הלכות ומנהגי ימי בין המצרים וראש חודש אב: גדרי אבלות, כיבוס, תספורת, בגדים חדשים ואכילת בשר בסעודות מצווה

- - - לא מוגה! - - -

בשבוע שחל בו תשעה באב אנחנו אסורים לספר ולכבס, אבל שבוע הבא, יום שישי, י' באב, הגמרא דנה האם שבוע שחל בו זה כל השבוע, לפני ואחרי תשעה באב או לא? המסקנה של הגמרא הלכה כדבר רבן שמעון בן גמליאל ולהקל. כך הגמרא בתענית כט מסכמת, ולכן מיד אחרי הצום חמישה לשמונה צאת הכוכבים יהיה אפשר ללחוץ על הכפתורים של המכונת כביסה, יהיה אפשר להתחיל לכבס או לספר וכיוצא בזה. אמנם בשנים אחרות יש לנו עדיין סימן שאלה. הרמרן כתב לקנן בסימן תקנח הביא לנו את דברי הברייתר בתענית כט שבתשעה באב לעת הערב הציתו אש בהיכל ונשרף עד שקיעת החמה ביום העשירי, ומפני כך מנהג כשר שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין בליל העשירי ויום עשירי. ודנו גדולי האחרונים האם זה רק בבשר או גם שאסור להסתפר ולכבס. המערשן, מאמר מרדכי ושאר האחרונים הובאו שם בביאור הלכה, דיבור המתחיל עד חצות היום. יכול להיות שבשנים רגילות, אז גם ביום שאחרי, י' באב, יש צורך להנהיג חומרה שלא לספר ולא לכבס. אבל השנה הזו אין שאלה. בשנה זו, אליבא דתו לאללה אפשר מלכתחילה לספר ולכבס. והסיבה היא, השנה חל יום י' באב ביום שישי, והרי מפני כבוד השבת אנחנו חייבים לכבס כדי שיהיו לו בגדים נקיים לכבוד שבת, ועל דעת זה בוודאי לא הנהיגו בשנה זו. ולכן מייד בצאת הצאן אפשר להתחיל לכבס. ולא צריך להמתין עד יום שישי. אדרבנו, תקנת עזרה שהיו מכבסים ביום חמישי, לפי דברי התוספות, אפילו יום חמישי תשעה באב עצמו צריך להתיר לכבס. קל וחומר, יום שישי. אומנם ערן פסק נגד התוספות, רוב הראשונים חולקים, וההלכה היא שבוודאי שאסור לכבס ביום חמישי, יום תשעה באב עצמו, אבל בצאת הצאן חמישה לשמונה הגיע עד צאת הכוכבים, אפשר יהיה ללחוץ על הכפתורים של המכונה ולהתחיל לכבס. אין שום בעיה, הדבר מותר בלכתחילה. כך הוא הדין גם לגבי ספר. אסור לספר לפתוח את המספרה באותו שבוע שחל בו תשעה באב, שהרי לא רק שאותנו אסור לספר, אלא אפילו לספר ילדים קטנים, שהם פחות מגיל בר מצווה, גם אותם אסור לספר. אם כן, אין לה על מה לפתוח את המספרה. מרן כותב לקמן בסימן תקנא סעיף יד. אסור לגדולים לספר הקטנים ולכבס כסותם בשבת זו. אז אתה רואה שגם לספר את הילדים אסור. אם כך, אין אב עלנא שיפתח את המספרה מיום ראשון עד יום חמישי. אבל אם הוא רוצה לפתוח את המספרה חמישי בלילה או ביום שישי, לספר את האנשים, לגלח ולספר נכויות שבת, בוודאי שהדבר מותר בלכתחילה, אין שום חשש מהדבר. האיסור הוא על הגדול. האיסור הוא על הגדול. גם האישה, בכלל כל דיני אבלות של תשעה באב וגם האישה מצווה כמונו, אין שום הבדל. רק בלא תקיפו פאת ראשיכם, שם גילוח זקן והקפת הפאות. רק שם התורה הבדילה בין איש ואישה, אבל לא כאן. כאן אצלנו זה נושא של אבלות, אסון לאומי לעם ישראל שקרה על חורבן בית המקדש. גם לנשים באותו מצב אין הבדל, אין קולות יותר בין נשים מאשר גברים בהלכות האלה. אבלות קרובה. אישה, אישה את האיסור של צפויה? יש לה. עקרונית יש. רק כדי שלא תתגנע על בעלה, אז התירו היתרים מצומצמים, השיער שבין הצדיים. רק שם יש לנו קולות מיוחדות. באופן כללי, אישה גם נוהגת דיני אבלות חדשה. ממילא, גם דיני אבלות ישנה, גם כן האישה חייבת לנהוג ולעשות. מרן ממשיך לגבי תשעה בים שחל ביום ראשון, או חל בשבת ונדחה לאחר שבת, מה הדין באותה השנה. והמסקנה היא, שבוע לפני במציאות אין תשעה באב, ולכן הכל מותר. שבוע שאחרי, יש רק יום אחד תשעה באב. כך שכל ההגבלה, לא לכבס ולא לספר, למעשה באותה השנה זה רק יום אחד. אלא שהחכמים הזקנים היו גוערים במי שהיה מסתפר ביום שישי, כדי שייכנס ליום תשעה באב כשהוא מנוול. אבל זה דווקא כשחל תשעה באב ביום ראשון. אבל השנה שחל תשעה באב ביום חמישי, מותר לנו להסתפר ביום שישי ג' באב. למה? כי אב לתשעה באב, בינתיים השיער יתחיל לצמוח וכן יהיה מנוול קצת ביום תשעה באב. ולכן, אלה שרגילים להתגלח בכל יום-יומיים, מותר להם להתגלח עד יום שישי ג' בתמוז, אין שום בעיה בכל זה. ראש חדש פעם הם מעכים במצב מתן. חתימה חוזר של שכירות או דירה. לפעמים אין לו ברירה, הוא לא יכול להמתין. אם ימתין, אז יבוא מישהו אחר וייקח ממנו את הדירה, אז בשעת הדחק הזו אנחנו כן מקלים. ברוך הדעת, אי אלוהים, אומר לך עולם שהכל נהיה בדברו. סעיף ה' אסור לעבריות לכבס בגדי העובד כוכבים בשבוע זה. אדם שיש לו מכבסה ורוצה לכבס את בגדי הגויים, כלומר, הרי הגוי לא מצווה באבילות בית המקדש, אז לפחות אני אכבס את הגוי, אני אקח, אתפרנס מהם. גם בזה כותב הרמב״ם שאסור, כך דעת הטור והשולחן ערוך וכך ההלכה. המקור להלכה הזו, כותב הגאון מוילנה, מביא לנו דוגמה ממרחק תביא לחמה. גוי שבא ונותן לי מיליון דולר, קח את הכסף, תלווה את זה ליהודים עם ריבית קצוצה ותביא לי בעוד שנה. אין לי שום אחריות על הכסף, הכסף הוא של הגוי. אף על פי כן אסור לעשות כן. תשאל למה, הרי התורה לא אסרה ריבית בגוי. הכסף לא שלי, הכסף של הגוי. למה אתה אוסר עליי? משום מראית עין. אנשים לא יכולים לדעת להבחין הכסף הזה שלי או של הגוי. בגלל שאנשים לא מודעים, לא מבחינים בזה, לכן הגזרה של חכמים היא מפני מראית עין. בשום אופן אל תעשה דבר כזה, כי אין שם, הוא הדין גם פה. גם בענייננו יש עניין של מראית עין. כשאני במכבסה אכבס חולצה, מכנסיים או כל בגד אחר של הגוי. האם כתוב על הבגד שזה של הגוי? כתוב על זה שזה של האפן דיבוש או מישהו אחר? לא כתוב. ולכן, בחיי גוונה יש מקום חשד מראית עין, ולכן הדבר אסור. דבר אחד ויחיד שיקלו לגבי כיבוש לתינוקות. לכבס את הבגדים של התינוקות. שם הניכר אתה רואה שהמכנסיים, החולצה הזו, זה של ילד בן חודשיים, בן שנתיים. רואים, ואיתן אין הדבר אסור. אתה לא יכול להכין מלאי של 200 חולצות, ולכן זה הדבר הנכי והיוצא מן הכלל שכן אפשר לחדש. גם לרבות אפשר גם להפעיל את מכונת הכביסה. אפילו אם לצורך זה יהיה הדבר מוכר. הצטבר להרבה בגדים של התינוקות, והוא רוצה להדליק את המכונה. לצורך זה יש מקום להתיר. אבל מה שאין כן לגבי ילדים גדולים, שלא מלכלכים הרבה, שנזהרים, אתה אומר לו, בשבוע הזה אסור לנו לכבס, אז הוא נשאר עם החולצה הזו יומיים שלוש, אתה יכול להשיג לו, יש לך ברוך השם בארון בגדים בשבילו, אז מן הראוי להימנע שלא לכבס בשבילם. אבל הקטני קטנים שמלכלכים בכל שעה-שעתיים הם מלכלכים, בזה אין לנו את הגזרה מעיקרה. נר לאחד, נר למיאה. אפשר להוסיף עליה הקטנות? אי אפשר לקחת טרמפ להיות במכונה הזו גם בגדים של גדולים, אי אפשר. אלא אנחנו דוחים את האיסור הזה לצורך הקטנים. אבל כשאני אכניס את החולצה שלי, דרך אגב, גם, בזה אין מקום להקל בדבר, כלל ועיקר. הרב, בהון המועד לא הייתי רק להוסיף כמה שדחו לי? גם לא. גם לא. על איזה גילה שלום שיש כאלה שבגדים מדבר? לא. אין. אז גם איזה גזר אחר? כן. עד איזה גיל אפשר? זאת אומרת, מה זה קטנים? יש קטנים שמשובבים שעד גיל שלוש, חמש. נכון, נכון. אפילו עד הגיל הזה, אם במציאות הם מלכלכים הרבה, יהיה מותר. שיזהירו אותו, שלפחות באותם הימים, שישתדל להיזהר, יסבירו לו, כיוון שהוא הגיע לגיל חינוך הוא כבר מבין, שישתדל להיזהר כדי לא לגרום