סדר זמני התפילות והמצוות בהלכה: גדרי תפילת מוסף, דיני סעודה שלישית והנהגות שבת ומועדים

- - - לא מוגה! - - -

איך כדאי לקרוא? לפי הקבלה, המהודר ביותר לקרוא פסוק פעמיים, ועל זה מיד לקרוא את התרבות, ואחר כך להמשיך את הפסוק הבא. יש אדם שלא מסוגל לקרוא כך. יש אנשים עצבניים, בפרט כשהפרשתם מרוקות, זה משגע אותו, אז הוא רוצה את כל הפרשה פעם אחת, פעם שנייה, בסדר. גם בזה יוצאים ידי חובה. אבל אדם שיש לו סבלנות, בוודאי שיותר טוב לקרוא כל פסוק בזמן. כאן יש פרמיה, מתן שכרו בצדו. מי שקורא שניים מקרא ואחד תרגום, מאריכים לו ימיו ושנותיו. ככל שהוא מהדר בזה, כך יהדרו באריכות הימים ושנים אחרות. לכן, כדאי להשתדל להגיע לעידור שאמר.

- - - 

אבל על זה לא מעט. אם אפשר לסמוך על כשרות הבדץ, אחדות ישראל, בדרך כלל בכל דבר אנחנו משתדלים ללכת עם המנוסים. אדם שיש לו ניסיון, הבדצים הוותיקים יש להם ניסיון בשטח, וזה מה שחשוב. הנושא הזה של הכשרות הוא לא דבר רק בתיאוריה. יש כאן עבודה בשטח, והניסיון, עם השנים אתה רוכש את הניסיון ואתה יכול להתמודד עם הדברים. או ניסיון טוב או ניסיון לא טוב. כשיש לך ניסיון לא טוב אתה לא מתחיל עם אנשים מסוימים. לכן, זו הדרך. לכן, בדץ כזה, כשאני לא יודע כמה שנים הוא קיים, עדיף יותר לא להתמוסס רק עליו. כן.

האם היום שכובשים קדושים 50% מלח, 50% מים, יהיה גם איסור לעשות דמי מלח עזין בשיעור זה? כן, עדיין. שיבשק ידיו במלח, האם האיסור דווקא במלח לח מעט? כן. אם זה יבש לגמרי, שלא יכול להיהפך לנזל, אין בעיה. האם לדעת מרן יכול לעשות דייסה בשבת ללא שינוי? אם האבקה היא לגמרי מבושלת, אז אין בישול אחר בישול ביבש, אז הוא יכול לעשות את הדייסה בלי שינוי מצד דיני בישול, אבל מצד דיני לש, כן צריך לשלוט, במקום שיעשה תנועה סיבובית, צריך לעשות שטיבה ערב. אדם שבא להחזיר חבוב, למנווה לא יעודד. הוא רוצה, הלווה, להשאיר את הכסף העודף אצל המנווה. אין כאן בעיה של זה כבר. הוא משאיר כאן את הכסף, אבל לא כמתנה, אלא הוא יעשה לו בזה אחר כך טובות. והכסף הזה, נניח, אני אשא איתו. המחיר של הנסיעה הוא חמישה שקלים, אני אשא איתו אחר כך בהזדמנות. עקרוני, או שזה יישאר כגמח, לא רק בשבילי, אלא גם בשביל אחרים. אבל אם זה יישאר כמתנה, הדבר אסור.

שבת זכור ופרה, נחיו בר מצווה. לא כדאי לענות אותו מפתיר. כדאי לתת לחתן הבר מצווה באותה השבת עלייה אחרת, ולא עליית מפתיר. בדיעבד, אם נתנו לו כבר, בדיעבד זה בסדר, בתנאי שהוא לא יקרא. זאת אומרת, החזן הוא הקורא, וחזן הבר מצווה הוא רק מברך. אבל אם הוא ירצה גם לקרוא, נצטרך לוודא שהוא יביא שתי שערות. לפני שזה בדאורייתא, נצטרך ללמודא פראו זה בסופו של דבר. השולחן ערוך מסימן קמ״מ סעיף ב' וגם בתו ח״מ סעיף ז', בשני המקומות, מראה נקד להלכה שגם זכור וגם פרא דאורייתא. הגרא חולק על מראה, הגרא אומר זכור דאורייתא פרא דאורייתא. אבל אנחנו נוקטים לחברה לכך. במקום שיש שטיחים והסקה אם אין בעיה בהליכה בלא נעליים אין שום בעיה גם ביום שבת לפעמים הליכה כיוון שעושים את זה כדי שיהיה יותר נוח לא יצטרכו לעבוד עם השואר הבא הגברת היא אחר כך הולכת מטורחת להוריד את הבוץ מהשטיחים זה כל מה שקורה מגילים בחורף מגילים מעשה כך כדי לחסוך תרחזה הכל הרבה אין לזה בעיה. יכול להיות שיש בזה מצווה נכון, ואחיכם בני ישראל לא תרדה בו כנופה ריקו. שעטנז, מה שייך לשטיחים שעטנז, בדרך כלל אין בו תוצרת הארץ אין בה שטיחים השעטנז, בדרך כלל אין בזה בעיה המקרה הבעיה של שעטנז רק בשטיחים בצרף פרס. פעם לפני שלושים שנה היו עוד שטיחים כאלה, היום זה כמעט ולא מוצא. קודם כל הגמרא דרשה את הפיסוק ובגד גילים שעטנז לא יעלה עליך אבל אתה מציע אותך תחתיך אז אין כאן שום איסור מדאורייתא אלא רק כל הגזירה השם ויתקפל וכו' אז לא תמיד יש את החשש הזה בשטיח בבילונות ובדברים אחרים יש אבא מנה אבל לא בשטיח, בדרך כלל זה לא מצווה גם נדע שצבעו ישתנה מהערב לבוקר. מחלוקת וחוסקית, האם הולכים לפי מה שהיה או לפי העובד? בדרך כלל הולכים לפי מה שהיה אבל כדאי לשאול לעשות שאלת רב לפי מה שקרה האם אפשר לשחוק לימון לתוך היד והגלענים נשארים בידו? אם זה לאלתר כן, אין בעיה אם הוא משתמש מיד באותו המיץ כדי ויכול לאלתר לא תהיה שום בעיה, זה לא נקרא גורר וקלי, היד שלו זה לא קלי, אין דרך לגרור וכך, אם זה לאלתר אין בעיה.

אני קורא סימן ר' בו'. אין תפילת מוסף מיד אחר תפילת השחר, ואין לאחראי יותר מעצות ז' שעות. ואם יתפלל אותה אחר שבע שעות מקרף פרשי העברה, ואחרי כן יצאה יד החובה מפני שזמנה כל היום. אם שכח ולא יתפלל עד שעבר כל זמנה, אין לה תשלומים, יש בה נשיאות כפיים. אגב, אם יתפלל אותה קודם תפילת שחרי, היא התנצלת. התפילות שלנו הן כנגד הקורבנות. שחרית כנגד קורבן תמיד של שחר, מלחה כנגד קורבן תמיד של בין הערביים, וערבית כנגד האיברים מוצדרים שקרבים כל הלילה על המזרח. קורבן נוסף, כנגד קורבן מוסף יש לנו גם קורבן את התפילה, תפילת המוספים בשבת, יום טוב, ראש חודש, שבחור חול המועד, כל אותם הימים שיש בהם קורבן מוסף, במקומם כנגדם יש לנו גם את תפילת מוסף. ולכן גם זמנה, זמני התפילות צמיד בזמן הקורבנות, תמיד של שחר, תמיד של בין הערביים, כך גם קורבן מוסף שזמנו בדיעבד כל היום, גם תפילת מוסף זמנה כל היום. אבל מלכתחילה אסור לאחרת קורבן מוסף, אלא זמנו מלכתחילה לפני שבע שעות, אז הוא מועדין גם פה. והגמרא קורא לאדם שמאחר את זמן תפילת מוסף, קורא לו בשם פושע, שמעכב יותר מדי את זמן התפילה. ולכן הוא השתדל להזדרז הן לגבי מוסף של שבע, הן לגבי מוסף של ראש חודש, וכיוצא מזה. ישנם בעלי חנויות מכולת שיש להם בעיה עם התפילה ביום ראש חודש. הם שומעים את הקדושן של שחרי, הם מקפלים את התפילים ורצים מיד לחנות. הם צריכים לקבל סחורה, למכור, רכונה, ואחר כך, בשעה שמונה, כמעט ואין קליינטים, כמעט ואין אנשים, הם מחפשים להם ושיב לך את המיליון שמתאים להם וגומרים את סדר התפילה. טוב, בדרך הזו... שום בעיה, שעה שמונה, שמונה ורבע, עדיין הזמן הוא טוב אבל לפעמים בחנות שלו ממשיך הלחץ גם אחרי שמונה יש לו הפסקה בחנות בין אחת לשלוש בצהריים, ואחר כך הוא רוצה ללכת אמנם הוא ימצא מניין, אל תדאג עליו, יש בזכרון משה, ושטיבלך של זקמר, יש עדיין לא התפללו, אפילו שחרית, כל מחר במוסף, הוא ימצא לעצמו אבל בזה כבר הוא נכנס בהגדרה שאמרנו אם אחד החברים יקרא לו, יגיד לו מילה פושע ויוצא לאכול אותו בלי מלח כשכתוב עליו בגמרא, כתוב עליו את התואר המפוקפק הזה, זה בוודאי אותו, לכן צריך להזהיר אותו, גם אם זה שעת הדחק ואתה נאלץ, אבל לא לאחר יותר מדי, שישוב למיליין הבא שמונה, שמונה וחצי, כדי שיגמור, יסיים גם את תפילת נוספים. למה אין ברירה? אפשר לזעיק את אשתו מהבית, שתבוא חצי שעה לשמור על החנוך. תמיד אפשר לחשוב טוב, למצוא פתרון טוב, לא צריך להתייאש מן הרחמים. אשתו תרחם עליו, הכל יסתדר. ולכן, החטיף יותר שיעשה מאמץ, ובזכות התפילה יהיה לו בעזרת השם שפע טובה וברכה, פרנסה טובה. חבל להתחיל את החודש ברגל שמאל ותפילה ביחיד. תהיה תפילה במניין, הקדוש ברוך הוא יקבל את התפילה באהבה, יהיה להם שפע, זה עדיף יותר לא לוותר בדברים האלה כל כך מהר. הזמן של תפילת נוסף ביום שבת בלבד, ואי אפשר לדחות ליום אחר, תפילות תשלומים אין לתפילה מוסף, כמו שמרן אומר, אין לה תשלומים. אמנם לגבי תפילות רגילות יש תשלומים, אני מתפלא על מלחה שתיים, ערבית שתיים, אבל כאן זה חמור יותר. כאן זה רק... כנגד הקורבן, שם תפילת שחרית ומלחה היא בקשת רחמים ולכן אם לא התפללתי אני יכול להשלים אחר כך ולבקש רחמים בתפילה הבאה יש לי תשלומים אבל מה שאין כן לגבי תפילת מוסף, כיוון שזה כנגד הקורבן עבר זמנו, בטל קורבנו, לא יוכל להשלים ולכן דנו האחרונים, המגן אברהם ושאר האחרונים, אם האדם הזה היה אנוס ורק ברגע האחרון התאפשר לו להתפלל אלי החולה שקם ממיטת חוליו בשעה חמש ורבע בערב עדיין לא התפלל לא מנחה ולא מוסף אין לו זמן להתפלל את שתי התפילות, גם את זה וגם את זה, אלא הוא שואל אותך או-או, האם עדיף יותר מנחה או מוסף. המגן אברהם נוטה לומר שעדיף יותר שיתפלל תפילת מוסף כי מנחה יש לה תשלומים, ממלאכה אפשר להתפלל ערבית שתיים, מוסף אין לה תשלומים ולכן הוא מעדיף יותר שיתפלל עתה את תפילת המוסף ואם לא יספיק, בלילה יתפלל במוצאי שבת ערבית שתיים. אבל, אם הוא נקרא כזה יחשב אנוש, לא יחשב מזיד. לא, לא יחשב מזיד, כיוון שמשהו יתפלל את מוסף לא בגלל שהוא מזלזל במלאכה אלא בשביל שיוכל לזכות בעוד מצווה. אבל הדגון מרבבה חולק, הוא מביא ירושלמי. ירושלמי אומר שתדיר ושאין לו תדיר, תדיר קודם. מוסף יש לך פעם בשבוע ולפעמים פעמיים בשבוע. למחה יש לנו שבעה ימים בשבוע, ולכן תדיר קודם לא רק כדי להקדים את הסדר, אלא גם אם אני מפסיד לגמרי את תפילת מוסף בגלל זה, עדיף יותר להקדים את התדמיה. יש אמנם דוחקים ותרץ על פי המגן אברהם, ששם מדובר בירושלמי, שזה היה באונס, אבל יש הבדל בין מזיב לבין אונס. אבל לא כל הפוסקים קיבלו את התירוץ הזה, ולכן הסיכום להלכה. יותר טוב שיתפלל תפילת מלאכה, אם אחרי... איזה