הנאה מהעולם: אכילה בלי לעיסה, מאכלים מזיקים ודיני ספק ברכות – מתי מברכים ומתי נמנעים

 

- - - לא מוגה! - - - 

נכון. הוא עדין גם אדם שמלקק את הגלידה, ארטיק.

גם לזה אין ברכה אחרונה, כיוון שגם את זה אנחנו מוצצים ולא בולעים,

לא נוגסים את זה,

לא לועשים את זה בשיניים.

ולפי דברי הרב, אין על זה ברכה אחרונה. אבל זה לא מוסכם, יש חלקים.

תראה בספר ברכת השם של הגאון רבי משה הלוי, בחלק ב',

שם הוא נותן הגדרה אחרת.

הוא אומר שעל גבינה אפשר לברך בורא נפשות.

הוא אומר, כיוון שאת הגבינה יש בה קצת עבה,

קצת צמיחה,

אתה לא צריך ללעוס בשיניים,

אבל אתה צריך ללחוק את זה בלשון ובחיך.

אז גם דבר כזה שאדם לועט,

גם ההלעתה נחשבת כאכילה,

ולכן זה נקרא אוכל.

אם הוא אכל דבר כזה 26 גרם כזית בתוך ארבע דקות, לפי דעת הרב, הוא יברך ברכה אחרונה.

כך דעתו גם על הג'ילה,

על הפודינג,

על הגלידה, על הארטיקה, על כל הדברים האלה. הוא אומר שכן יברך ברכה אחרונה אם הוא אכל כזית בתוך ארבע דקות.

הוא לא הלך בשיטה של הרב כולליהו,

שההגדרה היא לעיסה בשיניים,

אלא הוא אומר, גם אם לא נעשים את זה בשיניים,

עדיין יהיה אפשר לברך על זה את ברכת בורא נפשות.

נפקא מינה לגבי ביצה רכה.

כשהביצה קשה, אתה נועס את זה בשיניים,

אבל כשהביצה היא רכה,

הוא ירתיח את זה,

ואחר כך הוא בא ואוכל את הביצה הרכה.

האם זה אוכל או לא? לפי דברי הרב, ברכת ה' זה כן נחשב לאוכל,

וכיוון שיש בתוך הביצה יותר מ-26 גרם,

יברך בורא נפשות.

אבל, כמו שאמרתי,

כי הדבר לא יצא מידי מחלוקת. יש לנו בעיה בדבר.

פתרון קל לבעיה הזו הוא שאקדים קודם כול את העצה של הרב, פרי תבואה והחתם סופר ופתחי תשובה,

ביורא דעה סימן שכח,

יתחיל ויאמר,

ויברך דוד את אדוני לעיני כל הקהל לעבר דוד, ברוך אתה, אדוני אלוהי ישראל, אביאנו מעולם ועד עולם מלך העולם,

בורא נפשות רבות וחסרונן, זהו.

בדרך הזו אין לו כאן חשש ברכה לבטלה. הוא אמר פסוק מדברי הימים,

ואם היה צריך בורא נפשות, הנה הוא אמר, זו העצה,

כך צריך לייעץ לאותו אדם שמסופק אחרי שאכל כזית מהגלידה,

ואם הוא רוצה יעשה את העצה הזו. כך גם בספקות שנראה בהמשך.

לצערנו, אנחנו עשירים במחלוקות וספקות בנושאים אלו,

ותמיד כשיש לך ספק אתה אומר את הכלל,

ספק ברכות לאכל,

אבל יעשה את העיצל שלו, יברך דוד,

כדי שייתן שבח והודעה לבורא עולם על מה שאכלנו.

אתה יכול להסתבר בדוקו של המבדיקה?

גם לגבי הלבן, היאגור, גם בהם שייך את הכלל שאמרנו.

לפי דברי הרב קודניהו, אדם שלוקח לבן,

הלבן הוא דבר שהוא קרוב יותר לשתייה.

ולכן, אם לפני שאתה מחלץ את הפקק,

אתה מערבב אותו היטב,

אתה מוציא את הפקק,

מברך ושותה בבת-אחת רביעית,

וזה הלבה לכול עלמא, תברך בורא נפשות.

אבל רוב האנשים לא עושים כך. רוב האנשים לוקחים כפית יחד עם דבר אחר, עם העוגה או הלחם,

וקלים את זה לאט-לאט.

אנשים לא שותים בבת-אחת רביעית.

מימלא, אם הוא לא שותה רביעית בבת-אחת,

לפי דברי הרב קול אליהו,

לא יוכל לברך את ברכת בורא נפשות.

אתה חושש את דברי החולקים?

אז תאמר את העצה שאמרנו,

ויברך דוד, זו העצה גם לגבי היגורף וכיוצא בזה.

אבל גבינה קשה,

גבינה קשה אתה לועס בשיניים,

בזה אין לך בעיה, לבד לכול עלמא יברך נפשות.

גם אם הוא לקח שניים ושלושה לבן,

או שהוא שם צלחת גדולה של גלידה,

כי פעם עברתי ברחוב בן-יהודה,

שם לא אוכלים בתוך בית-קפה.

שם יושבים באמצע הרחוב ואוכלים.

ראיתי איזה אוחש אחד,

יש לו צלחת מלאה גלידה, זה 400 גרם גלידה, יושב ואוכל גלידה.

דבר כזה, גם אם הוא יאכל אותו מהר,

רוב האנשים אוכלים את הגלידה לאט-לאט ולא מגיעים לכזית בכדי אכילת פרס.

גם למאן דאמר קשה מאוד יהיה למצוא דרך שיוכל לברך את בורא נפשות בשם המלכות,

אלא, כמו שאמרנו, יעשה את העצה של ויברך דוד.

כן, זה עובר פסטוף, מה שאתה אומר, מה שאתה מתאר. היום כל המגדניות

שמקבלים את הביצים כדי למרוח על הלחם, על העוגות,

כל הביצים שהם מקבלים, זה עובר קודם כול פסטור.

על-ידי הפסטור הם אומרים שהם הורגים את החיידק.

אבל לנו זה לא יועיל.

להם זה יועיל, למה? כי על-ידי הפסטור, ואחר כך

העוגה נאפית בתוך התנור,

מגיעה ל-500 מעלות בתוך התנור,

ואז החיידק בוודאי נהרג.