תקלה. יש הבטבה, זה גדולים עכשיו. טוב, אין מה לעשות, אין ברירה, יותר. נכון, אין ברירה. כן, אין ברירה, יהיה מותר. כלים חדשים בין לבנים, בין צבועים, בין של צמא, בין של פשטן, אסור ללבוש בשבת זה הגב, ואנו מחמירים מראש חודש ואילך. כלים חדשים, בין אם הכלים האלה הם צבע לבן, בין אם הכלים האלה הם צבועים מצבע אחר, לא משנה איזה חומר גלם הם עשויים, צריך להיזהר לא לחדש בגדים כאלה. שואל המגן אברהם, הרי אנחנו פוסקים כדברי ספר החסידים והשולחן הערוך לכמן בסימן תקנא סעיף יז שלא לובשים בגדים חדשים או פרח חדש לא מחדשים כדי לא לברך שהחיינו והקיימנו והגיענו לזמן הזה. אז בלאו הכי אנחנו לא קונים ולא לובשים בגדים חדשים. על מה מרן מדבר כאן שאסור ללבוש בשבת זה משמע שלפני כן, משמע שביום כ' בתמוז כן מותר מתרץ שכל זה בבגדים פשוטים שאין עליהם ברכת שהחיינו. גרביים, גופייה, על דברים כאלה שאנחנו לא מרגישים כמעט שמחה, אין בהם כמעט שום שמחה, בהם אנחנו כל השנה כולה לא מברכים שהחיינו ומותר לחדש בגד חדש כזה בימים האלה. עד מתי? מרן אומר, עד שבוע שחל בו, הרמב״ם מוסיף שראוי להחמיר בלכתחילה כבר מראש חודש אב. אבל לפני ראש חודש בוודאי שהדבר מותר. אבל אם זו חליפה, דבר שהאדם שמח בה מאוד ומברך עליה שהחיינו, הנה כאן עמה. בזה, לא רק בשבת זה, אלא כבר משבע עשר בתמוז אנחנו נמנעים שלא מחדשים בגדים חדשים כאלו. אבל מה זה חולצה בימינו? פעם הייתה חולצה שמחה על הרעייה. נכון, כשהיינו עניים אז גם החולצה הייתה דבר שמשמח מאוד את האדם והיינו מברכים גם על חולצה חדשה שהחיינו. אבל בזמן האחרון שברוך השם יש שפע בעולם ואנחנו לעיתים קרובות מחדשים חולצה חדשה ולא מרגישים בה שמחה, הנה כאן עמה אנחנו לא מברכים על חולצה חדשה שהחיינו. ממלא לאותם האנשים יהיה אפשר לחדש את החולצה הזו עד יום רביעי הבא, עד ראש חודש אב, יהיה מותר הדבר בלכתחילה. בחנוכת הבית שומעים פירוש פירוש פירוש חדש, חולצה, היום לא חוצה אף פעם. נכון, אז צריך יהיה למצוא או פירוש חדש או חליפה חדשה וכיוצא בזה. השאלה תיאמץ דן, אדם שנפסקה לו, הקרן של הטלית נחתך, נקרא, לפעמים אפשר לתקן, אתה מחליף מייד ומסדר, אבל לפעמים הטלית הזו כבר דלתה והוא רוצה לקנות טלית חדשה. הוא אומר שבחיי גוונם מותר לו לקנות וללבוש טלית חדשה. הבסיס שלו למדנו למעלה בסימן תקנא סעיף ב' בדברי רבי גאון והרן והרנה שלצורך מצווה מותר. גם פה הוא לא מתכוון ליהנות מהחיים, אין לו שום עניין לבוא וללבוש בגד חדש. זה לא מדין בגד חדש, כמו שהוא מתכוון יותר למצווה החדשה. ולכן, מן הראוי ולכתחילה שלא יפסיד את מצווה עציצית, אלא שילך ויקנה גם בימים האלה, שילך ויקנה טלית חדשה ולא יעכב את המצווה. דברי השאלה תיאבץ, העתיקו אותו גם בשאר האחרונים, וכך המסקנה למעשה. יברך, במקרה זה יברך שאחיינו. למה הדבר דומה? אדם שנולד לו בן מסיים ספר חסידים שכן יברך שאחיינו בשעת המילה. פרי חדש אתה יכול להשאיר במקרר לברך ולאכול אותו אחרי תשעדיה. אבל כאן אתה לא יכול לעכב את מצוות שאחיינו אם לא יברך בשעת המילה הוא מפסיד לגמרי. לכן בזה הקל ספר חסידים ואמר, כשאין ברירה, שכן יברך. כך הוא עדין גם פה. אם הוא ילבש כעת את הטלית ללא ברכת שאחיינו, הוא לא יכול בעוד שבועיים אחרת ישעדיה לברך שאחיינו. הוא יפסיד לגמרי את המצווה. ולכן כאן במקרה הזה יברך גם ברכת שאחיינו. כך הוא עדין גם לגבי חתן חדש. גם שם שייך את הכלל הזה. הדוגמה שייכת רק לנו ולא לאשכנזים. האשכנזים הרי לא מתחתנים, אצלם אין נישואין ב-17 בתמוז. אבל לנו, הספרדים, אנחנו מקילים בדבר כדעת מרן. המנהג פה בירושלים להקל עד יום שלישי הבא, עד ראש חודש אב, הדבר מותאם ולכתחילה. והשאלה היא האם החתן יברך שהחיינו על הטלית החדשה או לא. הרקע, מדוע מביאים הכלה קונה טלית חדשה והחתן מברך שהחיינו. הרקע לכל זה, יש לנו ספק אם מברכים שהחיינו על הכלה החדשה או אם הכלה החדשה צריכה לברך שהחיינו על החתן החדש. ספר אור שרגה שהיה לפני כ-400 שנה הוא שדן ראשון בנושא הזה ואחריו כל גדולי האחרונים, למעלה בסימן רכג, שם דנו בנושא. הלקט השיב בשאלה. אתה אומר לברך שהחיינו, אתה בטוח שעלה זיווגם יפה, שהכל בסדר? מי אומר שצריך לברך שהחיינו? אולי צריך לברך דיין האמת? אולי חלילה הוא לוקח? מוצא אני מר ממוות, כן? מוצא, מוצא, מה אתה יודע, מה יהיה כאן? ונישואין זה דבר שהוא נעלן אחד גדול אם הם יתאימו אחד לשני. גם אם מדהים הייתה צריכה, העולם היה צריכה עם כל מה שאין. ולפתוח גם את הימין מצווה, שהכוונה היא מתי אתם עושים כל יום חתן מצויה כולת שחיה אמור, גם אם תן. לפתור יום חתונה לא יחמיץ תנאוי ולכן חילך כלל לחתן יש לו חדשים, יש לו צורך להם לביתם יפה חדשה, תא יין. בין ביסר ומפורסם שינה מיודעים לתקן קטעון ומעט בזמן. מן הראוי אין הבדלת בכל נעליים מוכנה בפתח הרושת. הקרן דברי רך. לפעמים פשע פועל רוצה, ירצו דג שהרושת לא הפסד מהקרן. מרן קטן מותר ימים שלפעים להקל על העליים וכיוצא. הוא ראוי פשע על חישוב הקבלה. גם שם השאלה הזאת על מנתא החצי יום ר' לא נקרא שום הפסד. הוא יצטרץ מזה. אדם שטוחה לה בחיבם, נוכחותי לשוק. בדעאי לדוגמה שתייה, כמו ששם יסכו. מה הנה? שתייה זה ראשון. זה יהיה בראש חולים עד פתחים שלא לקנרת ברכה להתחדש. זה שייך לראות המלאכים, פנה בליל מאבלותו, שהשתדם את כיבוד והלאה לברך. והוא עדיין את השבעה יהודה ספק אם הוא יצטרף למצוי. ויכול להשתמש שרגילים לחבר את שני הדברים, זה אלא מי נראה בהוויה. ששם, אם אתה אולי תוכל להספיק, תנראה לעכבת ושלא נשתץ של יפים זו, רושים ביסושים מביאות, על טובע להם את רבי יהושע וקדח רשע נגזר. לא מספיק. ולכן, לא נוכל... שאל כוחי, כששאל אותי, יש ניסה... היין? אז תשתה מזימו של איטיבה. וכאן רוב לא יכול להסגר, לא להתאבד, דיני עוולה על המה וכו', כל תפקיד. דבר כזה, אני יכול לכם להראות שבו הבוקר כמו דמוקר, ככה הייתי קוראים בודדים לאנשי מעשי מעשיות מעד המנהג מלכתחילה, באים להחמיר לכל שושה רצוי ולכבדיו. אך לא עוף סכין של שם, אז זה ההבדל, אלא היום אתה משל מעט. מבשר מלא, חסר שוחד. להכשיר את זה. עושים השחיטה לאחרי תקפה ונראה עד שרוב המשחטות, כי מי שמוכר משחור מים, הסר יפסיק בה. מותר, ראש חודש. כתבו שולחן מלכים מים, ואוכלים זקדו מאוד לטוב העקיצות הימים מעט ומתקדם, שבאופן נרשמר שם אחרי אבנות כף טית והברכות לאכול בעליהם, מותר. זה, זה, לא מרגיש את העשייה, ולוקח תרם. כך ביום ב' באב, מצווה, שרבי שמואל ברב יוסף החכמים, שעושיהו סקו מעל יומתו, ואיכוב המקרים, הוא אדם עמס. ריק, כלום בינינו אינו מסכים, אם זה בהה באב, אתה באב, שום בערבי לסעודת מצווה. כתבייחסים לנבוד בבועל התחילים באב, כמו שהדברים נהיים, עכשיו דיברנו, לגבי בעל הערבי הנשיאות, טבח, שהוא משהו שסכים, ומרבה. גם לא הייתה כאן, כותבי הברקה, כמו שהיינו במסכת, לא למד מי של הגמרא, תכתה, פי, כשאני ראשי ראשון של הגמרא, שבת סשי, כסעודת יחשב, צבא אומרים סוכר. אולם על פי הגדול ישועות מלכו, אכול בשר, לכן אף אחד ראון של הרב. ורק רדע, שקורא בית מצווה מגזימים יותר איכא, לכן גם בערים, ושלא יקרה, לוקים חיים, לפעמים באמת עוד יותר טוב. לכן השכל נדבר בעבודו ובסרטים ומסיימים מזהרים, אפשר להגיד, אך אין שום בעיה. נכון, השכל