארבע,

תיטול ידיים, תברך ברכות השחר, עד סוף ברכות התורה,

ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם,

אחרי זה ישב, יאמר תיקון חצות.

יגמור תיקון חצות,

אחר כך נטילת ידיים, המוציא יושב ויאכל את החמין שאשתו הכינה לו.

בזה יהיה לנו ספק ספקה להתיר.

שמא הלכה כי הירושלמי והשולחן ערוך

שמותר לאכול על ידי תנאי,

אפילו אם תאמר הלכה כי הזוהר,

שמא גם לזוהר, אם אמר תיקון חצות יועיל,

זה מה שמייעצים לאותו האדם החלש.

אבל כמו שאמרתי, כל זה לאדם חלש.

אנחנו אנשים בריאים,

כדאי להימנע, שיאכל וישתה לפני שילך לישון.

מחלוקת נוספת

בהסבר הזוהר.

האם לא תאכלו על אדם רק דברים שמוסיפים דם,

אוכל או משקה מתוק וכיוצא בזה?

מים לא מוסיף דם.

האם במים יהיה מותר או שגם במים אסור?

דעת רוב המקובלים שבמים שלא מוסיף דם,

אין בזה קלוריות,

אין איסור בדבר.

אבל לפי רב נחמן מברסלב ותלמידו רב נתן,

גם מים אסור.

הלילה זה לילה יורצייט שלו.

זה ליאור צעיד של עזרא הסופר ורב נתן התלמיד של רב נחמן מברסלב הוא כתב לו את כל הספרים רב נחמן לא כתב

אלא תלמידו רבי נתן הוא שכתב את ליקוטי מוהרן או את ספרי ההלכה על ארבעה חלקי שולחן ארוך

מכל מקום יש מחלוקת מעיקר הדין שוב יש לנו ספק ספקה להתיר לשתות מים לכן אם האדם הזה עשה תנאי

קם ב-5 בבוקר ורוצה לשתות מים מעיקר הדין מותר.

האדם רוצה להחמיר על עצמו למה לא? המחמיר תבוא עליו ברכה.

יש אנשים רבים שבכל השנה כולה נזהרים אפילו מים לא שותים.

כשהוא צמא מאוד מה הוא עושה

גומר את העמידה עושה שלום ממרומיו מיד אחרי זה לוקח קוץ מים ואוהב שהכול נהיה בדברו.

אחרי עושה שלום אני ואדי כולה עלמא מותר.

מתי אני מדבר על היום?

לא על יום הצום.

יום הצום אחרי עושה שלום,

כבר זה תענית, אסור.

אין הווה אמנה.

הנפקא מינה גם לילות שבת.

ליל שבת אין תיקון חצות.

אם נלך לפי ההסבר של שב יעקב אז גם עליבת הזוהר מי שקם לבקשות יכול לשתות שמה או לאכול שמה.

בבקשות מביאים לא רק שתייה, לא רק תה,

אלא גם אוכל. יש שם ביצים וטפוחי אדמה וכולי.

הגבאים דואגים שם לכולם.

ולכן,

שואל אותך האדם הזה,

אני קמתי בשתיים, קשה לי עד הבוקר,

עד שאני אגיע לבית יהיה תשע בבוקר, קשה לי כל כך הרבה שעות עם בטן ריקה.

משהו אכל אתמול בלילה בשבע כבר התעקל, לא נודע כי באו אל קרמנה.

הוא רוצה לטעום שמה לאכול.

בעיקר הדין מותר, יש לנו ספק ספקה להתיר.

אבל שוב, אדם שיכול להחמיר,

המחמיר תבוא עליו ברכה גם בדבר הזה,

גם בזה מי ש...

הכל עדיף מלכתחילה שישתדל להחמיר.

אמרנו שהצום מתחיל בעמוד השחר 5.4 אבל התפילה קצת מאוחרת יותר.

אנחנו אומרים בתפילה,

ענינו גם בשחרית וגם במנחה.

אשכנזים לא אומרים בשחרית אלא רק במנחה.

החשש שלהם הוא שמא יוחזנו בולמוס

ולכן הם לא אומרים ענינו אלא רק במנחה.

החזן אומר גם בשחרית כי בוודאי חלק מהציבור יצומו,

אבל היחיד לא אומר בתפילת השחרית.