אבל לנו, אם אתה לוקח,

תרצה לגמוע ביצה שעבר עליה פסטור בלבד,

לא ברור שהחיידק מת.

אולי הוא עדיין בעזה, אולי הוא עדיין חי.

ולכן צריך להיזהר, כמו שאמרתי, שומר נפשו ירחק מהם,

ונשמרתם מאוד לנפשותיכם. צריך להיזהר בדבר.

אם היה בצים הירים,

אז יש בהם או גרגיר של סוכר,

דבר שני,

הם טוענים, ההכשר של בלז, מחזיקי הדת של בלז,

כיוון שזה עבר פסטור, הם מחשיבים את הפסטור כבישול,

ובזה הם אומרים שגם אם עבר הלילה לא נאסר.

כך הם סומכים על הסברה זו כדי להקל בדבר.

אני עובר הלאה לדברי מרן. פת שעיפשה ותבשיל שנשתנתה צורתו ונתקלקל.

לחם שהתקלקל העלה עובש. אותו דבר תבשיל.

לא תמיד הוא זוכר להניח אותו במקרר,

לפעמים הילד אכל והשאיר,

ולמחרת זה יתקלקל קצת.

גם על זה לא מברכים את הברכה הראויה.

במקום ברכת המוציא לחם מן הארץ,

יברך על אותו הלחם שהעלה עובש, יברך על זה שהיה הכול.

הוא לוקח את הסכין, מקלף את העובש,

אבל כל הלחם כולו יתקלקל.

גם אם את העובש הוא מסלק,

אבל שאר הלחם שגם הוא כבר איבד מטעמו וריחו,

ולכן נורא דרגה לברכן של הכול. כך גם התבשיל.

אתה מברך על מרק ירקות, בורא פרי האדמה.

אבל אם זה יתקלקל,

מברך על זה שהיה הכול. באמת דברים אמורים,

אם התבשיל הזה יתקלקל קצת,

אבל

פעמים רבות זה נשאר יומיים-שלושה והתקלקל לגמרי.

ומי שיאכל מזה צריך קודם כול להכין לו את חדר הניתוח,

או חדר המיון, לפני שיקבל את הרעלת קיבה.

דבר כזה שמזיק,

על זה אין ברכה.

כמו שאמרנו קודם, על הביצים,

הוא הדין גם בדבר הזה אין ברכה.

מניין לנו שאין ברכה על דבר שמזיק?

למדנו את זה מהגמרא במסכת ברכות בדף ל.ה.

שם הגמרא אומרת,

שמן זית לא מברכים עליו, בגלל שמזיק.

מתי הוא כן בריא וטוב?

אם אתה שם אותו בסלט, הנגרון,

ואם כוונתו בעיקר על השמן זית,

הווה לשמן זית עיקר והנגרון תפילה,

מברך בורא פרי העץ

על השמן זית ופוטר את הנגרון.

אלה דברי הגמרא.

הגמרא לא מפרטת, לא אומרת לנו מה זה עושה, למה זה מזיק.

היום הרופאים מפרטים לנו בדיוק את העניין.

הם אומרים,

מי ששותה הרבה שמן זית והובטח לו שיהיה לו קיב קיבה.

אולקוס,

חור במעיים.

והם מסבירים איך זה נהיה.

כשאדם אוכל אוכל,

זה מעורר את החומצות של המעיים.

החומצות האלה מתעוררות,

וזה מעקל מייד את האוכל.

גם השמן זית מעורר את אותן החומצות,

אבל השמן זית מתחלק מייד למטה.

אז את מה זה מעקל?

זה מעקל את המעיים,

ועושה חור במעיים.

אבל כשאתה לוקח את זה עם הסלט,

כמו שהגמרא אמרה לנו, עם העניגרון,

אז אפילו אם השמן זית יתחלק,

אבל הסלט לא יתחלק.

העניגרון נמצא בבטן,

והחומצות האלה מעקלות את אותם הירקות.

בזה זה לא מזיק.

אבל אדם ששותה שמן זית כמו שהוא,

יבוא כל יום וייקח כוס כזה, כוס ישעות עיסה וישתה שמן זית,

כמו שאמרתי הרופאים בזמננו מגדירים,

מסבירים יפה את דברי הגמרא,

שזה חלילה מביא פצע חור במעיים,

וזה סכנת חיים,

ולכן על דבר כזה אין ברכה.

לא מברכים ברכה כלל ועיקר.

אלה דברי הגמרא. מזה למד מרן אבית יוסף לגבי תבשיל שהתקלקל לגמרי שהוא מזיק,

על זה גם אין ברכת של הכול.

על מה נאמר, פצ'י אפשאו תבשיל שהתקלקל,

שמברכים עליו שהכול,

זה נאמר, מתקלקל קצת.

בזה עדיין, זה לא מזיק. הרבה, לא נורא,

בזה אתה עדיין יורד דרגה אחת וסוף-סוף אתה נהנה,

מברך שהכול.

אבל אם מתקלקל לגמרי, דברים כאלה שמזיקים,

אין עליהם ברכה כלל ועיקר.

כך הוא הדין גם לגבי הסיגריות.

הפוסקים דנו לכמן בסימן רי מה מברכים אם מברכים על הסיגריות.

דנו בזה הכנסת הגדולה, מגן-אברהם ושאר הפוסקים.

בראשונים אף אחד לא דן

לא על הנרגילה ולא על הסיגריות, לא תמצא, לא בראשונים ולא במרב.

מי שמדבר בזה זה רק אחרונים,

הן לגבי הנושא שלנו, דיני ברכות,

הן לגבי אם מותר לעשן בצום,

אם זה כמו אוכל,

הן לגבי תשעה באב אם מותר לעשן,

אם מותר לעשן בבית כנסם,

כל מגוון השאלות ותשובות האלה, הכול רק באחרונים.

למה אין בראשונים דבר כזה?

הסכר בראשונים לכל זה,

הסיבה היא,

בזמנם עדיין לא היה עישון סיגריות,

אלא

כשגילו את אמריקה,

שם גילו גם את בני האדם שהיו שם,

דמתקרא אינדיאנים,

והאינדיאנים היו אוהבים לשתות קפה ולעשן נרגילה,

ומשם ומהאינדיאנים הביאו את זה לארצות, למדינות שלנו,

גם בירושלים יש אנשים שאוהבים כוס קפה ולעשן סיגריות.

