דיני נפילת אפיים ופטור מווידוי: הלכות ישיבה בהנחת פנים, מנהגי בית האבל ודיני חתן בשבעת ימי המשתה ובזיווג שני

- - - לא מוגה! - - -

היינו בסימן קלא סעיף ב. מייד אחרי תפילת החזרה אנחנו עומדים ואומרים את הווידוי בעמידה, אבל כשמסיימים נטייג מידות אנחנו יושבים, מתחילים לומר לדוד אליך השם או אצל אחינו האשכנזים, כשהם נופלים על פניהם, נפילת אפיים, פירושו של דבר צריך להיות דווקא בישיבה, כך צריך להיות על-פי הקבלה. לפעמים אין מקום לשבת. את כנסת, שהיא ברוך השם מלא וגדוש, בין תבורת יוסף, יש הרבה אנשים, אין לו מקום לשבת. במקרה הזה הפתרון הוא שיעמוד ויישען. הכלל הוא שהאדם נשען כאילו הוא יושב. ולכן, כשאין מקום לשבת, ישתדל לא לעמוד באמצע אלא יעמוד ליד הקיר ויישען. זה הפתרון, לצאת ידי חובת המקובלים. יש זמנים, יש מקומות שבהם לא אומרים את הווידוי. ומרן מפרט לנו בסימן קלא סעיף ד', מרן מפרט לנו אחד לאחד את הדברים. בית האבל לא יבוא ולא יהיה אדם שיושב שבעה על אחד מהקרובים, אבא, אמא, בן, בת, אח או אחות, או על אשתו. באותו מקום, בבית האבלים, לא אומרים וידוי. הרמז לדבר, כמו שבחג לא אומרים וידוי, הפכתי חגיהם לאבל. אז הפסוק משנה, משווה והופך את הדברים מזה לזה, ולכן, כמו בחגים לא אומרים וידוי, כך גם בבית האבלים לא אומרים וידוי. הלבוש מסביר ואומר, מידת הדין מתוחה על האבל, ואם חלילה הוא יאמר, חטאנו אבינו פשענו, אז מידת הדין תאמר, הנה הוא מודה שהוא פושע, הוא מודה שהוא אשם, נו, ניפרע ממנו חלילה. הגמרא ממחישה את הסכנה שיש בימים הראשונים כמו חרב מונחת בין ירחותיו. אחרי זה חרב מונחת בקרן זווית, ועד שנה חרב עוברת לידו בשוק. והגמרא מסכמת, אחד מהאחים שמת, אחד מהחבורה שמת, ידאגו כל החבורה כולה. למה הדבר דומה? אדם שולף מהקיר, שולף מהגדר, אבן. לא רק שחסר אבן אחת, אלא גם האבנים האחרות נעשו רופפין. האחד מחזק את השני. כל אחד מחזיק את השני. וכשחלילה אבן אחת, ראינו נפש אחת מישראל, הלכה לה, כל החבורה כולה היא בסכנה. וכאן כשהוא בא ואומר את הבידוי, חלילה זה יכול להגרע. ולכן לא רק הוא לא אומר, אלא גם אנחנו, שמתפללים עמו, אנחנו טפילים אליו. גם אנחנו לא אומרים שם את הבידוי, הן לגבי שחרית, הן לגבי מנחה, זה הדין בכל שבעת ימי אבלות. אדם שהולך לבית האבלים, על זה אין ספק. מחלוקת או חוסקים אם זה הפוך. לפעמים אין מניין בבית האבלים והוא בא להתפלל בבית הכנסת. האם אנחנו בבית-הכנסת טפלים אליו ולא עוברים וידוי, או שכאן הוא טפל אלינו, הוא יחיד ואנחנו הרוב. מחלוקת באחרונים. והמסקנה היא, כמו שאמרו, מאמר מרדכי ובן איש חי, שאין הבדל גם בזה, גם כשהאבל הגיע לבית-הכנסת, הוא עדיין יכול לפטור את הציבור מאמירת הווידוי. אם אמרו, יש להם על מה לסמוך, כי רוב הפוסקים חלקו על דברי מאמר מרדכי ובן איש חי. אבל אם שואלים אותנו מלכתחילה, הרי נפילת אפיים רשות, ולכן אם רוצים להימנע שלא לומר את הווידוי, יש להם על מה לסמוך, יכול האבל לפטור אותם גם בזה. נוסף לדוגמה של בית אבלים, יש לנו דוגמה נוספת בית-חתנים. גם שם זה יכול לפטור מהווידוי. דבר ראשון, החתן הוא המלך, הוא המלך בגדוד, פוטר אותנו בכל שבעת ימי החופה, פוטר אותנו מהווידוי. אבל לא רק החתן בעצמו, אלא גם המושג שנקרא בית-חתנים. כגון, אנחנו הולכים לעולם ושמחות, בעזרת השם. יש הערב חתונה. אנחנו רוצים להתפלל תפילת מנחה. החתן עדיין לא הגיע, החתן לא נמצא עמנו. אתה שואל את המשפחה, אומרים לך, עכשיו הוא נמצא בכותל, מתפלל בכותל. הוא מגיע רק בשעה שמונה, רק אחרי יצאת הכוכבים, רק אז התחילו את החופה וקידושין. ואף על פי כן. גם תפילת המנחה שלפני, גם היא