מרן לא פסק כך, מרן בסימן תקסו,

מרן פסק שיגידו גם בשחרית.

לפי התוספות מהרמב״ם,

גם מחר בלילה בערבית אומרים ענינו

וכך נוהגים חלק מהתימנים וחלק מיוצאי תוניס,

הג'רבאים אומרים גם מחר בלילה ענינו.

ולמה?

מה אתה אומר בענינו? ביום צום התענית הזה זה יום צום?

מחר בלילה, ליל י' בטבת,

ולכן לפי שיטתם כן אפשר לומר את ענינו.

מרן לא פסק כך,

מרן לא הלך בעקבות הרמב״ם והתוספות ולכן הלך ממשה ואל תעשה אנחנו לא אומרים. מי שאמר יש לו על מי לסמוך, בוודאי שיצא ידי חובה בדיעבד.

מי שלא אמר ענינו בשחרית ובמנחה, בדיעבד יצא.

אפילו אם הוא נזכר בין ברכה לברכה, בין שומע תפילה לרצה,

לא יאמר שם את ענינו,

כמו שכתב מרן בסימן רצא ד' לגבי עתה חוננתנו,

שלא אומר עתה חוננתנו לפני השיבנו,

גם אם הוא נזכר.

אותו דבר גם פה, דבר שלא חוזרים עליו, לפי הכלל של הרטבע בתענית ב',

אין לו רשות לומר את זה בין ברכה לברכה,

וככה מסקנה שאל תעשה.

ואמר בדיעבד יצא.

החזן מוסיף ברכה בפני עצמה בין גואל ישראל לרפאנו,

מוסיף שם את ענינו וחותם בסוף,

העונה לעמו ישראל בעת צרה.

שכח ולא אמר,

יאמר את ענינו באמצע אשמח קולנו ואחתום בכל עת צרה וצוקה, כי אתה שומע תפילת כל פה,

ברוך אתה ה' שומע תפילה.

החתימה העונה לעמו ישראל בעת צרה נאמרת

אך ורק

בין גואל ישראל לרפאנו.

חזן ששכח לומר את ענינו והתחיל רק מילה אחת,

אמר רק מילת רפאנו

ומייד נזכר.

הציבור גם, נזכרו, צועקים לו כולם, ענינו.

האם יכול לחזור ולומר את ענינו,

או כיוון שהתחיל לנסוע כבר לברכה שאחריה הפסיד מחלוקת בין הראשונים והאחרונים, מחלוקת גם בדעת מרן.

מה אנחנו עושים כשיש מחלוקת

מה מתכוון מרן בשולחן ערוך?

אנחנו מחפשים מה היו הדפוסים הראשונים.

הדפוס הישן, הדפוסים הראשונים, הם הטובים יותר.

איך אומרים הבדחנים על המדפיסים?

המדפיסים מעתיקים את כל הטעויות שהיו קודם ומוסיפים עוד קצת

ומגישים לנו.

כך הם טוענים.

וזה מעט נכון.

אבל הדפוסים הראשונים הם בדרך כלל טובים.

אתה בוחן את הדפוסים הראשונים שהדפיסו אז,

יוצא להלכה.

עשינו אם הוא אמר רק מילה אחת, רפאנו לא יוכל לומר ענינו, הפסיד.

יאמר אותה באמצע שמע קולנו, כך המסקנה,

שב ואל תעשה עדיף, זו ההלכה למעשיהם.

לפעמים האנשים לא מבינים.

אנשים ממשיכים לצעוק לו, ענינו, ענינו.

אם יש שמה חכם,

ירמוז לו בחזן, חכה רגע.

יגיד לאנשים, אין אפשרות לומר עלינו, הפסדנו.

אלא הוא יאמר את זה באמצע השבע הקודמת. זהו, זה מה שיסביר לאנשים,

שיפסיקו לצעוק, ייתנו לחזן להתקדם.

מי שרוצה להבין את ההלכה הזו, ייקח דוגמה, ייקח נשל,

אדם שלא אמר יעלה ויבוא ביום ראש חודש ושחריתו מנחה.

בין ברכה לברכה נזכר.

חתם המחזיר שכינתו לציון,

יכול לומר שם עת יעלה ויבוא,

גומר כאל מלך חנון ורחום עתה, מודים אנחנו לך.