אז הם אמרו, הפוסקים שואלים,

אסור ליהנות מהעולם הזה בלי ברכה.

אם כן, למה לפני שהוא מדליק את הסיגריה,

למה לא יברך?

מה יברך?

או שהכול נהיה בדברו, או, כמו שאתה אומר, שורף עמונו בידו, אבל השאלה היא למה.

חלק מהפוסקים, הכנסת הגדולה ועוד,

דנו בדברי הגמרא בברכות יד.

מרן מעתיק את זה לכמן מסימן ראש י,

אדם שבא לטעום את האוכל, אם הוא טוב או לא. מתעמת אינה צריכה ברכה.

גם פה הם מדמים את זה למתעמת.

הרי הוא מכניס את העשן לפה, אחר כך הוא פולט את העשן.

כיוון שהוא פולט את זה, זה דומה למתעמת,

ולכן הם דימו זה לזה שלא צריך.

ספר עמודי אור של הגאון, הרב הנר, אומר נימוק אחר.

הוא אומר שהסיגריות מזיקות,

ועל דבר שמזיק ממילא אין ברכה. לא צריך לברך.

השנה הזו, לפי דברי משרד הבריאות,

מדי שנה כמו השנה הזו מתים בארץ 10,000 בני-אדם מהעישון.

אני לא יודע כמה אנשים מתו מהשמן זית,

אבל מהעישון מתים 10,000. כל כך מספר עצום.

אם היו מתים בפיגועים, היו מתים יותר אנשים.

מה היינו עושים?

היינו מתקוממים,

היינו מעיפים את שר הביטחון מהחלון.

היינו אומרים לו, אתה לא שווה כלום.

וכאן 10,000 מדי שנה בשנה נפגעים מהסיגריות האלה.

הרופאים אומרים, אם לא היו אנשים מעשנים,

היו יכולים לסגור הרבה מחלקות בבתי-חולים.

בחברה קדישה היתה פחות עבודה,

והיו יכולים לחסוך הרבה שטחים. במקום בתי-קברות,

היו יכולים לבנות שם דברים אחרים.

לצערנו,

אנשים ממשיכים בשטויות האלה, ממשיכים בעישות,

אבל לפי כנעלי ההלכה, כיוון שזה מזיק

לא מבעיה שביום טוב אסור לעשן, אלא גם בכל ימות השנה יש בזה את האיסור מצד,

ונשמרתם מאוד לנפשותיכם, כך שאין הווה המנע להתיר לאדם ירי שמים, לאדם בן תורה,

שיעשן.

אם הוד מעלת אבו מאזן רוצה, אני אתן לו סיגריות בחינם. כמה שהוא רוצה, אני אתן לו.

לאנשים האלה, בשביל זה נבראה הסיגריה.

אבל לא בשבילנו.

העם ישראל צריך לחיות עוד יום,

כדי שעוד יום יקרא קריאת שמע,

עוד יום יניח תפילין, עוד יום יתפלל, יעשה רצון אבינו שבשמים.

איך הוא יכול לקפח את החיים שלו ולקצר את החיים על-ידי אותן הסיגריות המסריחות? ולכן אדם ירי שמים צריך להיזהר בדברים האלה,

ישתדל להיגמל, ויפה שעה אחת קודמת.

אכן צריכים להדגיש, לא רק את הסיגריות. יש גם, היה בן-אדם אוכל רוגלח אחד, יש איזה מעלה מרגרינה וזה נורא מסיגריה כי נתן,

ואף אחד לא אמר כלום,

והסוכר וכל זה, זה מחמות שאין את זה בכלל,

אף אחד לא מדבר על הסיגריות המדברים. צריך לגמרי גם על הדברים האלה.

אם יהיו 10,000 מתים מהדברים שאתה אומר,

אז אני אדגיש גם את זה.

תראה, תסתכל ברמב״ם, חלק א', הלכות דעות,

שם הרמב״ם יש לו שני פרקים על הנושא של בריאות הגוף.

והרמב״ם נותן הקדמה,

מדוע ולמה הוא נזקק לכתוב את ההלכות האלה.

הרמב״ם מדגיש,

אדם חולה לא יכול לעבוד את השם.

אדם בריא יכול לבוא לכאן וללמוד אתנו דברי תורה, דברי אלוקים חיים.

יכול לבוא לבית-כנסת להתפלל במניין,

לשמוע קדיש, קדושה וכן הלאה.

אדם חולה, מרותק למיטה,

הוא לא יכול לקיים את המצוות.

ולכן צריך שתהיה לכל אדם נפש בריאה בגוף בריא.

כדי שתדע איך הגוף יהיה בריא,

הרמב״ם, שהיה גדול הרופאים, נותן לנו שני פרקים מיוחדים בנושא הזה.

בפרק הראשון, הרמב״ם מדבר

על הנושא שאנחנו קוראים לו התעמלות.

גם אדם שהמקצוע שלו הוא פקיד וכיוצא בזה,

ישתדל להפעיל את הגוף אחרת

אם לא יעשה את זה, גם כן, חלילה, בחצי ימיו יעשבן. זה הפרק הראשון שהרמב״ם מסביר יפה בהרחבה.

ולאחר מכן,

פרק ד', הרמב״ם נותן לנו תפריט

מה טוב לאכול ולאכול מזה גם הרבה,

מה טוב לאכול קצת ומה טוב לאכול מזה רק לעתים רחוקות מאוד, פעם בחודש וכיוצא בזה.

הרמב״ם מביא, לדוגמה, את הבצלים,

אשומים וכיוצא בהם.

אז תגיד,

אם זה לא טוב ולכן מספיק לאכול מזה פעם בחודש, פעם בשנה,

אז למה אנחנו מברכים על הבצלים והאשומים?

התירוץ הוא, כשאתה אוכל הרבה זה יכול להזיק.

אבל אם אני אוכל שני גרם,

אני נהנה מזה, והשני גרם האלה הם טובים.

שני גרם עדיין זה כמעט ולא מזיק.

