דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום | הרב אמנון יצחק

בעזרת ה' נעשה ונצליח וה' עלינו ברחמיו ירוויח

מאמר א:

פרשת משפטים: "כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם" (שמות כא ב)

"כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי" - יכול תקראנו עֶבֶד לשם בזיון? תלמוד לומר: "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר לָךְ" (ויקרא כה לה) נהוג בו אחווה. וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ - נהוג בו אחווה. לא יכול לקרוא עֶבֶד לשם ביזיון. 'יכול אף הוא לנהוג בו אחוה? תלמוד לומר: "כִּי תִקְנֶה עֶבֶד". מצד שני האם העבד יכול לנהוג אחווה באדון? – לא! כי הוא נקרא בכל אופן עֶבֶד, צריך לקחת עליו שהוא אדון. 

כשאדם מקבל על עצמו את הוראות התורה, הוא מתהלך במעגלי התורה ונתיבותיה, אז מועיל הוא לתיקון העולם בכללו. דרכי התורה שלום ונועם הם, הגשמת דרישות התורה משכינה שלווה ושובע שמחות בכל האנושות. והכל מתנהג ע"פ היסודות שהשקיע השי"ת בבריאתו את העולם ובהתאם להוראות התורה. כמו שאמור ז"ל: 'צפה הקב"ה בתורה וברא את העולם'. אבל כשאדם מערבב את התחומים ההיפך מתנאי התורה - הרי הוא גורם כשלון לעצמו ולכל העולם כולו. 

כל שינוי מההוראות וערבוב הסדר גורם ההיפך מהשלום והשלווה, אפילו שלכאורה נדמה לו לאדם ששומר על העקרונות וההוראות אלא שהוא מקדים ומאחר אותם לא לפי סדרם, כבר פוגע ומקלקל. למה הדבר דומה? לחולה שעליו לגמוע את התרופה שהרופא רשם וסידר לו, והוא אינו שותה את התרופה בזמנה וכסדרה והוא עוד מתחכם להעדיף ולהחסיר מן הסממנים שהרופא רשם לו, כמובן שסם החיים והרפואה עלול לההפך לסם המוות! 

אדם שאומרים לו: 'תשמע, אתה צריך לקחת שלושה (3) כדורים בכל יום במשך שלושה (3) שבועות' 

והוא אומר: 'בשביל מה אני צריך לחכות כל כך הרבה זמן? אני אבלע את כולם ביחד! לגמור את הסיפור מהר ביום אחד, בשביל מה?' - הוא ימות! אל תשנה את הסדר, יש סדר לכל דבר, אל תמהר את המאוחר ואל תמהר את המוקדם, תעשה מה שהתורה אומרת בדיוק כמו שהיא אומרת. כך הם הוראות התורה, הן מרפאות רק כשהם מבוצעות בזמנן וכסדרן בהתאם ובסדר של חכמת הבורא. 

הנה לדוגמא: התורה צוותה למלווה כסף לחברו: שלא יגוש את חברו, ואת הלווה זרזו חז"ל ואמרו לו: 'פריעת חוב מצווה!' אז למלווה יש - לא יגוש. וללוה יש 'פריעת חוב מצווה'. אם כל אחד עומד על ציוויו המיוחד לו, אז כל הענין הולך ומתבצע בנעימות ושלום. 

אבל כשמתחלפים החיובים זאת אומרת המלווה מעיק ללווה בטענת: "פריעת בעל חוב מצווה" מה קורה אתך?! 

והלווה מאידך גיסא מטיח דברים ואומר לו: 'לא יגוש! לא יגוש!' כל אחד משתמש במצווה ידועה אבל שלא כסדרה שלא בזמנה ושלא במקומה, הרי הם מרבים קטטה שנאה והם יגרמו פירוד וחורבן! אז אם משתמשים בזה כמו שצריך - שלום ושלווה, אבל אם כל אחד טוען לשני בצדק כאילו אומר לו מה הוא חייב - אז לא ישכון השלום. גם בין בעל לאשה, הוא אומר לה מה היא צריכה לעשות והיא אומרת לו מה הוא צריך לעשות וככה הם מתקטשים כל ימי חייהם, אבל אם כל אחד יגיד לעצמו מה הוא צריך לעשות, מה שהשני אמר לו והוא יעשה - הכל יהיה בסדר. 

גם במצוות פריקה וטעינה: התורה צוותה: "עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ" (שמות כג ה) והמצווה עוד יותר: ב'שונאו' - כדי לכוף את יצרו! אדם הולך בדרך ורואה חמור של החבר שלו נפל אז מצווה לעזור לו, ועוד יותר אם זה שונא, דהיינו; בשביל להוריד את השנאה. אדרבא! הוא אומר: תראה מה זה, אנחנו שונאים אחד את השני והוא רואה אותי ככה שהאוטו שלי נתקע והוא עוזר לי להחליף את הפנצ'ר?! פששש... מיד נהיה שלום ביניהם. אז התורה שרוצה באהבת בני אדם אומרת: "עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ" כי היא רוצה בהתקרבותם היא רוצה אותם בכל התנאים והסיבות אפילו של איבה: איך לחדש את האהבה וההתקרבות. משום כך מצווה: לעזור לשני ולהתגבר על רגשי האיבה.