הספיק, הצליח לגמור גם את מוסר כן, אם לא, לא, הפסיד, זהו זה, המוסר חמנה פאפה, אבל בכל מקרה חייב להקדים את תפילת מלחה, כיוון שמנחה היא תדירה, לכן חייבים להקדים אותה. בסדר, אין לו בעיה. ואם החולה הזה גם לא התפלל תפילת שחרית, נניח שהאדם הזה היה קודח, הוא לא יכל להתפלל כלום. עכשיו ב-175 הוא פותח לעיניים, הוא מתעשש קצת, אז נגידו מייד, רואה עם תפילת ידיים, נטול את ידיים וברך ברכות השחר ושומע ישראל, כמובן בלי ברכה, כי מרן הכסף משנה בדעת הרמב״ם אומר שמדאורייתא זמנה של קריאת שמע כל היום, רק מדרבנן זה עד שלוש שעות. אז אם נאמר כל היום, עדיין יש לו עוד כמה דקות, אולי זה עדיין יום בין השלושות, שיקרא מייד קריאת שמע, מייד אחרי קריאת שמע שיתפלל מנחה, אחרי מנחה, אם יישאר לו זמן, עדיין לא צאת הכוכבים מתפלל נוסף, ואם יישאר לו זמן, עדיין לא יגיע צאת הכוכבים, מתפלל גם תשלומים. שוב, למה הלכתי בדרך הזו? נוסף יותר מצוין מצפידת התשלומים. תשלומים קורה לאדם פעם בכמה שנים שהוא עולה, שצריך להתפלל תשלומים. זה לא דבר מצוין, אבל נוסף זה קורה לפחות פעם-פעמיים בשבוע, ולכן התשלומים צריכה להיות רק אחרי מושג, תפילה שלישית. ובכן אמרנו, לא דירגנו את הדרך הזה, את הסדר הזה, כדי שיבכה ויעשה את המצוות בדרך האמורה. כל זה אם זה עדיין בין השלושות. הגיע צד הכוכבים, אמרנו, עבר זמנו, בטל קרבנו, אחרי צד הכוכבים אי אפשר להתפלל, לא מנחה, לא עושה ולא תשתימין, יפסידו את הקרבנו. השאלה היא, איך מחשבים את זמני צד הכוכבים? זו בעיה חמורה באופן כללי, גם בדאורייתא וגם פה, בנושא שלנו, שהתפילות הן רב ורבנן, זו בעיה, מחלוקת גדולה בחוסקית. בעשר אוכל לציון, חלק א', הוא נוטה להקל מאוד בדבר הזה, כיוון שהתפילה היא ברבנן, ולכן הוא מחשב כאן את זאת הכוכבים לא כמו שמרן דעתו 13.5 דקות זמניות, אלא הוא מאריך את הזמן. לפי דעתו, אפילו אם האדם הזה התחיל את תפילת מוסף, מנחה או התשלומים, בשעה חמש וחצי, 18 דקות אחרי השקיעה, זה עדיין בסדר, התלכים דעתו, עדיין זה לא נקרא בדאי מים. יש לנו כאן ספק ספקה, הוא מצרף גם לדעת אומנותם, ולכן הרב מקל בדבר הזה. יש חלקים, זה לא מוסכם, האבא מחניר בזה יותר, ולכן, כמו שאמרתי, השתדל כל אדם להקדים. בשעת הדחק, אנוס המנה פטרית, אבל בשעת הדחק שעליהם. אבל מלכתחילה השתדל כל אדם להקדים. לא טוב עושים עם הסאטמרים שמאחרים בדרך קבע, ללך לשם, לבית הכנסת סאטמר, לתראה הם מתחילים בשעה שש בערב אשרי יושבי ביתיכם. זה לא שלפני כן הם היו חולים שוכרים על ערש דווי. בשעה חמש הם ישבו על הגדר ועשנו סיגריה וקראו את המודעות וכולי, או שלמדו דף יומי או דבר אחר. לא, לא עניין אותם כל כך למהר להתפלל מנחה. בשעה שש הם נזכרו, צריך להתחיל מנחה. זה לא רק בחול, גם בשבת. גם מנחה של שבת אותו דבר, יש להם זמן. קל וחומר סעודה שלישית. אם נמחה מותר בשעה שש, סעודה שלישית מותר גם בשמונה. לא אכפת להם להתחיל מאוחר. זה כמובן לא בסדר נגד רצון חכמים הנכנסים לספק ברכות. גם את סדר השיעורים צריך לעשות שהשיעור יהיה מסודר במאה אחוז, ולא לשגע את הציבור. אפילו שהחכם הזה כוונתו מצויה, יש לו ברוך השם מעיין נובע של תורה ויראת שמיים, שיתחיל מוקדם, יגמור מוקדם, שיאכלו אנשים סעודה שלישית מוקדם. ואם הוא לא מסוגל להפסיק, הוא אומר לך, הוא כל כך מתלהב, אז בבקשה, שידאג לאנשים, יעשה להם סעודה שלישית במקום. סך הכול כזית לחם צריך להביא, זה הכול. יביא להם קצת פיתות, הם יאכלו כזית והוא ימשיך לדבר. הוא לא יצטרך להפסיק, לא תהיה שום בעיה. כן, בשמעון בר יוחאי, תעוזב בשבילו, השאלה אם הציבור נהנה, זה המחלוקת. כשהוא נהנה, אז אני מסכים, יש לי אהבה ואהבה הנה לפתור אותו. אבל השאלה היא בציבור. ולכן הפתרון הוא קל, שיקנו כמה פיתות. היום לכל בית כנסת יש מקרר, יש מקפיא, ישמרו את הפיתות שם, והגיע הזמן סעודה שלישית, האנשים יכולים לנטוע את ידיהם, הם יאכלו בינתיים כזית, והוא לא חייב להפסיק, הוא יכול להמשיך, לא תפסיק פנומי מגרסה, הוא ימשיך, יגיד להם את הכול, והכול יסתדר, הכול יהיה בסדר. למה להיכנס למחלוקות, לשרשרת של בעיות? אלא החכם המסודר, גם הזמנים שלו יהיו מסודרים, לא ישגע את הציבור שלו. אין תורה לחוד, וזה נכון. טוב, בדיעבד, והוא רחום, יכפר עבוד, אבל מלכתחילה צריך להזדרז ולא לאחר, לפחות לאכול את הכזית. לפני השקיעה. אז אם נטלת את הידיים חמש דקות לפני השקיעה, אכלת כזית בפני השקיעה, יש עוד דבר על מנה שאתה בסדר. ואם אתה מתחיל ומוכח כמו כך, זה לא טוב. ולכתחילה גם אם יש לך כוונה טובה לשמוע עוד שיעור ועוד חידוש, אבל לא על חשבון עשיית המצחה. חבר הכנסת יוסף, רק בפרק העניינים, אז יש פעם היה תרומת שיעור, יש לגבי אחד הרבה יותר נגיד ככה, אבל גם תרומת השיעור בשנת הכנסת, האם חייבים לעבור או לא חייבים של הרב. אם זה מוציא מגדר סוגה של תורה, ואז הוא אומר שהוא בודק שצריך חייבים כולם שיבואו לשפוט השיעור, אם זה הפעם העירה שמשמעויות ונותנים תורה, אז זה כבר יצא מידי פרטיב. והרב חייב להבין להם את עציתו, זה הוא לא כתב. זה לא. כי גם במזונות אפשר מציף תורה, כאמורי ב... מחלוקת בראשונות. מחלוקת בראשונות, אם יוצאים לגבי חובה במזונות, צריך שיהיה דווקא כזית ולחם. ומרן, בסימן עשר דקאלף, מרן החמיר ללכתחילה, שיהיה ללכתחילה לחם. מרן אמר שהוכחה מעיניו בראשו שיאכל בחמים קצת פחות, יאכל קצת פחות בארוחת בוקר ובסעודה השנייה, כדי שיהיה לו תיאבון לאכול לפחות כזית לחם ובסעודה השלישית. לא רק מרן החמיר ללכתחילה, אלא גם המקודלים. המקודלים החמירו מאוד בדבר הזה, שחייבים דווקא לאכול כזית לחם. וממלא, אם גם הפשט וגם הקבלה כך, אז למה שנחם בלכתחילה בדבר הזה? היום רוב בתי-הכנסת שיש להם את השיעורים במתכונת שאמרת, רוב רובם של הגבאים משתוללים באמת שהסעודה שלישית נגד בית-הכנסת. אין ציבור עניין, זה לא הוצאה מי יודע מה, ולא חסרים תורמים. במציאות אתה רואה שהאשראי מישראל, מייד יש אנשים שמתעניינים מאיפה הכסף, ואם חסר לכם אני מוכן להשלים. בסך הכל כזית הספיקה, כמו שאמרתי. ואם רוצים מזה לקטע על סרדין או דבר אחר, ולא בעיה להשיג גם את זה, כדי שהשיעור ימשיך, זה חשוב מאוד באמת, הרצף. חייבים בחורף, הזמן הוא קצר מדי ואין מספיק זמן, אז הנה לכם... אז יזרקו את האנשים על ידי שבמקום תהיה סעודה שלישית אני מכיר עשרות בתי כנסת שעושים את הדבר הזה, ולכן אני לא נגד שעונים אבל אנחנו בעד לשלב, שיהיה ויחזו את האלוקים, ויאכלו וישתו, שיהיה גם אוכל ושתייה, תביאו להם, ואז הדברים שלו יישמעו יותר טוב יש חלק מהאנשים כל רגע מסתכלים על השעון, יש חלק רוצים ללכת לסעודה שלישית, וזה מגיע בראביב. אני רואה שמסתכלים בשעון, ואני מאס לך לשמוע אותי, שעשר אנשים יושבים במקום, אנשים יושבים בנחת, ישמעו את השיעור שלו בנחת, אף אחד לא ממהר, זה דבר הרבה יותר חשוב, תן להם את העצה הזאת. אז אם במאמר הוא לא השלים, יש לך הסופות המילותים והשליט, מבחינת ההלכה, מבחינה טכנית, מכל הבחינות, כדאי לעשות כך, להנהיג את המילהג הטוב הזה, כדי לא להיכנע עס למעלה. כי גם לפי מי שאומר שיוצאים מדי חובה, כמו שאמרנו, דווקא אם הוא באמת מרגיש טעם בדברי התורה, שעון בר יוחאי ידע לטעום להנות מהחיים בלימוד התורה. אנחנו לא כולנו באותה המדרגה שיודעים ליהנות מלימוד התורה, להרגיש, לומר, כמו שאני נהנה מהטעם של החלב והפיתה, אני נהנה מהתורה. לא כל האנשים באותה המדרגה. ולכן אפילו בהווה אמנה קשה לחבר בין הזוהר, גם בין מה שאמר רבי שמואל לבין מה שאנחנו בזוהרות שלנו. אבל הם טוענים שהם הולכים כל דבר לפי רבנו הארי. הסיפור שלהם לפי רבנו הארי. זה שהם מעזים כאן לעקור את דברי רבנו הארי, שאני לא צריך להיות כזה כבר, חולקים על ההלכה כאילו, לא נורא, ראיתי שהם לא ישנים בסוכה. אבל נגד הארי, איך אפשר, איך נקטע? נשאל אותם, נשמע תירוץ, אני אשמח... תשמע תראו את זה, אז בני תורה ששמה לא עושה לך, אלה שהם בני תורה שיודעים הלכה, בוודאי אוכלים קרביים, צעודה שלישית לחם, הכל, אלה שהם לא בני תורה חדשים מקרוב באו, אתמול הוא הכיר את דוראו, והיום הוא כבר לומד קבולה, קבל יהיה מקובל הענקי וכולי, ויחדש לך, כמו שאמרת, חידושים, אז לאותו האדם תקשה לו קושייה, תגיד לו, אבל נהנה ממך כל רז נעניס לה, אבל רבנו ארי אמר, איך אפשר לחנוק על רבנו ארי לבחור? טוב, מלכתחילה בוודאי, אני לא אגיד לך חס ושלום לדברים אחרים להקל עד כדי כך, רק פה בגלל שכאן יש לך מצווה, צורך מצווה להתפלל, במקום אונס כמובן, קראנו שקראנו, אותו החנך, אז במקום מצווה הוא סומך על אספק ספיקה כדי להקל להתפלל. הוא מתחושב הרבה בדעת התוספות, והתוספות שם, במסכת שבת בדף ל״ף, כשהגדירו מתי נראים שלושה כוכבים בינוניים, אז כותבים שהזמן מתאחר הרבה. איזה מתאחר הרבה. זאת אומרת, לא מבעיה לשיטת רבנותם, גם לדעת הגאונים, זה לא כמו שאנחנו חושבים 13 דקות, הנה כבר יש שלושה כוכבים בינוניים. אין המשמעות התוספות שזה מתאחר קצת יותר. הוא אומר, אנחנו במציאות מסתכלים שהאופק הוא בהיר. יש ימים שאין לא עננים ולא אובך, אתה מסתכל ובוחן טוב. בקיץ אתה מסתכל עשרים דקות אחרי