אדם ששותה קוניאק,

אם הוא ישתה כל יום בקבוק,

הכבד שלו ילך לעזאזל,

ילך לאיבוד,

אז ימות, בחצי ימים ויעזבנו.

אבל אם הוא לא שותה הרבה, הוא שותה כל יום רק שני גרם קוניאק.

שני גרם, אין כמעט נזק. ולכן, אם הוא נהנה,

הוא יברך על הקוניאק שהקוניאק נהיה בדברו.

אני לא נהנה.

אני לא נהנה מהמשקאות האלה. זה מר, זה לא טיים.

הכוס תה הזה זה מתוק, זה טוב.

אבל הערק, הקוניאק, זה לא טיים.

אם אני אשתה את זה, אני לא צריך, אני פטור מלברך.

כך גם על התרופות.

אדם שלא מרגיש טוב, אדם משתעל,

לוקח סירופ.

הסירופ הזה הוא מתוק.

יש אנשים שנהנים מזה.

אתה נותן לילד בן שנתיים מהסירופ, מצא חן בעיניו,

ואומר לו, אמא, תביא לי עוד.

הוא רוצה עוד מהסירופ.

אבל אנחנו, המבוגרים, הרבה אנשים נגעלים מזה.

אין כאן כלל לכולם, אלא מי שנהנה יברך שהכול, מי שלא נהנה לא יברך.

הזהרנו פעמים רבות שבסירופ לפעמים יש גליצרין,

ולכן צריך בשביל זה הכשר.

בלי הכשר אי-אפשר לשתות את הסירופ כמו שהוא,

אלא אם כן נבטל אותו בתה בשישים, הלאה וכי לא.

אבל עקרונית,

מי שנהנה כן יברך, מי שלא נהנה לא.

כך אמרנו גם לגבי המשקאות, חריפים וכיוצא בזה.

אז גם לגבי ההרוגלח,

אם אדם אוכל מזה הרבה,

בכל יום הוא יאכל עבד דירהם,

אז יקרה לו מה שאמרת. יכול להיות.

אבל אם הוא אוכל סך הכול 2-3 גרם,

מזה לא מתים מזה.

וממילא הוא נהנה מהעולם הזה בשני גרם האלה, זה טעים לו,

ולכן צריך לברך על זה.

וכן כל כיוצא בזה. מה שאנחנו אומרים שלא מברך, הכוונה היא,

אם מההתחלה עד הסוף

המרק הזה נהיה כולו מעפן,

אז גם אם הוא לא ישתה את כל המרק,

ישתה רק חלק,

אז לא ימות,

לא יגיע להר-הזיתים, יגיע לבית-החולים עין-כרם-הדסה.

אז גם זה לא טוב,

ולכן על דבר כזה לא מברכים.

אבל אם זה מזיק מעט,

כמו שאמרנו, כשאדם אוכל מעט, על המעט הזה תחול הברכה, ולכן צריך לברך.

תראה מרן בסימן תעב כתב בסעיף יד, אדם

שמזיק לו ארבע כוסות בליל הסדר.

כואב לו הראש, אפילו אחי חייו.

תגיד, חייו, אבל איך הוא יברך על זה הגפן? זה מזיק.

שוב,

מזיק כשהוא שותה הרבה.

אם הוא שותה שני גרם יין, זה טעים בשבילו,

ושני גרם זה בוודאי לא יזיק.

ובוודאי שעל זה כן חייב לברך את ברכת הגפן, אם זה בקידוש או אחר כך.

כך גם לגבי מאכלים אחרים.

לשתות הרבה קוקו-קולה.

האדם הזה, במקום מים,

מהבוקר עד הערב,

כל יום הוא שותה עשרה כוסות קוקו-קולה.

בוודאי שזה מזיק. כל הרופאים יגידו לך, זה לא טוב.

לא רק שמזיק לגוף,

אלא גם מזיק לשיניים.

רופאי השיניים אומרים, יש בזה חומר שהם בעצמם לא יודעים מה.

אלה שאוהבים הרבה קוקו-קולה,

השיניים שלהם כולם מקולקלות. כך הם טוענים עליהם.

שוב תגיד, אם כן לא נברך?

בוודאי שלא כך.

אדם שותה שני טיפות, שני גרם קוקו-קולה.

זה לא מזיק.

אתה נהנה מזה, אתה צריך לברך.

אז אם הוא שתה יותר,

זה לא הופך את הברכה שהוא שתה קודם,

מה שהוא בירך קודם, שהכול נהיה בדברו,

זה לא הפך את זה, חלילה, למפרע, לברכה לבטלה.

ולכן,

על כל הדברים האלה, בוודאי שצריך לברך עליהם את הברכה הראויה להם.

תערובש, למשל, זה לא קריאה, זה תערובש עושים אנטיביוטיקה.

מעורבש עושים אנטיביוטיקה לא לבד בתערובת של דברים אחרים.

באנטיביוטיקה נותנים לאדם חולה שיש לו זיהום,

זה מזיק לחלק מהאיברים,

לכליות ועוד,

ומועיל להדביר את הזיהום.

אבל אני ואתה, אנשים בריאים, אנחנו לא לוקחים אנטיביוטיקה, נכון?

לנו זה יזיק, זה הורס את הגוף, זה מחליש מאוד, האנטיביוטיקה.

כשאין ברירה, אתה אומר, הרע במיעוטו, שייקח את האנטיביוטיקה.

אבל לא שזה דבר טוב. ולכן אמרנו שהלחם שיתעפש, בוודאי אם הוא יתעפש לגמרי,

או עוגת גבינה, היא מתקלקלת מהר. אם לא תשים אותה במקפיא, היא מתקלקלת מייד.

ואז כולו העלה עובש.

אסור לברך על זה שום ברכה, גם לא ברכת שעקול.

התקלקל קצת. לפעמים הוא הניח את זה במקרר, התקלקל קצת.

אבל במקום שזה העלה קצת עובש, הוא מוריד.

שאר העוגה עדיין ראוי בדוחק לאכילה.

על זה, על עוגת הגבינה הזאת, במקום מזונות ירד דרגה, יברך על זה ברכת שעקול נהיה בדברו,

וכן כל כיוצא בזה.

תלויין למי. אם הוא מוכר סגרת לאבו מאזן,

אתה צריך לעזור לו, לסבסד אותו.