אבל אם האדם הזה המשיך מילה אחת, רק מודים,

לא אמר שלושה מילים, שלום עליך רבי, רק מילה אחת,

לא יכול לומר שם בין ברכה לברכה. הוא נסע,

התקדם, הוא לא נמצא בין ברכה לברכה,

בן מלאך חייב לחזור,

לרצה.

כמו ששם גם מילה אחת כבר מקלקלת,

גם פה.

זה הנמשל אצלנו לגבי ברכת רפאנו.

לא כולם שמים לב לדברי מרן בדפוס הראשון, בדפוסים הראשונים,

ולכן בגלל זה יש הרבה שאומרים לא נורא, מילה אחת זה לא נורא.

אבל הם לא צודקים במחילה מכבודם,

ולכן מן הראוי שלומר לחזן שימשיך הלאה על הסדר.

הכי טוב שהחזן יאיט.

הנהג הטוב,

כשמתקרב לצומת,

הוא מוריד את הרגל מהגז,

מוריד את הרגל מדוושת הבנזין,

נסיע יותר לאט.

למה שמע יהיה אור אדום,

ולכן הוא לא דוהר כשמגיע לרמזור? להבדיל גם פה,

שלא ימהר,

יאמר ברוך אתה ה' גואל ישראל, יאמר את זה לאט,

ואז יוכל להתחיל מיד את ענינו, לא יקרה לו טעות.

אלה שממהרים, בדרך כלל, מחמת הפזיזות, מהמהירות,

בדרך כלל גם שוכחים, באים לידי שלחה,

באים לידי טעות, וזה לא טוב.

אין הבדל בהלכות האלה בין שחרד למלחה בשניהם,

גם כשיש לנו עשרה מטענים,

אם שכח בדיעבד יצא ידוע חובתו.

הדפוס הראשון שכו',

שהמרן דן בסימן קיוט.

יש נר?

אין נרות? נגמרו הנרות?

בסדר.

כשיש עשרה מטענים אפשר לכתחילה לבדי כולה עלמא לומר ענינו ברכה בפני עצמה וכן להוציא ספר תורה הן בשחריד והן במנחה ולקרוא ויחל משה.

אבל אם אין שם עשרה מטענים, יש שם שלושה או ארבעה מטענים,

אסור להם לומר את ענינו ברכה בפני עצמה, אלא החזן, למרות שהוא מתענה,

יאמר את ענינו באמצע שמע קולנו.

זה מצוי מאוד כשמתפללים במושב זקנים או בית כנסת שרוב האנשים זקנים,

אנשים בגיל 90,

95, קשה להם לצום.

שם אתה שואל את האנשים,

כל אחד אומר, הרב אמר לי לאכול.

נכון שהם עשו על פי עצת חכם,

אבל במציאות אין שם רוב מטענים,

ולכן אין ברירה בדבר.

אם הנר קטן צריך גם לעשות הנחה, תעשה להם הנחה, תמכור בזול.

אה, הפוך.

זה ענקת אביב לנרות. בכבוד.

לא, כי הוא לא פה הגבייה ראשית. עזרא הסופר היה כהן, הוא שבנה את בית המקדש בית שני,

ועליו הגמרא אומרת, ראוי היה...

אני חוזר לנושא. דיברנו על צום עשרה בטבת.

יש ברכת כהנים ביום עשרה בטבת, גם בבוקר בשחרית וגם אחר הצהריים במנחה.

הכהנים נושאים את כפיהם.

והסיבה היא, בכל השנה כולה,

כהן ששתה יין, אסור לו לעלות ולברך ברכת כהנים.

יין ושיכר על קשת בבואכם,

והפסוק שמה מסמיך את ברכת וירד אהרון הכהן ירד ועשו את העולה וישא את ידיו אל העם ויברכם.

כמו בעבודת הקורבנות אסור לכהן ששתה לעבוד,

כך גם ברכת כהנים.

כהן שהולך לעבוד והוא שתי יין,

חייו ניתן בידי שמיים. יש אומרים שנדב ואביהו נענשו על זה.

ולכן חכמים גזרו, כיוון שהיה מצוי מאוד בזמנם שתיית יין,

לכן חכמינו אסרו לברך בכל יום ברכת כהנים בין מנחה.