השקיעה, עדיין יש עור. איך תוכל לקרוא לאותם ארייעים, לילה, תגיד שזה ארצות התחלות. הוא אומר, המציאות מראה נגד. גם החזון איש טוען את הטענה הזו, ועוד, וכולי. תראה, את כל זה באור לציון חלק א', וגם בזה בשני מקומות. גם לגבי דרית מילה, גם לגבי דברים אחרים. אם נולד בן בשעה חמש וחצי. לפי דעתו, גם אם הבן הזה נולד בחמש וחצי בליל שבת, אסור למוד אותו בשבת הבאה. זה נקרא עדיין בין השלושות, צריך למוד אותו רק ביום ראשון. אם תשאל את האבא, הוא יגיד לך, אין שום בעיה, תלמוד אותו, תביא את המוהל, למוד אותו ביום שבת הבאה, זה נקרא לילה גמור לכל דבר. זאת תשובה יביעה בחלק ח', גם בידיעה בחלק ב', גם שם הוא כותב את הדברים וכו', בשני מקומות. אבל חכם עיצוב, כמו שאמרתי, יגיד לך, דחי פחד, תלמוד אותו עוד ביום ראשון. וכך למעשה כל המוהלים, 99% מהמוהלים, אם תלך תספר להם את האמת, מתי הילד בא לאוויר העולם, אף מוהל לא יבוא לך ביום שבת. כולם יפחדו להגיע לספק סקילה, כולם יגידו לך, אם אתה רוצה שאני אבוא ביום ראשון, אני בא. יום שבת, תחפש לך מוהל אחר. כן, בוודאי. אתה יכול להקריב לכתחילה את הקורבן, קורבן תמיד אחרי השקיעה? לא. רק באורייתא לחומרה, אז בלכתחילה אסור לך להקריב את הקורבן, ובמילא גם תפילת מנחה שהיא כנגד זה. יש לזה אריכות דברים בראשונים וגרחנו למחלוקת, ובלכתחילה אסור להיכנס למחלוקת. לכן מן הראוי תמיד ולכתחילה להתפלל לפני השקיעה. בדיעבד להתפלל אחרי השקיעה, בדיעבד, אנחנו יכולים להקל לו, אבל זה הוויכוח, מה שאמרנו עכשיו, בין השמשות שהיתרנו בדיעבד. עד מתי זה נקרא בין השמשות? עד מתי בדיעבד הזה יכול להימשך? יש שאלה, יש שאלות, אם הוא יעביר כיחיד, יכול לקרוא לתפלל פני השקיעה? הוא יודע שעל שנה שמגיע לזה הפרשקיעה, אז מה חשוב, האם ארץ קורבת המניין או קורבת המחלוקת? מחלוקת באחרונים, המשנה בוראיין נוטה להחמיר. הוא אומר, יותר טוב שיתפלל ביחיד בשעה חמש ועשרה ולא יתפלל במניין בחמש ושתיים עשרה דקות. הוא יודע שבעוד שתי דקות העשירי יבוא, יהיה מניין. אבל בינתיים יש רק שמונה ותשעה. יש חולקים עליו. טוב, אם ירצה להתאחר בשביל המניין, עוד החרשתי. אבל להתאחר דקה, שתי דקות. אבל לא שיתאחר עשרים דקות אחרי השקיעה, זה לא שעושים עשרה דמורים שמאריכים יותר מדי את הזמן, בוודאי שאין רוח חכמים לחכמים. מה הדמורים שלהם? על הדמורים אין כושבים. כן. מי זה הכול השאלה, אם כשעשיתם בכלל ויש את רבנו תמורים? ולכן אמרתי, אין רוח חכמים לוחמיהם. אם הוא היה גר בסטמר ושם הוא היה עושה את זה, הייתי שוטט. יש הרבה ראשונים, 40 ראשונים שהלכו כרבנותם. הם נהגו, גם לכולם נהגו כרבנותם. שם בסטמר הם היו ממשיכים לעבוד בערב שבת, גם אחרי ההשקעה היו מעשנים סיגריה. אין בעיה. בסדר, שם אני מסכים איתם. שם כך היה המנהג, אין בעיה. וברגע שהם באים כאן לארצנו הקדושה, כאן המנהג דורי דורות נגד רבנותם, אלא כהגיוני. איך ייתכן כדבר אחר כזה? כשהגיע לכאן הדבור ניסטמר, אחרי השואה הוא הגיע לכאן, הוא גר כאן כשנה. כשנה בתש״ה עד תש״ב הוא היה גר בירושלים, ובערב שבת הראשון העבד דודיל של הבד״ץ, העדה החרדית, שמע שהוא כנראה עלול להתאחר במקווה. עד שיגמור את המקווה אולי יהיה מאוחר. מקווה מה זה? ניסי דרבנן, נרחץ העוד זרק בלבנן. אחר כך הוא שולח לו התראה, אמר לו פה המלהג ירושלים נגד רבנותם, ואם הוא יהיה אחר, אם הוא יצא מהמקווה אחרי השקיעה, הוא יעשה לו ניתון. הוא התרעב. רבי אל, שהיה כגובה ארזים גובהו, לא רק היה גדול האדמויים, הוא גם היה למדן שבלמדנים. הוא היה מקיף ש״ס, פוסקים ושנים אחרונים. שמענו. היה בסדר, כמו שאומרים. הוא גמר את המקווה בזמן, יצא מוקדן לפני השקיעה, הכול היה בסדר. אתה רואה, אפילו האדמו שלהם, הוא היה מנושמע אפילו בדבר, כן, כי כאן המנהג בירושלים זה כך. אז למה שהם יבואו ויעשו פרצות בירושלים, יבואו ולכתחילה להתפעל כל כך מאוחד? זה בנק טבע, לא שבמקרה, אם הוא היה חולה, זה בוודאי לא בסדר, צריך לגעור מהם, צריך לבחון כאלה. איך? זה כבר, אין קושיות, אין תירוצים על הגמורים, אין לה להקשות, הם למעלה מן הזמן, למטה מן הזמן, אני קטונתי מלהבין. אמרתי להם, התחיל שמונה עשרה, עדיין לא הגיעו אצלכם לחברון, הכוכבים האלה, יש כוכבים שמאירים ביום, בלילה, מחלוקת נוספת יש, כשאדם מתחיל בזמן וגומר בסוף, אחרי צאת הכוכבים. האם גם זה יכול להועיל או לא? גם זה עצמו מחלוקת גדולה בחוזקים. מחלוקת מתחילה מדברי הירושלמי. הירושלמי דן בתפילת נעילה שביום הכיפורים, שזמנה רק בכיפור ולא במוצאי כיפור. אז אם התחלתי את תפילת הנעילה בזמן, סיימתי אותה בלילה, האם זה מועיל או לא? עכשיו המסקנה היא שזה כן מועיל. האם נדמה תפילת נעילה לכל התפילות או לא? זה הוויכוח שיש. בין גדוליה האחרונים. יש בזה תשובה בספר ארץ צבי של ארגונובי צבי פרומר, שערים המצוינים בהלכה. גם אבא כתב את זה ביביע עמר חלק ח', ועוד. המסקנה היא, מלכתחילה צריך אדם להיזהר לא להגיע למצב איש כזה. הוא די עבדתו. השאלה היא, על איזה צאת הכוכבים אתה מדבר? אם אתה מדבר על הצאת הכוכבים הראשון, מדוע הוא מתחיל לתמילך 12 דקות בדיוק לפני השקיעה, ומתחיל השם ספקת איתך? אז הוא יגמור את צאת הכוכבים של הדעה הראשונה. לזה אני יכול להסכים, יש לנו כאן ספק ספקה, אם אתה יכול להקל עליה. אבל אם הוא רוצה לחשב את צאת הכוכבים האחרון, דעת הסמאדה, כך יש גרסה בדברי הרמב״ם בהערכות תרומות, שצאת הכוכבים זה עשרים ו... 7 דקות אחרי, המילו 27 דקות, וממנה המילו 19 דקות אחרי השקעה. אז הוא יתחיל 18 דקות אחרי השקעה והוא ירצה לגמור אחר כך, בזה בוודאי לא נוכל לסמוך על העקל. בזה נצטרך להחליט. לכל הקולה שנוכל להעקל, למרות שהוא גומר מאוחר, ראינו שהוא מתחיל בדיוק 12 דקות אחרי השקעה, וכשהוא יגמור, הוא יגמור בזמן שלמנדה אמר זה עדיין בין השמשה. אבל, תודה. אבל מה שהם כן, בזמן המאוחר יותר לא נוכל לצרף ולהקל אף אחד. זאת אומרת שהוא סיים והתחיל את ה-18 בזמן של השקיעה שהוא ציין בלוחות, אני לא יודע איזה לוחות. היום לא כל הלוחות אחידים. פעם היה לוח אחד של הרב תוכנית שיסקי. היום כל מוסד עושה לוח אחר, וכל אחד כותב זמנים אחרים, אז אני לא יודע על מי אתה מתכוון, תן לי רוח הקודש. ואותו דבר גם בזמן התפילה בבוקר. גם בזמני התפילה בבוקר, שוב, איך מחשבנים את כל הדברים האלה, גם כן, כל זה שרשרת של מחלוקות, ולכן בכל הדברים האלה תשתדל להקדים. זו ההנחיה הכללית. זמני כניסת השבת, שוב, גם בזה יש מחלוקת, וגם זה לא כל הלוחות אחידים. בירושלים המנהג הקטבון היה חצי שעה לפני השקיעה, היו אומרים, בואי קלה שבת מלכתה. זה מה שהיו רגילים לומר. מי שיכול, מי שמסוגל להקדים קצת את המנחה כדי לקבל עליו שבת חצי שעה לפני השקיעה, מי שמסוגל, המחמיר, תבוא עליו ברכה. יש חלק מאחינו אשכנזים שנוהגים, כמו שכתב שביתת השבת, קצת השולחן ברב פוקשינסקי, שארבעים דקות לפני השקיעה הן מדליקות את נרות השבת ומקבלות עליהן שבת. אז אישה שיכולה להיעדר בזה, אישה אשכנזייה, בוודאי שיהיה לראוי שתעשה כן. גם אם בעלה ספרדי... אני חושב שבעלי הר-השלח עוסקים שהיא תתחיל מוקדם, תגמור מוקדם את כל העבודה כשהעבודת פרך תיגמר 40 דקות לפני השקעה, זה לא מיותר. חבר הכנסת נגד דוד שקדם כעמדותי ובאותו תקבל את עצמכם. אז תחזור עוד פעם, תעשה עוד פעם פעם שנייה. כשאתה אומר ברכו את השם המבורך, אתה אומר בפה, אתה אומר מזמר שירדוין לשבת, אין לך בעיה. לאישה שתקבלת עוד פעם בפה, מה יכול להיות? כל כך קשה לחזור עוד פעם את המשפט הזה, אבל למה לעקור את המנהגים הקדמונים האלה? אם אפשר בקלות רבה, אם האנשים האלה מסודרים, יכולים לסיים את העבודה, את הזמן, אז הרבה יותר מיודע לנקוט כמו המנהג האורגינל, המנהג הקדמון. אבל המנהג הזה העידו אצלנו, אצל הספרדים, בספר שולחן גבוה. הרב היה כאן בירושלים ראש השוחטים, בדורו של הדואג פחידה לפני כ-300 שנה, והוא מספר שמנהג ירושלים היה חצי שעה לפני השביעה, וכך הוא כותב את זה בסימן תרח בשולחן גבוה. אז אצלנו, כמו שאמרתי, היה חצי שעה, אצל האשכנזים המנהג הוא יותר מאוחר. אצלם המינהג לא כל כך קדמון, אלא הם הנהיגו את זה לפני כ-100 שנה, כמו שאמרתי, בשם שביתת השבת בקצות השולחן, אבל אצלם גם יש את המנהג הזה של 40 דקות. אז אם אין לך אפשר, או אתה ספרדי, או אתה אשכנזי, או 40 דקות או חצי שעה לנסוע ברכבים רבע שעה לפני השקיעה, כמו שאני רואה אברכים עם שטריימינג, דלי שטריימינג, זה בוודאי לא טוב, אין לרוח חכמים נחמת עולם. אדוני היושב-ראש, זה תיעבד להתפלל אחריה את הזמן, גם בשקיעה שמתחילה לפני השקיעה וגומר אחרי השקיעה, או שהתפללו רק אחרי השקיעה וגומר אחרי השקיעה. בשניהם יש להם חלקת, גם בזה וגם בזה, ושבכל הדברים האלה בלכתחילה מן הראוי להקדים, בדאמן יש להם מצוות. אני אעבור לסעיף ב', כל יחיד חייב להתפלל תפילת המוספים, בין אם יש ציבור בעיר או לא, מחלוקת בין, והמסקנה היא, גם אם אין שם חבר עיר, נמצא באיזה מקום נידח, אפילו אחי חייב להתפלל לתפילת המוספים. אסור לאכול ולשתות לפני מוספים, אבל מותר לטעום קודם תפילת המוספים, דהיינו אכילת פירות או אפילו