לא מגיעה לו סובסידיה, מסכן או עני.

אדוני,

כשזה נותק ובטוח,

הבא אומר,

בטוח לא יאכל וישתה ויאכל טבע, ישתה טבע וכמה ירדים.

אני מסכים אתך בלכתחילה, אבל זו גזירה שרוב ציבור לא יכולים לעמוד בה. תביא לנו כאן תמרים, נראה מה יהיה.

אני עובר הלאה.

תודה רבה.

עכשיו רק תוך גבינה.

אבאי, קחת לבעלה מיזונות, לא, רק מיזונות בלבד.

זה לא כך. גם הגבינה שאתה רואה כאילו היא רק גבינה,

זה לא גבינה נטו, הם עובדים עליך בעיניים.

הצבע של הקמח והגבינה זה אותו צבע.

במיקסר מערבנים את זה ביחד, יש 40% מתוך זה קמח.

זה נאפה יפה בתנור ולכן אתה לא מרגיש.

אבל הברכה על עוגה כזו מזונות,

ואם אכלת כזית, ברור שצריך לברך על המחיה ועל הכלכלה.

אני לא אכלת ביתי, לי דמיתי.

איזה משהו אתה עושה דמוקרטי?

אם ביתי, נכן המה, אם לא שמת שם רק עשרה אחוז קמח, תברך על זה שהכל נהיה בדברו.

אני ממשיך הלאה את דברי המשנה והגמרא.

הגמרא מביאה לנו כמה דוגמאות שגם עליהן הברכה היא שהכל נהיה בדברו.

הנבלות שהן תמרים שבשלם ושרפם החום והבשום.

על הגמראי, על המלח ועל עמי מלח.

כל הדברים האלה, ברכתם שהכל.

כאן בארץ זה לא כל כך מצוי, כאן השמש לא כל כך חמה.

אבל בבבל, בעירק,

שם חום השמש מגיע בקיץ ל-60 מעלות.

ולכן עץ התמרים,

במקום שהוא נמצא בצד

דרום-מזרח,

שם הרבה פעמים התמרים לא גדלים טוב,

אלא מתייבשים מעיקרם מחום השמש.

ובלשון המשנה, המשנה קוראה לזה נובלות.

ועל זה אין ברכת העץ, כיוון שזה התקלקל,

אלא יורד לדרגת שהכול.

התלמוד ירושלמי מביא לנו שלושה דוגמאות.

הוא אומר כך,

אם הוא יורד לפרדס ורואה שהתמרים שלו נשרפו בצורה הזו,

אז קודם כול צריך לברך

בשם ומלכו דיין האמת.

הפסיד את הממון שלו.

קודם הוא חשב לקחת מהפרדס הזה 20 טון לשווק, למכור.

כמעט הכול הלך לאיבוד.

דבר שני, בא לאכול, מברך שהכול.

ממשיך התלמוד ירושלמי ואומר,

עשה יין, יין ביתי, החמיץ.

כשהוא רואה שזה נעשה חומץ, הפסיד את כל הממון שלו,

מברך בשם ומלכו דיין האמת.

בא לשתות, לוקח

2-3 גרם מהחומץ הזה, מסנן ושותה,

מברך שהכול.

או,

הגיעה להקת ארבה, גובי,

חגבים,

הגיעו לשדה שלו.

הם משחיתים, לא משאירים לך כלום.

שדה החיטים האלה, הלך הכול לאיבוד.

מברך בשם המלכות,

דיין האמת.

דן לאכול מהחגבים.

מברך ברכת שהכול. אלה דברי התלמוד הירושלמי.

מעתיק אותם רבנו נסים גאון, הובא בגיליון הש״ס

במסכת ברכות בדף מהם.

התורה בחומש ויקרא פרשת שמיני,

וכן בחומש דברים פרשת ראה.

בשני המקומות התורה מונה לנו שם

בהמה חיה ועוף ודגים,

מה טהור ומה טמא ומהם סימני הטהרה.

התורה מביאה לנו דוגמאות, ואידך זיל גמור.

וכל עם ישראל, ברוך השם,

יותר מ-3,300 שנה, כולנו נזהרים בכל זה.

על הבהמות,

על החיות והדגים,

מספיק לך אם אתה בודק,

מוצא את סימני הטהרה, אתה יכול לקחת ולאכול.

אפילו אם אבות אבותינו לא אכלו מזה,

יביאו לך כעת איזה בהמה מהג'ונגל.

אומרים לך, הסבא שלך לא אכל את הבהמה הזו.

בסדר, הוא לא אכל, אני אוכל.

זה טעים, זה טוב.

ולמה?

אני בודק אחרי השחיטה.

אני רואה, יש לו את הסימנים שאמרה התורה.

המעיים שלו עקבה מעלה גרה,

וכן ברגליים מפריס פרסה ומעלה גרה. שני הדברים יש,

ממילא זה בהמה טהורה, ואפשר לאכול את החיה והבהמה הזו.

או עוד דגים.

מביאים לך מהאוקיינוס איזה סוג דג חדש.

אומרים לך, הסבא שלך לא אכל מזה.

אפילו, אחי, לא צריך מסורת,

יכולים לקחת את הדג הזה שיש בו אסנפיל וקסקסת,

לברך שהכול ולאכול. לא צריך בשביל זה מסורת.

לעוף כן צריך.

אפילו אם יהיו בו את סימני הטהרה, זה לא מספיק.

וצריך, כמו שאמרנו, מסורת.

מה נשתנה?

למה לעוף צריך סימני טהרה ומסורת,

ואילו לבהמה לא?

ההסבר הוא כך.

אחד מסימני הטהרה של העוף שהוא לא דורס.

תראה את הפרס או הנשר שהוא עט על השלל,

אז הוא עט ודורס אותו ואוכל אותו.

יש בו את האכזריות הזו.

מי שיאכל את הנשר, הוא יהיה אכזר כמו אותו הנשר והפרס.

גם בו יהיו את התכונות האלה.

כדי שלא נגיע לזה, לכן הקדוש-ברוך-הוא נתן לנו את האיסור לאכול מאותם העופות הדורסיים.

לעומת זה, התרנגולת, היונה, הציפור,

הם לא דורסים, יש בהם עדינות, רחמנות,

ולכן רק הם שמותרים לנו באכילה.