אבל יום צום עשרה בטבת, אנחנו בלאו הכי צמים,

אין חשש לשתיית יין,

ולכן יש אפשרות לברך ברכת כהנים,

כמו שאנחנו מברכים ברכת כהנים ביום הכיפורים בשעת הנעילה.

אבל כל זה אם מתפללים תפילת מנחה אחרי שלוש וחמישים מפלג המנחה.

אבל אם מתפללים מנחה מוקדמת,

אם הוא הולך לכותל מתפלל בשעה אחת או בשתיים,

לא טוב שהכהן יעלה.

אמנם החזון איש פסק בהסבר הסוגיה שאפילו במנחה גדולה הכהנים יכולים לעלות ולברך,

אבל העיר עליו בספר זה השולחן מדברי הראשונים.

רוב הראשונים אומרים שגם במנחה גדולה יש את הגזרה של כל הימים הרגילים.

אתה לוקח דוגמה מיום הכיפורים.

יום הכיפורים במנחה, אנחנו לא מברכים ברכת כהנים למרות שהכהנים בצום.

מתי אתה יכול לברך?

מתי אין לך את הגזרה עט ומנחה של כל יום?

רק בנעילה ש...

היא סמוכה לשקיעה.

אז כך גם לגבי יום צום רגיל,

עשרה בטבת, שבע עשר בתמוז, תשעה באב.

אם אתה מתפלל סמוך לפחות מפלג המנחה, אז ישהבה המלח שהוא יעלה לדוכן ויברך את עם ישראל.

אבל אם הוא מתפלל מוקדם יותר, מן הראוי להימנע,

שלא יברך ברכת כהנים בלכתחילה.

כל זה בלכתחילה.

אבל אם הכהן לא ידע,

הוא לא למד לא גמרא, לא ראשונים ולא אחרונים.

למד רק ספר אחד, רק את החזונית.

הוא חשב שככה ההלכה.

נטל ידיים ועלה לדוכן.

עכשיו אני רואה אותו על הדוכן, לא מורידים אותו.

מרן כתב בסימן תרכ״ג, גם לגבי מנחה

של יום הכיפורים לא מורידים.

אם תוריד אותו יגידו עליו,

זה כנראה בן גרושה, בן חלוצה,

זה לא כהן, זה חלל.

לכן הורידו אותו, כדי שלא ידברו עליו. לכן בדיעבד אם הוא עלה, לא ירד.

אבל אחיו הכהנים שראו אותו עולה,

הם לא יעלו.

אלא אחיו הכהנים שראו אותו עולה מיד יצאו החוצה.

זו הסיבה שאנחנו מקדימים קצת את תפילת המנחה

ביום צום תענית אסתר או צום עשרה בטבת,

כדי לסיים את ברכת הכהנים לפני שקיעת החמה.

אחרי שקיעת החמה, שזה ספק לילה,

אי אפשר להקריב קורבנות,

כי אין הדוגמה הקודמת גם בזה. ספק אם ניתן לברך,

ולכן יקדימו את תפילת המנחה שיסיימו את ברכת הכהנים לפני השקיעה.

הגמרא במסכת עירובין בדף מ', דנה בשאלה שלך.

מה הדין כשחל צום ביום שישי?

מתי מסיימים את הצום?

דיון בגמרא, מחלוקת גם בראשונים, איך המסקנה?

מרן פסק כדעת הרבייה וסיעתו שחייבים להמתין לא לאכול עד צאת הכוכבים.

צאת הכוכבים, יום שישי זה, חמש ורבע,

אז זה יכול להתחיל סברי מרנן, ולא קודם.

אולי יכול לומר שעה חמש כבר היה השקיעה,

ספק יום, ספק לילה, ספק דרבנני כולה.

אין דבר כזה,

אלא כאן צום העשרה בטבת הוא חמור מאוד, הצום הזה,

ואפילו אם זה חל בערב שבת,

אפילו אחי,

צריך להמתין את צאת הכוכבים.

כך פסק מרן בסימן רמ״ט.

זה המקום שמרן התייחס במשרין להלכה הזו,

וכך ההלכה, קיבלנו הוראות מרן.

אבל כדי שלא יתאחר יותר מזה,

כדאי לארגן תפילת מנחה קצת יותר מוקדם.