 כמו שאמר הרמב"ן ז"ל בפרשת כי תצא: "לֹא תִרְאֶה אֶת חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ נֹפְלִים בַּדֶּרֶךְ וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ" (דברים כב ד) וזה לשונו: 'ואמר בכאן אָחִיךָ, ושם: אויבך ו:"שֹׂנַאֲךָ" (שמות כג ה) לומר: תעשה עמו כן ותזכור האחוה ותשכח השנאה!' 

פעם קורא לו "אָחִיךָ" פעם "שֹׂנַאֲךָ" ופעם "אויבך" בשביל להגיד: תזכור תמיד את האחווה ולא את השנאה. 

כשהשונא רואה: ששונא עוזר לו ממילא יתקרב אליו והסוף: שהשלום יאחד אותם מחדש, וזה כל זמן ששניהם נכנעים ומצייתים להוראות התורה. 

אבל אם יאמר בעל החמור לשונאו: 'הואיל ועליך המצווה אתה תעמול ואני אשב ואנוח!' משתמש הוא במצוות התורה להנאה עצמית ולשעבוד הזולת, אז התורה פוטרת גם את הראשון מלעזור לשני. והתוצאה היא: העמקת השנאה, 'צער בעלי חיים' גם יש פה ואין שלווה ואין נועם ואין שלום. 

וכן בדין של עבד: כל זמן שהאדון מסביר פנים לעבד, מרומם ומתנהג אתו בכל ההידור האנושי, כמו כן העבר יודע ומכיר את מקומו וערכו והוא מעריך את היחס הטוב והאנושי של האדון ואינו מראה סימני בעיטה, אז משני הצדדים מתבצעת כוונת התורה של: "דַרְכֵי נֹעַם" (משלי ג יז) והחזרתו של העבד למעלתו האנושית הקודמת! 

כי אדם כזה (עבד) הוא שפל! הוא מושחת המידות, להיכנס לתוך בית של אנשים לקחת להם דברים בלי רשות באמצע הלילה להפחיד אותם, יכול להיות שהוא לקח שמה את הכסף של האירוסין של הכלה - הרס בית! יכול שהוא לקח את הכסף של החינוך של הילדים, לך תדע מה זה גרם...

 וגם עידונו של האדון ע"י קיום מצוות: "אהבת ישראל" שלאדון יש לו עבד הוא צריך להתנהג אליו כמו אדון בעצמו; "קנה לו עבד קנה לו אדון" צריך להתנהג אליו יפה! אז גם הוא מתעדן בנפשו הוא גם כן מצטיין במצות באהבת ישראל. מתוך התמזגות של שני הרצונות של האדון והעבד - נעשה רצונו של השי"ת. 

אבל כשכל אחד תובע את קיום המצווה המוטלת על השני; העבד טוען: עליך להביא לי טוב יותר: "כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ" (דברים טו טז) כתוב בתורה "כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ"; אפילו אם יש כר אחד בלבד לאדון אז העבד קודם, כשיש שנים צריך לתת לו בשווה, וכשיש אחד - נותן אותו דוקא לעבד. 

והאדון מדגיש על כל צעד ושעל: שהוא עבד קניין כספו; "אני קניתי אותך, אתה שווה כסף, אתה כמו חמור! קניתי חמור, קניתי עבד אתה קנין! אוּ אַה - זה גורם לבלבול סדר מעשה בראשית. אין שלום אין שלוה לאלה שמהפכים את הקערה על פיה. אין נועם ואין מרגוע למערבי התחומים שהוטוו מאת השי"ת, לו ידעו לשמור על הקווים וכל אחד היה יודע לדאוג ביצוע תפקידו שלו היינו זוכים לשלווה ואחווה בישראל ובכל העולם כולו! כי: "דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם". 

מאמר ב:

"אִם אֲדֹנָיו יִתֶּן לוֹ אִשָּׁה וְיָלְדָה לוֹ בָנִים אוֹ בָנוֹת הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ וְהוּא יֵצֵא בְגַפּוֹ" (שמות כא ד) "כִּי מִשְׁנֶה שְׂכַר שָׂכִיר" (דברים טו יח). 

'אמר רבי יצחק: 'מכאן שרבו מוסר לו שפחה כנענית ואפילו בעל כורחו של העבד'. זאת אומרת רבי יצחק אומר: שרבו זה האדון שלו, מוסר לעבד הזה שפחה כנענית, ואפילו בעל כורחו של העבד, העבד לא רוצה, בעל כורחו! מזה שכתוב: "אִם אֲדֹנָיו יִתֶּן לוֹ" יכול האדון ליתן לו. 