מאיפה אני יכול לדעת אם העוף החדש הזה שיביאו לי מהג'ונגל,

מאיפה אני יכול לדעת אם הוא דורס או לא דורס?

מה, תעשה תצפית מצלמות מהיום שהוא יצא מקליפת הביצה עד שהוא יהיה בגיל שנה, תראה אם הוא דורס?

אלה דברים שהם בלתי אפשריים.

ולכן, הפתרון הוא קל מאוד.

אבות אבותינו ידעו שהוא לא דורס, אכלו את זה.

יש לנו מסורת, אוכלים. אם אין מסורת, לא. זה הכלל.

כך כתבו כל הפוסקים, תראו ביורד הער סימן פב, אלה הדברים.

ולכן, גם לגבי החגבים,

החגב, חלק מזה עוף טהור, חלק מזה עוף טמא.

והתורה מפרטת שם את השונעם למיניהו וכו', שאלה חגבים טמאים,

ויש גם חגבים טהורים.

לנו,

לספרדים ולאשכנזים, אין מסורת.

והסיבה היא,

במקומות האלה לא מצוי כמעט חגבים.

אולי פעם בחמישים שנה, פעם ביובל, באים עם איזו להקה,

בדרך כלל אין פה. ולכן, פה נשתכחה מאתנו המסורת,

כך שעל-פי סימני טהרה בלבד אנחנו לא יכולים לאכול מאותם החגבים.

אבל שני מקומות בעולם,

היתה להם מסורת והיו אוכלים חגבים.

בספר נופי צופים של הגאון רבי פתחיה מרדכי ברדוגו,

שהיה מרבני מרוקו,

הוא כותב שבמרוקו יש להם מסורת והיו אוכלים מהחגבים.

כך כותב גם הרב קורח בספרו על תימן. זאת אומרת שגם בתימן,

שם בארצות החום מצוי מאוד, כמעט כל שנה מגיעים לשם להכות הרבה,

ולכן להם היתה מסורת,

היה כמו צורת חטא או קמץ על הכרס של החגב,

והיו אוכלים מזה.

אלא

שהגאון רבי חיים בן-עטר בספרו, פרי תואר,

הוא מפלפל גם בפירושו על התורה וגם שם,

הוא דן מה הם סימני הטהרה.

ויש לו ויכוחים עם חלק מהפוסקים

איך להגדיר את סימני הטהרה.

זאת ועוד, הוא אומר שהאנשים מעמי ארצות

היו נכשלים,

והיו יודעים למיין טוב ולהפריד בין החגב הטמא לטהור.

היו הרבה אנשים נכשלים והיו אוכלים חגבים טמאים.

ולכן הוא כתב,

למרות שהיה המנהג עד אז להקן,

הוא אומר, כביר מצאה ידי והפרשתי, הוא אומר,

שעשה תקנה שלא יאכלו כלל ועיקר מהחגבים.

אבל תמיד, בכל מקום,

יש איזה מרדן,

שאם הרב יגיד משהו הוא תמיד צריך להיות אדיוט קופץ בראש ולהגיד תמיד הפוך.

היה אחד שלא שט לבו.

באותו לילה הראו לו בחלום שהוא אכל שקצים ורומסים.

הוא בא לרב למחרת לספר שעושה לו הטבת חלום.

אמר לו, זה החגבים שאכלת, זה השקצים ורומסים,

החלום הזה הוא חלום אמיתי.

עד כדי כך הדבר הזה חמור, שצריך להיזהר מזה מאוד.

לא רק הוא, רבנו חיים אל-עטאר,

עשה את התקנה הזו, אלא לפני כמאה שנה

גם הבבא סאלי, רב ישראל אבוחצירא,

גם הוא עשה את התקנה הזו ועשה גם חרם.

יש אומרים שהוא עשה חרם

על החגבים, ומאז אין שם חגבים באותו מקום.

גם החגבים פחדו מהחרם של הבבא סאלי.

מכל מקום,

התימנים, כמו שאמרתי, עד הדור האחרון ועד בכלל,

היו אוכלים את אותם החגבים, ועל זה אמרנו שהדרכה היא של הכול.

אבל לא יבוא ולא יהיה,

אם תבוא איזה להקת חגבים ישאלו אותנו אחינו בני ישראל התימנים,

אני אוכל מזה או לא?

אני אגיד לך שלא.

אפילו אם הוא יגיד לך, תשמע, אני תימני בלעדי,

אבות אבותי נהגו להקל.

למה אתה אוסר עלי? מה אתה ממציא מייסורים חדשים?

תענה לא כך, תגיד, לא, צריך מסורת.

ואצלך,

לך אין מסורת.

הפעם האחרונה שהייתה פה בארץ-ישראל מכת הרבה, החגבים,

הייתה בשנת תשכ׳, שנת 1960. 50 שנה לא היו חגבים בירושלים ובסביבה,

וממילא

אותם רבע מיליון יהודי תימן שנמצאים כעת פה,

להם אין מסורת.

כשהוא היה בתימן, כל שנה היו חגבים,

אז האבא והסבא היו מראים להם, זה טהור, זה טמא,

היתה להם מסורת.

אבל כאן 50 שנה זה נשכח,

אין כבר מסורת.

מי שהיום הוא בן 60,

בן כמה הוא היה אז, כשהייתה מכת ההרבה האחרונה?

הוא היה בן 10. אפילו אם סבא שלו לימד אותו ילד בן 10, מה יכול להבין ומה יכול לזכור?

50 שנה הכול נשכח.

אנחנו לומדים פה כל ערב,

והרבה פעמים אחרי חודש אני שואל שאלה,

והחברים שכחו,

לא זוכרים מה שלמדנו לפני חודש.

אתה רוצה שהוא יזכור?

אחרי 50 שנה, אתה רוצה שהוא יזכור?

נשכחתי כמת מלב, הייתי ככלי עובד.

כך שגם לגבי רוב ככל התימנים

אין את האפשרות הזו להתיר.

נקווה שלא יבוא, לא יהיה כאן מכת ההרבה.

אבל אם חלילה איזו להקה הצליחה להגיח לפה,

והטילים החדשים לא הצליחו להוריד אותם,

אז בך היא גוונה,

תגיד לו, אסור לך לאכול.