יש במוסיוף, ברוך השם, עניינים מוקדמים.

אפשר ביום שישי זה להתפלל שם,

תבוא בשעה 16, תתפלל תפילת מנחה,

בשעה 05, 05.05 גמרת את התפילה, אתה הולך הביתה.

מותר להתחיל, שלום עליכם, מלאכי השרת, אשת חיל מי ימצא. את כל זה מותר לומר בין השלושות.

אם הוא רגיל לומר הזמר בשבחים, יאמר גם את כל זה.

סברי מרנן, 05.15. אחרי דקה הוא כבר יכול לשתות ולאכול.

זה הסדר, זו העצה, כדי שלא יתעכב יותר.

אבל להתחיל לאכול לפני כן לא?

אפילו אם הוא זכה להתפלל במניין ראשון של מוסיוף,

שם גומרים במניין הראשון, ארבעה וחצי גומרים ערבית כבר.

הגיעה לבית 05-15,

אסור לו לאכול.

רק אם זה צום יחיד, כגון,

האדם הזה קיבל עליו איזה צום לכפרת עוונות,

אז ביום חמישי, כשהוא קיבל עליו את הצום, אמר בפירוש,

מחר, יום שישי, אני אהיה בצום,

עד אחרי תפילת ערבית.

אז הוא לא תלה את זה בצד הכוכבים,

אלא הוא קיבל עליו מעיקרה עד אחרי הערבית.

סיים תפילת ערבית 4.5,

ילך הביתה לחיים טובים ולשלום, ילבש קטונת פסים,

יכול כבר לבוש פיג'מה.

נעשה קידוש, שיאכל, הכל בסדר, אין בעיה.

אבל עשרה בטבת, אי אפשר לומר מה אני רוצה.

אנחנו קיבלנו, עם ישראל קיבל ביום שבת,

החל בבית ישראל שמעות צום העשירי יהיה,

שלא תלוי באדם איך אני רוצה,

אלא עם ישראל קיבל את זה וקיבל עד צאת הכוכבים. ולכן אמרנו שביום שישי זה,

אפילו אם הוא גמר את התפילה מוקדם יותר,

חייב להמתין לצד הכוכבים חמש ורבע, רק אז יוכל לקדש ולשתות מהיין.

כלומר בשבילים וחמשפט לגלם את התגובות,

או

להשלים אותם,

קשה, קשה להתיר, לא טוב.

לא טוב להתיר ולכתחילה לומר וידוי ביום שישי אחר הצהריים. זה כבוד שבת, זה לא מתאים.

אם זה היה בימים אחרים, נו, החרשתי.

אבל לגבי יום שישי זה לא שייך. אנחנו לא אומרים וידוי ולא אומרים את הסליחות ביום שישי אחר הצהריים, לפני כבוד השבת.

אם יש לנו עשרה מטענים, אני בדקו לעלמא. אומר החזן,

עננו בין גואל לרפא,

ויש לנו גם קריאת ספר תורה, ויחל משה,

הן בשחרית והן במנחה.

לפעמים החזן מתבלבל.

התחיל באמירת רפאנו.

והציבור התחילו לצעוק, עננו.

הציבור לא שכח.

אבל הוא כבר אמר את המילה רפאנו.

האם רשאי לחזור כדי לומר את עננו, או שהפסיד?

מחלוקת בראשונים ובאחרונים,

מחלוקת גם בדעת מרן.

המסקנה היא, הגרסה הנכונה בדברי מרן בשולחן ערוך,

שמרן הדפיס בחייו בשנת ה-90 כב,

לפני 430 שנה,

ושם כתוב שהוא אמר את המילה רפאנו, הפסיד.

זהו, הוא לא רשאי לומר שם את עננו,

אלא

תשלומים יאמר עננו באמצע אשמה קולנו,

ושמה יסיים בכל העת

צרה וצוכה,

כי אתה שומע תפילת כל פה, וברוך אתה ה' שומע תפילה.

זו התקנה לחזן שהתבלבל.

אבל מלכתחילה כדאי שהחזן,

כמו נהג להבדיל, מגיע לצומת ומאט,

רוצה לדעת ימינה, שמאלה, מסתכל על השלט, גם פה,

מגיע לברכה גואל ישראל על המעלות, לאט לאט,

כדי שידייק לומר את ענינו.