וכן פסק הרמב"ם ז"ל: 'מי שמכרוהו בית דין יש לו לרבו ליתן לו שפחה כנענית, ולאדון בן בנו של האדון אם מת אביו. גם הבן שלו אם מת אביו. הרי זה נותן לו שפחה וכופהו ע"ז, כדי שיוליד ממנה עבדים, והרי היא מותרת לו כל ימי עבדותו שנאמר: "אִם אֲדֹנָיו יִתֶּן לוֹ אִשָּׁה", זאת אומרת היא יכולה להביא ילדים, הילדים האלה הם עבדים והם רכושו וקנינו של האדון, ובבוא היום האדון יכול לשחרר את העבד והאשה וילדיה נשארים לאדון, 'והמוכר את עצמו - אסור לאשה כנענית כל ימי עבדותו' עד כאן לשונו של הרמב"ם. 

הנה, מידי פעם מתעוררת לפנינו השאלה: איך זה מתירה התורה ועוד נותנת רשות לעשות מתוך כפיה לאותו אומלל שנמכר לעבד, להתגאל ולהזדהם בשפחה כנענית ולהוליד ממנה בנים עבדים?! האם לא די לו בסבלו הקשה של השעבוד שימרק את חטא הגנבה? עצם זה שהוא סובל בשעבוד שהוא צריך לשרת את אדונו האם זה לא מספיק למרק את החטא של הגנבה? למה עוד צריך להשפילו ולזווג לו שפחה כנענית? מה התועלת תצא מזה? 

האכיל טריפה במונסי והתאבד!

ועוד, הלא יתכן שהגנב הזה שמכרוהו בית דין הוא איש הגון ומושלם במידות ואפילו תלמיד חכם! אלא נכשל בעבירת גנבה לרגלי נסיבות שונות, וכעת אין בידו להשיב את הגנבה... 

כמו המקרה הנורא ואיום! שאדם נקלע לחובות ב'מונסי' ולא ידע מה לעשות, והיה לו אטליז ומוכר בשר, והתחיל לקנות בשר טריפה, והאכיל את כל העיר במשך שנים!!! 

כל מונסי על רגליה, וכל זה מנסיבות שהוא נקלע לחובות ולא היה יכול להחזיר ונכשל בדבר הזה, ובסופו של דבר כשנתברר הדבר הזה ונתגלה - הוא התאבד! 

אבל קורים מקרים בעולם, ויכול להיות שאפילו אדם שהוא הגון ומושלם במידות ואפילו תלמיד חכם, נכשל בעבירת גנבה לרגלי נסיבות שונות, וכעת אין בידו להשיב את הגנבה, אין לו שום ממון להחזיר את זה. אם כן הוא בא כבר עונשו בזה שמוכרים אותו לעבד, ונשללת ממנו החרות, האם צריך להוסיף על נבלותו? ולחתן אותו בעל כורחו מה שנקרא עם שפחה כנענית?!

 יתכן גם שהגנב הוא כהן בעל קדושה יתרה! והוא נכשל, ונאלץ להמכר ע"י בית דין, הכי נכון שהוא נפגע בקדושתו ויכריחהו לשפחה כנענית שעליהם נאמר: "בְּשַׂר חֲמוֹרִים בְּשָׂרָם" (יחזקאל כג כ) ?! הלא התכלית הרצוי בכל עונש שהתורה מטילה על עוברי עברה שאיפה לשיפור! ואיך מעמידים בסכנה את כל יתרת נפשו של האיש הזה? הלא יתכן שכעבור שש שנים יהיה מורגל לאורח החיים המכוערים של אשתו הכנענית... ובכן מה מתכוונת התורה בהיתר זיווג זה? מה המטרה? איפה השיפור פה? 

אומנם התורה שהיא עטופה סודות, ומי יהין לבוא עד חקר וסוף תכליתה ומגמתה, שהרי שכל א-לקים היא! אבל מה שמועיל לשיפור המחשבה המוסרית שלנו, מה שיועיל לנו במחשבה המוסרית, ויזכך את כוחות הנפשיים שלנו בחיים המעשיים, הורשה לנו שנלמד ונעין בכל מה שאפשר להבין את התורה. ובכן, כל העניין של מכירת הגנב לעבד אינו בא רק לשם סילוק החוב שהוא נתחייב בגנבתו, המגמה העיקרית היא: גם כתגמול לאותו מעשה התועבה והשחתה שביצע הגנב. כי מעשה גנבה בדרך כלל מראה על העדר הרגשה והשתתפות בנפשו של הזולת. ומעשה המכירה ע"י בית דין באה לישר את העקמומיות שבנפשו של הגנב, ע"י היסורים הכרוכים עקב העבודות, יזכה לידי הזדככות וע"י העבדות יגיע לעידון נפש ורגישות לצער הזולת. 

לא די בזה שהוא משיב לבעלים את הגנבה אשר הוא גנב, כי גדול מחטא הגנבה הוא הפגם הרוחני בנפש עצמה. כי ההכנה לביצוע הגנבה - הוא טמטום הלב. ההכנה לביצוע הגנבה לפני שהוא הלך לגנוב היה לו טמטום הלב. מה זה לב מטומטם? טמטום זה סתום, הלב שלו היה סתום. 

'אוזן ששמעה בהר סיני: "לֹא תִּֿגְנֹב" (שמות כ יב) והלך וגנב- תרצע!' 