אם יהיה יהודי תימני בן 70,

שהייתה אז מכת ההרבה, הוא היה אז, בתקופה ההיא,

בן 20,

ואביו והסבא שלו והרבנים שלו לימדו...

את כל המסורת.

והוא טוען שהוא עדיין זוכר את זה, יכול להיות.

הרב יצחק רצה בי מרבני תימן, הוא עשה דבר טוב.

הוא לקח וחנת

חלק מהחגבים הטהורים למען ידיעו דורותיכם, כדי שיוכל ללמד מהו חגב טהור, מהו חגב טמא.

אבל כמה אנשים ראו את הארכיון שלו ויודעים את סימני הטהרה?

בודדים יש.

מתוך רבע מיליון יהודי תימן יש בודדים

שעדיין יכולים לזכור ולדעת.

הרוב הגדול לא יודעים רומם אלא,

לרוב רובם אין היתר. כמו שלנו אין מסורת, גם להם אבדה המסורת בדור האחרון,

ולכן אין להם היתר, אין להם צד כולה לבוא ולאכול מזה.

אם יבואו תימנים עולים חדשים,

אלה שאכלו עד הדור האחרון,

הם באו לכאן לפני שנה-שנתיים,

הם יגידו לך, זה טהור, זה טמא,

בסדר, להם אני אגיד להם, לך מותר, להם היתה מסורת עד השנה האחרונה ועד בכלל.

אבל כל התימנים שהגיעו לארץ הם לא עולים חדשים, ברוך השם עולים ישנים,

כולם נמצאים כאן יותר מ-50 שנה,

וכמעט ונשכח הדבר הזה,

כך שצריך להבחין במציאות

לא רק אם היתה לאותה העדה מסורת בחוץ-לארץ,

אלא אם לאותו האדם,

אם יש לו מסורת או לא.

ולרוב-רובם של יהודי תימן, היום אין את המסורת,

קל וחומר לאותם המרוקאים שכבר בזמנו של רבי חיים בן-עטאר והבאבא סאלי, כבר הפסיקו מזה יותר מ-100 שנה,

שאין הווה אמנה לבוא ולהתיר.

הוא יגיד לך, רבנו פתחיה ברדוגו אמר מותר.

אמר מותר להם, לדור שלהם, לפני 200 שנה,

על זה הוא דיבר.

אז עדיין היתה מסורת,

אז היה עדיין על מה להתווכח.

היום אין על מה לדון,

בוודאי שגם ליהודי מרוקו אין הווה אמנה לנגוע באותם החגבים,

בוודאי שכל זה אסור באכילה לגמרי מכל וכול.

לסלב יש לנו מכבי הסלב?

כן, עוף הסלב הוא עוף טהור, ויש על זה גם מסורת.

אנחנו לא רגילים כל כך בזה, אבל יש אנשים שאוהבים את זה, אוהבים לאכול מהסלב,

ויש מסורת של דורי-דורות שמעידים

שזהו עוף הסלב שאבות אבותינו אכלו בהיותם במדבר וכולי, ולכן

בזה עדיין מי שירצה לאכול מעוף הסלב,

יש לו על מי לסמוך.

תראה, בספר מזון כשר מן החי של הרב לוינגר,

שם הוא מביא את הסיפורים,

שם הוא מביא את המסורת

מדור אחר דור, מאלה שאמרו שזהו העוף הטהור,

או שנקרא סלב.

אדוני היושב-ראש, הוא קודם חייב בבהמה.

הג'ירפה היא בכלל בהמת תאורה,

או בגלל המסורת, או מה,

יש חוזר ספיר אצלב.

אתה דן על הג'ירפה, תראה, בתרגום של הרב סעדיה גאון.

הוא מתרגם בפירושו על התורה,

ועכו ודישו ותאו וזמר.

וזמר הוא מתרגם, זה מה שקוראים בערבית ג'ירפה.

ואדם פותח,

תשחט את הג'ירפה ותפתח, תראה,

המעיים שלה מעלה גרה וגם מפריס פרסה.

יש בה סימני טהרה,

וכמו שאמרנו,

אין כאן צורך במסורת, ולכן בעיקר הדין זה מותר.

אין פה עדיין עדרים של כמה מיליונים שתוכל לשחוט

ולעשות אטליז שתוכל מחר למכור בשר ג'ירפות.

מישהו אמר שזה לא טיים, אמר שהגויים טוענים שזה לא טיים, כך שאין דווקא מינה.

אבל בתיאוריה זה מותר.

מה שכן, יש נפקא מינה מחלוקת שמצויה, והיא

יש שור שיש לו כמו חטוטרת, גיבנת,

לפני העורף.

ולכן יש טוענים שכנראה יש כאן הכלאה עם גמל או דבר אחר, ולכן הם טוענים שאולי זו בהמה טמאה.

אותם האשכנזים הליטאים מסתפקים בעיקר על דברי חיי אדם.

בספרו, חוכמת אדם, הוא מסביר בדעת

השך שגם לגבי הבהמות צריך מסורת.

ולכן הם אומרים,

לסבו הזה, לשור הזה, אין מסורת, ולכן הם מוסרים את זה באכילה.

כל הפוסקים חולקים על זה. גם בדעת השך חלקו על דברי חוכמת אדם ואמרו שגם השך מודה שלא צריך מסורת, ולכן הסבו הזה מותר לכתחילה באכילה.

יש מעט ממנו בארץ,

בארץ מגדלים אותו בעיקר בצפון,

ברמת-הגולן,

אבל הוא מצוי הרבה בברזיל, בארגנטינה, שם שוחטים מזה הרבה.

לא רק הרבנות, אפילו הבדצים כולם שוחטים מזה ונוהגים בו כולה,

חוץ מבדצ אחד.

הבדצ, שארית ישראל, הם נזהרים, לא שוחטים מזה.

אבל חוץ מהם אפילו הבדצים האחרים,

אם זה הרב לנדו או אחרים,

שוחטים ולא חוששים כלל ועיקר.

יש, כמו שאמרתי, קבוצה קטנה של יהודים ניטאים שהם נזהרים בזה.

אבל אותם האנשים, אם הוא נזהר לא לאכול מהבשר הזה,

הוא אומר לך שהבהמה הזו היא אולי בהמה טמאה,

אז הוא צריך להיזהר לא לאכול בשום מקום.