מילה אחת הוא יכול להפסיד את הברכה הזו.

ולכן, ישים לב להאט,

כדי שיוכל לומר את הברכה.

יש לו עשרה מטענים,

אליבדי כול עלמא אומר ברכה בפני עצמה, עונה לעמו ישראל בעת צרה,

אין שום בעיה.

לפעמים החזן או הגבאי שואלים לפני כן.

הגבאי הולך ושואל, אתה צם? אתה צם?

שאל שישה אנשים, אמרו לו, כן, אני צם.

את הארבעה הנותרים הוא לא חייב ללכת ולשאול, יש לנו כאן ספק ספקה.

אולי מספיק שישה מטענים,

כמו שאומר מרן בן חביב בספר קול גדול בדעת מרן,

אפילו אם תאמר צריך עשרה מטענים, אולי יש פה עשרה.

ספק ספקה שאפשר לברר, לא חייב לברר מעיקר הדין, ולכן שאל שישה יכול כבר על סמך זה,

הן בשחרית והן במלחה, לומר ענינו ברכה בפני עצמה.

כל זה לחזן, אנחנו היחידים,

בכל מקרה אפילו החזן עצמו בתפילת הלחש שלו אומר ענינו באמצע אשמה קולנו,

ומסיים, בכל העץ צרה בצוקה, כי אתה שומע תפילת כל פעם, ברוך אתה ה' שומע תפילה.

וייחל משה,

כהן נביא ישראל, כולם חייבים להיות צמים, מי שלא צם לא יכול לעלות הן בשחרית והן במנחה.

גם כהן שלא רוצה לצום,

הרב אמר לו, קבל שאתה חולה, יש לך שפעת, מותר לך לאכול,

אפילו אחי עולה לדוכן בתפילת שחרית, אין שום בעיה.

למה? כי בינתיים הוא עוד לא אכל.

אבל אחר הצהריים לתפילת מלאכה,

אינו רשאי לברך ברכת כהנים, כיוון שאכל.

הגזרה אולי...

הוא שתוי, הגזרה נמצאת גם באותו אדם,

ולכן מן הראוי ולכתחילה שאותו אדם לא יעלה לברך ברכת כהנים, יצא רגע החוצה,

בשעה שהחזן מקרא כהנים, יצא רגע ואחר כך יחזור.

לא טוב לאחר את תפילת המנחה,

אלא ביום שישי זה מן הראוי להקדים.

א', שלא ייכנס לתוך ליל שבת כשהוא מעונה,

ב', כדי שנוכל לקיים את מצוות

ברכת כהנים וקבלת שבת, שנאמר בואי כלה לפני שקיעת החמה.

אלה שבאים מאוחר, מתחילים מנחה ב-1630,

מתי הוא יגיד בואי כלה? יגיד את זה ב-1715-1720,

יפסיד את מצוות קבלת שבת. ולכן מן הראוי להקדים קצת.

יבקשו מכל הציבור להקדים, להתחיל את תפילת המנחה בשעה 1600,

אז יסיים בזמן,

יקיימו גם את מצוות ברכת כהנים כדת וכדין.

בדיעבד, אם יתאחרו, אמרנו שאפילו בבן השמשון,

אפילו אם יגיעו חמש וחמישה או חמש ועשרה,

עדיין הכהנים רשאים מסעד כפיהם.

אבל אם הגיע חמש ורבע והכהן שואל אותך, תגיד לו, הגיע לצאת הכוכבים,

אסור לו להיכנס לספק ברכה נבטלה,

אסור לו לברך את ברכת הכוהנים.

פה קבעו ארבע ועשרה.

בסדר, טוב, אני מסכים, ארבע ועשרה זה טוב, אבל בתנאי שזה יהיה בדיוק,

שלא יאחרו שהמניין ידייק.

כן.

זה לא שייך, אבל ביום כיפור, כהנים שרופאים לשישים, כפי שמורים,

אבל אין להם מילה כהנים.

אלוהינו מלך העולם של הכהן יהיה בדמורו.

לא, לא יעלה.

יש אנשים שהולכים לכותל, מתפללים תפילת מנחה מוקדם, בשעה אחת, שתיים.

אין ברכת כהנים אם מתפללים תפילת מנחה מוקדם. כך למדנו בסיוון קלמד אלף.