אבל, אם היה, יה, בהל, תוכל להכיר עד אז, ואנחנו נגיד, כדאי, לטען, לא, אפשר בדבר דבר, נעילה, אם הוא רוצה להחמיא עליו ברכתן, צריך להגזים. בסיעתו, איזה דבר ניתן, לא יוצא בזמן, נו. סימן תקנא, סעיף ד'. בשבוע שחל בו תשעה באב אנחנו אסורים לספר ולכבס, אבל שבוע הבא, יום שישי, י' באב, הגמרא דנה, האם שבוע שחל בו זה כל השבוע לפני ואחרי תשעה באב, או לא. המסקנה של הגמרא, הלכה כדבר רבן שמעון בן גמליאל ולהקל. כך הגמרא בתענית כט מסכמת, ולכן מיד אחרי הצום חמישה לשמונה, צאת הכוכבים, יהיה אפשר ללחוץ על הכפתורים של המכונת כביסה, אי אפשר להתחיל לכבס או לספר וכיוצא בזה. אמנם, בשנים אחרות יש לנו עדיין סימן שאלה. הרי מרן כתב לגמרי בסימן תקנח, הביא לנו את דברי הברייתא בתענית כט, שבתשעה באב לעת הערב הציתו אש בהיכל ונשרף עד שקיעת החמה ביום העשירי, ומפני כך מנהג כשר שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין בליל העשירי ויום עשירי. ודנו גדולי האחרונים, האם זה רק בבשר או גם שאסור להסתפר ולכבס. המערשל מאמר מרדכי ושאר האחרונים הובאו שם בביאור הלכה, דיבור המתחיל עד חצות היום. יכול להיות שבשנים רגילות, אז גם ביום שאחרי, י' באב, יש צורך להנהיג חומרה שלא לספר ולא לכבס, אבל השנה הזו אין שאלה. בשנה זו אליבא דקול עלמא, אפשר מלכתחילה לספר ולכבס. והסיבה היא, השנה חל יום ביום שישי, והרי מפרט אנחנו חייבים להזכה לכבוד שבת, ועל זה אדם הוא שנה זו. ולכן, המתחילה לתת עזרה שהיו מכבסים ביום חמישי, אפילו יום תשעה באב צריך להתיר לכבס. קל וחומר, יום שישי. אומנם ההלכה היא שבוודאי שאסור לכבס ביום חמישי, יום תשעה באב עצמו, אבל, על הכוכבים אפשר יהיה ללחוץ על הכפתורים של המכונה ולהתחיל לכבס. אין שום בעיה, הדבר מותר בלכתחילה. כך הוא עדין גם לגבי ספר. אסור לספר לפתוח את המספרה באותו שבוע שחל בו תשעה באב, שהרי לא רק שאותנו אסור לספר, אלא אפילו לספר ילדים קטנים שהם פחות מגיל בר מצווה, גם אותם אסור לספר. אם כן, אין לה על מה לפתוח את המספרה. מרן כותב לכנן בסימן תקנא, סעיף יד. אסור לגדולים לספר הקטנים ולכבס כסותם בשבת זו. אז אתה רואה שכמה חלדים עושים כך, אין אב ואמנה שיפתח את המספרה מיום ראשון עד יום חמישי, אבל אם הוא רוצה לפתוח את המספרה חמישי בלילה או ביום שישי, לספר את האנשים, לגלח ולספר לחברות שבת, בוודאי שהדבר מותר בלכתחילה. אין שום חשש בדבר. האיסור הוא על הגדול או רק אצלנו? האיסור הוא על הגדול. גם האישה, בכלל כל דיני אבלות של תשעה באב, גם האישה מצווה כמונו, אין שום הבדל. רק בלא תקיפו פאת ראשיכם, שם גילוח זקן והקפת הפאות, רק שם התורה הבדילה בין איש לאישה, אבל לא כאן. כאן אצלנו זה נושא של אבלות, אסון לאומי לעם ישראל שקרה על חורבן בית המקדש. גם לנשים באותו מצב, אין הבדל, אין קולות יותר בנשים מאשר גברים בהלכות האלה. אבילות קרובה. אישה, יש לה את האיסור שצי שמאל? יש לה. עקרונית יש. רק כדי שלא תתגנע על בעלה, אז התירו היתרים מצומצמים, השיער שבין הצדעה היא, רק שם יש לנו קולות מיוחדות. באופן כללי, אישה גם נוהגת דיני אבילות חדשה. ממילא, גם דיני אבילות ישנה, גם כן האישה חייבת לנהוג ולעשות. מרן ממשיך לגבי תשעה באב שחל ביום ראשון, או חל בשבת ונדחה לאחר שבת, מה הדין באותה השנה? והמסקנה היא, שבוע לפני במציאות אין תשעה באב, ולכן הכל מותר. שבוע שאחרי, יש רק יום אחד תשעה באב. כך שכל ההגבלה לא לכבש ולא לספר, למעשה באותה השנה זה רק יום אחד. אלא שהחכמים הזקנים היו גוערים במי שהיה מסתפר ביום שישי, כדי שייכנס ליום תשעה באב כשהוא מנוול. אבל זה דווקא כשחל תשעה באב ביום ראשון. אבל השנה שחל תשעה באב ביום חמישי, מותר לנו להסתפר ביום שישי ג' באב. למה? כי עד תשעה באב, בינתיים השיער יתחיל לצמוח וכן יהיה מנוול קצת ביום תשעה באב. ולכן, אלה שרגילים להתגלח בכל יום-יומיים, מותר להם להתגלח עד יום שישי ג' בתמוז, אין שום בעיה בכל זה. אדוני היושב-ראש, יש פעם למעטים במצב חתימה החוזה של שכירות או דירה. לפעמים אין לו ברירה, הוא לא יכול להמתין. אם ימתין אז יבוא מישהו אחר ויקח ממנו את הדירה, אז בשעת הדחק הזו אנחנו כן מקלים. סעיף ה' אסור לעבריות לכבס בגדי העובד כוכבים בשבוע זה. אדם שיש לו מכבסה ורוצה לכבס את בגדי הגויים, כלומר, הרי הגוי לא מצווה באבילות בית המקדש, אז לפחות אני אכבס לגוי, אני אקח, אתפרנס מהם. גם בזה כותב הרמב״ם שאסור, קח דעת הטור והשולחן ערוך וקח ההלכה. המקור להלכה הזו, כותב הגאון מווילנה, מביא לנו דוגמה ממרחק תביא לחמה. גוי שבא ונותן לי מיליון דולר, קח את הכסף, תלווה את זה ליהודים עם ריבית קצוצה ותביני בעוד שנה. אין לי שום אחריות על הכסף, הכסף הוא של הגוי. אף על פי כן אסור לעשות כן. תשאל, למה? הרי התורה לא אסרה ריבית בגוי. הכסף לא שלי, הכסף של הגוי. למה אתה אוסר עליי? משום מראית עין. אנשים לא יכולים לדעת להבחין הכסף הזה שלי או של הגוי. בגלל שאנשים לא מודעים, לא מבחינים בזה, לכן הגזירה של חכמים היא מפני מראית העין. בשום אופן אל תעשה דבר כזה, כי אין שם, הוא הדין גם פה. גם בענייננו יש עניין של מראית העין. כשאני במכבסה אכבס חולצה, מכנסיים או כל בגד אחר של הגוי, האם כתוב על הבגד שזה של הגוי? כתוב על זה שזה של הערפן דיבוש או מישהו אחר? לא כתוב. ולכן, בחיי גוונה יש מקום חשד מראית העין, ולכן הדבר אסור. דבר אחד ויחיד שיקלו לגבי כיבוס לתינוקות. לכבס את הבגדים של התינוקות. שם הניכר אתה רואה שהמכנסיים, החולצה הזו, זה של ילד בן חודשיים, בן שנתיים, רואים, ואיתם אין הדבר סוף, אתה לא יכול להכין מלאי של 200 חולצות, ולכן זה הדבר היחיד היוצא מן הכלל שכן אפשר לכבס, גם לרבות אפשר גם להפעיל את מכונת הכביסה. אפילו לצורך זה יהיה הדבר מותר. הצטבר להרבה בגדים של התינוקות ורוצה להדליק את המכונה, לצורך זה יש מקום להתיר. אבל מה שאין כן לגבי ילדים גדולים, שלא מלכלכים הרבה, שנזהרים, אתה אומר לו, בשבוע הזה אסור לנו לכבס, אז הוא נשאר עם החולצה הזו יומיים-שלוש, אתה יכול להשיג לו, יש לך ברוך השם בארון בגדים בשבילו, אז מן הראוי להימנע שלא לכבס בשבילה. אבל הקטני קטנים שמלכלכים, וכל שעה-שעתיים הם מלכלכים, בזה אין לנו את הגזרה מעיקרה. נר לאחד, נר למיאה, אפשר להוסיף על ההקטנות? אי אפשר. אפשר לקחת טרמפ להיות במכונה הזו גם בגדים של גדולים, אי אפשר. אלא אנחנו דוחים את האיסור הזה לצורך הקטנים. אבל כשאני אכניס את החולצה שלי, דרך אגב, גם בזה אין מקום להקל בדבר, כלל ועיקר. הרב, במועד לא הייתי אמור להוסיף כמה שדחו לי כמה שדחו לי כמה שדחו לי? גם לא, גם לא, לא. אמרנו שיש כאלה שמצליחים בזה. לא, אין. כן. עד איזה גיל אפשר? מה זה קטנים? יש קטנים שמשורבים שעד גיל שלוש, חמש. נכון, נכון. אפילו עד הגיל הזה, אם במציאות הם מלכלכים הרבה, יהיה מותר. שיזהירו אותו שלפחות באותם הימים, שישתדל להיזהר סבילו, בכיוון שהוא הגיע לגיל חינוך, הוא כבר מבין שישתדל להיזהר כדי לא לגרום תקלה. אין מה לעשות, אין ברירה. נכון, אין ברירה. כן, אין ברירה, יהיה מותר. כלים חדשים בין לבנים, בין צבועים, בין של צמר, בין של פשתן, אסור ללבוש בשבת זה הגה, ואנו מחמירים מראש חודש ואילך. כלים חדשים, בין אם