עושים לו חור באוזן, אם זה היה סתום אנחנו נפתח לך את זה שיהיה פתוח שאתה תבין מה זה הטמטום הלב כזה, לא מרגיש בצער זולתו ולא ירטט, הוא לא רועד אפילו בביצוע הגנבה. ובכן, מגמת השעבוד היא לא רק להחזיר את הנזק החומרי שגרם לחברו, אלא מכוון גם להשפלתו של נפש הגנב ע"י עינוים ויסורים, השעבוד ירכך את ליבו: להיות מרגיש בצער הזולת. שִׂכלו יתחדד להיות מקיף כל פעולה ופעולה ולהיות 'רואה את הנולד'. כל פעם שקוראים לו לעשות איזה משהו איזה שליחות או איזה עבודה, הוא נזכר: איך הוא טיפס על הצינור בשביל להכנס לדירה לגנוב כמה שקלים, כל פעם הוא יזכר בזה, יש לו מספיק זמן - שש שנים יש לו, זמן כל צעד ושעל 

להזכר בתסריט איך הוא אמר לעצמו: "חמש דקות פחד - ואני מסודר" החמש דקות עולה הרבה זמן! והוא ידע, והוא יתחדד, לאט לאט הוא יתחדד להיות מקיף כל פעולה ופעולה ולהיות רואה את הנולד. לו ידע שמעשה זה עלול לפגוע ולערער את נפשו של הניזק או הניזקים, שזה עלול למנוע חינוך של ילדים, שזה עלול לבייש כלה עניה שחבילת האירוסין תתפרד, ההתמוטטות החומרית עלולה לעיתים קרובות יכולה לגרום להתמוטטות רוחנית. 

כבר שמענו מכמה מקרים שאנשים מסכנים 'שמו נפשם בכפם' שלא עמדו בחובות או שלא עמדו במטלות לחתן ילדים, או קיבלו שבץ רח"ל! מרוב לחץ וכן הלאה, ועוד גונבים להם את זה?! בין רגע נעלם להם הכל! 

לו ידע הגנב כל זה, והיה משקיף קצת לתוצאות אולי לא היה מעיז ומתאכזר עד כדי כך. משום כל קנסה התורה: מכירה לעבד שיכנע ויהיה מושפל ברוחו, שירגיש גם הוא את עצר הפרידה וההרס של נפשות שהיו קרובות זו לזו; יקים משפחה יבנה לו קן משפחתי חדש! ועוד טרם שיספיק להתבסס, יגיע סוף השנה השישית ואז יהיה נאלץ לעזוב אותם לאנחות, אשתו וילדיו נלקחים ממנו ועוברים לאדוניו, איש אחר הוא השליט על יוצאי ירכו, - אוּ אַה! כמה קשה ומרה היא הפרידה היא מבשרו ודמו, פרידה זו תרכך את לבבו: להרגיש בצער הזולת. 

הרי זה מה שאתה יכולת לעשות לניזק, כשעלית, לא לקחת בחשבון: שאתה יכול להפריד משפחה! אז נותנים לך לעבור את אותו תהליך, את אותו תסריט, ובתום השש שנים לוקחים לך את האשה ואת הילדים שלך. 

וכן מצאתי בס"ד יסוד ועזר לרעיון ללבי בפרשת העבד הנזכר לעיל בפרוש הרלב"ג על התורה, וזה לשונו: 'וכן: "וְנִמְכַּר בִּגְנֵבָתוֹ" (שמות כב ב) יכריחו האדון לשאת שפכה כנענית, ולבסוף לא יהיה לו האשה והבנים, רב לו מהיגון והצער, ובזה יתרחק מהמידה הפחותה: גנבה! ולא יבוא לזה'. 

ממעשה עברה זה והעונש, אפשר להקיש אל שאר העברות ותוצאותיהן, לו היינו יכולים לכלכל ולעין את התוצאות של כל פשע ומכשול שאנו נתפשים בהם לעיתים כל כך קרובות, לו השכלנו בכל פעם לדון מהעכשיו המצומצם על התוצאות הנובעות מכל מעשה שהוא בלי מחשבה, בודאי שהיינו נפגעים מפגעים רוחניים עצומים מאוד! 

ושמעתי בשם מורינו ורבינו הגאון הצדיק הקדוש רבי יצחק ולטש'יין על הפסוק: "כִּי אֶת כָּל מַעֲשֶׂה הָאֱ-לֹקִים יָבִא בְמִשְׁפָּט עַל כָּל נֶעְלָם אִם טוֹב וְאִם רָע" (קהלת יב יד) ופרש רש"י ז"ל: מאי "עַל כָּל נֶעְלָם"? זה הרק בפני חברו או ההורג כינה בפני חברו'. 