פת מועט. אפילו טעימה שיש בה כזה מסעוד הלב, אבל אם הוא אוכל קבצה ויותר, סעודה ממש, הדבר הסוף. מחלוקת באחרונים, האם צריך גם לקדש, האם חובת קידוש היום מתחילה רק אחרי מוסף או גם לפני מוסף, אחרי שחריב? והמסקנה היא, ולכתחילה כדאי לקדש. אם הם טעמו בלי קידוש, יש להם על מי ישמעו. ולכן, אדם שהוא חלש, קשה לו להמתין עד אחרי מוסף, מיד אחרי שחריב הוא רוצה לטעום, שייקח כוס מיץ ענבים, מקדש, יטען, כדי שייצא ידי חובה, עליבד לכולם. יש את הבעיה הזו גם ביום ראש השנה. ורוב אחינו האשכנזים, הם מקדשים לפני מוסף. יש בזה אריכות דברים באחרונים, תראו בספר זנחמד, הוא מעריך גם בפרט הזה, יש הרבה ששננו את המנהג. אבל המנהג אצלם, הם מקימים בדבר, כי הרב אומר שיחה מוסרית לפני תקיעות שופר, וזה לוקח הרבה זמן. עד שגומרים את התקיעות במוסף, לפעמים נעשה אחרי חצות. טוב, יש להם על מה לסמוך, אבל גם שם עצה טובה, שיקדושו ויאכלו פחות מקביצה. ויש עוד דקה כנסת שאומרים אסור ולטות בשבת אחרי מוסף, וזה לא טוב. שוב, גם זה לא טוב. מבחינת ההלכה אני יכול להסתדר מצוין, שיהיה הברית, יטעמו מהמיץ הענבים, ויאכלו... מה דבר היה השקיעה בבוקר, אז מה אתה רוצה אחרי שנעשה את ההנחילה, וזה יהיה במוסף, ובכן הסדר, בצורה יוכר, זאת אומרת... בסדר, כשיתחיל מוקדם, כשיתפללו בנץ, יזמינו את הציבור בנץ, אז גומרים תפילת מוסף של הנץ החמה ברבע על שמונה, ואחרי מוסף הכל יכול להסתדר. הוא קם מאוחר, מתחיל מאוחר, ואחר כך הוא נזכר להשקיע באברהם בבוקר. בסדר. במערכת ראש השינה. אבא גם כתב בנושא הזה תשובה ביבי עמר חלק ה בסימן כב. שם אבא כתב בנושא הזה, הוא דוקט בדברי האחרונים, מציין גם את הסלחמת ועוד. התקלה המצויה, הבעיה היא כאילו זה כך. אתה עושה את הברית מילה מיד אחרי קריאת התורה, עושים קידושה רבה ומתחילים לטעום. כשמתחילים אתה לא יודע איפה זה נמצא. ומתחילים לא רק באכילה, בכוגל, או יש כאלה שמיד מביאים גם השקעות עם זערה, קוניה, כולנדי, וודקה וכו'. ואז הם צריכים אחר כך לעמוד ולהתכונן על התניסה. והגמרא אומרת בברכות עמיד א' שאדם שטוי ולא חומר שיכור אסור להתכונן. כך פספו בשולחן ערוך, סימן צדק. קל וחומר לכוהנים. הר״ל כתב בסעיף א' ויש בה נשיאת כתפיים. אז אם הכוהן הזה טעם כך או כך, אז איך הוא יוכל לעמוד ולצריך להתכונן? הם לא חושבים על זה. הוא לא נמצא בהכרה. ואין שם הרב שיגיד להם מה לעשות, ואפילו אם הרב יגיד להם ספק אם הם יבינו מה הוא רוצה, אם הם ישמעו לו, כי באותו רגע כבר הערק נמצא במוחם ולא הדברים של הרב. זה גורר את הקריאות. זו הבעיה. ולכן הייתי מעדיף שהכול יהיה מסודר. יגמרו קודם כול תפילת מוסף, יתפללו מוסף בכוונה. זה גם יוצר בלגן, נכנסים ל... יוצרת מבומה בשעת המילה. אתה רוצה אחר כך לארגן את השקט, שיהיה קצת שקט בתפילת מוסף, זה כמעט בלתי אפשרי. גם זה חלק מהבעיה. ולכן הייתי מעדיף, עוד רבע שעה יגמרו תפילת מוסף, ואחרי זה יעשו את הברית מילה, אחרי זה יעשו את הכול בצורה מסודרת. זה מעדיף יותר וטוב יותר. קודם כל, כאן זה המקום שלנו, עזרת נשים, נכון? זה לא בית כנסת. זה לא עזרת נשים. אז אין לנו בעיה מצד קבישת בית כנסת, זה הדבר הראשון. דבר שני, מתי אתם עושים את הסעודה? לפני איזו תפילה? מיד אחרי איזו מלחה? למה לא תעשי את המלחה קודם? לפחות באותו יום. באותו יום, בסדר, כל החודש אני מסכים. אני מסכים לזמן של מלחה בכל החודש, אבל באותו יום, כשאתם רוצים לעשות את הסעודה, לפחות באותו יום, כיוון שיש שם גם יין, אתה רוצה לברך גם כוס ברכת המזון וכולי, אז כדאי להדר אולי, לשנות לפחות באותו יום את זמן המנחה, אם הרב יסכים, להקדים קצת, עדיף יותר. עכשיו, אם לא עשו את זה, במקום יין כדאי להביא מיץ עלובין. על מיץ הענבים יש לו פחות בעיה לגבי תפילה. אם שדית אפילו רביעית מהמיץ הענבים, אם תוכל אחרי זה לעמוד ולהתפלל, על מיץ הענבים אין בו אל כהון, זה לא מבלבל, זה לא משקר, תוכל לכתחילה אחרי זה לעמוד להתפלל תפילת מלחה ערבית, וזה לא תרבה. בסדר? אם אין לך מיץ הענבים אלא רק יין, אז תשתה יין פחות מרבה, בצורה אחרת. פחות מרבה הייתם, מה עם תפילה הזאת גם בכל מיץ העניינות שלנו, ברוך השם, מסביבים, הם דואגים להלכה הזו מאוד. זה הגמרא אמרה, לא תכנוע על אדם, ועוד איש לך פחרי גביך, אסור לאדם לאכול. וגם אוהבי גבריה גדולה בחרו. יש חלק מתחילים עם טעניה, וגם אתה מכיר את הדרשות. מרן פסק את זה למעלה בסימן טט, ולפי הזוהר זה חמור מאוד, כי בגמרא יש מחלוקת בין הרעבי שערב פוסקים אם זה לאו דאורייתא או שזה אסמכתא וזה ברבנן. דברי הזוהר נראה שזה לאו גמור לדברי זה. באדם שאוכל ושותה לפני התפילה עובר, ולאו לא תוכלו על אדם, הרי זה כמעונן ומנחש שיש לזה חיוב מיתה. בדברי הזוהר חכם כדי כך גם כדבר חמור. גם בשתייה, בדברים שיש בהם קלוריות. כוס תה, יש כאן כפית סוכר. לפי מילא יש גם בדבר הזה בעיה לפי דברי הזוהר והפוסקים. ולכן, עדיף יותר שאדם ישתדל להחמור. אני בדרך כלל בחורף לא מסוגל להתפלל בלי כוס חם. אני לא מסוגל לשתות, לקחת ולשתות דבר מסוים קר, אני חייב דבר חם, אבל אני שותה מים חמים בלי סוכר, בלי דבר אחר. אין שום בעיה. מים חמים בלי סוכר, אלוה דיכול עלמא, גם לפשת וגם לקבלה זה מצוין, כך אדם יעשה, ואז הוא לא נכנס בשום מחלוקת. סוכר זה, ואתה תגיד על סוכר, ואם אני לוקח סכרים, זה אותו דבר? גם בסכרים יש בינוניות. פחות, אבל יש, יש. אמר לי שמותר עם סוכרים לדברים עם סוכר, כי סוכר ויש לזה איזשהו חלקה... לא יודע, לפי הזוהר אני אגיד, כל דבר שמסיף דב, כל דבר שזה כאילו עובד את עצמו, עובד את הדב, עובד את הגוף, לפני שיבוא לעבוד את הקדוש ברכות, ולכן יש חומרה גדולה לפי הסוכר. המדענים אומרים, בקילו מלפפון יש קלוריות כמו בקבלית סוכר. ככה הסוכר הוא בלא, טעון, ולכן אם אפשר להחמיר אדם בריא שמסוגל להחמיר. במקום לשתות כוס תה, שישתה כוס מים חמים, אין שום בעיה, תשאל את הרופאים, הם ימליצו לך לא רק לפני התפילה, גם אחרי התפילה הם יגידו, לשתה בלי סוכר זה יותר בריא, יהיה לך פחות שומן, הרבה יותר טוב, כך הם ימליצו. ולכן מן הראוי, אדם ירא שמיים, אדם בן תורה שמסוגל להחמיר, משתדל לעשות. שעת הדחק שם, אדם שלא מסוגל, טוב, הנה חלומי, הנוסח, המנה פותחה. אלה שקמים בשבת בבוקר לבקשות, הם קמים מוקדם, בשעה שלושה. עדיין לא הגיע הזמן לעמוד השחר, וזה הדבר קל יותר, כמו שכותב בספר שם יעקב. אבל כשאם כן מגיע הזמן לעמוד השחר הוא כאן מאוחר אחרי חמש וחצי, וזה כמו שאמרנו, אם אפשר להחמיר, לשתות בלי סוכר, המחמיר תבוא עליו ברכה. הם טוענים על עצמם שהם רעבים, גם צמאים, והרי בשולחן ארוך נפסק, הרעב והצמא נותר לנו לאכול כדי שיוכל לכוון בתפילה, וכמו שאמרנו, חלק מתחילים עם פרוסה קטנה של עוגה, והמחמירים לוקחים שיעור כדי שיהיה לו שיעור חזוני, להגיד ברכה אחרונה, שלא יהיה ספק וכו'. אבל כל זה לא טוב, כפי שאמרנו, אין רוח חכמים, מוחמם. יש לי עצה לאותם האנשים. בלילה, בליל שבת, לפני שילך לישון, יאכל את העוגה שהוא רוצה לאכול בבוקר, יאכל לאכול אז גם שיעור חזוני, אין שום התנגדות. בעשר בלילה, לפני שהוא הולך לישון, שיאכל וישתק רצונו, כאוות נפשו יבלה את הבטן, בזה אין שום מחלוקת. מבחינה של רפואה, למשל לאדם שהחברה שלו לא משתחררת לו מהר בבוקר, הוא רוצה קצת חלב, אבל זה מהר מנקז לו את הפעולה הזאת. בסדר, בסדר, מותר. אם זו הרפואה היחידה, אם הרופא אומר רק זה, אין לך נכון. אבל אם גם המים החמים יכולים לעשות את אותה הפעולה, אם הוא יכול לנסות ויראה שגם זה טוב, אז במקום חלב יעשה הפוך. נכון. התפילות ארוכות קצת, וזה גורר את הבעיות האלה. אבל כשאתה הולך להתפלל בנצח המה, זה הכי טוב, כן. ואז אתה לא זקוק לכל הדברים האלה. אנחנו הופכים את הסדר, הכול מאוחר, ונתקלים גם בשאלות האלה. אם מחזיר עטרה ליושניה, נתפלל מוקדם, נעקוף גם את הבעיות האלה. זה מסתובב במציאות. אין כזה דבר שהוא קבוע לכולם. כמו שהפתגם אומר, על טעם וריח אין להתווכח. אז אם אין לך שום הנאה, הנה לך נמא אתה פטור, אתה שותה את זה רק כדי להיות חזק בברים, אין שום בעיה. גם בזה יש מחלוקת, מרן פסק בסימן ש״ם שאין חובה לאכול דווקא כסיית לחם. ולכן מעיקר הדין לא מחייבים אותו לאכול דווקא לחם בשרודה ובעית, אבל אדם שיכול להחמיר על עצמו, המקובלים נחמירו בזה. זה לא רק לחם, אלא צריך נחם משנה וכו', את כל הכללים שיש בשבת. אז מישהו יכול, אבל לא. בחורף זה קל מאוד. קל לסעודה שלישית וחמש, אז קל מאוד להחמיר בחורף לאכול לסעודה רביעית בשעה עשר בלילה עם כזית לחם, יש אפשרות. אבל בקיץ זה יותר קשה. בקיץ הזמן הוא מאוחר, וקשה לאדם לאכול כזית לחם, טוב, אז יוצא ידי חובה גם בכזית מזנות, גם בזית צעיר לחם. היה דבר רביעי, זה לא קל גם במנחה. אנשים עכשיו, תחשוב. תחשוב. תחשוב במקובלים. קדם. היו לפניו שתי תפילות, אחת של מנחה ואחת של נוסחים, כגון שחרמן התפלל תפילת נוסח עד ואף שעות המחצה, שמזומן תפילת נמחה צריך להתפלל של מנחה תחילה ואחר כך של נוסח. אבל לפי הרמב״ם זה רק ביחיד. אבל ברבים לא אומרים לעשות דבר כזה. הנפקה מלה מצויה בעיקר ביום