הכלים האלה הם צבע לבן, בין אם הכלים האלה הם צבועים לצבע אחר, לא משנה איזה חומר גלם הם עשויים, צריך להיזהר לא לחדש בגדים כאלה. שואל המגן אברהם, הרי אנחנו פוסקים כדברי ספר החסידים והשולחן הערוך לקמם, בסימן תקנא, סעיף יז, שלא לובשים בגדים חדשים או פרק חדש לא מחדשים, כדי לא לברך שהחיינו והקימנו והגיענו לזמן הזה. אז בלאו הכי אנחנו לא קונים ולא לובשים בגדים חדשים. על מה מר״ל מדבר כאן, שאסור ללבוש בשבת זה, משמע שלפני כן, משמע שביום כ' בתמוז כן מותר מתר, מתרץ, שכל זה בבגדים פשוטים שאין עליהם ברכת שהחיינו. גרביים, גופייה, על דברים כאלה שאנחנו לא מרגישים כמעט שמחה, אין בהם כמעט שום שמחה, בהם אנחנו כל השנה כולה לא מברכים שהחיינו, ומותר לחדש בגד חדש כזה בימים האלה. עד מתי? מר״ן אומר עד שבוע שחל בו, הרמב״ם מוסיף שראוי להחמיר בלכתחילה כבר מראש חודש אב. אבל לפני ראש חודש, בוודאי שהדבה מותר. אבל אם זו חליפה, דבר שהאדם שמח בה מאוד ומברך עליה שהחיינו, הנה חנמה, בזה, לא רק בשבת זה, אלא כבר מ-17 בתמוז אנחנו נמנעים שלא מחדשים בגדים חדשים כאלו. אבל מה עם חולצה בימינו? פעם הייתה חולצה שמחה לבן אדם. נכון, כשהיינו עניים, אז גם החולצה הייתה דבר שמשמח מאוד את האדם, והיינו מברכים גם על חולצה חדשה שהחיינו. אבל בזמן האחרון, שברוך השם יש שפע בעולם, ואנחנו לעיתים קרובות מחדשים חולצה חדשה ולא מרגישים בה שמחה, הנה חנמה, אנחנו לא מברכים על חולצה חדשה שהחיינו. ממילא לאותם האנשים יהיה אפשר לחדש את החולצה הזו עד יום רביעי הבא, עד ראש חודש אב, ויהיה מותר הדבר בלכתחילה. נכון, אז צריך יהיה למצוא או פרי חדש או חליפה חדשה וכיוצא בזה. השאלה תיאמץ דן, אדם שנפסקה לו, הקרן של הטלית נחתך, נקרע. לפעמים אפשר לתקן, אתה מחליף מיד ומסדר, אבל לפעמים הטלית הזו כבר בלטה והוא רוצה לקנות טלית חדשה. הוא אומר שבחיי גוונה מותר לו לקנות וללבוש טלית חדשה. הבסיס שלו, למדנו למעלה בסימן תקנא סעיף ב' בדברי רבי גאון והרן והרנה שלצורך מצווה מותר. גם פה הוא לא מתכוון ליהנות מהחיים, אין לו שום עניין לבוא וללבוש בגד חדש. זה לא מדין בגד חדש כמו שהוא מתכוון יותר למצווה החדשה. ולכן, מן הראוי ולכתחילה שלא יפסיד את מצווה עציצית, אלא שילך ויקנה גם בימים האלה שילך ויקנה טלית חדשה ולא יעכב את המצווה. דברי השאלה תיאבץ, העתיקו אותו גם שאר האחרונים, וכך המסקנה למעשה. יברך, במקרה זה יברך שחיין. למה הדבר דומה? אדם שנולד לו בן מסיים ספר חסידים שכן יברך שחיינו בשעת המילה. פרי חדש אתה יכול להשאיר במקרר לברך ולאכול אותו אחרי תשעדיה. אבל כאן אתה לא יכול לעכב את מצוות שחיינו אם לא יברך בשעת המילה ומפסיד לגמרי. לכן בזה הקל ספר חסידים ואמר, כשאין ברירה, שכן יברך. כך הוא הדין גם פה. אם הוא ילבש כעת הטלית ללא ברכת שחיינו, הוא לא יכול בעוד שבועיים אחרת ישעה בים לברך שחיינו. הוא יפסיד לגמרי את המצווה. ולכן כאן במקרה הזה יברך גם ברכת שחיינו. כך הוא הדין גם לגבי חתן חדש. גם שם שייך את הכלל הזה. הדוגמה שייכת רק לנו ולא לאשכנזים. האשכנזים הרי לא מתחתנים, אצלם אין נישואין מ-17 בתמוז. אבל לנו, הספרדים, אנחנו מקינים בדבר כדעת מרן, המנהג פה בירושלים להקל, עד יום שלישי הבא, עד ראש חודש אב, הדבר מותאם מלכתחילה. והשאלה היא, האם החתן יברך שהחיינו על הטלית החדשה או לא? הרקע, מדוע מביאים הכלה קונה טלית חדשה והחתן מברך שהחיינו? הרקע לכל זה, יש לנו ספק, אם מברכים שהחיינו על הכלה החדשה או אם הכלה החדשה צריכה לברך שהחיינו על החתן החדש. ספר אור שרגה שהיה לפני כארבע מאות שנה הוא שדן ראשון בנושא הזה ואחריו כל גדולי האחרונים למעלה בסימן רכג שם דנו בנושא. הלקט השיב בשאלה. אתה אומר לברך שהחיינו אתה בטוח שעלי זיווגם יפה שהכל בסדר. מי אומר שצריך לברך שהחיינו? אולי צריך לברך דיין האמת? אולי חלילה הוא לוקח מוצא אני מר ממוות, כן? מצא, מוצא, מה אתה יודע, מה יהיה כאן? נישואין זה דבר שהוא נעלם אחד גדול אם הם יתאימו אחד לשני או לא, אם האישה הזאת תקיפה מדי או הפוך ולכן בדברים האלה אנחנו חומקים מהשאלה, מהספק הזה, ומברכים על הטלית החדשה שהחיינו, ואם היה צריך לברך על הכלה, הנה ברכתי ופתרתי גם את הכלה. או להפך, הכלה גם אם היא לוקחת בחור טוב, גבר ירא שמים, תלמיד חכם, שכולם החמדים, היא הייתה צריכה לברך עליו שהחיינו. אם על פרי חדש היא צריכה לברך שהחיינו, האם החתן החדש הזה הוא פחות מפרי חדש? בוודאי שיותר, וגם עליו היה צריך לברך, אבל היא לא יודעת קשה לדעת בדברים האלה. לך תדע אם כל מה שאמרו עליו זה אמת, או שהיו כאן קצת גוזמאות או סיפורים אחרים. ולכן מברכים שוב בקול רם. החתן מברך ומתכוון לפתוח גם את הכלה. כך הוא עדין גם האבא של החתן ואבא של הכלה, שניהם מקיימים מצווה מדברי קבלה. כחול לבניכם נשים, ואת בנותיכם תנו לאנשים. הגמרא במסכת קידושין דף כט, הגמרא אומרת שהאבא חייב לבנו להשיאו אישה. והגמרא מסבירה את הפסוק שאמר הנביא, שהכוונה היא שהאבא חייב להשתתף להשיאו אישה, אילו לשלם עליו ממון. הוא לא יכול להגיד, כן, כן, אני מסכים לשידוך, אני אבוא לחתונה, בעזרת השם. מתי אתם עושים? וזהו, ותו לה. יבוא כאחד המוזמנים. אלא, אם הקב' ברוך הוא חנן אותו ממון, צריך גם לשלם. שוב, זו מצווה נדירה, זה לא כל יום אדם זוכה לחתן בן, אלא המצווה הנדירה הזו באה פעם בכמה שנים. אפילו אדם שזכה ויש לו תריסר ילדים, אז הוא יזכה אולי במשך השנים, בכל שנה-שנתיים, לחתן בן אחד. ולכן, יש שואלים למה שלא יברך שיחיינו אם המצווה הזו איננה מצויה כל כך. שוב, גם בזה התשובה. כמו שאמרנו קודם, החתן שמברך את ברכת שיחיינו על הטלילת החדשה, יכוון לפתור גם את האבא של החתן, גם את האבא של הכלה במצוות כחול לבניכם נשים ואת בנותיכם תנו לאנשים. לפי האמור, גם אם כל זה נעשה בימי בין המצרים, הלילה החתן הזה מתחתן. לדידן אמרנו שיש חתונות. נכון שאין ברכת שיחיינו, אבל את כל השאלות והתשובות האלה אתה לא יכול לפתור אחרי תשעבע. היום הוא צריך לברך את ברכת שיחיינו ביום חתונתו וביום שמחת ליבו, ולכן מן הראוי בלכתחילה שלא יחמיץ את המצווה, כמו שאמרנו לגבי ברית מילה, כך הוא הדין גם פה, מן הראוי בלכתחילה שיברך על הטלית החדשה את שיחיינו. בדרך כלל לחתן יש לו רק טלית חדשה. יש גם בבית כלים חדשים, הרבה דברים חדשים. יש לו לפעמים גם בית חדש, אז זה כוון לפתור את הכל, בברכה אחת, אין צורך להרבות בברכות, ברכת שחיינו אחת פותרת את כל הכלים החדשים, הבגדים החדשים, את הכלה, את האבא של הכלה, אבא של החתן פותר את כולם בבת אחת. אבא חתן לובש חליפה לפני החתן. אני יכול להעכב את שחיינו, עוד פעם ששאיר את שחיינו יכול לעכב את שחיינו עוד חצי שעה הוא מגיע לאולם ושם הוא יברך שחיינו, הוא לא צריך לברך פעמיים אלא הטלית החדשה יפתור גם את החליפה החדשה וכן את שאר כל הדברים האחרים. אם הוא בירך מה? אם הוא בירך על החליפה, יכול לברך על הטלית החדשה? יכול לברך, כי הכלה לא שמעה אותו שם. לא, לא נהגנו לברך את זה. תקנא, סעיף ז, יש אומרים שאסור לתקן בגדים חדשים ומנהלים חדשים בשבת זה, ויש להחמיר בזה מראש חודש. הגעה, והוא הדין שאסור לקנותן, וכן אומן ישראל אסור לעשותן לאחרים, בין בשכר בין בחינם. ונהגו להקל בזה, אבל אם