למה?

כי אפילו בשר חלק של הבדצים,

שנכנס לכל מטבח, לכל ישיבה,

אבל הם כן שוחטים מהסבו הזה.

אם כך,

גם אם עכשיו יבשלו לו באותו הסיר מרק ירקות,

אבל אותו הסיר, בישלו בו לפני שבוע,

בישלו בו בשר כזה,

הבשר נתן טעם בקדרה ולא עשו בו הגעלה,

וממילא אותו הסיר הוא כטרף,

וגם אם יבשלו לך בזה היום מרק ירקות,

עדיין זה יהיה אסור באכילה, אותו מרק ירקות.

זו הבעיה שלהם.

אז לא רק לגבי הישיבות,

בתי-מלון, מסעדות, בית פרטי.

אתה תזמין אותו, יש סעודת ברית-מילה,

אתה בא, מארח אותו,

אצלך בשיר, כן אכלת מהבשר הזה, אתה לא נמנע.

אז איך הוא יכול לאכול בלי הגעלה?

הוא יצטרך לאכול רק בבית שלו או אצל החברים שלו. אם יש יהודי אשכנזי-ליטאי שאוכל רק מההכשר שארית ישראל,

רק אצלו הוא יכול לאכול. הלאו הכי, כמעט

ואין להם אפשרות לאכול, לא באולם משמחות ולא במקומות אחרים.

זאת ועוד, יש להם בעיה עוד יותר חמורה.

הגמיה מביאה לנו את הפסוק, למען תהיה תורת ה' בפיך,

ממין המותר בפיך.

כך נקרא בעוד שבועיים.

דווקא מאור של בהמה טהורה אפשר לעשות, להכין,

ספר תורה, תפילין ומזוזות.

אבל אם תיקח מאור של החמור והגמל,

אי-אפשר לעשות מזה ספר תורה, תפילין ומזוזות.

כאן בארץ יש לנו את הסאבו הזה ברמת-הגולן,

וחלק ממנו, כשמביאים לשחיטה,

מפשיטים את האור, מעבדים,

ועושים מזה רצועות תפילין, עבודת יד.

לפי שיטתם, הרצועות האלה הן פסולות.

זה נחשב אולי בהמה טמאה,

ועדיין אין שום בדאץ שימיין בין שור רגיל לבין שור הסאבו שיש בו את החטוטרת.

אז גם לגבי ספרי תורה, תפילין ומזוזות, גם שם יש להם את הבעיה האמורה.

ולכן,

להם יש סימן שאלה,

לנו יש סימן קריאה, לנו אין בעיה בדבר.

אנחנו כן אוכלים מאותו בשר,

רק בעוף צריך מסורת, ולא לגבי הבהמה,

שם אנחנו לא חוששים.

מה לגבי תרנגול הודו, אתה קורא לזה תרנגול הודו.

אם יש לך אפרוח בן-יומו, הוא שוקל 30 גרם,

ואחר כך האפרוח הזה נהיה גדול, נהיה 2 קילו,

אתה אוכל אותו. אם הוא קטן או גדול, אין הבדל.

אתה קורא לזה גם תרנגול הודו. זה אותו דבר, רק שהוא יותר גדול.

אז המסורת שיש לנו על התרנגול תועיל גם על התרנגול הודו.

ולכן, יש כאן מסורת.

זה לא מוסכם.

האדמו״ר מקומרנא

הוא שהחמיר בדבר.

הם לא אוכלים מזה. גם יש חלק מחסידי ברצלב

שלא אוכלים מזה.

הם טוענים שעיקר המסורת צריכה להיות אם זה דורס או לא.

והם טוענים, הם עשו ניסיון,

לקחו איזה גוזל קטן,

הכניסו אותו לתוך הלול של תרנגולי הודו,

עמדו מהצד לראות מה יהיה.

הם מספרים שהם דרסו אותו ואכלו אותו.

אז הם טוענים, הנה, הוא דורס, ולכן הם נזהרים

שלא לאכול.

אבל תראה, בסבחי צדק, אף-החיים ועוד בסימן פ״ב,

הם אומרים שמעיקר הדין זה מותר. כמו שאמרנו לגבי התרנגולים,

כך גם תרנגול הודו, שהוא תרנגול יותר גדול.

אולי אותם התרנגולים לא אכילו אותם יומיים-שלוש,

ולכן אולי הם אכלו את הפרגייה הזו,

דרסו אותה.

אבל אם הם שמחים במצב נורמלי,

יכול להיות שהם יהיו כמו תרנגולים רגילים,

ולכן אנחנו לא חוששים לזה.

זה המנהג של כולם,

כולל גם הבדצים.

גם הבדצים שוחטים מהתרנגולי הודו.

הנפקא מינה, שוב,

אותו החסיד ברסלאב או החסיד קומרנה, אם הוא רוצה להחמיר,

אסור לו לאכול בשום מסעדה,

בשום בית-מלון, בשום אולם שמחות.

הוא לא יכול לאכול לא אצלי ולא אצלך.

אתה בישלת פעם, לפני שנה, איזה ירך של תרנגול הודו?

לפי שיטתו הסיר, נהיה טרף.

אם נהיה טרף, אפילו אם תבשל לכבודו היום רק ירקות,

זה אסור לו. למה לא עשית הגעלה?

כך גם באולם שמחות ובכל מקום.

אצל מי הוא יכול לאכול?

מה כזה חסיד ברסלב כמוהו?

רק אצלו הוא יכול.

כך שהחומרה הזו היא חומרה קשה מאוד מבחינה טכנית.

אם הוא רוצה להחמיר, שיחמיר. למה לא תבוא עליו ברכה?

אבל שידע מראש לקראת מה הוא הולך.

הכי טוב שיאמר מעיקרה, בלי נדר,

כדי שלא יסתבך.

יכול להיות שיעשה את החומרה הזו לא לאכול ממש מהתרנגול הודו,

אבל לפחות את הכלים שעל זה לא יקבל על עצמו כחומרה,

יהיה לו יותר קל להחמיר.

בדרך הזו, זו העצה הייעוצה לאותם האנשים.

ובכלל, עניין ובבקשה, אמרנו.

תודה רבה.

אמרנו דקות ישראל.