הכיפורים. פעמים האריכו בתפילה, עד שהגיעו לתפילת מוסף כבר הגיע הזמן תפילת מלחה. השאלה היא אם יצאו בתשיעי הסדר מוסף ואחרי זה מלחה או לא. זו המחלוקת בראשונים שיש. ומרן מזהיר על הדבר הזה לכוון בהלכות יום הכיפורים בסימן תחכא שטוב לקצר קצת בפיוטים, קצת להזדרז כדי שיגיעו לתפילת מוסף לפני שעה שביעית, שלא יגיעו למחלוקת האמורה. בדיעבד, כבר הגיעו למחלוקת, ההלכה היא כהרמב״ם, שעדיף יותר שיתפללו קודם מוסף ואחרי זה מלחם. אבל כמו שאמרנו, מלכתחילה השתדלו להזדלב עיקר הבעיה עם הגבאים שרוצים להוסיף הרבה עליות גם העולה ואז כשמוסיפים עוד פריסר עולים, ממילא מאריכים את זמן קריאת התורה, מגיעים למוסף מאוחר. ולכן הזרזו מעט את הגבאי, והדגישו לו את ההלכה הזו החשובה, כדי שלא יבואו לידי מחלוקת, לא יבואו לידי שום חשש לא טוב להתפלל ביום כיפור תפילות דעבד מספיק מה שאנחנו עושים כל השנה, לפחות ביום כיפור נחזור בתשובה, קצת להקדים, כמה דקות, כדי לא להגיע לרחוב ישראל. מרן כותב שלא אומרים קדיש אם ברכו את השם המדורך לפני עלינו לשבח, אבל אנחנו נוהגים, על-פי דברי רבנו ארי, אנחנו אומרים קדיש על ישראל ואומרים ברכו את השם המדורך, המינהג שלנו נגד מרן בדבר הזה. בדרך כלל, כשיש מחלוקת בין מרן לרבנו ארי בסדר התפילה, ליבדי כולנו, אנחנו הספרדים הולכים כדעת רבנו ארי, ולכן, כמו שבחול אנחנו אומרים, ברכו את השם המדורך לפני עלינו לשבח, כך אוהבים בשבת. מחלוקת יש בגמרא בשבת ובית, אם אפשר לבקר חולים או לנחם אביבים בשבת ולא, המסקנה היא, מרן אומר שכן, כדעת בית הלל, בתנאי, כשייכנס לשם ויצא, יאמר, שבאתי מלנחם ונחמה קרובה לבוא, רחמם יורדים ושבחו בשלום, או אם זה חולה, כלומר, שבאתי מלזעוק ורפואה קרובה לבוא, רחמם יורדים ושבחו בשלום. אבל כל זה כשאין ברירה. הלשון של הגמרא והפוסקים, בקושי התירו לנחם או לבקר חולים בשבת, ולכן כותב סבר גשר החיים, שמנהגם, מנהג האשכנזים, הם משתדלים לא לנחם מגונים בשבת, אנחנו עושים כל מאמץ ללכת לפני או אחת. אבל כמו שאמרנו, שעת הדחק שאני, בדיוק, לא רוצים גם לעזוב את האבל לבדו באותו יום, שלא תהיה נפשו עגומה, לכן יש... בדבר, אבל כדי שהאדם לא יעבוד לידו בחייה כשרואה בצערו של החולה או האבן, כדי שיוכל להיות קשוח, לכן תתנו חכמים את אמירת המשפט הזה, כדי שיזכור שזה יום שבת, ואסור לבכות ביום שבת. אז יש כאלה מה שיגידו כל הנוספים, זאת אומרת, השאלה אם צריכים להגיד או שהם לא יגידו שום דבר. יגידו מה שיודעים. מה שהם זוכרים, לפחות את החלק יגידו, לאט לאט תלמדו גם את השאלה. שוב, גם כשאומרים מי שברך בפתיחת ההיכל עוב בין עולה לעולה בשעת קריאת התורה, גם שמה מדגישים. החזן, אם השליח ציבור הוא בן תורה, אחרי שהוא אומר את לה, מי שברך, כותב מרן באבקת רוחן, שידגישו שבאתי בין לזעוק ורפואה קרובה לבר, רחמם לאוהבים, שבתים שלום, שידגישו את המשפט הזה שוב לטעמות, כדי שלא יבוא לידי בכלל. לפעמים האדם הזה שמבקש להגיד למי שברך, הוא יודע שהקרוב שלו שוכב על ארץ דווי במצב קשה, הוא נזכר בו באותה שעה, הרי שעיניו זרגות דמעות. לפעמים רואים את זה מייד, ולכן כדאי להדגיש מייד את המשפט הזה, כדי שכולנו נזכור ביום שבת, ובשבת אסור לבכות. יש הרבה רבנים שחוסרים לומר משובר, אנחנו נדבר גם לרחד את ציבורם. גם לרחד את ציבורם וגם בגלל הטעם שאמרתי, בשביל שני הדברים ביחד. אבל אם אומרים את זה קצת מהר, מזדרזים קצת, אם החזן שלהם זריז, אז אין בעיה, כי האנשים מעוניינים בזה. אנשים אוהבים את מי שברך, עיין בחירות. כל אחד אומר את השם צריך לקלט, זה מונע כוח ציבור. כל אחד יגיד לעצמו, שירות עצמי, מי אמר שאם הוא יאמר, אם החזן יאמר את המי שברך זה יועיד, ואני אגיד, זה לא יועיד, מה ההבדל? מה, זה שבחזן רק אומרים על כולנו. זהו, אומרים על כולנו. אתה יודע שכולם אומרים, אז אתה מתכוון להגיד, אם הוא לא אמן, על כולנו. זו תקנה מצוינת, אני הייתי אומר את זה גם כשאומרים אין מלא רחמים בפיקור או בזמנים אחרים, שגם כן כל אחד הביא את הגיליון שלו, הברם את הנשמות, נגמרו מהר את כל זה ממונע צורך ציבור, זה נפלא, כן רק בשבת שבועות רופאים. נכון, נכון. בסדר, אין ברירה, אני מסכים. אבל רק כשיש ברירה, כמו שאמרנו, עדיף יותר להשתדל להגיע בימי החול. אסור להתענות בשבת אפילו חצי יום, ולכן מן הראוי להזדרז, להתחיל בסעודה שיתען לפני חצות היום, כך הוא הדין גם לגבי יום טוב, אך לא כמגבי ראש השנה, וגם שם הרן פסק בסיוון תקצ״ז, שגם בראש השנה אסור לצום, ממונע וממיר ראוי להשתדל להזדרז, להגיע לארוחה לפני חצות, להתחיל בקידוש לפני חצות היום, כדי לצב את החובה המלבד את אולי העולם. כל זה נגד ברן, בשיטה השנייה של הגאונים שאומרים שמותר לצום בראש השנה וכו', אבל לדעת מרן אסור לצום בראש השנה לא יום שלם ולא חצי יום, כיוון שגם ראש השנה נחשב כיום טוב, כמו שכתוב בשמואל א' פרק יפה, כי על יום טוב בנו, כך אמרו נערי דוד בן נבל, מה זה יום טוב? תראה את האלקוט, ראשי גם על המקום אומר שזה היה ערב ראש השנה. גם בן נביא נחמיה אמר להם לכו, אכלים השמנים ושתו ממתקים ואל תעצמי כחברת השם עם עוזכם, קדוש היום לאדוננו. אתה רואה שיש שם חובה לאכול ולשתות, ואסר להם לבכות ביום ראש השנה, נשמע שאין ראש השנה הוא נחשב כיום טוב. גם המזבור שאנחנו קוראים בראש השנה, פיקחו בחודר שופר, בקסם ליום חגנו, הפסוק הזה. קורא את זה בשם חג, והפסוקים האלה למדו רבי הפוסקים שיום ראש השנה גם הוא כיום טוב ואסור בלכתחילה לציון. איזה סימן? רשפחת, סעיף וקש, אומרים שאדם שמזיק לו האכילה, לא, זה לא יושב-ראש הממשלה. לא, לא. זה דבר בפני עצמו, זה מה שכתבו שיגולי הנקד ועד, על-פי האגדה של רבי עקיבא, וזה לא חונק, זה לא חונק, אלא כיוון שזה לא כתוב בגמרא, עריפה הרמב״ם, מרן כתב את זה בלשון ישיבות, אבל גם מרן סובר כך. רבי עקיבא, כשהיה קורא שיר השירים בשבת, היה יודיע להיכן הדברים מגיעים, היו עיניו זולגות דמעות. מה שאמרנו, כיוון שזה היה לו שמחה, ההתפרקות הזו, ולכן אין איסור בגמרא. אפשר גם משהו שאני מתרגש, אני קם בנץ החמה, מתפלל בראש השנה מוקדם, ארוחת בוקר שלנו תשע ורבע, תשע וחצי, אוכלים ארוחה טובה, אז זה מספיק עד הלילה. בלילה באים לאכול עוד פעם. אתר האם רוצה לאכול עוד פעם, אין בלדוסים, אבל אין חובה, ביום טוב יש רק שתי שרדות, לילה בבוקר, אין חובה יותר. נוח לך, בבקשה. הגמרא בברכות ל״א מביאה היתר לצום, לאדם שראה חלום לא טוב בניל שבת. על חלום לא טוב יפה תענות לחלום כי יש לנעורת ובו ביום, ולכן מותר לו לצום, בתנאי. אחר כך בימי החול הוא צריך לשבת עוד יום בצום כדי לכפר על מה שביטל עונג שבת, לכן בעין אמיתיו תענית לתעניתו. למה דברים אמורים? אם הוא יודע, בוודאי, שהחלום הזה הוא חלום לא טוב. הגמרא במסכת ברכות, דף מלאה והלאה, יש שם שלושה דתים שהגמרא מביאה את הפתרון של החלומות. או הדברים שהוסיף כאן מרן משולחן ארוך, יש לך חצי, אז גם אותם הדברים יכולים להיחשב כחלום לא טוב, שיוכל לצום עליהם. אין הבדל. במה דברים אמורים אם האדם הזה נפשו עד גומה עליו הוא פוחד? אבל אם האדם הזה אמיץ ליבו בגיבורים, הוא בא לרע ושואל, הוא אומר, אני לא פוחד מהחלום שלי, אני יודע שהחלומות שלי הכול שטויות. אז לא צריך לצום לשום דבר, אין עליו שום בעיה, לא בחול, קל וחומר, לא בשבת. אם הוא קצת חושש, תגידו לו שיאמר בשעת ברכת כהנים את הבקשה, ריבונו של עולם, אני שולי חלומותי שלך וכו', כדי שזה יגן עליו. ואם עדיין יש לו חולשת הדעת, יכולים לומר לו אחרי התפילה הטבת חלום. בכל הסדרים הגדולים יש את זה, ישבו שלושה, יעשו לה הטבת חלום, אבל בכל מקרה לא מומלץ לעשות טעניות על חלומות שלנו. מה זה שלנו? הגמרא מנקחת יפה את העניין מה זה חלום. פסוק אחד אומר בפרשת בעלותך, בחלום אדבר בו, החלום הוא אחד משישים בנבואה. מצד שני אתה אומר, חלומות שם ידברו, הגמרא מפרצת, כאן על ידי מלאך, כאן על ידי של. אם מספר החלום היה המלאך, זה אמת, זה אחד משישים בנבואה, אבל אם זה שם, זה שטויות. והגמרא באוריות עוד ג' מספרת במעשה המפורסם שהיה ויכוח בין רבי שמעון בר יוחאי, רבי מאיר, רבי נתן, באו בשמים ואמרו לרבי מאיר שילך לבקש סליחה מהנשיא. הוא קם בבוקר, מה הוא אמר? דברי חלומות לא מעלים ולא מורידים, חלומות שם ידברו. זאת אומרת, רבי מאיר בעל הנס לא החזיק את עצמו שבאים אליו המלאכים בלילה לספר לו חלומות. אלא הוא החזיק שנסתמה איזה שד, ולכן מהנער הזה קשקוש. היום הבבות של ימינו, ברוך השם, זכו רק אליהו הנביא, לא מלאך אחר. כל לילה בא אליהו הנביא ומספר להם סיפורים. וכולי, לך תאמין לכל הצ'יזבטים שלהם. לכן אדם מן היישוב, כשבא לשאול אם החלום שלו יש בו ממש או לא, תפתח לו את הגמרא, תראה לו אם גדולי התנאים לא זכו שיבואו המלאכים ידברו איתם, קל וחומר אנחנו 99% מן הסתם, שזה סך הכל שד, ולא צריך להתחשב בדברי אותו השם. הדרוש עידן מספר שהיה לו אחד החברים שהיה רגיל בצומות, היה רגיל לצום, מדי פעם תעניב חלום. ואז הרב העיר את תשומת לבו, אמר לו, כתוב באוריות בג' אז מי אומר שאצלך באים מלאכים? אז באמת אותו הרב שמע והפסיק יותר לצום. אחרי שנה-שנתיים