ידוע ומפורסם שהמלאכה של אינו יהודי, שרה. וכן נהגו לתת לאומנים אינם יהודים לתקן כלים חדשים בתוך זמן זה, כדי שיהיו מוכנים לאחר התענית. מי הוא טוב למעט בזה, במקום דאפשר, דלא עדיף משם משא ומתן, דממעתינן. מן הראוי שאדם לא יעשה בגדים חדשים. בית חרושת, מתפרה שתופרים בגדים או לגברים או לנשים, מן הראוי שבית החרושת יהיה סגור החל מראש חודש אב. אין הבדל אם זה בגדי גברים או שזה בגדי נשים. בכל מקרה ראוי להחמיר בדבר. כך הוא הדין גם עשיית נעליים חדשות. לכן אם בעל בית החרושת יהודי ירא שמיים, אין הראוי שיימנע בכל זה. הוא הדין גם מהפועלים ירא שמיים. לאו דווקא אם בעל בית החרושת, לפעמים היוזמה באה מלמטה, מהפועלים. ממה נפשך? צריכים להשבית את המלאכה, לסגור את בית החרושת. הרבה דברים אמורים כשאין הפסד מהקרן. אבל אם יש הפסד מהקרן, דבר אבד, יש מקום להקל. הדוגמה היא כך, לפעמים האדם הזה קונה את בית החרושת יד שנייה, ושם בהסכם שהיה בין הפועלים לבעל הבית לא כתבו שימי החופשה, חופשת הקיץ, היא בימים האלה. אלא מתי שהפועל רוצה, הוא מבקש ומקבל את חופשת הקיץ. יכול להיות שהפועלים האלה ירצו דווקא את חודש אלול או סוף חודש אב, שיהיו הימים ההם ימי החופש. אתה רוצה דווקא חודש אב? בסדר, אנחנו לא נבוא, אבל תשלם לנו על אותם הימים. שבית החרושת לא יעבוד והפועלים יקבלו משכורת בלי עבודה. אין לך דבר האבד הפסד מהקרן גדול מזה. הרי אפילו שיא האבילות יום תשעה באב, מרן כתב בסימן תקנד סעיף כג, מלאכת דבר האבד מותר כדרך שאמרו בחולה של מועד. כל וחומר כאן בענייננו ימים שלפני תשעה באב, שאם יש הפסד מהקרן וחיי גוונה יכולים להקל בדבר ושימשיכו לעבוד גם אחרי ראש חודש אב. אבל כל זה אך ורק כשיש הפסד מהקרן. הפסד מהרווח, לא. ולכן, עצה טובה לכל בעל בית חרושת מתפרה או בית חרושת לנעליים וכיוצא בזה, שבחוזה בהסכם העבודה יהיה כתוב בפירוש במתפרה לא עובדים בימי חול המועד, סוכות, פסח, מראש חודש אב עד תשעה באב. לא עובדים ביום פורים, יכתוב את כל אותם הימים. אלה הם ימי החופשה על חשבון העובד, כדי שלא ידרוש נוסף לזה עוד ימי חופשה ובעל בית יפסיד יותר מדי. זה מה שרצוי לעשות, כמו שאמרנו, גם לגבי הקבלן. גם קבלן שמעסיק קבלני משנה, פועלים וכיוצא בזה, גם שם תמיד טוב להבהיר את הדבר הזה, וזה יקדים רפואה למכה, ימנע את השאלה הזו, שלא יהיה צורך בכלל מעיקרה לבוא ולהקל בדבר, להמשיך לעבוד אחרי ראש חודש. אבל אם אי אפשר, כמו שאמרנו, אם האדם בזה ניסה את כל הדרכים, את כל התחבודות, ולא הצליח, אז בחיי גוונה דבר אבד יהיה אפשר להקל לו. זה כמו חופשה שנתית שמגיעה לי. מגיע לעובד עשרים יום בשנה, תלוי כמה ותק הוא צבר. כשהעובד הזה הוא ותיק, אז מגיעים גם לעשרים ימים בשנה. אז אם נאמר שבן קור הוא צריך לקחת חופש, מגיע לו ולוקח באותם הימים, אז בעל בית לא מפסיד כלום. מה לי אם הוא ייקח את החופש הזה באלול או שייקח את זה בראש חודש אב? לכן זה לא נקרא שום הפסיד. אבל אם תאמר שזה לא מתוכנן ואצלהם בגלל האי-בהירות הזו הוא יצטרך לשלם לו על ימי החופש האלה ונוסף לזה יהיו עוד עשרים יום חוץ מזה, זה נקרא בגדר דבר אבד ואת זה התרנו, בזה הקלנו. מן הראוי בלכתחילה לא לקנות גם בגדים חדשים וכיוצא בזה החל מראש חודש אלול והחל מראש חודש אב, מן הראוי להימנע, להיזהר בדבר. כך גם אדם שתופר גם אם התפירה הזו היא לא בכסף אלא בחינם, כותב תורמת הדשן, אנחנו מחמירים בכל זה. כך גם בית חרושת שעושים בדים מאחותים, עושים בד, טקסטיל, גם זה אסור. והמקור לזה, הלשון של הירושלמי, משה דנהיגה דלא למשתה עמרה, פירוש לסדר ולערוך החוקים שהולכים לאורכו של בגד והוא מלשון או בשתי או בערב, בדעיל אב מנהגה. זאת אומרת, יש לנו כאן את הדוגמה, הלשון אבן השתייה ממנה הושתת העולם. שתייה מלשון לא למשתה עמרה, לשון נופל על לשון. כמו ששם יסוד העולם מבין השתייה ולצערנו הושבת, מלאכתה של אבן השתייה הושבתה ביום תשעביה בימים האלה, אותו דבר גם אנחנו לא באים לעשות את יסוד הבד, לבוא ולעשות מהחוטים האלה בד, ולכן הירושלמי אומר שאלה שנהגו שלא לעשות בד, מנהגהו. זו הגרסה הראשונה. הגרסה השנייה, במקום עמרה, חמרה. זאת אומרת, שלא שותים יין מראש חודש והלאה, אלה שנהגו צריכים להמשיך במנהגם. יש גם לזה יסוד. כיוון שהפסיקו את ניסוך היין מעל המזבח החל משבע עשרה בתמוז, לכן אלה שנהגו יש להם יסוד, זה מנהג טוב, ושימשיכו במנהגם. כן. גם, כן, אותו דבר. שוב, אין הבדל אם הוא עושה את הבד הזה לעצמו או לאחרים. בכל מקרה, הדבר אסור. ולכן הן עשיית הבד, וכמו שאמרנו, גם לתפור מהבד, לעשות מזה שמלה, חצאית, חולצה או בגדי גברים, וכל הדברים האלה מן הראוי להימנע. לכן, אדם שהזמין חליפה בימים האלה, גם אם החייט אמר לו, זה יהיה בראש חודש אלול. אבל יזהיר את החייט, יגיד לו, החל מראש חודש, אל תתעסק עם זה. אל תתפור, לא גזרה, לא תפירה, שיעזוב את זה בצד עד אחרי תשעה באב. זה מה שיבקש מאותו החייט. אם החייט הוא ירא שמים, במילים אחרות, שיסגור את המתפרה, יסגור את החנות שלו, ילך לעסוק בתורה החל מראש חודש אב. מסיים ומערין, ונוהגים שלא לקדש החודש עד לאחר תשעה באב. זאת אומרת, ברכת הלבנה צריכה להיאמר בשמחה. לא מברכים על הלבנה, אלא כשהוא מבוסם, ורק לאחר תשעה באב, כשמסיימים את הצום, אז שייך לומר את ברכת הלבנה. כשם, כמו שהלבנה מתחדשת, כך גם אנו עתידים להתחדש כמותה. לרמוז שמשיח בן דוד נולד ביום תשעה באב, כל זה שייך לרמוז ולומר את ברכת הלבנה במוצאי תשעה באב, ולא קודם לכן, גם אם עברו שבעה ימים מעת לעת, לא לברך ברכת הלבנה בליל ח' באב. כמו שאמרנו, עדיין זה לא מתאים. עדיין אנחנו בצער, יגון ואנחה, ולכן שב ואל תעשה. הפוסקים רצו ללמוד מדברי המעריב והרמה שהוא עדין גם לגבי אבל. אדם שהוא בתוך שבעה ימי אבלותו, גם שמה רצוי להימנע, הוא לא נמצא בשמחה, וכדאי שישתדל לא לברך מיד את ברכת הלבנה, אלא לאחר שיסיים את שבעה ימי אבלותו. כאן אצלנו זה קל מאוד. חודש אב כמעט ואין בו עננים, אז בוודאי שאתה יכול לזכות מליל י' והלאה לברך את ברכת הלבנה בלי שום בעיה. אצל האבל, לפעמים זה מסתדר כך. אז במקום שיברך ברכת הלבנה בח' או בט', שיברך בי', יא', לפעמים זה מסתדר מצוין, וכדאי לעכב קצת שלא יברך. את ברכת הלבנה והוא עדיין אבל בתוך שבעה ימי אבלותו אבל פעמים רבות קורה שהוא התחיל את השבעה בזין הוא ממשיך את השבעה עד יו דלת או טט וו ואז אם יחכה לברכת הלבנה ספק אם יוכל לברך אחר כך בפרט בחורף שהימים סוערים, מעוננים יהיה רשאי לברך את ברכת הלבנה ולא צריך לאבד לגמרי את המצווה אלא כל העניין הזה כל הסברה הזו שאמרנו זה רק היכא דאפשר ולכן לגבי האבל אם אנחנו יודעים בטוחים שהוא יגמר את האבלות שלו בח' או בט' וישארונו ימים רבים לברך את ברכת הלבנה אז תעכב אותו יום יומיים אבל אם הוא מסיים בט״ו אם הוא חלילה יכול להפסיד לגמרי את ברכת הלבנה מן הראוי שיברך גם בתוך שבעה ימי אבלותו השנה מן הרבילה חתונה במוצאי שבת אפשר להמתין למוצאי שבת אפשרות אחת אבל יש כאלה בדווקא מברכים במוצאי תשעה באב והסיבה היא כיוון שאומרים כשם כמו שהלבנה מתחדשת כך גם אנו עתידים להתחדש כמותה והחידוש מבחינה רוחנית הוא שדוד משיח בן דוד נולד ביום תשעה באב כמו שהמדרש מספר ולכן כיוון שזה רומז למה שקרה