נעשית במקום שהוא שמח, בית-חתנים, ולכן גם זה פוטר את האנשים, ולא חייבים לומר וידוי במנחה. החתן, כמו שאמרנו, כל שבעה ימי החופה פוטר אותנו. עתה, אז, מהמשנה ברורה אומרים, כדאי שהחתן לא יבוא לבית-הכנסת. כדי שלא נפסיד את מצוות הוידוי. אבל אנחנו לא נוהגים כך. תראו בכף החיים על המקום. הוא מביא את ההסברה הזו, ואנחנו לא חוששים לזה. החתן בא, מתפלל אתנו בבית-כנסת, ולא אומרים וידוי, ולא חוששים שיפסידו את הוידוי בגללו. גם אחינו האשכנזים ברובם לא חוששים לדבר. אתה רואה את החתנים, ברוך השם, מגיעים, מתפללים אתנו, ובכל שבעת ימי החופה. כל מה שאנחנו אומרים, החתן פוטר אותנו בשבעת ימי החופה, כל זה בזיווג ראשון, אבל בזיווג שני אין כאן שבעה ימים אלא שלושה ימים. פירוש הדבר. או החתן רווק, או הכלה רווקה, אז יש להם שבעה. אבל גרוש שנושא גרושה או אלמנה. כאן, בזיווג שני, אין להם שבעה ימים, אלא יש סך הכול שלושה ימים לשמחה. אין לה ברכה רק ביום הראשון. אי-אפשר לברך ביום השני את הברכות, אפילו את ברכת אשר ברא ששון משמחה, גם את הברכה האחרונה אי-אפשר לברך ביום השני או השלישי. אבל לפחות שהשמחה במעונו יכולים, כך גם לגבי וידוי יכולים לפתור אותם עד לשלושה ימים. אבל אין כאן שבעה, אליבא לכול עלמא. ביום הרביעי החתן לשעבר, החתן בכבודו ובעצמו, צריך לומר וידוי, קל וחומר שלא פוטר אותנו. אלא מה שאמרנו קודם, שבעה ימים, הכוונה היא או כשהחתן רווק, או לפעמים הוא אלמן וגרוש, אבל הכלה היא רווקה, אז הוא הדין עם הכלה רווקה שגם זה נותן להם שבעה ימים, שבעת ימי חוקה, וסיבח את אשתו אשר לקח, ולכן הוא פוטר אותנו מהווידוי בכל שבעת הימים, בין אם הוא נמצא במקומו, בעירו, או שהוא נוסע לעיר אחרת, זה לא משנה. בכל מקרה, בדברים האלה אפשר בלכתחילה, כשאנחנו מתפללים אתו, לדלג את הווידוי, ואם זה בימים שני וחמישי, לא רק פוטרים מהווידוי אלא גם מהסליחות. הסליחות שאנחנו אומרים, אל מלך יושב על כיסא רחמים, אנשי אמונה עבדו, הקטע שאחריו טמנו מרעות, או הסוף, והוא רחום יכפר אמון, כל הקטעים האלה, כולם אנחנו יכולים לדלג אותם, אלא מייד אחרי תפילת החזרה אומרים חצי קדיש, ומייד אחרי זה ספר תורה, ואחרי הספר תורה ממשיכים אשרי יושבי ביתך. אנחנו הספרדים נוהגים, כשאין וידוי, אם יש חתן וכיוצא בזה, מדלגים לא רק את הווידוי, אלא גם את המזמור, יענך השם ביום צרה. כמו בשבת ביום טוב, אתה לא אומר יענך השם ביום צרה, כי זה לא יום צרה. כך הוא הדין גם כשיש לנו חתן, ברית מילה וכיוצא בזה. ולכן, גומר ואנחנו נברך ים, נא אתה ואדונם אל אלוהיה, ימשיך מיד ובא לציון. כך גם המזמור, תפילה לדוד. שם, באמצע המזמון, אנחנו אומרים, ביום צרתי אקראיך כתענני. זה לא יום צרה, ולכן גם את המזמור, תפילה לדוד, גם את זה אנחנו מדלגים בימים האלה, שאנחנו לא אומרים בהם וידוי. האשכנזים כן אומרים, את המזמור יענך השם, גם באותם הימים שלא אומרים בהם וידוי, אבל אנחנו נמנעים, וכך ראוי לעשות, שב ואל תעשה עדיף. אחרי שהחתן מסיים את שבעת ימי החופה, ביום השמיני והלאה, בוודאי שחייב לומר וידוי. נכון שהתורה אמרה, ושימח את אשתו אשר לקח, שם הפסוק מדבר על שנה שלמה נקי יהיה לביתו שנה. בסדר? אבל לא עד כדי כך. הקדנציה שלו, מה שתיקן משה רבנו, שבעה ימים זה תוקף השמחה, מלא שבוע זאת, וניתנה לך גם את זו. זו שבעה ימים, ולא יותר ותו לאן. לפעמים החתונה נעשית בצורה מפוצלת. היינו, באים כולם לפני שקיעת החמה. בשעה שבע לפני השקיעה היה חופה וקידושין. אבל הייחוד הלכו לביתם ב-12 בלילה. 12 בלילה זה יום אחר. החופה וקידושין לפני השקיעה זה היה ביום ראשון, ואילו כשהלכו לביתם בלילה.