שלמה המלך ע"ה בספר 'קהלת' מתחיל: "הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל" (קהלת א א) ומסיים: "סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱ-לֹקִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם" (קהלת יב יג) 

"כִּי אֶת כָּל מַעֲשֶׂה הָאֱ-לֹקִים יָבִא בְמִשְׁפָּט עַל כָּל נֶעְלָם אִם טוֹב וְאִם רָע" אז הקב"ה יָבִא אותנו בְמִשְׁפָּט על כל דבר, בן טוב בין רע ועל כָּל נֶעְלָם, לא רק על הגלוי, מה אומר רש"י מה זה עַל כָּל נֶעְלָם? עַל כָּל נֶעְלָם - זה הרק בפני חברו, אדם רוקק יריקה בפני חברו, אדם כזה יבוא על זה בְמִשְׁפָּט גדול אצל הקב"ה! למה זה נֶעְלָם? למה זה נֶעְלָם? הוא עשה את זה לידו, הוא שמע מה הוא עושה הוא גם ראה מה הוא עושה - למה זה נֶעְלָם? 

הוא אומר על ה: נֶעְלָם - זה התוצאות שיגרמו בגין הרקיקה הזאת; הוא יורק - זה בגלוי בפרהסיה עם רעש. אבל את התוצאות הנעלמות של מה שזה גרם את הבחילות את ההקאות - את מה שיעבור על החבר שלו והצער שהוא גרם לו, את הנעלם הזה הוא לא ראה בשעה שהוא רקק, וע"ז יָבִא אותו בְמִשְׁפָּט. 

או ההורג כינה בפני חברו, לוקח כינה מהראש והרג אותה וההוא נגעל והוא איסטניס לא יכול לסבול את זה, ויש אנשים שיכולים ליפול בחולי מרוב אסטניסיות שהם רואים איזה דבר... 

אז לכן המושג: "נֶעְלָם" מושם על התוצאות. מי שעושה דבר כזה בפני חברו - הוא גס רוח וקצר דעה! הוא לא חש בכבוד חברו בכלל, מי זה חברו בכלל?! הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה בפניו, יורק ככה מול הפנים שלו, משהו גועל נפש! זה גס רוח וקצר דעה. אין בינתו משגת לדעת תוצאות המעשה שעלולות להסב לחברו נזק גופני כבד מאוד, כי יש אסטניסים אנשים מאוד רגישים שעלולים למראה דבר מגונה להקיא להתעלף ואף להגיע למחלה רצינית. אם כן הפעולה שאפילו היא אינה נעלמת, אבל האדם המבצע אותה נטול הרגשה לדעת: עד היכן ההפסד הגשמי והרוחני שבמעשה הזה יכולים להגיע. מכל מקום הוא נענש: ע"ז שלא לקח בחשבון. 

אז תראו כמה רגישות דורשת מאתנו התורה, לכן כשהיא באה אצל הגנב, היא לא רק מבקשת ממנו לפדות את נגנבה בזמן שהוא נמצא אצל האדון כדי לשלם את השכר, אלא היא גם רוצה לתקן אותו בשפלות ופחיתות נפשו שהיה יכול לגרום נזק כזה ואחר, עד שהיה יכול לפרק משפחה, שנותנים לו לעבור את הנסיון הזה הוא בעצמו ולפרק את המשפחה. 

ככה היה גם עם הנביא הוֹשֵׁעַ בֶּן בְּאֵרִי: עם "אֵשֶׁת זְנוּנִים" (הושע א ב) שנתן לו הקב"ה כיון שהוא אמר: 'שצריך להעניש את ישראל!' 

והוא נתן לו אֵשֶׁת זְנוּנִים וממנה היה לו ילדים, ואח"כ היה צריך להפרד ממנה והיה קשה לו, 

ואז הוא אמר לו: 'אם ע"ז היה קשה לך! אתה רוצה שאני אפרד מעם ישראל?!' 

אנחנו אף פעם לא שמים את עצמנו בנקודה ובמקום בשביל לראות את הדברים.

מתוך 'גנזי המלך';

והנה ב'גנזי המלך' השבת היה כתוב:  

"לִשְׁלֹמֹה אֱ‍-לֹקִים מִשְׁפָּטֶיךָ לְמֶלֶךְ תֵּן" (תהלים עב א) 

יש להבין הכוונה של חז"ל: מה זה "מִשְׁפָּטֶיךָ לְמֶלֶךְ תֵּן" מה פתאום משפטים זה לְמֶלֶךְ? הרי כתוב: "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם" זה לפני הדיינים, אז הדיינים דנים משפטי התורה, מה פתאום לְמֶלֶךְ תֵּן? 

אבל הענין הוא: כשבאים לפני בית דין, אז בית דין הפסק שלו הוא קבוע. לדוגמא: אם יהיה אדם שהוא עשיר גדול והוא יגנוב מהעני איזה דבר, והעני הוא עני מרוד, העונש כשהוא יבוא לבית דין זה יהיה: לשלם כפל ממה שהוא גנב. 

ואם יהיה ציור הפוך, עני מסכן שאין לו מה לאכול, והוא נכנס אצל גדול שאצלו הוא לא מרגיש בכלל בהפסד של מה שיגנוב ממנו העני הזה, כשיתפסו את הגנב והוא יבוא בפני בית דין: הוא גם ישלם כפל, 

איפה הצדק? זה דומה שעשיר גדול ברגל גסה נכנס אצל העני וגונב אצלו את פתו האחרונה - ישלם כפל, ואילו בציור הפוך העני הזה המסכן שאם לא יגנוב הוא ימות - ישלם גם כפל?! 