היום אחר הצהריים לכן רגילים לחבר את שני הדברים זה עם זה זה הרמז ולכן יש כאלה שלא מחכים למוצאי שבת אלא מקדימים כבר במוצאי תשעה באב אבל אם רוצים להמתין אני מסכים כיוון שזה סמוך ונראה אז הוא יברך במוצאי שבת יהיה לו ליל יב באב בדרך כלל פה לא מעונן אין הכלל. יכול להיות שבארגנטינה יש בעיה. בדרום אמריקה כעת זה חורף אז יכול להיות ששם אם אתה רוצה לעכב למוצאי שבת מי אומר שיהיה לו מזג אוויר בהיר אולי שם באותם המקומות ממוצאי שבת והלאה יהיה אוויר סוער מעונן ולא יוכל להספיק טוב שם אולי שמה המנה לומר לו אדוני לא כדאי לחכות מה שבטוח תברך עכשיו אבל כאן במקומות האלה שאין לנו את החששות האלה הנה חנמה יוכל לעכב את ברכת הלבנה עד מוצאי שבת יש נהגים שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין בשבת זו אגב הוא מותר בחומץ של יין יש מוסיפים מראש חודש עד התענית ויש מוסיפים מיוז' בתמוז הרקע לחומרה הזו למנהג הזה הגמרא במסכת בבא בתרא בדף סמך שם הגמרא מספרת שלאחר חורבן בית שני רבו פרושים בישראל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין אותם הפירושים הבינו שהוא לא עושה חומרה בעלמא חסידות בעלמא אלא הם הבינו שכך צריך להיות על פי הדין ולכן הם היו מסתכלים בעין רעה בעין לא טובה על אותם שהיו מקילים בדבר חכמי ישראל לא רצו לקבל את החומרה הזו ולכן שלחו להם את רבי יהושע שיסביר להם וישכנע אותם שאל אותם רבי יהושע למה אתם לא אוכלים בשר ולא שותים יין אמרו לו הרי בית המקדש על המזבח היה בשר וכעת הוא חרב על המזבח היו מנסחים יין וכעת הוא חרב האם ייתכן שולחן רבח ריקן השולחן שלנו יהיה מלא בשר די עוד העבד להיות כרבו זה ההסבר שהם הסבירו את עצמם יפה אבל רבי יהושע נתן להם להבין מיד שאי אפשר לגזור גזירה על הציבור אלא אם כן רוב ציבור יכולים לעמוד בה ורוב עם ישראל לא מסוגלים כל השנה כולה שלא לאכול בשר ולא לשתות יין ולכן נכנס איתם בשאלה האם שבעת המינים אתם אוכלים? אל תאכל ענבים, משבעת המינים מביאים ביקורים כל דבר כזה שמביאים ביקורים וכעת אין ביקורים ואין בית המקדש אז אל תאכל, אמרו בסדר, לא נאכל ענבים, נאכל אבטיח, נאכל דברים אחרים שמהם אין ביקורים שאל אותם, לא נאכל לחם, מביאים לחם בפנים. טוב, אל תאכל לחם, תאכל תירס, תאכל תפוחי אדמה, תאכל אורז. אבל כששאל אותם, מים לא נשתה, כאן הם שתקו. הקושייה היא הרי יש ניסוך המים בימי חג הסוכות, אז אם אתה לא שותה יין בגלל שאין ניסוך היין, אז גם מים אל תשתה, כי אין ניסוך המים. ואז הם שתקו, הם לא יכולים לומר לו, במקום מים נשתה קוקו-קולה, גם הקולה זה מים, כל הדברים האלה גם הם מים. אי אפשר להגיד לאנשים, אל תשתו מים, תשתה מיץ תפוזים או תשתה דברים אחרים. אז הם הבינו שהם הגזימו במהלך החשיבה שלהם. ואז המשיך רבי יהושע ואמר, שלהתאבד יותר מדי אי אפשר. לא גוזרים גזירה על הציבור, אלא אם כן רוב ציבור יכולים לעמוד בה, וכאן רוב ציבור לא מסוגלים לעמוד בגזירה הזו, בתקנה הזו, שלא לאכול בשר ולא לשתות יין כל השנה כולה. לאידך גיסא גם, לא להתאבל לגמרי אי אפשר, ולכן הגמרא מביאה כמה דברים, כמה הלכות, דיני אבדות לכל השנה כולה, שאסור לסייד את כל הבית אלא משייר המה על המה וכולי, כל אותן המשך ההלכות שנראה בעזרת השם, לקמאן וסימן תקס. ולכן, אתה אומר שם כל השנה אי אפשר לגזור, אבל כמה ימים בשנה סמוך לתשעה באב, דבר כזה אנחנו כן מסוגלים לעמוד בגזירה הזו, בתקנה הזו. ולכן מרן מסכם לנו, מביא את דברי הרמב״ן והקולבו. יש אומרים שלא אוכלים בשר ולא שותים יין מ-17 בתמוז, שבו בוטנה תמיד, כך דעת רבנו הארי, דעה שנייה מראש חודש אב, דעה אחרונה משבוע שחל בו תשעבע. כמו בכל מחלוקת ובכל חילוקי מנהגים, אנחנו מסתכלים מהו המנהג הקדמון פה בירושלים. בירושלים כתבו שולחן מלכים ופרי האדמה, שפה נוהגים מיון ב' באב, יום חמישי הבא, לא אוכלים בשר. יום ראש חודש עצמו כן אוכלים. זה לא דומה לחתונה שלמדנו למעלה בסעיף ב', שגם ביום ראש חודש אסור לשאת אישה. שם יש שמחה עצומה ביום חתונתו וביום שמחת ליבו, ולכן הנהיגו שגם בראש חודש לא. אבל כאן אצלנו אכילת הבשר היא לא עד כדי כך גורמת שמחה, ולכן יום ראש חודש עצמו מותר לאכול, רביעי בלילה, ליל חמישי, ליל ב' באב, אנחנו כבר נמנעים ולא אוכלים בשר. זהו מנהג ירושלים. ככה העתיקו את יוברי שולחן מלכים ופרי האדמה גם שאר הפוסקים. יש מקובלים בודדים שהולכים בחומרת רבנו הארי. כיוון שהתמיד בוטל, מתי הפסיקו לשים את הבשר על המזבח, את הקורבנות? בוטל התמיד ב-17 בתמוז, לכן רבנו הארי החמיר מאז. יש כאלה חסידים ואנשי מעשה שמחמירים ואוכלים בשר כבר מ-17 בתמוז. אבל אנחנו לא יכולים לעשות מהדבר הזה דין גמור. נכון שקיבלנו הוראות רבנו הארי, אבל כאן המנהג נגד רבנו הארי, המנהג להקל עד ראש חודש אב, הדבר מותר בלכתחילה, בין בשר בהמה, בשר עוף, הכל מותר, אלא המנהג בירושלים להחמיר, החל מראש חודש אב והלאה. נכון ששם בתימן היו מקילים בדבר, אבל פה כשהם באו לירושלים, רצוי ולכתחילה כדאי שיקבלו גם הם את המנהג הזה, דבר שהוא אפשרי, ולכן כדאי שגם הם יחמירו לכתחילה בדבר. נסיים הרמה. אם לא אוכלים בשר, לא עוף ולא בהמה, ממילא מצניעים מראש חודש ואילך הסכין של שחיטה. כך כתבו הגאות מימוניות, ורבנו ירוחם, אין צורך בבשר, וממילא גם אין צורך לשחוט. היום רגילים כן לשחוט, וההבדל בין זמנם לזמן הזה, ההבדל הוא עצום. בזמנם לא היה להם מקפיא או מקרר, אלא אתה שוחט ואוכל בו ביום. אם אתה לא אוכל את הבשר בו ביום, אתה משאיר את זה לעוד יומיים, זה מתקלקל. לא היה להם אפשרות לשמר את הבשר כמעט. כך שרובה דרובה, 99% מהבשר חוץ מבשר מלוח, כמו הדג מלוח. חוץ מזה, הכל היה נאכל מיד. הסודר יום היה אז בזמנם. היו השוחטים קמים ב-02 לפנות בוקר, שוחטים, היו עובדים האנשים האחרים עם המריטה, עד שגומרים להכשיר, למכור את העופות. באה עקרת הבית, קונה ב-8 בבוקר, צריכה להכשיר את זה ולהתחיל לבשל. יבוא הבעל ב-02 אחרי הצהריים, יהיה לו מה לאכול. וכן חוסר חלילה. היו ישר מהיצרן לצרכן, ישר עושים את הכל באותו יום. אבל היום, הרבה פעמים השחיטה איננה לאכילה באותו יום. הרבה פעמים מעבירים את זה להקפאה. בימים האלה מתחילים לשחוט לצורך ימי החג. בדרך כלל ימי החג התצרוכת היא כפולה. אם נניח בשבוע כזה קונים 100 טון, בשבוע שלך קונים 200 טון. שוחטים לא יכולים לעבוד כפול באותו יום. כדי שיהיה לכולם סחורה, אז שוחטים למעשה גם בימים האלה עובדים רגיל, ומכינים סטוק גדול, מכינים גם מלאי גדול לימי החגים. כל שחיטת הבקר בחוץ לאללה ששוחטים בימים האלה, הכל מיועד לחגים. עד שהאונייה תביא את הכול לארץ, עד שיעלה ויבוא ויגיע, בדרך כלל זה נאכל בחג. כך גם לגבי העופות, בדרך כלל רוב המשחטות עובדים גם בימי אב, גם אחרי ראש חודש אב, כי כאן זה לא ניכר כל כך שאתה שוחט בשביל לאכול היום, כאילו אתה בא להפקיע את המנהג, אלא מי שרואה אותך שוחט יודע שיש גם הקפאה, ויכולים להעביר את העופות האלה להקפאה עמוקה על הימים שאחריהם. ממשיך הרמה, שמותר לשחוט לצורך מצווה כגון לחולה או לשבת או למילה וכיוצא בו. זאת אומרת, אם זה לצורך סעודת מצווה, הדבר מותר. וממשיך הרמה גם בסעיף הבא, שם הדוגמה לגבי יין, הוא מביא סעודת מצווה כגון מילה, פדיון