סיפר לו אותו הרב, אומר לו, תראה, כל זמן שהייתי צם הייתי רואה חלומות משומים. מאז שהפסקתי לצום גם החלומות המשומים הפסיקו. כנראה שהיה איזה שד, היה רואה שהסיפורים שלו עושים עליו רושם, אחרי זה הוא עושה צום. זה מעניין, היה בא עוד פעם. ברגע שהוא ראה שהוא שם פס על הדברים שלו, גם הוא הפסיק לבוא, חדל לבוא לבלבל לו את המועל. זה הסיפור של הגאון חידה, אז אם זה בדורותם של הגאון חידה וסיעתו, אז מה אנחנו נגיד בדורות שלנו? אין מה לעשות, למלאכים כבר נגמר מה לעשות, הם גמרו את כל עבודתם, ויחולו השמים לארץ, והם יבואו לספר לנו סיפורים, כל מיני דברים לבדר אותנו בלילה בחלום, וכל אדם קם בבוקר ומתחיל לחשוב כל מיני מחשבות. בדרך כלל, איזה חכם המכיר את מקומו, עדיף יותר שאדם לא יתייחס לחלום. מספיק מה שאיבדנו זמן בלילה בחלומות. מה, צריך להתחיל לשחזר את זה בבוקר, שניים נקרא ואחת תרגו? אתה קם בבוקר, תתחיל להיות מציאותי, מה סדר-היום שלך, איזה מצוות, איזה מעשים טובים, ולא להתייחס בכלל לחלומות. אפילו אם במקרה הוא כן שם לב, הוא זוכר מה הוא חלם בלילה, איזה דברים משונים, אז הוא חלם, אז מה קרה? לא צריך להתייחס לאותם הדברים, כך אדם שפוי, חושב ועושה, אלה שהם בעלי חלומות, השם מרחם עליהם, זקוקים לרחמים. רבים, ברוך השם, יש הרבה פסיכיאטרים ופסיכולוגים, עיין שם. היום יש תוכנית מיוחדת באיזה רדיו חרדי שמעתי. תוכנית, יתרון חלומות וכולי, טוב. זה לא... זה בעיה שהוא... זה לא דמש... זה נגד הגמרא. מה נגד הגמרא? זה ש... זה ש... זה משבר שזה... אותו פתרון החלומות. יכול להיות. מקשה עליו את הקושייה. השאלה היא אם הוא ישמע לך. לא מכיר מי זה, לא יודע מי זה בעל החלומות על הזה. יקום בגרמך הנביא או חולם חלום וכולי. לא יודע אם הוא שייך לסדר מזיקי, מסדר. אם צדיק מגיע בחלום, אז יכול להיות. יכול להיות. יש כלל ויש יוצא מן הכלל. אני לא אומר שאין בכלל מלאכים ואין בכלל צדיקים. יש. אבל צריך להתייחס לזה בפרפורציה הנכונה. כמו שאמרתי, הקנה מידה, זה לוקח את התנאים. הגמרא מספרת את המעשה המפורסם עם רבי שמעון בר יוחאי. כשהיתה גזירה על עם ישראל, לא השיל עליו. וכשהוא הלך, יצא לקראתו השד בן תנמליון. אמר לו, מה שצריך, אני מוכן לעזור. ואז בחר רבי שמעון, אמר, שבחה של עבדי אבות הגר, באו לקראתה שלושה מלאכים. והוא אומר לה, מלאך השם כתוב שלושה פעמים. אני הולך בשביל עם ישראל, בא אל לפני שד. הוא לא אמר לו, תסתלק מכאן, אני רוצה מלאך. והושלימים עם המציאות, אמר, יבוא עדו מכל מקום, ואז הוא שלח אותו כשהוא שיגע את בת המלך וכו'. אז רבי שמעון בר יוחאי לא זכר שיבוא אליו מלאך. רבי מאיר בעננה, לא זכר. היום הבבות של ימינו, היום האנשים שלנו, כולם באים עליהם, רק מלאכים וכו' וכו'. לך תאמין לכל השטויות האלה, לכל הדברים האלה. לכן, איזהו חכם המכיר את מקומו, צריך להיות מציאותי עם מספיק דמיונות. כן. כן, נכון. כן, אז אכן צריך לומר את השאלה. התיאור שאני אומר, תיקח את הקלטת, שגם אנשים ישמעו, שיפסיקו גם הם עם הדמיונות האלה, שיפסיקו גם הם עם החלומות שלהם, כי אין הבדל בזה בין אנשים לנשים. אל תחשוב שהמלאכים, יש להם התייחסות מיוחדת, לפחות לנשים, לבדר אותן, לבוא בלילה. אין הבדל בזה. ולכן מן הראוי שגם הם יפסיקו עם הדברים האלה. אם היו המנהלי הערוצים שומעים לנו, אז בוודאי שהיינו מוחקים את התוכניות האלה. הם לוקחים את הכסף של הציבור, במקום להשתמש בזה לדברים טובים, להביא תלמידי חכמים שירצו שם, במקום זה הם מעבירים את הזמן בשטויות, בכל מיני עברים, אבל הם לא שומעים לנו מנהלי הערוצים, אלא אנשים עצמאיים, עושים מה שליבם חפץ. גם בלי ללבוש חורים הם עושים מה שליבם חפץ, לצערנו. אין לנו שליטה עליהם, אבל לפחות אדם יש לו שליטה בבית, ידריך, ינחה את בני ביתו, שהראש יישאר יציב, בלי דמיונות, בלי חלומות. יש אנשים, לא מספיק מה שחולמים בלילה, אוהבים גם לחלום ביום. טוב, בלי שאתה מנהל הערוץ, הוא עושה מזה כסף, הוא עושה מזה כסף גדול, אני מבין אותו. זה יוצא בביקוש. זה יוצא בביקוש. יש איזה ביקוש עצום שאומרים אותי, זה יוצא יותר בילדים במשרד. זה חלק מהעניין. הם מעודדים את הביקוש, זה חלק מהעניין. זה לא רק אצלנו. להבדיל, גם אצל החילונים יש את השטויות האלה. גם שם התעשייה הזו מפותחת מאוד. לא רק אצלנו. מעיין פסיכיאטרי, מעיין פסיכולוגי, תשאל אותם מה הם עושים כל היום. אבל בדרג הזה מסביר אותו את החלום ואז הוא אומר לו, כמעט זה בגמר שבת, מה צריך להתחזק במצוות הזאת. הוא כאילו מדריך אותו בדרך, אם זה היה רק זה, אם זה נגמר בזה, הוא מסכים. אם זה היה רק זה. יש עוד הרבה שטויות שם. כן. אני ממשיך הלאה. אדם שנאלץ להתענות תענית חלום ביום שבת, לפחות שיושב וילמד כל היום, או כולו להשם, או כולו לכם, אין לו את האפשרות לכם, לפחות שיושב וילמד. בתפילה, הוא לא יכול לשבץ בתוך התפילה את ענינו, כמו שאומרים באמצע שמע קולנו. אבל כשהוא יגיע לקטע האלוקי ניצור לשינוי מרע שם יוסיף את ענינו כמובן בלי חתימה כך יעשה אדם שאין לו ברירה והוא נאלץ לצום אבל אם האדם הזה אומר אני לא חושש אפילו שהוא ראה אחד מהחלומות שבשולחן ערוך כתוב שצמים עליהם הוא ראה ששיניו נפלו או שראה שנושא אישה וכיוצא בזה אפילו באותם הדברים שמרן כתב שכן צריך לצום אם הוא לא חושש אין בעיה בדבר אלא כל מה שמרן כתב שעל החלומות האלה צמים הכוונה היא כשליבו נוקפו והוא חושש מאוד רק בזה מתירים לו, יש לו היתר לצום גם בשבת או באותו כמו שמסביר היפה ללב אם באמת המלאך אמר לו את אותו החלום וכנראה שיש עליו גזר בין קשה על ידי התענית יבטלו מעליו את הגזר בין שזה כאם פיקוח נחש אז אפילו להרמב״ם והרשב״א שאסור לצום בשבת מדאורייתא אבל כאן זה כמו פיקוח נפש ולכן מתירים לו לאותו האדם לצום בגלל אותו החלום שרע אבל כמו שאמרנו אף על גב די הוא לא חזה מזלח הזה הגמרא מקדישה את זה לאדם שהוא פוחד בתת-הכרה אפילו אם אתה אומר ללכת לאכול הוא פוחד אם יכניס אוכל לפה הוא יחנק אבל אדם מן היישוב שלא חושש לחלומות שלו והוא לא פוחד יכול ללכת לאכול עדיף יותר שיאכל אולי ייתן אחרי זה פדיון תענית לקבל על עצמו איזו מצוות או שיעשה תענית דיבור תענית דיבור מותר לכתחילה לעשות גם בשבת יש בספר קונטרסטר יחיאלי של הרב יצחק אלפיר הוא אומר שמותר לעשות תענית דיבור בשבת אין שום בעיה בדבר אז שיעשה במקום צום באוכל שיעשה תענית דיבור זו העצה שתיתן לו כדי שלא יעבור על דבריך החלגה לא גם לרמב״ם זה יהיה רק לרבנה בחצי יום זה רק לרבנה אבל ולכתחילה גם חצי יום לא טוב ולכן כדאי קצת להזדרז כמו שאמרתי להתחיל את התפילה קצת מוקדם לגנור קצת מוקדם כדי שיאכל לפני שבע ושתים עשרה לפני חצות היום לפי הרמב״ן בשבת ביום טוב אסור להצטער בהם ואסור לצום בהם וכמו שאמרנו יסוד העניין הוא דאורייתא. בא הנביא ואמר לקראת השבת עונג אבל יסוד הדבר הוא דאורייתא. כך הוא מוכיח מענייני הלכות ידרים לשמועות והיסוד של הרמב״ם הוא שם יש הרבה מהפוסקים שהלכו בכבוד הרמב״ם לדבר הזה. גם כשיש צרה שלא תבוא, או עצירת גשמים או צרה אחרת, אסור לצום ביום שבת, אסור לגזור טעני ציבור. כך גם אסור לומר סליחות ביום שבת מאותה הטענה. גם כשיש עצירת גשמים רגילים לומר את הפיוט, תיישב רוחו, יזלו מים וכו', אבל לא יגידו בשום אופן סליחות. ולכן גם אם חלילה קרה איזה משהו ורוצים להצלת את אופי האדם, לומר עליו יג מידות וכיוצא וזה, לא כדאי לעשות כך, אז היא פותרת. אפילו במקום סכנה, לפי דעת מרן, לא כדאי לומר את הסליחות, והכלל הוא שב ואל תעשה עדיף, ויגידו במוצאי שבת אחרי חצות הלילה, אבל ביום שבת עצמו, מן הראוי להימנע בכל סדר. בשבת לא, במקום זה מנגנים את הפסוק, וביום השמיני ימול בשר ארלתו. כך היודעי הלכה, כך רגילים לשנות בין נחול לבין שבת. פדיון הבן לא ייתכן לעשות בשבת, כיוון שזה כעין מיקח ומומכר. זה רק מבין הבן שבת. אין בעיה. יכולים לבדות אותו גם אם הוא עדיין בבית-חולים, גם אם הוא לא נימול. זה לא קשור אחד לשני. יום ה-31 עושים את הפדיון. יקראו לו שם. גם יקראו לו שם, במין הראוי לא לאחר זה עניין של הצלת מפלשות. כמו שמספר ספר חסידים, הוא אומר, היה אחד שצעק שהוא בכור תפדו אותו, הוא היה מסוכן. פדו אותו וחי אחרי זה הרבה שנים. מזה למדו הפוסקים שהפדיון הוא סגולה לחיים. ולכן, דווקא משום זה, בגלל שהוא פג והוא בסכנה, בגלל יום ה-31 חשוב מאוד להזדרז ולא לאחר את הפדיון, אלא לעשות כל מאמץ לבדוק אותו עוד באותו יום, ובזכות זה, בעזרת השם, הקב'-ברוך-הוא ייבא לו חיים אמיתיים. כדאי להגיד את השם. כדאי. מי שיש לו ראייה, תודה וסבלנות, אפשר לבדוק את העניים, כן. אז צריך גם ראייה חדה וגם סבלנות. מי שאין לו אחד מהשניים, חסר לו שלא יוכל להשפעה. לא, מי שיש לו ראייה טובה לא צריך זכות מבנות. מי שאין לו ראייה טובה, אז במקום העיניים שישתמש. איך? אין לו שמוכים מהירושים האלה. אותו דבר, אין הבדל. אותו דבר. בכולם בדיקה מועילה, אבל צריך בדיקה מעולה. אם אפשר לקפל טלית בשבת, כן, אפשר. אם מותר להגיש תביעת נזקים נגד חברת ביטוח בבית-משפט, כן, אפשר. כך כותב כסף הקדושים, בחושב משפט סימן