אלא מאי: התשובה היא, שבדין שמים אין אדם כזה מנוקה עדין, נכון, ע"פ הדיינים יש דין קבוע לכולם, אבל בדין שמים אדם זה לא מנוקה עדין, ועתיד ליתן את הדין: על אכזריות ליבו ויענש חמורות! 

וכן מצינו בדוד המלך כשבא אליו נתן הנביא על 'מעשה בת שבע', כתוב בפסוקים כך: "וַיִּשְׁלַח ה' אֶת נָתָן אֶל דָּוִד וַיָּבֹא אֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ שְׁנֵי אֲנָשִׁים הָיוּ בְּעִיר אֶחָת אֶחָד עָשִׁיר וְאֶחָד רָאשׁ" רָאשׁ זה עני כן. "לְעָשִׁיר הָיָה צֹאן וּבָקָר הַרְבֵּה מְאֹד: וְלָרָשׁ אֵין כֹּל כִּי אִם כִּבְשָׂה אַחַת קְטַנָּה אֲשֶׁר קָנָה וַיְחַיֶּהָ וַתִּגְדַּל עִמּוֹ וְעִם בָּנָיו יַחְדָּו מִפִּתּוֹ תֹאכַל וּמִכֹּסוֹ תִשְׁתֶּה וּבְחֵיקוֹ תִשְׁכָּב וַתְּהִי לוֹ כְּבַת" איזה יחס היה בין הכבשה לבין העני הזה הרש כמו אחד הילדים שלו. "וַיָּבֹא הֵלֶךְ לְאִישׁ הֶעָשִׁיר וַיַּחְמֹל לָקַחַת מִצֹּאנוֹ וּמִבְּקָרוֹ לַעֲשׂוֹת לָאֹרֵחַ הַבָּא לוֹ וַיִּקַּח אֶת כִּבְשַׂת הָאִישׁ הָרָשׁ וַיַּעֲשֶׂהָ לָאִישׁ הַבָּא אֵלָיו" (שמואל-ב יב א-ד). 

בא אורח, הֵלֶךְ ,שהוא לא מכיר אפילו העשיר ובשביל לארח אותו, הוא לא היה עני! ולא מסכן ולא כתוב, הוא בא בוא רצה לכבד אותו איזה עשיר עם 'לב נדיב' הולך ולוקח את כבשת הרש! שוחט אותה ושם על המנגל לכבוד האורח, מה אתם אומרים על ציור כזה? 

אם נתן הנביא היה בא לבית דין והיה מספר להם את הסיפור הזה, 

היו אומרים לו: 'תשמע כבוד הנביא! לא "יָקוּם עֵד חָמָס בְּאִישׁ לַעֲנוֹת בּוֹ סָרָה" (דברים יט טז) אנחנו מצטערים! אנחנו לא יכולים לדון, אתה עד אחד (1) - הכל בטל ומבוטל! זה סיפור יפה תכתוב אותו ב'גנזי' בשבת אבל זה לא מועיל שום דבר, שלום. גם לא מועיל שאתה נביא, כי נביא ואיש פשוט - זה אותו דבר. 

אם היו שני (2) עדים שבאו וראו את המעשה הזה אז בית דין היו מחייבים אותו: ארבעתים (4) על הכבשה הזאת כמו שכתוב בתורה משלם ארבע. 

אבל תראו מה כתוב, מה אמר דוד המלך על המעשה הזה: "וַיִּחַר אַף דָּוִד בָּאִישׁ מְאֹד וַיֹּאמֶר אֶל נָתָן חַי ה' כִּי בֶן מָוֶת הָאִישׁ הָעֹשֶׂה זֹאת: וְאֶת הַכִּבְשָׂה יְשַׁלֵּם אַרְבַּעְתָּיִם עֵקֶב אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְעַל אֲשֶׁר לֹא חָמָל" (שמואל-ב יב ה-ו). 

דוד פסק את דינו וביאר היטב: הדין הוא; וְאֶת הַכִּבְשָׂה יְשַׁלֵּם אַרְבַּעְתָּיִם עֵקֶב אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה - זה דין ע"פ התורה. 

אבל בֶן מָוֶת הָאִישׁ - עַל אֲשֶׁר לֹא חָמָל. זה מאיפה? זה מאיפה? ממתי ע"ז יש דין מוות? למה חייב אותו על הדבר הזה? הרי זה לאו 'לא תעשה' שאין בו אפילו מלקות כי הוא "ניתק לעשה". אבל דוד המלך חייב אותו מיתה לא מדין בית דין, אלא מדין שמים; במשפט שמים לא מתחשבים רק על המעשה, אלא גם על הנטיה והתכונה שיש בלב של העושה, ולכן אפשר לאדם שעבור מידת אכזריות שבו - יענש משפט שמים בעונש: 'מוות!' ומצינו הלכה מחודשת זו רק במלך, שמלך מותר לו לשפוט ולהעניש כמשפט שמים: "מִשְׁפָּטֶיךָ" של הקב"ה "לְמֶלֶךְ תֵּן" רק מלך יכול לדון במשפטי שמים ולא ע"פ הדין. 