הבן, סיום מסכת וסעודת אירוסין. אוכלים בשר ושותים יין, כל השייכים לסעודה, אבל יש לצמצם שלא להוסיף. ובשבוע שאכל בו תשעה באב, אין לאכול בשר ולשתות יין, רק מניין מצומצם. וזה אפילו בערב תשעה באב שרם, בלבד שלא יהיה בסעודה שמפסיק בה. אז גם לגבי הבשר וגם בדוגמה השנייה לגבי היין, אם זה סעודת מצווה, הדבר מותר. אחינו אשכנזים נוהגים גם שלא לשתות יין אחרי ראש חודש אב. אבל אנחנו לא נהגנו חומרה בדבר הזה, אלא כל מה שכתבו שולחן מלכים ופרי האדמה, הם כתבו אך ורק לגבי אכילת בשר, ביין לא מצאנו מנהג לאחמר. השאלה היא למה? אם אתה אומר לא אוכלים בשר כי אין על המזבח בשר קורבנות, אז גם יין לא נשתה שניהם צמודים, וכן ניסוך היין. מסביר וכותב על שדה חמד שבירושלים אז המצב הסניטרי היה קשה. היו הרבה בורות ספיגה, היו הרבה מאוד יתושים. היה קשה מאוד לאנשים להירדם בלילה מרוב עקיצות היתושים. לכן היו רגילים אחרי ארוחת ערב, שותים מעט יין, והיין היה עוזר להם להירדם מייד. כמו שנוח שתה מהיין ונרדם, כך גם היו עושים, וקשה היה מאוד לגזור ולתקן תקנה, לא לשתות יין. זה היה דבר שרוב ציבור לא היו יכולים לעמוד בו, לכן אין תקנה ליין. אבל אדם שבאופן אישי רוצה להנהיג על עצמו את התקנה הזו, את החומרה הזו, בוודאי, כדאי שיאמר לו, תבוא עליו דרכה. סעודות מצווה שמותר לאכול בהן בשר גם אחרי ראש חודש אב, ולסעודות הן סעודת חתן וכלה. הרמ״ה לא כתב את זה כי אשכנזים נוהגים שלא לשאת אישה משבעה עשר בתמוז, אז לא ייתכן שיהיה חתן בתוך שבעת ימי חופה ביום ב' או ג' למנחם אב. אבל לדידן שמותר לשאת אישה עד יום שלישי הבא, כ'ח' כ'ט' בתמוז, ממילא יכול להיות שיהיה דוגמה של סעודת שבע הברכות בתוך שבעת ימי החופה, ואז יהיה מותר להם לכל המסובים שם לאכול בשר ולשתות יין. או דוגמה שנייה, ברית מילה, לא רק המועד, הסנדק ואבי הבן, שלושה בעלי ברית אברהם, אלא כמו שהרמ״ה סיים, שכולם, כל אלו שנמצאים שם, מותר להם לאכול, אלא שהרמ״ה סיים, יש לצמצם, לא להזמין יותר מדי. אם יש איזה אדם שבלעדי זה אם לא היה נקודה של אכילת הבשר הוא לא היה בה שם, הוא לא מרגיש את עצמו כל כך קרוב לאבי הבן, אבל כאן יש הזדמנות לאכול בשר, אז בשביל זה הוא לוקח טרמפ ומגיע לכאן, וזה באמת רצוי להימנע. כך גם לגבי מצוות פדיון הבן, גם היא נחשבת כסעודת מצווה או בר מצווה ביום ההולדת המדויק שלו. לדוגמה, הוא נולד ביום ב' באב, אם עושים אז את הסעודה, אז זה נחשב לסעודת מצווה, יהיו רשאים לאכול בשר. המקור לזה, דברי הזוהר הקדוש, רבי שמעון בר יוחאי עשה שמחה כשרבי אלעזר בנו נעשה בר מצווה. או הראיה שמביא המרשל מהגמרא בקידושין ל', רבי יוסף אמר, מי שהוכיח לי שהסומח היה במצוות, אני אעשה יום טוב לחכמים שהרי אני מצווה ועושה, דם מפקיד נא ואעביד נא. אומר המרשל, אם על הבשורה הוא היה עושה יום טוב, למרות שהוא היה חייב קודם גם, אלא רק על עצם החידוש של הבשורה הוא היה עושה יום טוב לחכמים, קל וחומר הנער הזה שבפועל עד היום לא היה חייב במצוות, הוא מהיום והלאה מתחייב שגם בזה מן הראוי מלכתחילה שיעשו יום טוב, היינו, שיעשו סעודת מצווה. תודה. ולכן, אם זה תאריך מדויק, אינא חנמי יכולים לאכול בשר. אבל לצערנו היום, כשאדם מוזמן לסעודות, בר מצווה, ברוב המקרים התאריך הוא לא מדויק. לפני או אחרי. או לפני או אחרי, זה תלוי בבעל העולם. כשבעל העולם הוא האדם עם הארץ ולא בן תורה, באים אליו, אז הוא אומר, תראה, התאריך כאן הוא תפוס. תחכה קצת, בה' באב התאריך פתוח, ריק, אני אתן לך הנחה. אבא של החתן הבר מצווה עם הארץ לא מבין כלום, בין אם ינון ושמאלו. בשבילו, מה ההבדל אם זה יהיה ה' בתמוז או ה' באב? בסדר, הוא מסכים. ה' באב יקבל הנחה, 500 שקל הנחה, בשבילו זה הרבה כסף, בזה הוא גומר את העניין. אז אם אתה הולך ב'ה' באב ואתה רוצה לאכול שם בשר, לשמחה, מה זו עושה? בוודאי שאין כאן שום רקע לשמחה. הוא כבר היה בר מצווה לפני חודש. ולכן, אין האה ואמנה להתיר לאכול שם בשר. כך יש בעיה גם לגבי שמיעת התזמורת, המוזיקה. שניהם, זה וזה גורם, שני הדברים האלה אסורים לנו. אבל, אם זה באותו התאריך, אין שום בעיה. שוב הבעיה היא כשעושים את הבר מצווה בלילה. אם זה בצהריים, והתאריך הוא מדויק, זה יהיה טוב. הוא נולד בה' באב, אתה עושה את זה בצהריים, כל הסעודה מההתחלה עד הסוף היא בתאריך ה' באב. אתה מתחיל וגומר, הכל בסדר. אבל אם הוא נולד בה' והוא מזמין אותך ליום ראשון בלילה בה', אז אתה מתחיל לאכול סעודה בשמונה אחרי צוד הכוכבים, זה כבר לא ה', זה נלווה. ושוב, זה לא ייחשב לסעודת מצווה. יש שאמרו, הילד דורש, ומה שהוא דורש זה נחשב סעודת מצווה. ספק גדול עם מה שהילד הזה דורש, אם הוא מבין את מה שהוא קורא. קל וחומר שאחרים בדרך כלל לא שומעים אותו, לא מבינים אותו, ואפילו אם היה ראוי להבין אותו, החברים שלו מפריעים ושרים באמצע, כמו שנוהגים תמיד. במילא קשה להסתמך על הדבר הזה בפועל, לכן אדם שמזדמן למקום כזה לא יאכל בשר, להסתפק בדגים וכיוצא בזה, מן הראוי להיזהר. אם אבא אדם בן תורה, חכם ונבון, והוא יודע את ההלכה, כמו שאמרנו, צריך לדייק. אז אם הוא נולד בו', זה מצוין. הוא כותב בהזמנו את ראשון בערב, בפועל יתחילו לאכול את הבשר, מנה עיקרית, רק אחרי ציד הכוכבים, זה מסתדר מצוין. אבל אם זה יום קודם, הם חייבים לסיים לפני שקיעת החנה, ולכן כדאי שיעשו את זה בצהריים, כדי שיסיימו מוקדם, ולא ייתכן שיבואו אנשים אחרי ציד הכוכבים, התחילו לאכול בשר מאוחר, כמו שאמרנו, עבר אותו היום, זה כבר לא סעודת מצווה. הרמב״ם הוסיף שגם סעודת סיום מסכת, גם היא נחשבת לסעודת מצווה. בשבוע שעבר דיברנו בהרחבה, האם לימוד התורה הוא חייב להיות אך ורק לשמה, ומי שלא לומד לשמה, לוח לאושן נהפכה שילייתו על פניו ולא בא לאוויר העולם, או כמו שכתוב בפסחים נ' סטה מ' ג', שלעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה, מתוך שלא לשמה יבוא לשמה. דיברנו בזה בסימן תקסה סעיף ו'. אדם שמתענה ומפרסם עצמו לאחרים להשתבח, שהוא מתענה, הוא נענש על כך. האם כמו שנענש שם יענש גם באותו לימוד התורה או לא? וממילא, השאלה גם תהיה בתחנה הסופית, האם סעודת סיום מסכת זה באמת סעודת מצווה? אם הוא למד לשמה לשם שמיים נטו במאה אחוז, אני מסכים. בוודאי שזה סעודת מצווה. אבל יכול להיות שהוא לא למד מאה אחוז לשמה, רק השם בוחה לבו תוכליות יודע. וכמו שהוא אומר, הרי בערבות פרק ו' קראנו, אדם שלומד תורה לשמה זוכה לדברים הרבה. אם הוא היה לומד לשמה, למה לא זכה לאותם הדברים שכתובים שם במשנה? מהתוצאה אתה למד שכנראה עדיין לא הייתה כאן מאה אחוז נטו לשמה. זאת ועוד, יש לנו שני סוגי לימוד, לימוד בעיון ולימוד שיטה. והשאלה היא, אולי דווקא כשלמד את כל המסכת בצורה עמוקה, כמו שהיו לומדים פעם, דבר כזה נותן תוקף רע ועצום לסעודת סיום המסכת, זה נקרא סעודת מצווה. אבל כשהאדם הזה לא למד בצורה עמוקה, אולי זה לא נחשב סיום המסכת וסעודת מצווה. על זה הוויכוח בהסבר דברי רש״י בשבת קי״ח, שם הלשון של הגמרא, תתי לי דכחזינה צורבה מרבנן דשני מסכת עביד נא יומה הטבה לרבנן. הפירוש, ישולן זכרי, כשאני רואה חכם שמסיים מסכת, אני עושה סעודת מצווה, יום טוב לחכמים. רש״י אומר, ישני מסכת שגרסה. מה פירוש המילים שגרסה? אז הרבה