כב, שרק לאדם ירא שמים צריך לתבוע בבית-דין. אבל כשהאדם הזה אינו ירא שמים, בחזקת שאינו שומר שבת וכולי, אז אין צורך לתבוע אותו בבית-דין. אפשר לגשת ישר לבית-המשפט. לא ידוע לי, אני עדיין לא יודע על חברת ביטוח שהבעלים הם מרעי שמים שיבואו לבית-הדין. לא ידוע לי. אם יהיה באמת, אם תקום חברת ביטוח שהבעלים הם מרעי שמים, צייתא דינה שישמעו לבית-המשפט. אם אז יהיה חובה לתבוע אותם קודם בבית דין. אני לא ידוע על דבר כזה, אני לא מכיר חברת ביטוח כזאת. ישמעו על הבית דין. אדם שהוא מחלל שבת בוודאי שלא ישמע על הבית דין. ולכן אמר, אדם שהוחזק, שטבעו אותו לבית דין כמה פעמים וכמה פעמים הוא לא שמע. רק זה מפסק לזה? כן, אם הוא הוחזק לנו, גם בזה, אפילו אם הוא שומר שבת, לא צריך לתבוע אותו בבית דין. הבית דין יותן לך היתר, קח כתב סירות ולכן אפשר לבית המשפט. לא צריך לתבוע אותו קודם בבית דין. בדין אני תובע רק יהודי ירא שמים שישמע לבית דין. אבל זה מתנה על מה שכתוב בתורה. אם הוא יחזור בתשובה עכשיו, נניח חברת הביטוח אליהו, הוא יחזור עכשיו בתשובה, הוא כבר אומר, אני מוכן הכול. האם תתיר לו ללכת לערכאות על סמך זה? חס ושלום. אם נחתום שנינו יחד שאנחנו מסכימים לאכול חזיר, האם מותר לאכול חזיר? חתמנו, הסכמנו, דברים יתנים. אף אחד לא יכול לעקור את חושן משפט גם אם יחתום אלף חתימות ויעשה אלף קניינים. אין לזה שום תוקף. ולכן כל הכולה, בגלל שהצד השני לא מוכן לבוא לבית הדין. אילו היו חזרים בתשובה, הלוואי וזה יקרה, תסלח לי לחייב לגשת אך ורק לבית הדין. זה לא נחשב כבורר ולא פשרה? לא, לא נחשב. לא בורר ולא פשרה, כי הם לוקחים אותי בכוח לשם. זה לא שאני רוצה, מרצוני הטוב, ללכת לאותו השופט שאוכל חזיר ועכברים. זה לא שאני הסכמתי. אלא אין לי ברירה, כי חברת הביטוח הם מכתיבים לי את זה. אז זה לא נקרא לא בורר ולא דבר אחר. ולכן, הם ייתנו את הדין. אבל אני לא צריך ללכת. לכן במקרה שהצד השני לא מוכן לבוא לבית דין, אז מרן אומר, כדי להציל מידם מוכר לגשת לבית המשפט, אז בזה אין בעיה, ולכן בינתיים מותר לנו לתבוע את חברות הביטוח או אגד או כל אותם הגופים שאינם דתיים, בינתיים מותר בינתיים לתבוע אותם לבית הדין עד שיחזרו בתשובה. אם הוא יבוא ויחתום בפני בית הדין על שטר בוררות, שטר בוררות הרי זה דבר שהוא לא רק מבחינת ההלכה, אלא גם מבחינת החוק. זה תקף, לא משנה, לא משנה מה השיקול. זה לא משנה מה השיקול. ברגע שהוא מוכן לשמוע לבית הדין, ואני יודע שמה שבית הדין יגיד הוא כן יושמע. לא חשוב לי אם הוא עושה את זה לשם שמים או לא לשם שמים, אפילו שהשיקול שלו הוא זר, לא לשם שמים, אבל אם הוא יחתום על שטח בוררות, בזה יהיה אסור לגשת לבית-המשפט. בזה הוא יהיה חייב לגשת לבית-המשפט. טלפון באמצע הלימוד, אסור במשנה, במסכת אבות. רבי יעקב אומר, המפסיק במשנתו ואומר, מה נאה אילן זה, מה נאה ניר זה, וכולי, מעלה עליו הכתוב, כאילו מתחייב בנפשו. ולכן, לפני תשעה אני מכבה את המכשיר, לפחות עד אחת יהיה לי חירות, קצת פחות צרות מהדלות בני כזה, אפשר לשבת בשלווה, לשבת ולעסוק בתורה, להשתחרר כמה שעות מאבני העולם הזה. להכניס את היצר רע בפנים? אנחנו יודעים, פגענו בך מנוול זה בשכוב לבית-המדרש, אבל תשאיר אותו בחוץ. לא תכניס את זה בפנים, לא מהחלון ולא מהדלת, ולכן צריך לכבוד את המכשיר. אצלנו בית הכנסת רצו לעשות טלפון, אמרו, יש קהל גדול. ולפעמים יש פיקוח נפש, אני התנגדתי, אני הייתי כל הזמן נגד זה. אמרתי להם, יש הרבה ביטול תורה והרבה ביטול תפילה בדברים האלה. וכמו שלפני מאה שנה וחמישים שנה אף אחד לא מת ולא קרה כלום, אפשר לחיות בלי המכשיר הזה, ויש טלפון לשכנים, אפשר גם להמשיך לחיות גם היום. ולכן, אם היו שומעים לי כאן במשרד, לא היו קוראים לאף אחד באמצע הסדר, אפילו אם זה דבר דחוף. אם יהיה באמת פיקוח נפש, זה משהו אחר. אבל אם זה לא פיקוח נפש, אפילו אם זה דבר דחוף. יש הפסקה, שעות, שעות של אלימות, אדם צריך להיות מרוכז, תשע עד אחת. הלוואי ונהיה מרוכזים ונבין ונלמד טוב. אם אדם מתפזר כל כמה דקות טלפון או דבר אחר, זה מציג את האדם מהריכוז והלימות. לא לחינם המשנה אמרה מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו, אפילו שהוא משבח את הקדוש ברוך הוא. ולכן, אני חושש, א', מצד ביטול תורה, ב', יש בזה, מן הסתם, גם איסור גזל. אם ראש הכולל לא מרשה, יש בזה גם איסור גזל, עוד איסור נוסף. אבל ברגע שאדם אומר, מה נאה, זאת אומרת, זה לא העניין של המתפזר מקבל. לא שהוא מתקשר. אם הוא מתקשר, זה נכון, למשל, הוא אומר, מה נאה. זה כזה, זה הרגש שהוא, הוא אומר. אז הוא אדם מבטל את עצמו. אבל הוא משאיר את המכשיר פתוח, הוא מזמין את הפטפטן שיפטפט אתו. הוא משאיר את המכשיר פתוח. אז אם אני משאיר את המכשיר פתוח, אני לא יכול לומר, אני אנוס, סנוס רחמנה פטרי. יכולתי לכבות את זה דקה לפני תשע, ואז המכשיר אינו זמין. זה מה שצריך להיות, ידעו כולם. עכשיו אני, ברוך השם, עוסק בתורה, זה הדבר החשוב. אני לא יודע מה נקרא דבר דחור. אני יודע אם זה לא פיתוח נפש, יש אסור, נקודה, זה הכול. אם יש פיקוח נפש, אני מסכים. זהו, אם לא פיקוח נפש, אז אפשר לחכות עם הדבר הדחוף עד שעה אחת. אין שום דבר. כן. אם הוא דומא שם בבית והוא מצא שם דרשים עשרה שעה, הוא יקרה בבית. באמת השיעור בבית, מותר גם שם לא לענות. אתה לא חייב לאף אחד כלום. אדם ששכח מוקצה... גם מישהו בא לדבר איתו, אז גם כן לא... כן, להגיד לו, אני עכשיו דומד. מה, זה בושה להגיד שאני עכשיו באמצע הלימוד? מה הבעיה? לא יודעים. אנחנו לא יודעים להעריך את לימוד התורה. אצלנו לימוד התורה זה כאילו רק כשיש לי זמן. אבל כשיש דבר אחר, אז כל הדברים הם חשובים יותר. כמו המלך אמר להפך. אמר, יקרי מפנינים וכל חפצים לא ישבו בה. התורה היא חשובה יותר מכל הדברים האחרים. אתה צריך אותי בשעה שאני לא לומד. עכשיו אני לא עסוק, עכשיו אני באמצע הלימוד. מה הבעיה? אדם שכח מוקצה... איך? אני אגיד, אין שעה כזאת, זה לא... הלוואי, הלוואי ואני אקיל את האנשים האלה שיגידו כך. הלוואי, אם חלקי יהיה חלקם, מה יש לזה? זה לא בושה. הלוואי וירדמו כמותם בישראל. אז גם הצד השני ישב, דוגמא. אני לא יודע, אני לא מדבר. אני אזכה גם את הצד השני. אדם שיש לו טפ על השולחן, שישאיר את זה. אין בעיה, אם זה לא מפריע לו, אם הוא לא צריך לצורך גופו ומקומו, אסור, הליבא דקול עלמא, אסור לו להוציא את זה. מה שיש לו הרגשה לא טובה שזה מונח על השולחן, בשביל הרגשה לא נעימה לא מתירים איסור טלטול מוקצה, או שיחסר את זה, כמו שאתה אומר, אבל לטלטל את זה אסור. אבל בזמן שהחבר מגייס על המיטה לכל ילד, והוא לא רוצה להתירים איתו עכשיו, אבל הוא לא יכול להיכנס לחדר. הוא רואה, מגייס פה, הרדיו פה, אז הוא רוצה. אסור, אין אפשר. לשלוח ילד לבית-ספר ממ״ד, אם מותר לכתחילה או בדיעבד. אסור לא לכתחילה ולא בדיעבד. גם בשעת הדחק לא. גם משום שלום בית. גם משום שלום בית, בהחלט. משום שלום בית אני אוכל חזיר? צריך להבין שזה בדיוק אותו דבר. אין שום הבדל בין שני הדברים. משום שלום בית אני מוותר על חומרה, אבל משום שלום בית אני לא אוכל חזיר. אנשים מבינים את האלף ר׳ הזה, צריך להבין גם את האלף תואר השני, ואני אסביר למה. רבותינו אמרו גדול המחתיאו יותר מהאורכים. אנחנו מתחתנים כדי להביא ילדים, לגדל אותם לעבודתו את דבריו. שהילדים יהיו יראי שמיים. אדם לא הולך להביא ילדים שיהיו פושעים, שיהיו חלילה כופרים בעיקר. עכשיו אני חייב לשלוח את הילד לבית ספר, ששם יש את המקסימום, את כל הסיכויים שהוא יהיה ירא שמיים. זה הדבר הראשון. אני רוצה שהוא יהיה גם למדן, שיהיה לו גם השכלה, אני רוצה הכול. אבל קודם כל, הדבר הראשון שהקדוש ברוך הוא מחייב אותי בשביל למדן לבניך, שהילד יהיה לו יראי שמיים ותורה. עכשיו, איך אני יודע אם בבית הספר הזה יהיה לו יראי שמיים או לא? מה, אני נביא לדעת מה יקרה לו? אני לוקח את הסטטיסטיקה, תחנה סופית. אני רואה בית ספר פלוני ושם מורים יראי שמיים. כל המורים שם משתדלים, יש בהם טופח היונת להצפיח בעירת שמיים. אתה רואה, מתוך מאה בוגרים 99% ברוך השם יצאו ירשמו. אבל אם בבית הספר השני מתוך המאה היו 50% בסוף דתיים ו-50% לא. אז אתה רואה בתחנה עסוקית, אתה רואה את התוצאות, וכי זה אתה יודע בערך מה יש. אם יש בכוס תה רעל, זה לא מאה אחוז שהילד ימות, רק חמישים אחוז. אני אתן לילד לשתות מהכוס תה? תגיד, זה לא מאה אחוז, יש סיכוי שבעזרת השם הוא ישתה את התה והוא יישאר בחיים. אפילו אחוז אחד אני לא אתן לו. אני אחפש את הכוס תה שהוא נקיס, טרילי, ואני אתן לילד שלי ללמוד. כך גם לגבי בתי ספר. אני בוחן כל בית ספר, ואני רואה לפי התוצאות כמה מתוכם שורדים, כמה מתוכם יוצאים מרעי שמים. אם יהיה לו פחות השכלה, יותר השכלה, אז זה לא נורא. איך נאמר שם בגמרא? מוטב שיהיה שוטר כל ימיו ולא יהיה רעש שעה אחת לפני המקום, אז יהיה לו פחות השכלה, אבל יהיה לו את הדברים היסודיים. הוא יצום בכיפור, הוא ישמור שבת, וכן הלאה, וזה הדרך. לצערנו, רוב ככל הבתי ספר של הממ״ד, מבחינה זו... אין להם הצלחה