והסיבה היא,

הסיבה היא כמו בתפילת מנחה של יום הכיפורים אתה גוזר אתו מנחה של כל יום רגיל ולכן אין אפשרות לברך ברכת כהנים במנחה של יום הכיפורים כך הוא עדין בכל טעניות אם אתה מתפלל את תפילת המנחה המוקדם

תפילת הנעילה שהיא סמוכה לשקיעה איננה דומה למנחה רגילה ולא גזרו בה

כן זה מנחה מאוחרת שמתפללים ב-16.30 הלבד לכולם מה רשאי לשאת את כפיו.

אמנם חכמי ירושלים משנת רסט והחזון איש נוקטים שגם בשעה 13.00-14.00 אתה יכול לברך ברכת כהנים אבל כיוון שיש חלקים הקלל בידינו תמיד שב ואל תעשה עדיף יותר טוב רצוי יותר שלא יעלו לדוכן אני הבאתי כמשל את הדוגמה של הכותל אבל לאו דווקא הכותל

גם מתפללים במקום אחר ילכו לקבר רחל מערת המכפלה או כל מקום אחר גם כן יהיה אותו כלל ואותו דין.

בסדר את בין השמשות אנחנו עדיין יכולים להתיר את זה מה שלמדנו מעירובין מן כמו שאמר הרביה

אבל להיכנס יותר כשהוא נכנס עוד חצי שעה-שעה יותר מדי זה לא טוב ככל שמאריך בצאן בתוך יום השבת זה לא טוב אבל את הדקות שבין השמשות

זה בוודאי שיש לנו ספק אולי זה עדיין יום זה בוודאי שאין לנו רשות אנחנו לא רשאים לאכול אז אלא ימתין עד לצאת הכוכבים.

בספר רבי דוד אבו דירהם כותב שאם יחול עשרה בטבת ביום שבת לא דוחים מביא את הפסוק מה שנאמר שם בעצם היום הזה בא נבוכדנצר ושם נאמר

לגבי יום הכיפורים,

גם כן הוזכר בעצם היום הזה, טענו את נפשותיכם. כמו שם, אם חל יום הכיפורים בשבת,

אתה אומר להם שצריך לצום גם ביום כיפור שחל בשבת, הוא עדין גם פה.

מרן מביא את זה בסימן תקנון ומרן חולק על זה.

אבל במציאות ללוח של ימינו אף פעם לא יחול עשרה בטבת בשבת.

אבל שישי כן חל. הנה, זו הדוגמה שלנו.

הצום היחיד מארבעה צומות שיכול לחול ביום שישי,

זה עשרה בטבת,

ושמים בו. אנחנו לא דוחים אותו.

אילו היה בשבת,

אז לפי מרן היינו דוחים אותו ליום ראשון.

אבל כאן יום שישי מותר לצום. ביום שישי אין עוון, מותר הדבר, ולכתחילה.

זה למעשה הצום הכי קל.

עשרה בטבת הוא קצר מאוד,

תריסר שעות, אין לך הרבה שעות,

גם מזג האוויר הוא נעים ונוח, קל מאוד לצום אותו,

בעזרת השם.

נקווה שיבוא המשיח, ולא נצטרך.

אמרנו, ויחל משה, אומרים גם במנחה, וגם שם צריך

שיהיו רוב מניין שצמים. אם אין לך רוב מניין שצמים, אי אפשר להוציא ספר תורה.

דבר שני, כהן נביא ישראל, שלושתם צריכים להיות מאותם שצמים.

אם אין להם רוב מניין,

יכולים לקרוא ויחל משה ללא ברכה.

אני חוזר להלכות שחיטה.

מותר לשחוט בין ביום ובין בלילה, אין הגבלה,

בתנאי שיהיה לך אור יפה.

אתה לוקח אבוקה, האבוקה יש לה אור מצוין, היא מאירה לך טוב,

ואז השוחט שוחט בצורה מדויקת,

שלא ישחט יותר מדי למעלה בצוואר, יותר מדי למטה,

אלא שידייק,

יש לו את התאורה הטובה, הכול בסדר.

היום בזמננו יש לנו את החשמל, החשמל מאיר יפה,

אפשר לכתחילה להדליק את החשמל.