וכך כתב הרמב"ם וזה לשונו: 'כל ההורג נפשות שלא בראַיה ברורה, או בלא התראה, אפילו בעד אחד, או שונא שהרג בשגגה, יש למלך רשות להורגו ולתקן העולם כפי מה שהשעה צריכה'. 

לא ע"פ דין, כי ע"פ דין צריך ראיה ברורה, צריך שני עדים ולא עד אחד, וצריך שתהיה התראה וכל התנאים האלה לא היו, יכול המלך להרוג אותו כדי לתקן העולם לפי מה שהשעה צריכה. 

'והורג רבים ביום אחד, ותולה ומניחם תלויים ימים רבים' 

אפילו שהדין הוא: "לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ" (דברים כא כג) זאת אומרת אסור לתת לו אפילו לינת לילה, צריך מיד יום ביום לקברו. 

'תולה ומניחן תלויים ימים רבים להטיל אימה ולשבר יד רשעי העולם'. 

אז רואים: שהדין של מלך שהוא יכול לדון בדיני שמים - מה שלא יכולים 'סנהדרין'. לכן דוד אמר: "כִּי בֶן מָוֶת הָאִישׁ הָעֹשֶׂה זֹאת" כיוון שהבאת את הדין הזה לפני, אני בתורת מלך איני צריך לשני עדים, וכן אני דן אותו: 'למות' כמשפט שמים עבור מידת אכזריותו כדי להטיל אימה ולשבר יד לשאר רשעי העולם. כמו שהתורה אומרת: למען יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ, זה מה שכתוב: "מִשְׁפָּטֶיךָ לְמֶלֶךְ תֵּן". 

אם כן למדנו: שעל מידת אכזריות נתחייב מיתה, מידת אכזריות נתחייב מיתה, בבית דין לא דנים על מידות, בבית דין על מעשים, וכתוב בדיוק מה עושים. אז העבד על הגנבה צריך להמכר, אבל למה נותנים אשה וילדים ולוקחים לו אותם בסוף? בשביל לחנך אותו: על מה שהוא עשה על מידת האכזריות שבו אז עושים לו בדיוק: "כַּאֲשֶׁר זָמַם" (דברים יט יט) דהיינו; נותנים לו את אותו מעשה, אתה לא לקחת בחשבון מה ההשלכות, כמו שאמרנו שמביאים את האדם בדין עַל כָּל נֶעְלָם, אז תדע לך שהנה זה העונש שלך גם בשביל לחנך אותך. 

ועכשיו הדבר המפחיד ביותר! כתוב: 'מיום שחרב בית המקדש אע"פ שבטלו סנהדרין - ארבע מיתות לא בטלו'. כשהיה סנהדרין - היה יותר טוב! אפילו אם אדם רצח אז היו צריכים להיות עדים, והיתה צריכה להיות התראה, ו'סנהדרין' נחשבה 'קטלנית' אם אחד לשבעים (70) שנה היא הוציאה להורג בן אדם. אבל בשעה שאין סנהדרין והכל היום בדיני שמים, אם זה בדיני שמים פרושו של דבר: שמי שנתחייב סקלה; או נופל מראש הגג או חיה דורסתו, היום חיות לא דורסות כל כך אבל מכוניות דורסות... ודנים את האדם בדיני שמים ארבע מיתות. זאת אומרת אדם יכול להתחייב על הרבה יותר גרוע! 

כתוב בגמרא: 'שפעם אחת הוציאו סנהדרין אדם שרכב על סוס בשבת להורג!' למה? משום שרבו אנשים שהיו פושעים ורוכבים על סוסים, אומנם זה גזרה דרבנן: 'לא לרכב על סוס בשבת, שמא יקצוץ זמורה ויבוא ואיסור שבת', ואעפ"כ הוציאו אותו להורג בשביל לתקן את העולם שלא יתרבה הדבר הזה. 

והרב אליהו לופיאן זצוק"ל אומר: שפעמים יכול להיות מצב כמו שיש לפעמים 'עוצר' כשיש עוצר אז הדין משתנה! בזמן מלחמה רגיל - נלחמים כרגיל, אבל אם אומרים: 'שיש עוצר! מי שמוציא את הראש - יורים בו!!' מה, אבל הוא לא עשה כלום! הוא לא החזיק נשק, הוא לא עשה שום דבר, אבל אם הוא הולך ברחוב ואמרו: 'עוצר!' - יכולים להרוג אותו. הדינים משתנים בשעה שיש עוצר. 

במצב נורמאלי 'מוקצה' - זה מדרבנן, ובשבת מוקצה זה דרבנן. אבל אם ח"ו יכול להגיע מצב שמזלזלים כל כך הרבה בדיני מוקצה בשבת, אז אומר הרב: שזה יכול להיות שזה זמן של עוצר, ועל מוקצה - יכולים לחייב אותו כדין שבת ממש! זאת אומרת יש מצבים שהדין יכול להשתנות מן השמים, אם מן השמים מקפידים בשביל לתקן, לעצור ולבלום את המצב שהולך ומתדרדר וכבר אנשים אצלהם זה "פסה". 