מלאה, יש חלק שיש להם כישלונות גדולים, יש חלק פחות, אבל בתחנה הסופית תבדוק. לך תעשה היום סקר תלמידים שלמדו בבתי ספר ממ״ד, והיום הם בגיל 22-24. מה התוצאות שם בתחנה הסופית? התוצאות לא מעודדות בלשון המעטה. יצאו באחרונה גם ספרים, פעם רק דיברו. היום גם יצאו ספרים על התופעה למה אותם הנערים זורקים את הכיפה. חלק זורקים את זה בצבא, חלק לפני הצבא, חלק מסבירים כך, חלק מסבירים כך, לא חשוב לי מה ההסברים. אני מסתכל בתחנה הסופית, אתה רואה, בגיל 22, 50% זרקו את הכיפות והם מחללי שבת. אז אני אשלח את הבן שלי למקום כזה? בוודאי שלא. תשאל את פרופסור אבנר שקי, מי כמוהו אדם משכיל ואוהב השכלה, איפה הוא שלח את הילדים שלו? כולם רק לבית הספר של החינוך העצמאי, למרות שהוא היה במפלגה שזה לא נער לחברים שלו. תמיד הוא היה מותקף בגלל הדבר הזה. אבל הוא אמר, אני לא אשאל את אף אחד, אני לא אקריב את הבנים שלי על מזבח המפד״ל בגלל השטויות שיש להם. הוא שלח אותם לחינוך העצמאי, הוא שלח אותם לתלמודי תורה. ואז האדם משתדל, הוא עושה מציגי את כל המאמצים. אם חלילה וחס קרה פשלה, אם חלילה איזה ילד נהרג בתמונת דרכים, אז החדש-ברוך-הוא יסלח לו, הוא ניסה את הכול, ואז קורה גם. אבל כשאני מראש יודע שבאותו בית הספר, כשמגיעים הנערים האלה בגיל 22-23, הסטטיסטיקה מראה ש-50% אינם שומרי שבת, זה לא בית ספר דתי בשבילי. השלד שיש שם הכתוב דתי, זה לא מעלה ולא מוריד. אני לא מסתכל על השלטים, אני מסתכל בתחנה הסופית. ולכן, לא שייך להתפשר, להגיד, זה לא ודאי חזיר, זה 50% חזיר. אבל ספק דורת הלך אומרה, הרי בנפשות לא הולכים אחרי ארום. בנפשות הם יוצאים לחשוש גם למיעוטה דמיעוטה. הם מחנכים אותם שם ללכת לצבא. ואנחנו יודעים היום מהו הצבא. פעם אדם דתי היה בצבא יחד. אולי להינצל מהלגורי העבירה או מדברים אחרים. היום אתם יודעים בדיוק מה זה צבא, אתם יודעים מה קורה שם, את הרמה של הדיבור, הסלנג הצבאי, הניבול פה או הדברים האחרים שיש שם. והם מחנכים אותם ללכת לאותו מקום. הם אומרים שיש קידוש השם ללכת לצבא. מה קידוש השם? שהוא יצא משם הפושע? שהוא יצא משם מחללי שבת? הרי אסור לאדם להביא את עצמו לידי ניסיון. הגמרא במסכת, רגע, הגמרא במסכת בבא בת ראה נז, הגמרא אומרת, איכא דרכה אחרינה נקרא השער. מה פירוש השער? הגמרא מדברת כך, יש סמטה שיש שם אנשים שמכבסות. יש עוד סמטה שנייה שהכול ריק. אני הלכתי באותה הסמטה שיש את הנשים וסגרתי את העיניים. עמדתי בניסיון. על זה הגמרא מדברת. נו, תגיד, האדם הזה סגר את העיניים? צדיק גמור, לא? הגמרא קוראה את אותו אדם רשע. למה רשע? עמד בניסיון. כולה כבוד לו. אבל איכא דרכה אחרינה הוא העמיד את עצמו בנושאיה. הוא העמיד את עצמו לניסיון, רשע. מי שמור על המדינה? הקדוש ברוך הוא. מי שמר עלינו? ברק שמר עלינו? מי שמר עלינו? שחד, ברק, אתה רואה את המובאים האלה? אתה רואה את האנשים האלה? הם שמרו עלינו דברים ותיקים. כמה שיעורים שאלו את הרב על חממה לגבי השואה. הרב אמר שהיו רבנים טועים שאמרו שנשאר בפולין ולא נרדו. ואם לא יתגייסו לצבא, ואם לא ייכנסו בצורה מאורגנת לצבא, אולי זו אחת הטעויות שהציבור הדדי, אולי החרדי, לא נכנס לצבא, בגלל השלטון במדינה נראה חילוני לגמרי. אם כן היו נכנסים, אז אולי כבר היו ראשי רמטכ״לים וראשי צבא אחרים, בגבע בצציון. הם היו מצוינים. מה זה מצוינים? יפי פיים, נתנו לו להיות אלוף. נתנו לנו להיות אלופים, נתנו לנו לנהל את הצבא. איפה אתה חי? הלוואי, מהפה שלך לשמיים. אתה חי בהשלייה, אתה לא מכיר את הממסד, עד כמה הם עוינים אותנו ופוחדים מאיתנו שלא נשתנה את על הכול. השאלה, יש תשובה. היה נחל חרדי, לא יודע כמה הוא הצליח, כמה הוא נכשל, אבל יש פתרונות בכיוון הזה שהמסגרת תהיה אך ורק מסגרת שכולנו דתיים וכולנו שומרי שבת. ההסדרניקים התחילו בכיוון הזה, אבל ההמשך לא היה מוצלח. תחילת השירות, עד סוף השירות אנחנו נישאר נטו קבוצה שכולנו יראי שמים, אז יש הבה אמנה למהלך שלכם, למה שאתה אומר. אז אם הם ידעו שאצלנו זה תנאי בל יעבור, אז הם הסכימו, כמו שהסכימו לנחל החרדי, יצאה ביום ראשון קבוצה כזו, ביום ראשון שעבר, כי הם מודיעים שאין להם ברירה. זהו זה, אז הם הסכימו, התפשרו על זה, אז גם למפדל היו נותנים את ההסדרים האלה, את כל התנאים האלה, הם היו מתפשרים ולא היתה להם ברירה. אבל כשאני אומר את המילים שאמרת, פיקוח נפש וכו', אני מוריד את הראש, הם אומרים, בין כהני יסכים, אז הם מכניסים ליחידות שלנו בכל יחידה את הבנות וכולי, וכל מרעים בשין שיש שם. והתוצאה היא שהבחורים שלנו עם הכיפות, ביום הראשון אתה הולך ליחידה, אתה רואה כך וכך חובשי כיפה, כשאתה גומר את השהות אחרי שלוש שנים, אתה רואה 50% מהם כבר... אצלך לא היו אחוזים, אתה סוגר את העיניים, אתה סוגר את העיניים מה קורה במדינה. לא ראית במדינה שלנו מישהו זרק את הכיפה? אתה חולק על המציאות הזו? יש מציאות כזו. אז מי יכול לומר לבן שלי, לי זה לא יקרה? מישהו יכול לומר לי זה לא יקרה, לבן שלי זה לא יקרה? מה אתה מדבר? אז אתה עמדת בניסיון, אבל הגמרא, הבאתי לכם את הגמרא, הגמרא אומרת, מי שעמד בניסיון סגר את העיניים, ולאותו שסגר את העיניים לא נותנים צלש. הגמרא קורא לו רשע, אתה אומר כל בוקר, אל תביענו לידי ניסיון. אז אתה הצלחת לעמוד בניסיון, אבל תסתכל מה קורה לאחרים. מה, היום הצבא שלנו הוא מתירני, המילה הזו, מתירני, פירוש הדבר שהכל מותר, לא רק לאכול חזיר ולבעון מידה, הכל בכל מכל כל. אז מה יעשה אותו הבן ולא יחטא? מה אתה חושב? אתה חושב שהעולם הוא הפקר? אדם לא ייתן דין וחשבון? על משהו מעונן לילדים שלו? אין דבר כזה. אדם מביא ילדים, הוא חייב לחנך אותם לעירת שמאי. ואם הוא שולח אותם למקום שהוא יודע שהמסלול יהיה בסופו של דבר, שהבן הזה 50% הוא יחלל שבת. אז הוא ייתן את הדין, למה הוא שלח אותו למקום כזה? מה זה, העולם לא יפגע, הקדוש ברוך הוא יתבע אותו. כולם יורדים על רגע. בדיוק. אתה שומע? כולם יורדים, חלק יורדים לדיוטה התחתונה, אוכלים חזיר במחללי שבת, חלק לא. גם הרמטכ״ל שלנו, שאול מופז, הוא למד בבית ספר דתי. אבל הוא הגיע לצבא, הוא נהיה פושע, הוא נהיה גם מחלל שבת, כמו כולם. איציק מודיחה גם כן היה בהתחלה דתי, הוא גם כן למד בבית ספר דתי. והתקלקלו, הגיעו לשם, נהיו מה שנהיו. אז מה, אני יכול לומר לבנים שלי, לי זה לא יקרה? איך אתה יכול לקחת, להמר על החיים של הילדים שלך? הרי גדול המחתיא הוא יותר מההורגות. אתה לא מדבר כאן על איזה חסידות. אז הוא ילך למקווה שמה, הוא יחמיר? לא על זה הרי מדובר. מדובר כאן שהוא יישאר שומר שבת, על המינימום שבמינימום. איך אפשר? לכן קל מאוד לסגור את העיניים ולומר, חירוץ, פיקוח נפש, צריך לשמור על המדינה. אבל לשמור על התורה, לשמור על השבת, זה לא צריך. לזרוק את השב״כ, לזרוק את הכיפה, לזרוק את הכול. אתה אומר דבר כזה, זה נראה דבר מובן מאליו, שחי עם המדינה, צריך להשתתף, זה לא מובן מאליו, לא. מובן מאליו שאני צריך לשמור שב״כ, זה מובן מאליו. והצבא צריך להתיישר לפי זה. זה צבא טורקי או זה צבא יהודי? צבא יהודי צריך ללכת לפי התכתיב שלנו. היחידה תהיה כולם חיילים דתיים וילכו לפי התכתיב שלנו. לא רוצים? אנחנו לא הולכים. זהו זה. ככה צריך להכתיב להם, ואז הם יורידו את הראש. אז הם ילמדו שאיכא דרכה אחרינה. זה מה שצריך להיות מלכתחילה. ואדם שהוא סוגר את העיניים ומנסה להיתמם, אז חלילה וחס הוא אחר כך מקבל את התוצאות. מקבל ילדים הביתה, ילדים שאין מחלל לשבת. אתה לא נכווית מזה, ורצון שלא תיקבע מזה. עומדים אנשים, משפחות, שקיבלו ילדים כאלה הביתה אחרי הצבא. אתה יודע איזה אסון זה. אתה יודע איזה כאב נורא זה שאדם מגדל בן, נותן את הנשמה, בסופו של דבר לקבל את הבן ככה. היה יותר קל לקבל את הבן בארון מיקי. אמרתי, גדול המחליאו יותר מהאורקל. האבא הזה אומר לי, הוא בוכה לפניי. אם היה הולך שם ולא חוזר, לא הייתי נאכל, לא הייתי אכול וקרוע כמו שאני רואה אותו היום, אוכל בכיפור ומחלל שבת. אז צריך להסיק מסכמת, להגיד במקרה, זה לא אחד, זה לא שניים. מה זה? אנחנו אנשים מבוגרים, צריכים לראות את המציאות ולהסיק מסקנות. טוב, תרשו לי לחלוק עליו. יש בסימן שכט נושא ארוך והנושא שלו. מגיע לסימן שכט, אני אסביר בהרחבה את הנושא, מדוע הוא טועה בנושא הזה, במחילה מקרובה. אולי תרשו לי. שאין תלמוד תורה מה היה? הגמרא אומרת, על מקום שאין תלמוד תורה, מחרימים, מחריבים. הגמרא כבר דנה בנושא הזה, והשולחן ערוך ויראה דעה סימן רמ״ה העתיק את דברי הגמרא. אתה זוכר את העיר ימית, זיכרונה לברכה? אתה זוכר, היו עוד כמה ערים שם, בסיני וכו'. עליהם השלום, זיכרונה לברכה, הם נחרבו בגלל הדברים האלה. זה כואב מאוד שימית נחרבה, אני לא שמח, אבל היא נחרבה בגלל הדברים האלה. לכן צריך להסיק מסקנה. אם אין תלמוד תורה במקום שאני גר, אז אני עוזב את המקום. אני עובר דירה למקום אחר, שאני אגדל את הבנים שלי. אם אין שם אוכל כשר, אם האוכל שם הוא חזיר, מה אני עושה? אי אפשר לאכול, אז אין ברירה. אני עובר דירה למקום שיש אוכל כשר. אתה מבין שאי אפשר להתפשר ולאכול חזיר.