אחרונים הביאו את הפסוק הרסה נפשי לתאווה, או הלשון של הגמרא המפורסם, נגרס איניש מהדר נסבר. נגרס מלשון שאפילו שהוא לא לומד הרבה בעומק, אלא הוא מבין רק את הפשט הפשוט. סוף סוף את הפשט הוא כן הבין על ידי שלמד טוב את הגמרא עם פירוש רש״י. עם ההבנה השטחית הזו, זה כן יכול להיחשב לו כסעודת מצווה. ולכן, אדם ממוצע שמשתדל לעשות נחת רוח ליוצרנו ולעשות ארצם בוראנו, אז יכולים לסמוך על דברי הרמה, שגם זה ייחשב כסעודת מצווה. הרי כף החיים, באורח חיים, סימן קפח כתב, כשיש סעודת מצווה אומרים, מגדול ישועות מלכו בברכת המזון. יש פעמיים את הפסוק הזה, דברי הימים והתהילים. בשבת אנחנו אומרים מגדול, כך הוא עדיף גם בכל סעודת מצווה, הוא מסיים שגם בסעודת סיום מסכת יגידו מגדול. הוא לא אמר שאולי חלילה זה שלא נשמע וממילא צריך להגיד מגדיל, אלא על פי הקבלה הוא אמר שצריך גם בזה מגדול ישועות מלכו, אז ממילא נלמד גם פה לענייננו. הרי אין כאן איסור מעיקר דינה בגמרא לאכול בשר אחרי ראש חודשיו, אלא כל זה הספק שלנו הוא בדין מנהג. לכן אנחנו יכולים לסמוך על דברי המתירים, ואולי ההלכה כדברי התוספות, שגם אם זה לשם כסף וכבוד, מתוך שלא לשמה יבוא לשמה, כמו שהביאו הרבה פוסקים גם בדעת הרמב״ם, הגאון חידה בברכי יוסף ועוד, ולכן לענייננו יכולים באמת לסמוך להקל בדבר, והמקל יש לו על מי לסמוך. אבל הבעיה האמיתית היא לפעמים לא רק אלה שבאו ולמדו לא רק הם באים לאכול בסעודת סיום הספר, אלא כשבאים לסעודה אתה מוסיף עוד אפס למספר הלומדים. באים האפסים, אלא שלא למדו כלום שמעו שיש אוכל בחינם מלא מופת, באים לאכול, אומר לך סעודת מצווה, גם הוא רוצה לזכות ולאכול, באים ברגע האחרון ובאים לזדו לאכול מהבשר, וזה בוודאי לא טוב. הרי הרמב״ם כתב שגם אם אנחנו מתירים לאכול בסעודת מצווה בשר, יש לצמצם, שלא להוסיף, ואילו האנשים האלה מגזימים יותר מדי. מצד שני גם, לבוא ולמד לאנשים, זה למד, היה איתנו, הוא יאכל בשר. השני, לא למד, תביא לו דגים, לעשות קנאה בסעודה, גם זה דבר שהוא קשה מאוד, בלתי אפשרי. וכן ההנהגה במקרים אלו, כשעושים סעודת סיום מסכת, הכי קל, הכי טוב לעשות את הסעודה אך ורק בדגים וכיוצא בזה. ואז אם זה דגים, אתה יכול לתת לכל העם בלי הגבלה, בלי שום בעיה, זה מה שרצוי לנהוג ולעשות. כך גם לגבי הדוגמה הקודמת בבר מצווה. אם אבא כבר הזמין, כבר הדפיס הזמנות, והוא כתב יום ראשון, והוא אומר לך, הילד נולד בראשון, בתאריך ה' באב. ואילו יבואו אלה האנשים בלילה אחרי השקיעה, אחרי צד הכוכבים, בא ויכול להגיד להם, אל תיתנו בשר, להם תיתנו דגים, קשה. לכן הכי קל שאעשה את אותה סעודה. מנה עיקרית לכולם, יהיה אך ורק דגים. היום יש דגים משובחים, דגים טובים, מכובדים. ניתן להם דגים, לפתור את הבעיה בדרך הזו, כדי שלא ייכנס לסלע המחלוקת, לספקות שדיברנו. יש כמה רבנים שאומרים כאן דברי תורה, שתיים, שלוש רבנים. לפעמים יש רבנים שאומרים דברי תורה, דברי אלוקים חיים, ואנשים שומעים אותם, יש רמקול טוב, ואנשים מקשיבים. לפעמים באמת אפשר יהיה לסמוך על הנקודה הזו שאמרת. יש כאלה שעושים דבר עוד יותר טוב. הם מודעים מראש לבעיה שזה לא בתאריך המדויק, ולכן הם דואגים שיבוא תלמיד חכם שיעשה שם במקום סיום מסכת. משלבים את חגיגת המר מצווה עם סיום מסכת. זה מצוין, הפלא ופלא, כך היה רצוי לנהוג ולעשות. אבל לא תמיד זה מתחבר כך, לפעמים הרעש בעזרת נשים גדול, רע ועצום. כשמדבר גבר, אז זה קו אחד. אצל אנשים תשעה קווים, אז ממילא זה גם הטון עולה, יש גם תשעה קווים בכמות, וגם... ולפעמים קשה לשמוע את החכם. החכם צועק, מדבר, וכמעט ואי אפשר לשמוע אותו. אז קשה שוב יהיה לסמוך על הדבר הזה כדי להתיר לאכול בשר. זאת ועוד, גם אם איתנו בסעודת סיום מסכת, כשהאדם הזה למד לפי הסדר, במקרה גמר את המסכת בבית או בגימל באב. אבל עבודה יזומה, להתחיל כעת, בימים האלה, ללמוד מהר מהר איזה מסכת כדי לגמור בימי אב לאכול בשר, גם את זה הפוסקים לא ראו בעין טובה, תראו תשובה בזה בספר יחד לדעת ועוד. אמנם החל בני ישראל החבדניקים, הם כן מתחילים בימים האלה מסכתות. על פי הוראת האדבור, הרבי מחבד, הם כן לומדים ומסיימים בימי אב, אבל גם הם לא אוכלים בשר באותן הסעודות. הם נזהרים, אלא אוכלים אך ורק דגים, כך שמבחינה זאת אין לנו שום קושייה עליהם. מי שרוצה להתחיל כעת מסכת ולגמור, אין שום בעיה, מתי שירצה יתחיל ויגמור. כל הבעיה הטכנית, אם זה ייחשב כסעודת מצווה כדי להתיר את אכילת הדצר, ועל זה אמרנו שאולי לא, אבל הם אוכלים רק דגים, מאכילים בסעודת מצווה כזו רק את הדגים, אז בזה, לבדוקות עלמא, אין שום בעיה, יהיה הדבר מותר מלכתחילה. לגבי מגדול, זה הלכת סוכה? נכון, כן. כל סעודת מצווה, לא רק בשבתות, אלא הוא הדין גם סעודת סיום מסכת, חתן בתוך שבעת ימי חופתו, סעודת ברית מילה וכיוצא בזה. כדאי שאלה שמברכים ברכת המזון ישימו נב לומר, מגדול ישועות מלכו, אבל זה לא לעיכובה. אם טעם ואמר מגדיל, ודאי שבנעבד יצא ידי חובתו. אחר כך נדבר על תזמורת מראש חודש. אני אומר, אם מראש חודש במלחמת השבוע שחל בתשעה בארץ, וזה תזמורת אפשר, אם זה בזמנו אברמיד כבר להבריא אותה. אם היה בעיתו בזמנו, היה צעד להקל. אבל שוב, כמו שאמרתי, אם זה בה' תוכל להתיר לתזמורת עד רבע לשמונה, עד אז יהיה אפשר. אבל שמונה, שמונה וחצי, אחרי יוצאת הכוכבים, איזה הווה אמנה להתיר. מי יהיה בעיה להתיר את התזמורת. ולכן, שוב, גם לזה הפתרון הוא קל מאוד, יביאו במקום כלי נגינה תקליטן. התקליטן, גם הוא משמיע מוזיקת רגע יפה, וזהו, יביאו את התקליטן, בזה יפתרו את הבעיה. בלי תזמורת. כדאי שבמקרה כזה, כשהתאריך הוא לא מסתדר להם בדיוק, שיביאו תקליטן. זו העצה, הייעוצה. בברית מעיקר הדין למדנו שאפשר. למדנו שאפשר בברית המילה להביא כלי נגינה, גם בימי בין המצרים מותר הדבר, גם מעיקר הדין מותר. הייעבץ בעמודי שמאי מחמיר בדבר, אבל רוב הפוסקים לא הלכו כדברי הייעבץ, והקלו, החשיבו את סעודת ברית מילה, סעודת מצווה, שבזכותה יכולים להביא גם כלי נגינה. אם הוא רוצה להחמיר על עצמו, יביא את הקליטן, הנה חנמה המחמיר תבוא עליו ברכה, אם הוא יכול לעשות את החומרה הזו. ההבדל בין התזמורת לתקליטן הוא לא הבדל גדול מבחינת השמיעה. כן, אנשים שומעים די טוב, די יפה. יש הבדל יחיד רק בממון. לתזמורת הוא צריך לשלם פי ארבעה מהתקליטן. אם שם הוא צריך לשלם ארבע אלף, פה הוא יכול לגמור את זה באלף. ולכן, גם בכל ימות השנה אדם לא צריך להגזים. קל וחומר כאן, בימים האלה יש לנו רקע להחמיר על פי דברי היעבץ בסיעתו, ולכן ראוי לצמצם עד כמה שאפשר. אבל לא תמיד הדבר ניתן. תאמין לי, יש לחץ מבפנים, מבחוץ, שלא מרפים ממנו. טוב, המקל, אמרנו, יש לו על מי לסמוך. גם בשבעה עשר בתלמיד, עד ראש חודש, הוא עדין. הוא עדין. רק בשבילת מצווה אנחנו רוצים תזמורת? כן. עכשיו, אלו שוסרים חינם, וגם יש להם לעשות את התזמורת? לא. זה לא נקרא. לא, לא. אחינר זולה, נקרא, סעודה ומצווה, אין לזה תוקף, ולכן. מחלוקת באחרונים לגבי ברית יצחק, אם כן או לא. וגם שם רצוי להחמיר, ישמיעו תקניתן, וכיוצא בזה. אין רוח חכמים נוחה מהם. רבי חנניה בן עקשיה אומר. רצה הקב' לזכות את ישראל, לפיכך חברה להם דבר המצוות שנאמר, אדוני חפש ומעט יפר וגדיר תורה ויאדיר.