לדוגמא: 'יום כיפור' הוא יום קדוש! אבל לצערנו הרב הגעתנו השמועה שהרחובות מלאים באופנים, קונים אופנים בכמויות, תור אדיר נמצא בחנויות האופנים, ויום כיפור נהפך 'יום רכיבה' שאנשים רוכבים באופנים. אז זאת אומרת זה יכול להגיע מצב ח"ו שכיוון שזה הולך ופושט יותר מידי שבשמים יקפידו על זה: וידונו אותם לא כדין דרבנן - אלא כאילו דאורייתא כמחללי שבת ממש! 

לכן צריך לדעת: אע"פ שסנהדרין בטלו, ארבע מיתות בית דין לא בטלו, והיום הם מן השמים וצריכים להיזהר יותר. 

אם כן למדנו: בדיני העבד, העבד הזה איך הגיע בכלל למצב של עבד, איך הוא הגיע? או שהוא גנב והוא היה שפל, או שמטה ידו והוא מכר את עצמו, או שבית דין מכרוהו. אדם כזה שמוכן לקחת לעצמו אדון בשביל לפרוע את חובותיו, בשביל שהבן אדם הזה... ולא הלך והשכיר את עצמו בשביל להיות בן חורין... 

מה ההבדל בין פועל לעבד? שפועל הוא שכיר יום ויכול להפסיק בחצי היום וללכת הביתה. למה? כי הוא בן חורין. "כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם" ואילו זה לא רוצה להיות ככה, רוצה להיות תלוי ולוקח לו אדון, האדם הזה פטור מ'קריאת שמע' העבד הזה פטור מ'קריאת שמע' למה הזה פטור "מקריאת שמע"? "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱ-לֹקֵינוּ ה' אֶחָד" (דברים ו ד) "אֶחָד" אומרים רק שיש אדון אֶחָד, אבל אם יש לך עוד אדון, אתה הכנסת עוד אדון? אז אתה לא יכול להגיד קריאת שמע. פטור מקריאת שמע. בן אדם ויתר על הקב"ה, ולקח בן אדם שיהיה אדון עליו בשביל להבטיח את ההכנסה שלו, למה? הוא מטה ידו ומכר את עצמו לעבד והוא סומך על האדון הזה! 

יש כזה עוד שמגיע למצב שאומר: "אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנָי לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי" (שמות כא ה)

אומרים לו: 'אתה קודחים לך את האוזן ליד הדלת והמזוזה. אותה דלת ומזוזה שהם ראו: שה' פוסח על בתי העברים, והוא משגיח עליהם, ויש השגחה א-לקית, ואתה האוזן שלך ששמעה בהר סיני: "כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים" והיא שמעה גם: "לֹא תִּֿגְנֹב" אתה לא?! את האזן שלך ליד המזוזה ליד הדלת טזזזזז ישר באוזן. ולמה גם ליד הדלת? כיון ש:"לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ" (בראשית ד ז) אם לא היית נותן ליצר הרע פתח פותח לו את הדלת לא היית מגיע לגנבה לא היית מגיע למצב הזה. אתה מבין? אז אתה תלך אצל הדלת יעשו לך חור באוזן הבנת? 

בקהל: (לא שומעים) 

הרב: אולי הנה יש פה וורט של גנבים, הוורט אומר שאולי נכנס דרך החלון ורוצים ללמד אותו שיכנס דרך הדלת... 

מכל מקום רבותי! עבד, עבד שם כל כך מגונה, מתי? כשאדם מפקיר את חרותו. 

אבל יש עוד עבד, הפוך! שהוא הבן חורין האמיתי, זה הקצה השני שלו: "אַבְרָהָם עַבְדִּי" (בראשית כו כד) "דָוִד עַבְדִּי" (תהלים פט ד) אלה שאין להם כלום מעצמם ויש להם רק את הבורא יתברך! לא אדם, לא ילוד אשה, לא בן תמותה ולא כלום, אלה מחוברים רק להשי"ת, זה הצד השני של עבד. "כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם" כאלה עבדים, עבדים: עבודת הקרבנות, עבודת התפילה, עבודת המצוות, זה העבדות שה' אומר! בשביל זה הוצאתי אתכם מארץ מצרים!! מעבדות לאדון, לעבד! לעבד קטן פרעה ליטר פלוס! אתם הוצאתי אתכם מאצלו מעבדות להיות לי לעבדים איזה עבודה? עבודה רוחנית! אם אדם זוכה להגיע לדבר הזה - זה המדרגה הכי גבוהה "לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא" (במדבר יב ז) 

אבל יש בן אדם שהוא בשפל של המדרגה! עבד גשמי בהמי שבוחר לו אדון עליו ומוותר על א-לקיו. ה' יצילנו מזה! ויזכנו להיות עבדי נאמנים. 

הרב שליט"א שר עם הלומדים: 'אֲנָא עַבְדָּא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא...'

חזק וברוך!